פתיחת התפריט הראשי

ביאור:בבלי זבחים דף יז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת זבחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכהדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

אלא איכא למיפרך הכי ואיכא למיפרך הכי! כל חדא וחדא תיקו בדוכתיה [1].

תוספות זבחים טז,ב ד"ה כל חדא וחדא תיקום בדוכתיה: צ"ע פרק קמא דחולין [2] גבי ק"ו דכשר בתורים פסול בבני יוני, וגבי כשר שבפרה פסול בעגלה [3], וגבי ויהיו כל הכלים מקבלין טומאה מאוירן מק"ו [4], ובפרק 'ואלו מנחות' [5] גבי חלות ורקיקין, וכן פרק 'כל המנחות' [6] גבי שלמי יחיד שטעונין סמיכה, ובפרק 'השוכר את הפועלים' [7] גבי שור אוכל במחובר, ובפרק 'כיצד הרגל' [8] דקאמר 'ותהא שן חייבת ברשות הרבים מקל וחומר' ובפ"ק דקדושין [9]: ותהא יבמה יוצאה בגט מקל וחומר, ובנזיר פרק 'שלשה מינין' [10] גבי טמא כמיטמא, ובסוף 'יש מותרות' [11] דנעשה מתים כחיים מק"ו - צריך לדקדק בכולן: אמאי לא אמר 'כל חדא וחדא תיקום בדוכתיה'?

ושמא שאני הכא משום [דף יז,א, המשך] דהני ק"ו סתרי אהדדי, מה שאין כן בהנהו, והטעם כמו שפירש בקונטרס: משום דנכתבו הכתובים סתם: דכשהותרה אנינות לכ"ג – סתם, בין ביחיד בין בצבור הותרה, וכשנאסרה להדיוט - בין ביחיד בין בצבור נאסרה, וכשהותרה טומאה לצבור - הותרה אף לכהן הדיוט, וכשנאסרה בקרבן יחיד - נאסרה אף לכהן גדול; ואם במה שלא חלקן הכתובים נדון לחלק על ידי קל וחומר:, אמאי פשיטא בהאי טפי מבהאי? דיש לדרוש חלוף ולהחליף את כולן! הלכך אמרינן כל חדא וחדא תיקום בדוכתי.

טבול יום - מנלן?

דתניא: 'רבי סימאי אומר: רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין? תלמוד לומר [12]: קדושים יהיו [לאלקיהם] ולא יחללו [שם אלקיהם כי את אשי ה' לחם אלקיהם הם מקריבם והיו קדש] [13] - אם אינו ענין לטמא, דנפיק מ-וינזרו [14] [ויקרא כב,ב: דבר אל אהרן ואל בניו לאמר וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים לי אני ה’] - תנהו ענין לטבול יום.

אימא תנהו ענין לקורח קרחה ולמשחית פאת זקן [15]?

[16] טבול יום, דאם עבד - במיתה מנא לן? דגמר 'חילול' 'חילול' מתרומה; דפסיל בתרומה מחיל עבודה, דלא פסיל בתרומה לא מחיל עבודה [17].

אמר רבה: למה לי דכתב רחמנא טמא וטבול יום ומחוסר כפורים? [18] – צריכי: דאי כתב רחמנא טמא - שכן מטמא בטבול יום - מחוסר כפורים לא אתי מיניה, שכן פסול בתרומה; במחוסר כפורים - טבול יום לא אתי מיניה, שכן מחוסר מעשה [19]!

מחדא לא אתי, תיתי חדא מתרתי.

בהי לא לכתוב רחמנא? לא לכתוב במחוסר כפורים ותיתי מהנך [טמא וטבול יום]? - מה להנך שכן פסולים בתרומה;

אלא לא לכתוב רחמנא בטבול יום, ותיתי מהנך [טמא ומחוסר כפורים]? דמאי פרכת: מה להנך שכן מחוסרים מעשה? סוף סוף קלישא לה טומאתן [20]!?


