ביאור:בבלי זבחים דף ל

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת זבחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכהדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

אִין! רישא בשתי עבודות [1], סיפא [2] בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות.

תנן: 'אמר רבי יהודה זה הכלל: אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום - פיגול וחייבין עליו כרת'; בשלמא לרבי יוחנן היינו דקתני 'זה הכלל' [3], אלא לאילפא - מאי 'זה הכלל'?

קשיא.

תנן התם [4]: '[5] "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" - הרי זו תמורת עולה [6], דברי רבי מאיר; אמר רבי יוסי: אם לכך נתכוון תחילה, הואיל ואי אפשר להוציא שתי שמות כאחת [7] - דבריו קיימין [8], ואם משאמר "הרי זו תמורת עולה", ונמלך ואמר "הרי זו תמורת שלמים" - הרי זו עולה'.

איבעיא להו: "הרי זו תמורת עולה ושלמים" מהו [9]? [10] "לחצות" מהו [11]?

אמר אביי: בהא ודאי מודה רבי מאיר.

רבא אמר: עדיין היא מחלוקת.

אמר רבא לאביי: לדידך, דאמרת בהא ודאי מודה רבי מאיר, הרי שחיטה [12], דלכי 'לחצות' דמי [13], ופליגי [14]!

אמר ליה: מי סברת 'אינה לשחיטה אלא לבסוף' [15]? ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף [16], ומשנתינו [17] - [18] דאמר [19] סימן ראשון חוץ לזמנו, [20] סימן שני חוץ למקומו [21].

הרי קמיצה [22] דלכי לחצות דמי [23] ופליגי?

התם נמי: שהקטיר קומץ מנחה חוץ לזמנו, קומץ לבונה חוץ למקומו [24].

הרי קומץ דמנחת חוטא, דליכא לבונה בהדיה, ופליגי!?

לא פליגי.

אמר רב אשי: אם תימצי לומר פליגי - פליגי בפסיעות [25].

רב שימי בר אשי מתני כדאביי [26], רב הונא בר נתן מתני כדרבא [27].

כי אתא רב דימי – אמר: רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, דאמר 'תפוס לשון ראשון', דתנן: אמר רבי יהודה: זה הכלל: אם מחשבת הזמן קדמה את מחשבת המקום – פיגול, וחייבין עליו כרת.


עמוד ב

אמר ליה אביי: והא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כי מגעת להו רבי מאיר ורבי יוסי בהדי הדדי [28] - לא פליגי.

ולא פליגי? והא מיפלג פליגי [29]!?

אמר ליה: פליגי במאי דפליגי, ולא פליגי במאי דלא פליגי [30], דאמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: הכל מודים היכא דאמר "תחול זו ואחר כך תחול זו" - דברי הכל לא חיילא [31]; "לא תחול זו אלא אם כן חלה זו" - דברי הכל חיילא [32]; כי פליגי דאמר "תמורת עולה תמורת שלמים": רבי מאיר סבר: מדהוה ליה למימר "תמורת עולה ושלמים" ואמר "תמורת עולה תמורת שלמים" - שמע מינה מיהדר קא הדר ביה [33]; ורבי יוסי [34]: [35] אי אמר [36] "תמורת עולה ושלמים" הוה אמינא פלגא תמורת עולה ופלגא תמורת שלמים [37]; להכי אמר "תמורת עולה תמורת שלמים": למימרא דכולה עולה וכולה שלמים הויא [38]. [39]

אמר ליה [40]: [41] הוא אמר לא פליגי, ואנא אמינא פליגי [42].

אמר עולא ואיתימא רב אושעיא: אפשר ידעין חברין בבלאה: 'כזית כזית' תנן? או 'כזית וּכזית' תנן?: 'כזית כזית' תנן [43], אבל 'כזית וכזית' [44] - דברי הכל עירוב מחשבות הוי [45]? או דלמא 'כזית וּכזית' תנן: דלרבי יהודה פרטא הוי, וכל שכן 'כזית כזית'?

תא שמע [46] דבעא מיניה לוי מרבי: חישב לאכול כזית [47] למחר בחוץ [48] - [49] מהו [50]?

אמר ליה: זו שאילה [51]: עירוב מחשבות הוי [52]!

