ביאור:בבלי זבחים דף קיב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת זבחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
גמרא:
בשלמא בחוץ וחזר ונתן בפנים: שכולו ראוי להיות בפנים; אבל בפנים והעלן בחוץ - שיריים נינהו?
הא מני [1]?
רבי נחמיה היא [2], דאמר 'שירי הדם שהקריבן בחוץ – חייב' [3].
אי רבי נחמיה - אימא סיפא: קבל דמה בשני כוסות, נתן שניהם בפנים – פטור, שניהם בחוץ – חייב; אחד בפנים ואחד בחוץ – פטור והאמר רבי נחמיה 'שירי הדם שהקריבן בחוץ - חייב'?
סיפא - אתאן לתנא קמא דרבי אלעזר ברבי שמעון, דאמר 'כוס עושה דחוי לחבירו'.
למה הדבר דומה למפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואחר כך נמצאת הראשונה:
למה הדבר דומה למה לי [4]?
הא מני? - רבי היא, דאמר [במסכת תמורה [5]]: 'אבודה בשעת הפרשה – מתה' [6], והכי קאמר [7]: טעמא - דאבדה [8], הא הפריש שתי חטאות לאחריות [9] - חדא מינייהו מעיקרא 'עולה' היא [10], וכדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: אשם שניתק לרעייה [11] ושחטו סתם - כשר לעולה [12].
מי דמי [13]? התם אשם זכר ועולה זכר, אבל חטאת [14] - [15] נקבה היא!?
אמר רבי חייא מיוסתיניא [16]: בשעיר נשיא [17].
הדרן עלך השוחט והמעלה
זבחים פרק ארבעה עשר פרת חטאת [קיב,א]
משנה:
פרת חטאת ששרפה חוץ מגתה [18], וכן שעיר המשתלח שהקריב בחוץ – פטור [19], [20] שנאמר (ויקרא יז ד) ואל פתח אהל מועד לא הביאו [להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו] [21] כל שאין ראוי לבא [22] אל פתח אהל מועד - אין חייבין עליו. [23]
[משנה ב] הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והמחיר והאתנן והכלאים והטריפה ויוצא דופן שהקריבן בחוץ - פטור ,שנאמר ’[להקריב קרבן לה’] לפני משכן ה’’: כל שאין ראוי לבא 'לפני משכן ה’’ [24] - אין חייבין עליו; [25]
בעלי מומין: בין בעלי מומין קבועין, בין
המשך משנה ב
בעלי מומין עוברין שהקריבן בחוץ – פטור;
רבי שמעון אומר: בעלי מומין קבועין פטור; בעלי מומין עוברין - חייב בלא תעשה [26].
תורים שלא הגיע זמנן [27] ובני יונה שעבר זמנן [28] שהקריבן בחוץ – פטור;
רבי שמעון אומר: בני יונה שעבר זמנן – פטור, ותורים שלא הגיע זמנן - בלא תעשה [29];
'אותו ואת בנו' ומחוסר זמן [30] – פטור [31];
רבי שמעון אומר: הרי זה בלא תעשה; שרבי שמעון אומר: כל שהוא ראוי לבא לאחר זמן - הרי זה בלא תעשה ואין בו כרת; וחכמים אומרים: כל שאין בו כרת - אין בו לא תעשה.
[משנה ג] מחוסר זמן - בין בגופו בין בבעליו -
- איזהו מחוסר זמן בבעליו? הזב והזבה [32] והיולדת [33] והמצורע [34] -
שהקריבו חטאתם ואשמם [35] בחוץ – פטורין [36];
עולותיהן [37] ושלמיהן [38] בחוץ – חייבין [39];
המעלה מבשר חטאת, מבשר אשם, מבשר קדשי קדשים [40], מבשר קדשים קלים, ומותר העומר [41], ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, והיוצק [42], והפותת [43], והבולל והמולח והמניף והמגיש [44], והמסדר את השולחן, והמטיב את הנרות [45], והקומץ, והמקבל דמים בחוץ – פטור [46], ואין בהם משום זרות [47], ולא משום טומאה [48], ולא משום מחוסר בגדים [49], ולא משום שלא רחוץ ידים ורגלים [50].
[משנה ד] עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות [51], ומשהוקם המשכן - נאסרו הבמות [52] ועבודה בכהנים [53];
קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים [54] וקדשים קלים בכל מחנה ישראל [55];
[משנה ה] באו לגלגל [56] - הותרו הבמות [57]: קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים [58], וקדשים קלים בכל מקום [59].