עמוד ב

קסבר [21]: מחוסר כפורים דזב [22] - כזב דמי [23].

ומחוסר כפורים דזב כזב דמי? תנאי היא, דתניא [24]: 'שרפה אונן ומחוסר כפורים – כשרה [25]; יוסף הבבלי אומר: אונן - כשרה, מחוסר כפורים – פסולה' מאי לאו בהא קמיפלגי: מר סבר מחוסר כפורים דזב - כזב דמי [26], ומר סבר: לאו כזב דמי [27]?

לא! דכולי עלמא כזב דמי [28], והכא [29] בהא [30] קמיפלגי: דכתיב (במדבר יט יט) והזה הטהור [על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב] [31] - מכלל שהוא טמא; לימד על טבול יום שכשר בפרה [32]': מר [33] סבר: טומאה דכל התורה כולה [34], ומר סבר: טומאה דהך פרשה [35]; הלכך: אונן, וטבול יום דטמא שרץ, דקילי - אתו בקל וחומר מטבול יום דמת [36], אבל מחוסר כפורים דזב – דחמיר, שכן טומאה יוצאה עליו מגופו - לא.

מחוסר בגדים מנלן?

אמר רבי אבוה אמר רבי יוחנן, ומטו בה משמיה דרבי אלעזר ברבי שמעון: דאמר קרא (שמות כט ט) וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחקת עולם [ומלאת יד אהרן ויד בניו]: בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם [37].

והא - מהכא נפקא? מהתם נפקא, דתניא: 'מנין לשתויי יין שאם עבד – חילל? - תלמוד לומר: (ויקרא י ט) יין ושכר אל תשת [אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם] (ויקרא י י) ולהבדיל בין הקודש ובין החול [ובין הטמא ובין הטהור] [38];

מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים מנין?