אמר לפניו רבי שמעון ברבי: לא משנתינו היא [53]?: 'לאכול כזית בחוץ כזית למחר', 'כזית למחר כזית בחוץ', 'כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר', 'כחצי זית למחר כחצי זית בחוץ' – פסול, ואין בו כרת' [54] - הא אידך [55] עירוב מחשבות הוי [56]!

אמר ליה: הוא שאלני דבר חכמה [57], ואת אמרת 'משנתינו'? לדידך, דאתניתך [58] תרתי [59] - לא קשיא לך [60]; לדידיה [61] - דלא אתניתיה אלא חדא [62], ושמעינהו [63] לרבנן [64] דקא גרסי תרתי [65], וסבר: דידי דווקא [66], ודידהו [67] - עירוב מחשבות הוי [68]? או דלמא דידהו דווקא [69], ולדידי שיורי שייר לי [70]? ומדשייר לי לדידי [71] - הא שייר להו לדידהו נמי בהך [72]? [73]

והי אתנייה [74]? אילימא 'כזית וּכזית' אתנייה [75], האי לאו שיורא הוא [76]!? אלא 'כזית כזית' אתנייה [77].

ותיבעי ליה 'כזית וכזית' [78]?

סבר: איבעי מיניה חדא דשמענא תרתי: דאי בעינא 'כזית וּכזית' הא ניחא אי אמר לי כללא [רבי מאיר אינו חולק על רבי יהודה], כל שכן 'כזית למחר בחוץ'; אלא אי אמר לי פרטא - אכתי 'כזית למחר בחוץ' קא מיבעיא לי!

אי הכי - השתא נמי: התינח אי אמר ליה 'כזית למחר בחוץ' – פרטא, כל שכן 'כזית וּכזית', אלא אי אמר ליה כללא - אכתי 'כזית וכזית' מיבעי ליה! אם כן מרתח רתח [79]:

