ביאור:בבלי זבחים דף ק
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת זבחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
לא קשיא [1]: כאן [2] - שמת לו מת בי"ד וקברו בי"ד, כאן [3] - שמת לו מת בי"ג וקברו בי"ד:
מת לו מת בי"ד וקברו בי"ד: יום מיתה [4] תופס לילו מדאורייתא [5]; מת לו מת בי"ג וקברו בי"ד - יום קבורה [6] מדרבנן, אינו תופס לילו [7] אלא מדרבנן [8].
אמר ליה רב אשי לרב מרי: ואלא הא דקתני 'אמר לו רבי שמעון: תדע שהרי אמרו אונן טובל ואוכל את פסחו אבל לא בקדשים' נימא ליה 'קאמינא לך אנא יום מיתה דאורייתא [9], ואמרת לי את יום קבורה דרבנן [10]'?
קשיא.
אביי אמר: [11] - לא קשיא: כאן שמת קודם חצות [12], כאן [13] - שמת לאחר חצות: קודם חצות דלא איחזי לפסח - חיילא עליה אנינות; אחר חצות, דאיחזי לפסח - לא חיילא עליה אנינות [14]; [15].
ומנא תימרא דשני ליה [16] בין קודם חצות בין לאחר חצות?
דתניא [ספרא אמור פרשתא א משנה יב, בשנוי לשון]: (ויקרא כא ג) [ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש] לה יטמא – מצוה: לא רצה - מטמאין אותו על כרחו, ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא, ונמנו אחיו הכהנים וטימאוהו בעל כרחו.'
ורמינהי [17]: 'ולאחותו' (במדבר ו ג: לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם במתם כי נזר אלקיו על ראשו) מה תלמוד לומר [18]?
הרי [19] שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו [20], ושמע שמת לו מת - יכול יטמא? אמרת 'לא יטמא' [21];
יכול כשם שלא יטמא לאחותו כך אין מטמא למת מצוה?
תלמוד לומר 'ולאחותו': לאחותו - הוא דאינו מטמא [22], אבל מטמא הוא למת מצוה'; לאו שמע מינה כאן קודם חצות כאן לאחר חצות [23]? [24]
ממאי [25]? דילמא לעולם אימא לך: אידי ואידי אחר חצות, והא רבי ישמעאל והא רבי עקיבא, דתניא: 'לה יטמא – רשות, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: חובה' [26].
לא סלקא דעתא: דרישא דההיא [27] - רבי עקיבא קתני להו [28], דתניא: 'רבי עקיבא אומר: [29]
'נפש' - אלו הקרובים [30];
'מת' - אלו הרחוקים;
[’לאביו’] [31] - לאביו אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה [32];
’[ו]לאמו' [33] - היה כהן והוא נזיר [34], לאמו - הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה [35];
'לאחיו' - שאם היה כהן גדול והוא נזיר, לאחיו - הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה;
'ולאחותו' - מה תלמוד לומר? הרי שהלך לשחוט את פסחו [36] ולמול את בנו ושמע שמת לו מת, יכול יטמא? אמרת: 'לא יטמא'; יכול כשם שאין מטמא לאחותו כך אינו מטמא למת מצוה? תלמוד לומר: 'ולאחותו' - לאחותו לא יטמא אבל, יטמא הוא למת מצוה [37].
רבא [38] אמר: אידי ואידי אחר חצות, ולא קשיא: כאן קודם ששחטו וזרקו עליו [39], כאן [40] לאחר ששחטו וזרקו עליו.
אמר ליה רב אדא בר מתנה לרבא: אחר ששחטו וזרקו את דמו - מה דהוה הוה [41]!?
אמר ליה רבינא: אכילת פסחים מעכבא, מדרבה בר רב הונא [42].
אמר ליה [43]: ציית מאי דקאמר לך רבך [44].
מאי 'דרבה בר רב הונא'?
דתניא [דומה למסכת שמחות פ"יב מ"א]: 'יום שמועה [45] כיום קבורה למצות שבעה ושלשים [46], ולאכילת פסחים [47] כיום ליקוט עצמות [48]: אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב [49].
[50]'
הא - גופא קשיא: אמרת יום שמועה כיום קבורה למצות שבעה ושלשים, ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות [51]' - מכלל דיום קבורה אפילו לערב נמי לא אכיל [52], והדר תני אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב'!?
אמר רב חסדא: תנאי היא [53].