הערותעריכה

  1. ^ (זבחים טז ב) כלומר: אי נמי החליף ודרוש בו - נמצא מסולק מכולן, ולא תדע מה תדרוש! אלא: אל תחלוק במה שלא פירשו לך הכתובים; (זבחים יז א:) אלא יש לדון ויש להחליף, ולא נדע איזה נדרוש!? הלכך: כל חדא תיקו בדוכתה, ככתיבתה סתם: כשהותרה אנינות לכהן גדול סתם - בין ביחיד בין בצבור הותרה; וכשנאסרה להדיוט - בין ביחיד בין בצבור נאסרה; וכשהותרה טומאה בצבור - הותרה אף לכהן הדיוט, וכשנאסרה בקרבן יחיד - נאסרה אף לכהן גדול
  2. ^ דף כב:
  3. ^ שם כג:
  4. ^ שם כה.
  5. ^ מנחות עה.
  6. ^ שם דף סב:
  7. ^ ב"מ פח:
  8. ^ ב"ק כה:
  9. ^ דף יד.
  10. ^ דף מד.
  11. ^ יבמות פז:
  12. ^ גבי טומאה כתיב, ב'אמור (ויקרא כא ו)'
  13. ^ בחילול קדשים הכתוב מדבר
  14. ^ דכתיב ביה חילול
  15. ^ דמינייהו סליק [פסוק ה]: לא יקרחו קרחה [בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת] וסמיך ליה קדושים יהיו
  16. ^ שינויא הוא:
  17. ^ כלומר: לא מצית למיתני 'תנהו ענין לקורח קרחה', דמיתה גבי טבול יום שעבד - ילפינן לה בסנהדרין ב'אלו הן הנשרפין' (דף פג:): וגמר 'חילול' 'חילול' מתרומה, ומחילול דהאי קרא יליף לה: 'נאמר כאן חילול ונאמר בטמא וטבול יום שאכלו תרומה חילול: ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב ט); מה להלן במיתה כו'; והלכך: הואיל והאי קרא לג"ש מתרומה אתא, ולא מפרש ביה במאי קאי, לא תתנהו ענין אלא לפסולין לתרומה, דילפינן מיניה דפסול בתרומה מֵחֵיל עבודה כו'
  18. ^ אטמא לא קמיבעיא ליה, דאי לאו כתב טמא - לא הוה אתי לן חד מנייהו שיחלל עבודה, דהא טבול יום – ב'אם אינו ענין לטמא' ילפינן, ואי לא הוה כתב טמא בוינזרו - הוה אוקימנא לקדושים יהיו בטמא; וכן מחוסר כפורים נמי לא כתב בה חילול, אלא מדאיקרי 'טמא' ילפינן ליה לקמן; וכי מיבעי ליה לרבה - טבול יום ומחוסר כפורים קמיבעיא
  19. ^ הבאת קרבן! תאמר בטבול יום שאינו מחוסר הבאת קרבן, ושימשא ממילא ערבא; בטמא ליכא למימר דלא אתיא מיניה, דהא איהו נמי מחוסר טבילה; ועוד דטמא לא קמיבעיא ליה, מדלא קאמר בסיפא דמילתא 'לא לכתוב טמא ותיתי מהנך' - דתו לא הוה ליה לשנויי עלה מידי
  20. ^ דמחוסר כפורים: שהרי העריב שמשו, ותו ליכא פירכא ד'מה הצד', דהוה ליה חד מינייהו נמי שאינו מחוסר מעשה
  21. ^ רבה, דדרשה להאי שמעתא למימר דכולהו צריכי
  22. ^ הוא הדין למצורע, אלא חד מנייהו נקט
  23. ^ לענין קדשים: שלא הותר אצלו, הוה ליה כאילו לא טבל, ואם אכלו - חייב כרת! או אם נגע בהו - טמאן למנות בהן ראשון ושני! לכך לא קלשה טומאה אצל קדשים כלל
  24. ^ בפרה אדומה קאי
  25. ^ דקדשי בדק הבית היא, ואין אונן אסור בה: דלא כתיבי הנך קראי אלא בקדשי מזבח
  26. ^ והוה ליה טמא, וקרא כתיב איש טהור (במדבר יט ט,יח)
  27. ^ והוה ליה כטבול יום, דקיימא לן דכשר בפרה
  28. ^ ולענין שאר קדשים שטבול יום אסור בהו - הוה מחוסר כפורים דזב חמור מטבול יום דשאר טומאות שאין טעונות כפרה
  29. ^ גבי פרה
  30. ^ בהאי קרא
  31. ^ והזה הטהור על הטמא - טהור כל דהוא משמע, דהא קרא יתירא הוא, דכתיב לעיל מיניה [פסוק יח] ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והוה ליה למכתב 'והזה על הטמא'
  32. ^ דאשכחן טבול יום דאיקרי טהור למעשר, דכתיב ורחץ במים וטהר (ויקרא יד ח; במדבר יט,יט)
  33. ^ תנא קמא
  34. ^ האי טבול יום דאכשר בה קרא - אטבול יום דכל הטומאות שבתורה קאי, ואף טבול יום דזב, שהוא מחוסר כפורים
  35. ^ והיינו דמת טבול יום, דטומאת מת אכשר בה
  36. ^ הלכך טבול יום של שאר טומאות דמגע ומשא, כגון שרץ, ונבילה, ומגע זב - אתי להכשירא מטבול יום דמת, מקל וחומר: ומה טבול יום דמת - דטומאת שבעה – כשר, טבול יום דטומאת ערב לא כל שכן!
  37. ^ והיתה להם הלבישה הזאת – לכהונה; אלמא כהונתן תלויה בבגדיהן, ואי לא - הוו להו 'זרים', ובזר אשכחן דמחיל עבודה
  38. ^ עבודה שאתה עובד בשכרות קרויה 'חול'