הערות עריכה

  1. ^ דהא מפרש בהדיא
  2. ^ איכא לאוקמא דבתרוייהו פליגי:
  3. ^ לאיתויי עבודה אחת
  4. ^ במסכת תמורה [פ"ה מ"ד]
  5. ^ שהעמיד בהמת חולין אצל שתים: אחת עולה ואחת שלמים, ואמר:
  6. ^ תפוס לשון ראשון, ואין קדושה חלה על קדושה
  7. ^ והוצרך להקדים זה אחר זה
  8. ^ ותרעה, ותימכר, ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים; וכן מפרש בתמורה
  9. ^ מי אמרינן: הא דפליג רבי מאיר, ואמר 'תפוס לשון ראשון' - משום דאמר "תמורת" "תמורת" תרי זימני, והוה ליה כנמלך, אבל הכא - דאמר "תמורת עולה ושלמים" - חד דיבורא הוא, ותרוייהו חיילי? או דלמא תפוס לשון ראשון לעולם, ופשטה קדושת עולה בכולה, ותו לא אתו שלמים וחיילי
  10. ^ אם תימצי לומר 'פשטה קדושת עולה בכולה' -
  11. ^ אמר "הרי בהמה זו לחצות לעולה ושלמים" מאי? האי - חד דיבורא הוא, ואין זה חל בלא זה? או דלמא: כיון דפשטה בפלגא - פשטה בכולה, ולא אתו שלמים וחיילי
  12. ^ דקתני מתניתין לאכול כזית למחר כזית בחוץ
  13. ^ דלאו מיהדר אימלוכי, שהרי כמה זיתים יש בה, וחד דיבורא הוא
  14. ^ וקאמר רבי יהודה 'תפוס לשון ראשון', ורבי מאיר דתמורה - בשיטת רבי יהודה דמתניתין קאי, דאמרינן בשמעתין: רבי מאיר - בשיטת רבי יהודה אמרה
  15. ^ דלהוי הך תרתי מחשבות בסוף שחיטה, וחד דיבורא הוא, ואפילו הכי נימא רבי יהודה 'תפוס לשון ראשון'
  16. ^ וכי היכי דמהניא מחשבה בסוף - מהניא בתחילתה
  17. ^ ומתוקמא מתניתין
  18. ^ כגון:
  19. ^ בשחיטת
  20. ^ ובשחיטת
  21. ^ ואית ליה לרבי יהודה 'מפגלים בחצי מתיר', דהיינו: חד סימן, ותרי דבורי נינהו, ואיפגל ליה מדבורא קדמאה; אבל לחצות דחד דבור - הוא מודי ומהכא שמעינן דרבא אליבא דר"מ סבירא ליה 'אינה לשחיטה אלא בסוף': מדיליף 'עדיין היא מחלוקת' ממתניתין; והיינו דאמר ב'תמיד נשחט' (פסחים דף סג.) נימא קסברי אחרים אין לשחיטה אלא לבסוף, וכדרבא, דאמר רבא עדיין היא מחלוקת: ממתניתין דתמורת עולה ושלמים כלחצות דאחרים - היינו רבי מאיר; ורבא מוקי דלרבי מאיר אינה לשחיטה אלא לבסוף
  22. ^ דפליגי רבי יהודה ורבנן בה בפרק קמא דמנחות (דף יב.): כי מחשב לאכול כזית למחר כזית בחוץ כו'
  23. ^ דחד דיבורא הוא, וזיתים הרבה יש, ולאו מיהדר אימלוכי הוא; והכא ליכא לפלוגי בתרי דבורי כדפלגא בשחיטה בשני סימנין
  24. ^ שהמנחה יש לה שני מתירין: הקומץ והלבונה; וכי פליגי רבי יהודה ורבנן - לאו בקמיצה פליגי, דאין קמיצה בלבונה, אלא בהקטרה פליגי, שהיא עבודה בכל אחת ואחת [שנוהת בשניהם], וכגון שהקטיר קומץ מנחה על מנת לאכול כזית למחר, וקומץ לבונה על מנת לאכול כזית בחוץ, ואית ליה לרבי יהודה 'מפגלין בחצי מתיר', וכיון דהיינו תרי דבורי נינהו - מקמא איפגלא לה, אבל בקמיצה - דחד מתיר הוא - לא פליג רבי יהודה
  25. ^ ובמחשבת הולכה: דאמר בפסיעה ראשונה 'חוץ לזמנו', ובפסיעה שניה אמר 'חוץ למקומו', דהוו להו תרי דבורי
  26. ^ תני מתנייתא כדאביי, דב"לחצות" - מודי רבי מאיר
  27. ^ תני מתנייתא כדרבא: דב"לחצות" - נמי פליג רבי מאיר
  28. ^ אם תרצה לקרב את דבריהם - קרובים הם להיות שוים, דתרוייהו לית להו 'תפוס לשון ראשון' כדמפרש לקמיה; והלכך אפילו רבי מאיר דתמורה - בשחיטה לא סבר לה כרבי יהודה
  29. ^ כדמפרש ואזיל
  30. ^ והאי 'לא פליגי' דקאמר - הכי קאמר: לא פליגי בתפוס לשון ראשון, אלא בדעתיה דגברא: בהוכחת דיבורו על מחשבתו, אבל תרווייהו אית להו דבתר כוונתו אזלינן
  31. ^ דאין קדושה חלה על קדושה
  32. ^ הואיל ונתכוון לכך; ותרעה, ויהא דמי חציה עולה ודמי חציה שלמים
  33. ^ ולחזור אי אפשר
  34. ^ אמר לך
  35. ^ האי גברא לא מיהדר קהדר, אלא לכך נתכוון וסבר:
  36. ^ אי אמינא
  37. ^ וקדושה ואינה קריבה דאי איפשר להקריב לחצאין
  38. ^ כי היכי דתפשוט קדושת עולה בכולה וקדושת שלמים בכולה, וטעי דסבר השתא קרבה; הלכך לתרוייהו איכוין, ודבריו קיימין ותימכר
  39. ^ וכך קבלתי בתמורה: שמעינן מיהא מדרבה בר בר חנה, דהיכא דאמר "תמורת עולה ושלמים" - מודה רבי מאיר; אלמא לאו כרבי יהודה סבירא ליה: דמתניתין - להא דמיא: דלכך נתכוון תחלה, והא דאמר "כזית... כזית..." תרי זימני - משום דבעא למיחשב בשני זיתים, ועל כרחך לאו מיהדר הוא, דכמה זתים יש בה!
  40. ^ רב דימי לאביי
  41. ^ ומדרבה בר בר חנה מותבת לי?
  42. ^ אף באומר "תמורת עולה ושלמים": שנתכוון לשניהם - אית ליה לרבי מאיר תפוס לשון ראשון, כרבי יהודה
  43. ^ דלרבי יהודה הוי פרטא, וכשתי מחשבות נינהו ואפילו בעבודה אחת, ותפוס לשון ראשון
  44. ^ דחד דבורא הוא
  45. ^ ואינו פגול
  46. ^ ד"כזית" "וּכזית" תנן, וכל שכן "כזית" "כזית"
  47. ^ לאכלו
  48. ^ למקומו
  49. ^ לרבי יהודה
  50. ^ מי אמרינן: בהא מודי רבי יהודה, וחדא מחשבה מעורבת היא, דאההוא גופיה דקחשיב לאכול למחר - חשיב בחוץ וכחדא אכילה? או דלמא תפוס לשון ראשון לעולם
  51. ^ בניחותא שאילה גדולה שאלת
  52. ^ אפילו לרבי יהודה
  53. ^ ואמאי קלסת ליה? הא מתניתין היא דעירוב מחשבות הוי
  54. ^ מדנקט פלוגתייהו ב'כזית למחר כזית בחוץ' - דהוי שתי אכילות, בהא - הוא דפליג רבי יהודה
  55. ^ 'כזית למחר בחוץ'
  56. ^ דבחדא אכילה קחשיב לאוכלו למחר חוץ למקומו – מודי
  57. ^ לפום מאי דאתניתיה
  58. ^ במתניתין
  59. ^ לְךָ שִׁנִיתִים במחלוקותם דבין ב'כזית כזית' בין ב'כזית וּכזית' פליגי
  60. ^ דאמרת: מדתנינן הך תרתי, ולא תנן הך - שמע מינה בהא מודי רבי יהודה
  61. ^ ללוי
  62. ^ שלא שניתי לו במחלוקותם אלא אחת מהם - ולקמן מפרש דכזית כזית אתנייה
  63. ^ לוי
  64. ^ דבי מדרשא: שאר תלמידיי
  65. ^ כמו ששניתי לך, ולא ידע לוי אם מעצמם הוסיפוה, או אני שניתיה להם, ומשום הכי מספקא ליה הך שלישי, דסבר: הי דוקא? משנתו או משנתיהם?
  66. ^ דב'כזית כזית' - הוא דפליגי
  67. ^ ד'כזית וּכזית'
  68. ^ ולא קבלוה מרבי, אלא הם טעו והוסיפוה - וכל שכן 'כזית למחר בחוץ' הוי עירוב מחשבות
  69. ^ ומפיו שמעוה
  70. ^ ולא שְׁנָאָהּ ולעולם - אף בה נחלקו, ואף על פי שלא היה לי ללומדה מצד ששנה לי
  71. ^ הך ד'כזית וּכזית'
  72. ^ ד'כזית למחר בחוץ', ולא שנאה להם, ולעולם אף בה נחלקו
  73. ^ הילכך דבר חכמה שאל.
  74. ^ דלא הוה ליה למילף הך מיניה
  75. ^ ולרבי יהודה - פרטא הוי
  76. ^ דממילא מצי למילף דכל שכן 'כזית כזית'! וכיון דלא שייר ליה מידי - הוי ליה למשמע דאי בהא: ד'כזית למחר בחוץ' נמי איפלוג - הוה מתני לה ניהליה, ודווקא אתנייה דבהנך - הוא דפליגי, אבל בהא מודה רבי יהודה
  77. ^ דלא הוה ליה למילף מינה ההיא ד'כזית כזית', וכי שמעינהו לרבנן דתנו לה - איסתפק ליה אי אתנינהו רבי לדידהו, ולדידיה שייריה - אי לדידיה דווקא אתנייה, ואינהו הא דאוספוה
  78. ^ הואיל ומספקא ליה אי רבי אתנינהו לה אי לא
  79. ^ כלומר: הכי סבר לוי: איבעי מיניה הך דאישמע מיניה תרתי: דאי אמר לי בה פרטא - כל שכן 'כזית וּכזית', דתרי אכילות נינהו, ואיכא לפלוגינהו בתרי דיבורי; ואי אמר לי כללא בניחותא בלא רתיחה - אישמע מיניה דהך - הוא דהוי כללא, אבל 'כזית וּכזית' – פרטא, וכדאתנינהו לרבנן; דאם סבירא ליה ב'כזית וּכזית' נמי כללא - מירתח רתח ומהדר לי בריתחא 'מאי תיבעי לך?