רבה בר רב הונא אמר: לא קשיא: כאן ששמע שמועה על מתו סמוך לשקיעת החמה, וכן [54] שליקטו לו עצמות סמוך לשקיעת החמה, וכן [55] שמת לו מת וקברו [56] סמוך לשקיעת החמה [57], וכאן [58] - [59] לאחר שקיעת החמה [60].
לאחר שקיעת החמה - מאי דהוה הוה [61]?
אלא שמע מינה: אכילת פסחים מעכבא [62].
רב אשי אמר: מאי אחד זה ואחד זה? - הכי קאמר: אחד יום שמועה ואחד יום ליקוט - טובל ואוכל בקדשים לערב.
והא דרב אשי בדותא היא: מכדי עלה קאי, 'זה וזה' מיבעי ליה! אלא שמע מינה: בדותא היא.
ומאי תנאי [63]?
דתניא: 'עד מתי מתאונן עליו [64]? - כל היום;
רבי אומר: כל זמן שלא נקבר [65].
במאי עסקינן? אילימא ביום מיתה [66] - מי איכא דלית ליה דיום מיתה דתפיס לילו מדרבנן [67]? ותו: 'רבי אומר כל זמן שלא נקבר' - הא קברו - אישתרי ליה? ומי איכא דלית ליה (עמוס ח י) [והפכתי חגיכם לאבל וכל שיריכם לקינה והעליתי על כל מתנים שק ועל כל ראש קרחה ושמתיה כאבל יחיד] ואחריתה כיום מר [68]?
אמר רב ששת: איום קבורה [69] קאי.
[70].
מתקיף רב יוסף: אלא הא דקתני השומע על מתו - כמלקט עצמות: טובל ואוכל בקדשים לערב - מכלל דיום קבורה אפילו לערב נמי לא אכיל; הא מני [71]? אלא תריץ: עד מתי מתאוננין עליו? כל אותו היום [72] ולילו; רבי אומר: כל זמן שלא נקבר; [אבל נקבר] - בלא לילו [73].
אמרוה קמיה דרבי ירמיה, אמר: גברא רבה כרב יוסף לימא הכי? לימא דרבי לקולא? והתניא: עד מתי מתאונן עליו? כל זמן שאינו נקבר: אפילו מכאן ועד עשרה ימים - דברי רבי, וחכמים אומרים: אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד [74]! אלא תריץ הכי: 'עד מתי הוא מתאונן עליו? - כל אותו היום, בלא לילו; רבי אומר: כל זמן שלא נקבר תופס לילו עמו' [75].
אמרוה קמיה דרבא: מדקאמר רבי 'יום קבורה [76] תופס לילו מדרבנן, מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא [77]!
וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא? והתניא: (ויקרא י יט) [וידבר אהרן אל משה]
הן היום [הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה' ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה’] - אני היום אסור, ולילה מותר [78]; ולדורות [79] - בין ביום ובין בלילה אסור, דברי רבי יהודה; רבי אומר: אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים'!?
לעולם - דרבנן היא [80],
הערות
עריכה- ^ דרבי שמעון אדרבי שמעון
- ^ הא דקתני הכא: אונן לא מייתי פסח
- ^ והא דקתני לעיל 'אוכל פסחו'
- ^ דאורייתא
- ^ כדיליף ליה רבי יהודה לקמן
- ^ גופיה
- ^ עמו
- ^ ורומיא דתרתי מתנייתא קמייתא - משני לה רב מרי: אידי ואידי יום קבורה, וכאן בפסח וכאן בשאר ימות השנה, כדשנינן לה מעיקרא, ומאי 'אבל לא בקדשים'? - אבל לא בקדשים של כל השנה כולה
- ^ אמינא לך אנינות יום מיתה דאורייתא: דהא מאנינות דאהרן מייתי לה לקמן, והתם - יום מיתה הואי
- ^ ואת מהדרת יום קבורה, דהוא גופיה מדרבנן!? והתם מודינא
- ^ אידי ואידי ביום מיתה, ולעולם אנינות לילה לרבי שמעון דרבנן, ודקתני בברייתא 'פסח אינו בא באנינות'
- ^ דרחמנא דחייה מהאי קרא דדרשינן 'כשהוא שלם הוא מביא, ולא כשהוא אונן'
- ^ ודקתני בפסחים 'טובל ואוכל פסחו', אלמא מייתי ליה אונן
- ^ דקדמה חובת שחיטת פסח לאנינות ותו לא דחיא ליה אנינות מלשלח קרבנו
- ^ ומיהו על כרחך שמע מינה אנינות לילה דרבנן, דאי מדאורייתא היא - האי לא הוה אכיל: נהי דקדמה חובת שחיטה לאנינות, אבל חובת אכילה לא קדמה ליה, ואכילת פסחים לא מעכבא לאביי - אלא משום דאנינות לילה דרבנן, והם לא העמידו דבריהם במקום כרת: דדילמא ממנע ולא שחיט; אי נמי כיון דעל כרחך שחטיה - לאו אורח ארעא דנימרו ישחטנו על מנת ליפסל, הילכך אוכל פסחו - אבל לא שאר קדשים, אפילו ליל פסח, דהעמידו דבריהם במקום עשה; ומתניתין, דדייקינן 'אי מזמנו ליה אכיל ביום קבורה' - כדאמר רב אסי לעיל: [דמת בי"ג וקברו בי"ד] - אפילו מדרבנן לא תפיס לילו
- ^ מדאורייתא
- ^ רישא דברייתא בנזיר קא מיירי, כדתני לה לקמן בשמעתין,
- ^ בנזיר קאי, וכיון דכתיב 'לאביו ולאמו' - כל שכן לאחותו!