[משנה ו] באו לשילה [60] - נאסרו הבמות [61];
ולא היה שם תקרה [62] אלא בית אבנים בלבד מלמטן, והיריעות מלמעלן [63];
והיא היתה 'מנוחה';
קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה [64];
[משנה ז] באו לנוב וגבעון [65] - הותרו הבמות [66]: קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים בכל ערי ישראל [67];
[משנה ח] באו לירושלים - נאסרו הבמות, ולא היה להן עוד היתר;
והיא היתה 'נחלה' [68];
קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים; קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה [69];
ומעשר שני - פריך בגמרא: נסקיה להתם!?
[משנה ט] כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות מבחוץ - הרי אלו בעשה [70] ולא תעשה [71], וחייבין עליו כרת [72];
הקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות בחוץ הרי אלו בעשה ולא תעשה ואין חייבין עליהן כרת [73];
הקדישן בשעת איסור הבמות [74] והקריבן בשעת היתר הבמות - הרי אלו בעשה, ואין בהן לא תעשה.
[משנה י] ואלו קדשים קרבין במשכן: קדשים שהוקדשו למשכן [75]: קרבנות ציבור [76] קרבין במשכן, וקרבנות היחיד בבמה [77];
קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן [78] יקריבו במשכן, ואם הקריבן בבמה – פטור [79];
ומה בין במת יחיד לבמת ציבור [80]? [81]
סמיכה, ושחיטת צפון,
הערות
עריכה- ^ מאן תנא דפליג עליה דרבי אלעזר ברבי שמעון בפרק 'כל הפסולין' (לעיל דף לד:), דקתני 'חטאת שקבל דמה בארבע כוסות, ונתן ארבע מתנות מאחד מהם - הוא לבדו נשפך ליסוד, והן נשפכין לאמה; ורבי אלעזר ברבי שמעון אמר התם: 'כולן נשפכין ליסוד', דקסבר: כוס אחד עושה את חבירו שירים
- ^ דפליג עליה
- ^ דאמר הכא 'קבל דמה בכוס אחד, נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ – חייב': דשירים נינהו, ושירי הדם שהקריבו בחוץ – חייב; והיכא דקיבלו בשני כוסות אמר 'פטור', אלמא כוס שני - לאו שירים חשיב ליה, אלא 'דחוי היה': לשפוך לאמה; הלכך לא מיחייב עליה בחוץ
- ^ למאי הלכתא דמינהו, ומאי גמר מינה
- ^ דף כב:
- ^ כחטאת שכיפרו בעליה; דקיימא לן (שם דף כא:) דאזלא למיתה אפילו לא היתה ראשונה אבודה בשעה שמתכפר בשניה אלא בשעת הפרשה; ומשהפריש זו תחתיה - נמצאת קיימא לן בה 'דאם נתכפר באחת מהן - שניה מתה'
- ^ תנא דמתניתין
- ^ כלומר: זו שהופרשה על ידי איבוד חבירתה הוא דכי שוחט אחת מהן בחוץ אחר שקרבה חבירתה בפנים – פטור, דדמיא לכוס, משום דכרבי סבירא ליה, דאמר 'למיתה אזלא'
- ^ מעיקרא: שאם תאבד האחת יתכפר בחבירתה
- ^ דאפילו רבי מודה בו דמתכפר באחת מהן והשניה תרעה ודמיה לעולת קיץ המזבח, וכן לרבנן באבודה בשעת הפרשה: דאית להו 'תרעה' - בההוא לא אמרינן ד'אם שחטה בחוץ לשניה דנפטר', ואף על גב דלכתחילה לא קרבה היא גופה עולה אלא דמיה - חייב עליה בחוץ: דאי אקרבה לדידה גופה עולה בפנים - מתקבלת היא
- ^ כגון תמורת אשם ואשם שמתו בעליו או נתכפרו באחר, וקיימא לן (תמורה דף יח.) כל שבחטאת מתה - באשם רועה ונמלך בבית דין, ואמרו לו 'ירעה'
- ^ ודוקא 'ניתק', אבל לא ניתק – לא, כדאמר בפרק קמא (לעיל דף ה:) 'הוא' - בהוייתו יהא
- ^ מתניתין לדרב הונא לחיובי אחטאת שניה בחוץ מהאי טעמא
- ^ הא לא חזיא היא גופה לעולה כלל
- ^ דהא
- ^ מקום
- ^ שהפריש שנים לאחריות: דהתם - זכר הוא
- ^ 'ששחטה חוץ מגתה' גרסינן; 'גתה' לשון 'גת', כלומר: מקום עמוק; בגמרא מפרש היכא
- ^ ולא אמרינן 'שוחט קדשים בחוץ שלא במקום מצוה'
- ^ דרחמנא פטריה,
- ^ הראוי לפתח אהל מועד: שחובה עליו להביאו שם - דמדקפיד קרא לענשו על שלא הביאו, שמע מינה: בעומד להביאו שם משתעי קרא
- ^ כל שאינו עתיד לבא
- ^ ובגמרא פריך: הא שעיר המשתלח עתיד לבא: להגריל ולהתוודות!?