- ^ שהיה נזיר והוא כהן גדול
- ^ והולך לשחוט את פסחו או למול את בנו; ולמול את בנו - דמילת זכריו מעכבתו מלאכול פסחו
- ^ אי משום נזיר, אי משום כהן גדול, אי משום פסח - וכל שכן הכא, דאיתנהו לכולהו
- ^ אלמא אתיא חובה דפסח ואסרה ליה להיטמא, ומביא פסח אונן
- ^ וקסלקא דעתא דתרוייהו קתני אליבא דרבי עקיבא, דאמר 'לה יטמא – מצוה', והילכך לא מיתוקמא הך בתרייתא אלא בשמת לאחר חצות, דאתיא חובת פסח ודחיא למצות טומאה וקמייתא במת קודם חצות: דאפקעתיה אנינות מפסח
- ^ מסקנא דמילתיה הוא דבעי לאתויי, מגו רומייא ושינויי!?
- ^ דטעמא דקמייתא - משום דקדמה אנינות הוא דתוקמא לרבי שמעון, דאמר לעיל 'אונן אין מביא פסח' במת קודם חצות, וכרבי עקיבא
- ^ דילמא טעמא דרבי עקיבא - לאו משום קודם חצות הוא, והיכא דלא איטמי במת ואפילו מת קודם חצות בעי למעבד פסחו, דאנינות לא דחיא, והכא - משום דאיטמי הוא, ואפילו מת לאחר חצות נמי קאמר רבי עקיבא 'יטמא': משום דקסבר 'לה יטמא' – מצוה, ואין לה תשלומין, הילכך מטמאינן ליה, וממילא אזל ליה כרת, דהוה ליה 'טמא', ופסח יש לו תשלומין: בשני; והך דקתני 'לא יטמא' - רבי ישמעאל היא, דאמר 'רשות'; הילכך לא תדחייה מצות פסח בשביל רשות דטומאה; ולעולם - בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא - אונן שלא נטמא מביא פסחו, ואפילו מת קודם חצות, דטעם דהכא - לאו משום אנינות הוא
- ^ דנזיר
- ^ דאומר 'מצוה', הילכך לא מיתרצי אלא משום טעמא דקודם חצות ואחר חצות: היכא דמת קודם חצות קדמה לה חובת טומאה לפסח וטמא, והוא הדין לאנינות: דהא קדמה! והיכא דמת לאחר חצות - קדמה חובת פסח ומפקע לחובת טומאה, והוא הדין לאנינות
- ^ בנזיר כתיב (במדבר ו ו) כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא וסמיך ליה 'לאביו ולאמו [לאחיו ולאחתו לא יטמא], וכוליה קרא יתירא הוא, דהא כתיב קרובים ורחוקים
- ^ לאו ממשמעותא היא, דתיקשה לך 'אם כן למה נאמרו רחוקים' - דאי לא כתיב תרתי קראי הוה מוקמינן ליה ברחוקים, אבל השתא דאיכתיבא תרי קראי – 'נפש' - קרובים משמע: שהן כנפשו
- ^ מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא יטמא לו - הרי פירש קרובים ורחוקים!
- ^ אלא בא לפרט את מי אסר: את הקרובים, אבל לא מת מצוה
- ^ מה תלמוד לומר? אם לאסור - הרי למדנו! אם להתיר מת מצוה - הרי למדנו!
- ^ אלא לא הוצרך לנזיר לבדו, אלא ללמדך שאם היתה בו עוד קדושה אחרת, כגון שהיה כהן ונזיר
- ^ התרתי לך בו מת מצוה: ממיעוט ד'לאמו' דרשינן לאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה, וכן כולם
- ^ זה שהיה כהן גדול ונזיר, וניתוסף בו עוד דבר אחר המעכבו מליטמא: שהיה צריך לשחוט את פסחו
- ^ לאחותו פטרתי לך בו, אבל מיטמא הוא למת מצוה: דאם אינו ענין לנזיר לבדו - תנהו ענין למי שיש בו כל אלו
- ^ אמילתיה דרבי שמעון קאי, לשנויי דרבי שמעון אדרבי שמעון
- ^ ואפילו מת לאחר חצות קודם ששחטו עליו אית ליה לרבי שמעון לא יביא את פסחו, דרחמנא דחייה, כדדריש ואזיל: 'שלמים קרבנו' (ויקרא ג א) - כל קרבנותיו לא יביא אלא כשהוא שלם
- ^ ודקתני 'אונן טובל ואוכל פסחו לערב' - כשמת
- ^ הרי נפטר, ואמאי דחייא אכילתו אנינות לילה דרבנן טפי משאר קדשים? בשלמא לאביי, דמוקי לה בקודם ששחטו וזרקו עליו ובלאחר חצות חובת פסח חלה עליו להביא, ואי לא שרית ליה לאוכלו - לא מייתי, הילכך לא העמידו דבריהם; אלא לרבא - אמאי לא העמידו? הא כבר שחט וזרק
- ^ ולקמן מייתינן לה
- ^ רבא לרב אדא
- ^ רבינא; שמע לו, שיפה השיבך על שאילתך! ובמסכת שבועות כי האי סוגיא דרבה ורבינא ורב אדא בפרק 'ידיעות הטומאה' (דף יח.)
- ^ ששמע שמת לו מת ובשמועה קרובה שתוך שלשים עסקינן
- ^ מיום שמועה מתחיל למנות שבעה לרחיצה ונעילת הסנדל, ושלשים לגיהוץ
- ^ הוי יום שמועה
- ^ דקיימא לן בפסחים בפרק 'האשה' (דף צב.): השומע על מתו והמלקט עצמות - טובל ואוכל בקדשים לערב; והוינן בה: 'מלקט עצמות - הזאה שלישי ושביעי בעי? ומשנינן: אימא 'שליקטו לו אחרים עצמות', דאמרינן במועד קטן (דף ח.): 'המלקט עצמות אביו ואמו - הרי זה מתאבל עליהם כל היום'; ואשמועינן בפסחים דלערב מותר בקדשים, והכא אשמועינן: יום שמועה לענין אכילת פסחים - לא כיום קבורה הוא, דאילו יום קבורה - לא אכיל פסחו לערב, ואפילו מת באתמול: בי"ג, אלא כיום ליקוט עצמות הוי, ומותר בכל הקדשים; והא דנקט 'פסחים' - משום דיום קבורה נקט ליה, למימר דביום קבורה - אפילו פסח נמי לא
- ^ וכל שכן פסחו
- ^ 'אחד זה ואחד זה' - על כרחך איום קבורה ויום ליקוט קאי, וקשיא רישא לסיפא, כדלקמן: דאי איום שמועה ויום ליקוט לא שייך למיתני 'אחד זה ואחד זה': דכיון דמינייהו סליק 'זה וזה' מיבעי ליה!
- ^ משמע: ולא כיום קבורה
- ^ דאילו יום קבורה לא אכיל פסחו לערב
- ^ דפליגי בליל יום קבורה שאינה יום מיתה: דאיכא למאן דאמר תפיס לילו מדרבנן, וסבר: אכילת פסחים לא מעכבא, הילכך אפילו פסח לא אכיל; ולקמן מייתי להו
- ^ או
- ^ או
- ^ שקבר מתו בי"ד
- ^ סיפא, דקתני בכולהו 'אוכל קדשים', וכל שכן פסחו - כשבא עליו אחד מאלו לפני שקיעת החמה, דהוה ליה לערב 'ליל יום קבורה וליל יום שמועה וליל יום ליקוט עצמות', וסבר: יום קבורה לא תפיס לילו אפילו מדרבנן, וכל שכן יום שמועה וליקוט עצמות
- ^ והא דתני רישא 'ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות' - דאילו יום קבורה לא אכיל
- ^ כשאירע לו אחד מאלו
- ^ דהוה ליה לילה זה = יום קבורה עצמו, ולא 'ליל יום קבורה'; אף על גב דאף הוא מדרבנן - החמירו ביום קבורה עצמו יותר מיום שמועה וליקוט: לאוסרו בפסח; אבל ביום ליקוט - לא אסרוהו בפסח, אלא בשאר קדשים הצריכוהו להמתין לערב; והכי קאמר: לאכילת פסחים הוי יום שמועה כיום ליקוט, ואוכל פסחו, ואפילו שמע או ליקט אחר שקיעה - דהוה ליה יום שמועה עצמו ויום ליקוט עצמות - אפילו הכי שרי, מה שאין כן ביום קבורה עצמו: דאילו מת לו מת בי"ג וקברו אותו עממים לאחר שקיעה די"ד - אסור לאכול בפסח ואף על גב דחלה עליו שמחת הרגל, ואינו נוהג אבילות ברגל - ה"מ אבילות דמדרבנן היא, וכתיב 'ושמחת בחגך'; אבל אנינות ליאסר בקדשים חלה עליו, ואחד זה ואחד זה, היכא דבאו עליו מבעוד יום - אוכל בקדשים לערב: דלילו לא תפיס; ומיהו ביום - אסור בשאר קדשים, אפילו ביום שמועה וליקוט עצמות - בר מפסח, כדמפרש טעמא ואזיל
- ^ ומה לי פסח ומה לי שאר קדשים? הא אמרת 'קדשים אסור ביום ליקוט' לבו ביום, כדקתני 'לערב', ובפסח אמאי שרית ליה
- ^ לא העמידו דבריהם במקום כרת; ומיהו ביום קבורה העמידו דבריהם, משום דרובא קברי ביום מיתה, ואתי למישרי יום מיתה עצמו; ויש מקומות שהעמידו דבריהם במקום כרת, כדאמרינן בפסחים ב'האשה' (דף צב.)
- ^ דפליגי ביום קבורה למיתפס לילו מדרבנן, דקאמר רב חסדא לעיל 'תנאי היא'
- ^ ליאסר בקדשים
- ^ קא סלקא דעתא לקולא פליג, ואמר רבי דכל היום לא מיתסר: דמשקברו - הותר מיד
- ^ שקברו ביום שמת
- ^ הא בין לרבי שמעון בין לרבי, דפליגי עליה דרבי יהודה באנינות לילה דיום מיתה - מודו דמדברי סופרים מיהא אסור
- ^ אחריתה של זונה כיום מר: שמתאבל ומימר על מתו, לפי שסופו למות עליה, ויתאבלו עליהן; אלמא מרירות - יום שלם הוא [העיר מסורת הש"ס?: בכל המקומות שהביא הש"ס הך קרא: ברכות טז:, מועד קטן כא. סוכה כה: - לא פירש רש"י כמו כאן, וגם לא נמצא בשום פסוק רק בעמוס פ"י, כדאיתא בתוספות ד"ה 'ואחריתה' [ושם כתבו: פסוק הוא בתרי עשר: 'ושמתיה לאבל יחיד ואחריתה כיום מר' - ולא כמו שפירש הקונטרס]]
- ^ שמת אתמול וקברו היום
- ^ ואכתי לא אסיקנא מילתיה לתנאי דרב חסדא עד סיפא דתרצה רבי ירמיה
- ^ בין לרבי בין לרבנן מותר!
- ^ של קבורה
- ^ אבל קברו - אישתרי ליה בלילה; ומיהו ביום - ליכא למימר דשרי ליה רבי, דאפילו יום דליקוט עצמות אסור כל היום, כדאמרת 'טובל ואוכל לערב'
- ^ אלמא רבי - לחומרא אמרה
- ^ וכיון דליכא לפרושי פלוגתא דרבנן לאכול בעודו מוטל לפניו, ועל כרחך בליל יום קבורה פליגי: דקאמר רבי אפילו קברו לסוף עשרה ימים מתאונן עליו ליל יום קבורה, וחכמים אומרים: אינו מתאונן עליו ביום קבורה אלא יום עצמו, אבל לא לילו; והיינו 'תנאי' דרב חסדא
- ^ דאיהו גופיה דרבנן
- ^ דקא סלקא דעתך: לא עשו חכמים חיזוק לדבר שעיקרו מדבריהם יותר משעשתה תורה לדבריה
- ^ 'הן' משמע דאלו הקרבנות חלוקין משאר קרבנות שעליהן שמעת לאוכלן באנינות לילה, מפני שכולנו אוננין, ואין כהן לאוכלן
- ^ אבל לדורות - שיש כהנים לאוכלן
- ^ אפילו אנינות לילה דיום מיתה, ואפילו הכי יום קבורה - דאיהו גופיה מדרבנן - לילו נמי לרבי אסור מדרבנן