- ^ אף על פי שכשר לבא, הואיל ואינו כשר ליקרב
- ^ ובגמרא פריך: הני נמי תיפוק לי מ'ואל פתח אהל מועד'?
- ^ עובר בלא תעשה, הואיל וראוי לבא לאחר זמן, כדקתני בסיפא; בגמרא מפרש 'לא תעשה' דידהו
- ^ כדתניא בחולין (דף כב:) 'משיזהיבו כשירין', ומקמי הכי פסולין: ד'תורין' משמע 'גדולים ולא קטנים'
- ^ 'בני יונה' - קטנים משמע, ולא גדולים, ופסולין מתחילת הציהוב ואילך
- ^ הואיל וראוין לאחר זמן - יש בו 'לא תעשה' לשוחטן בחוץ
- ^ שאמרנו
- ^ בין שהוא מחוסר זמן בגופו, בין שהוא מחוסר זמן בבעלים: שלא הגיע זמן בעלים להקריב קרבנותיהם
- ^ בתוך ימי ספרן
- ^ בתוך 'מלאת'
- ^ 'והמצורע' לא גרסינן במתניתין
- ^ בגמרא פריך: מאי אשם איכא בהני?
- ^ שאין מתקבלין בפנים לא לחובה ולא לנדבה
- ^ דזב וזבה - עוף, ודיולדת - בהמה
- ^ בגמרא פריך: מאי שלמים איכא בהני?
- ^ שהרי מתקבלות בפנים נדבה לשמן
- ^ כבשי עצרת
- ^ לאחר קמיצה
- ^ שמן על המנחה, כדכתיב (ויקרא ב ו) 'ויצקת [עליה שמן מנחה הוא]’
- ^ מנחת מאפה, כדכתיב (שם) 'פתות אותה פתים'
- ^ מנחה בחוץ, והיא טעונה הגשה בפנים בקרן מערבית דרומית כמשפטה
- ^ מדשן את המנורה בבקר
- ^ טעמא יליף בברייתא בגמרא
- ^ חיוב מיתה; כל הנך הקטרות בדבר שדרכן לאכול - לאו 'הקטרה' נינהו, וכל הנך עבודות - הואיל ויש אחריהן עבודה - אין זר חייב עליה מיתה, כדאמרינן בפרק 'בראשונה' (יומא דף כד.) עבודת מתנה ולא עבודת סילוק; עבודה תמה - ולא עבודה שיש אחריה עבודה
- ^ כהן טמא ששימש; דאזהרת זרות ושימוש בטומאה - מחד קרא נפקי: מ'וינזרו ... ולא יחללו' (ויקרא כב ב); ב'כל הזבחים' תנינא (לעיל יז.); מאי דמחייב אזרות - מחייב אשימוש טומאה
- ^ דאינהו נמי כזר: בזמן שאין בגדיהן עליהם – אין כהונתם עליהם, והוו להו 'זרים'; הכי נפקא לן בפרק שני (שם יז:)
- ^ גמר 'חוקה' 'חוקה' ממחוסר בגדים התם, לענין אחולי עבודה; ולענין מיתה נמי אנן גמרינן לה מהתם
- ^ כדכתיב: וישלח את נערי בני ישראל [ויעלו עלות ויזבחו זבחים לה' פרים] (שמות כד ה)
- ^ כדכתיב בשחוטי חוץ
- ^ כדכתיב 'קרב אל המזבח' (ויקרא ט ז)
- ^ דכתיב בחטאת ומנחה (ויקרא ו יט,ט) 'בחצר אהל מועד' [ובאשם כתיב 'במקום קדוש יאכל...כחטאת כאשם' [ויקרא ה,ו-ז]]
- ^ כמות שהן שרויין בדגליהם; והא - ילפינן ב'איזהו מקומן' (לעיל נה.) מקראי
- ^ כשעברו את הירדן; והוקבע אהל מועד שם שבע שנים שכבשו ושבע שחלקו
- ^ כדילפינן לקמן מ'איש כל הישר בעיניו' (דברים יב ח)
- ^ קדשי קדשים הנאכלין לא קרב בבמת יחיד: כל שאין נידר ונידב - אין קרב בבמה קטנה, ואין מנחה בבמה; הלכך עולה הוא דהואי, ואין נאכלת; וחטאת ואשם - בבמת ציבור הוא דקרבי, ונאכלין לפנים מן הקלעים
- ^ דכיון שבטלו הדגלים והן היו הולכים בכל הארץ לכבשה, ולא היתה חנייתן סביבות המשכן - בטלה קדושת מחנה ישראל; מעשר שני לא הוזכר כאן, לפי שלא נהגו מעשרות עד לאחר ירושה וישיבה
- ^ לאחר חילוקו - מיד קבעוהו בשילה
- ^ כדקתני [להלן] והיא היתה מנוחה; וכתיב: 'כי לא באתם עד עתה [אל המנוחה ואל הנחלה] [דברים יב,ט]’, כלומר: כשתעברו את הירדן - לא תקריבו בבמות ככל אשר אנחנו עושים פה היום: שאנו מקריבין במשכן חטאות ואשמות, אלא: איש כל הישר בעיניו תעשו, דהיינו: נדרים ונדבות - שאינן עליכם חובה, אלא לפי מה שישר בעיניכם: כי בעוד שתכבשו ותחלקו - לא באתם עד עתה אל המנוחה [פסוק י] ועברתם את הירדן וישבתם בארץ - היינו לאחר ירושה וישיבה – [פסוק יא] והיה המקום [אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה'; [פסוק יב] ושמחתם לפני ה' אלקיכם אתם ובניכם ובנתיכם ועבדיכם ואמהתיכם והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק ונחלה אתכם]; [פסוק יג] השמר לך [פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה] - היינו איסור הבמות
- ^ גג של נסרים
- ^ בגמרא יליף לה
- ^ במקום שרואין משם את שילה; ובגמרא יליף לה
- ^ (כשחרבה שילה ונלקח הארון בימי עלי) - באו לנוב, כמו שנאמר 'אין לחם חול [וגו’] כי אם לחם קדש (שמואל א כא ה) אשר 'מלפני ה’’ [פסוק ז]; אלמא שולחן ומזבח התם הוה; חרבה נוב בימי שאול - באו לגבעון, כדכתיב במלכים (א ג,ד) כי שם 'הבמה גדולה'
- ^ יליף בגמרא
- ^ דהא בכל מקום שהוא שם [## שמות כ,כב: בכל המקום אשר אזכיר את שמי - אבוא אליך וברכתיך] - עושה במה ומקריבו
- ^ ההיא דכתיב בקרא: דמשבאו 'אל המנוחה ואל הנחלה' (דברים יב ט) - יאסרו הבמות
- ^ של ירושלים, שהיא במקום מחנה ישראל שבמדבר, כדכתיב 'ואכלת שם לפני ה' (בענין מעשר שני - בדברים יד,כז לענין שלמים- קדשים קלים - בדברים כז,ז)
- ^ 'והביאום לה' [אל פתח אהל מועד אל הכהן וזבחו זבחי שלמים לה' אותם] (ויקרא יז ה)
- ^ כדילפינן מ'שם תעלה' (דברים יב יד) לשחיטה; ואזהרה דהעלאה: 'השמר לך פן תעלה עולותיך (דברים יב יג)
- ^ כדכתיב (ויקרא יז ד) ואל פתח אהל מועד לא הביאו [להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו]
- ^ כדאמרן ב'השוחט ' (לעיל קו:): עד כאן הוא מדבר בקדשים שהקדישן כו'; וקתני סיפא יכול יהו חייבין עליהן כרת? - תלמוד לומר: 'זאת להם (ויקרא יז ז) - ואין אחרת להם
- ^ מההיא שעתא קרינא בהו 'והביאום לה’’ (ויקרא יז ה); וכיון שהמתין עד שלא יבא לקיימו - נתבטל העשה על ידו, אבל לאו וכרת – ליכא: דאזהרה ועונש - בשעת הקרבה כתיבי, והרי הותרו הבמות!
- ^ בזמן שהיה המשכן בגלגל, והותר במה - אלו קדשים צריכין להקריבן במשכן, ולא יקרבו בבמה אותם שהוקדשו לשם משכן - ומפרש ואזיל
- ^ סתמן למקדש
- ^ סתמן בבמה
- ^ שפירש בשעת הקדישן 'על מנת להקריבן למשכן'
- ^ מאזהרה ומעונש: שהרי הותרו הבמות; ומיהו אסור לשנות, משום ' תשמור ועשית כאשר נדרת' (דברים כג כד)
- ^ גלגל נוב וגבעון
- ^ כולהו יליף בגמרא דלא נהיגי בבמת יחיד: