ביאור:בבלי זבחים דף ד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת זבחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

מנלן דבעינן זביחה לשמה ^[1]?

דאמר קרא (ויקרא ג א) ואם זבח שלמים קרבנו [אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו לפני ה’]: שתהא זביחה לשם שלמים.

^[2] ודילמא היינו שמייהו ^[3]?

מדכתיב (ויקרא ז לג) המקריב את דם השלמים [ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה] (ויקרא ז יד) [והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן] הזורק את דם השלמים [לו יהיה], ולא כתיב 'זבח', והכא כתיב 'זבח' - שמע מינה שתהא זביחה לשם שלמים.

אשכחן זביחה, שאר עבודות מנלן? וכי תימא לילף מזביחה, מה לזביחה שכן נפסלה שלא לשם אוכלין בפסח ^[4]!?

אלא אמר קרא (ויקרא ז לג) המקריב את דם השלמים [ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה] ^[5]: שתהא קבלה לשם שלמים.

ולכתוב רחמנא בקבלה, ולילף שחיטה מינה?

משום דאיכא למיפרך: מה לקבלה שכן פסולה בזר ^[6].

אשכחן שחיטה וקבלה, זריקה מנלן? וכי תימא לילף מהני, מה להני ^[7] שכן טעונות צפון ^[8] וישנן בחטאות הפנימיות ^[9] [## או, שלא כרש"י: זריקה אין בהו, אלא מתנה באצהע, הזיה ושפיכה?]!?

אלא אמר קרא: (ויקרא ז יד) [והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן] הזורק את דם השלמים [לו יהיה]: שתהא זריקה לשם שלמים.

ולכתוב רחמנא בזריקה, ולילף מינה?

משום דאיכא למיפרך: מה לזריקה שכן חייב עליה זר מיתה ^[10].

אשכחן כולהו, הולכה מנלן? וכי תימא לילף מכולהו ^[11] - מה לכולהו שכן עבודה שאי אפשר לבטלה תאמר בהולכה, שאפשר לבטלה ^[12]?

אלא אמר קרא (ויקרא א יג) [והקרב והכרעים ירחץ במים] והקריב את הכל [והקטיר] המזבחה [עלה הוא אשה ריח ניחח לה’], ואמר מר 'זו הולכת אברים לכבש', ותניא (ויקרא א ה) [ושחט את בן הבקר לפני ה’] והקריבו [בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח סביב אשר פתח אהל מועד] - זו קבלת הדם ^[13], ואפיק רחמנא בלשון הולכה ^[14] - למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה.

ואשכחן שנוי קודש, שנוי בעלים מנלן ^[15]?

אמר רב פנחס בריה דרב אמי: אמר קרא: (ויקרא ז טו) ובשר זבח תודת שלמיו [ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר] - שתהא זביחה לשם תודה; אם אינו ענין לשינוי קודש - דנפקא לן מהתם [לעיל (ויקרא ג א) זבח השלמים] - תנהו ענין לשינוי בעלים.

והאי, להכי הוא דאתא? הא מיבעי ליה לכדתניא: '(ויקרא ז טו) ובשר זבח תודת שלמיו [ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר]: אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: בא ללמד: תודה ששחטה לשם שלמים – כשרה ^[16]; שלמים ששחטן לשם תודה – פסולה ^[17]; מה הפרש בין זה לזה? תודה קרויה 'שלמים' ^[18] ואין שלמים קרויה 'תודה’’.

אנן – מ'זבח [תודת שלמיו]’ קאמרינן ^[19];

אכתי מיבעי ליה חטאת ואשם מנין? תלמוד לומר 'זבח' ^[20];

אם כן ^[21] - נכתוב קרא 'ובשר תודת שלמיו זבח [ביום קרבנו יאכל]’ ^[22]; מאי 'זבח' - שמע מינה תרתי.

אשכחן זביחה [לשם בעלים], שאר עבודות מנלן? וכי תימא לילף מזביחה - מה לזביחה שכן פוסל שלא לשם אוכלין בפסח?

נאמרה זביחה בשינוי קודש, ונאמרה זביחה בשינוי בעלים; מה זביחה האמורה בשינוי קודש, לא חלקת בין זביחה לשאר עבודות ^[23] - אף זביחה האמורה בשינוי בעלים: לא תחלק בהן בין זביחה לשאר עבודות.

איכא למיפרך: מה לשינוי קודש שכן פסולה בגופה ^[24] וישנו בארבע עבודות ^[25] וישנו לאחר מיתה ^[26] וישנו בציבור כביחיד ^[27];

עמוד ב

ואף על גב ^[28] דתרתי לאו דוקא ^[29] תרתי [ישנו בארבע עבודות וישנו לאחר מיתה] מיהא דוקא.

^[30] מאי שנא שינוי בעלים? - דלא הוי פסולו בגופו [אלא] מחשבה בעלמא; [אבל אין זו דחיה חזקה:] שינוי קודש נמי מחשבה בעלמא הוא! אלא כיון דאחשבה – פסלה? הכא נמי: כיון דאחשבה פסלה. [עוד:] ולרב פנחס בריה דרב מרי, דאמר 'יש שינוי בעלים לאחר מיתה' - תרתי מיהא איכא למיפרך ^[31]!

אלא אמר רב אשי: אמר קרא (ויקרא א ד) [וסמך ידו על ראש העלה] ונרצה לו לכפר עליו ^[32] - ולא על חבירו.

והאי - להכי הוא דאתא? האי מיבעי ליה לכדתניא: (ויקרא א ד) [וסמך ידו על ראש העלה] ונרצה לו לכפר עליו: רבי שמעון אומר: את שעליו ^[33] - חייב באחריותו ^[34], ואת שאינו עליו ^[35] - אינו חייב באחריותו; ואמר רב יצחק בר אבדימי: מאי טעמא? - כיון דאמר "עלי" כמאן דטעון ליה אכתפיה דמי!?

רב אשי – מ-ונרצה לו לכפר קאמר ^[36].

אשכחן זביחה וזריקה, קבלה מנלן? וכי תימא לילף מזביחה וזריקה - מה לזביחה וזריקה שכן עבודה שחייבין עליה בחוץ ^[37]!

אלא אמר רב אשי: אתיא מאיל נזיר, דכתיב (במדבר ו יז) ואת האיל יעשה זבח שלמים [לה' על סל המצות ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו] - שתהא עשייתו לשם שלמים; ואם אינו ענין לשינוי קודש - דנפקא ליה מהתם - תנהו ענין לשינוי בעלים.

אמר ליה רב אחא בר אבא לרבא: אימא: יעשה [(במדבר ו יז) ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו] – כלל ^[38], זבח – פרט ^[39]; כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט: זביחה – אִין, מידי אחרינא – לא!?

אי כתיב 'יעשה שלמים זבח' – כדקאמרת ^[40]; השתא דכתיב 'יעשה זבח שלמים' ^[41] - הוה ליה כלל שאינו מלא ^[42], וכל כלל שאינו מלא - אין דנין אותו בכלל ופרט.

רבינא אמר: לעולם – דנין, ו-לה' ^[43] חזר וכלל.

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: והא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא: כללא קמא מרבה עשיות ^[44] ותו לא; כללא בתרא: כל לה' - ואפילו שפיכת שיריים ^[45] והקטרת אימורין.

הא תנא דבי רבי ישמעאל בכללי ופרטי דריש כי האי גוונא ^[46]: כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש עבודה ובעינן לשמן - אף כל עבודה ובעינן לשמן.

אי מה הפרט מפורש עבודה וחייבין עליה בחוץ - אף כל עבודה וחייבין עליה בחוץ: שחיטה וזריקה – אִין, קבלה והולכה לא!? אי נמי: מה הפרט מפורש דבר הטעון צפון וישנו בחטאות הפנימיות - אף כל הטעון צפון וישנו בחטאות הפנימיות: שחיטה וקבלה – אִין, זריקה – לא!?

איכא למימר הכי ^[47] ואיכא למימר הכי ^[48]; שקולין הן ^[49], ויבאו שניהן ^[50].

לישנא אחרינא: וחדא חדא - תיקו במילתא.

איבעית אימא: זריקה - מדרב אשי נפקא ^[51].

אשכחן איל נזיר, שאר שלמים מנלן? וכי תימא נילף מאיל נזיר, מה לאיל נזיר שכן יש עמהן דמים אחרים ^[52]!?

אם כן - נכתוב 'שלמיו' מאי 'שלמים' - לרבות כל שלמים.

אשכחן שלמים ^[53], שאר כל קדשים מנלן? וכי תימא נילף משלמים - מה לשלמים שכן טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ^[54]?

אלא אמר קרא: (ויקרא ז לז) זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים: היקישן הכתוב לשלמים: מה שלמים בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן 'לשמה' - אף כל, בין שינוי קודש בין שינוי בעלים - בעינן 'לשמה'.

אימא: היכא דשחיט להו שלא לשמה - ליפסלו ^[55]?

אמר קרא (דברים כג כד) מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת [לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך]; האי 'נדבה'? - נדר הוא!? - [אלא] אם כמה שנדרת עשית - יהא נדר, ואם לאו יהא נדבה.

ואיצטריך 'מוצא שפתיך' ואיצטריך ^[56] 'זאת התורה' ^[57]: דאי כתב רחמנא 'מוצא' -

הערות

^ לכתחילה, דאי מ-מוצא שפתיך (דברים כג כד) - לא מיפרשי ביה עבודות
^ ממאי דלענין שחיטה קרוי 'זבח'?
^ 'זבח שלמים', ולא נאמר 'זבח' משום שחיטה
^ שאם שחטו שלא לאוכלין, כגון לחולה ולזקן שאין יכולין לאכול כזית – פסול, ואפילו הן בעליו, דכתיב (שמות יב ד) איש לפי אכלו - אכילה בכזית; ושאר עבודות לא פסלי שלא לאוכלין, דכתיב תכוסו [על השה], ותניא (פסחים דף סא.) רבי אומר: לשון סורסי הוא זה, כאדם האומר לחבירו "כוס [שחט] לי טלה זה" והכי אמרינן בפסחים (דף עח:) דאין מחשבת אוכלין בזריקה,קבלה ולא הולכה אלא בשחיטה
^ המקריב - קבלה הוא, דתניא: והקריבו - זה קבלת הדם
^ פסולה בזר - לאפוקי שחיטה, שכשירה בזר, כדלקמן בפרק שלישי (דף לב.)
^ שחיטה וקבלה
^ בפרק 'איזהו מקומן' (לקמן דף מט.) יליף להו מקראי
^ אבל זריקת מזבח החיצון לית בהו
^ אבל שחיטה כשרה בזר, וקבלה והולכה - אף על פי שפסולה בזר - אין חייב עליה מיתה, כדאמרינן בסדר יומא (דף כד.): ארבעה עבודות זר חייב עליהם מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים והיין, דכתיב (במדבר יח ז) גבי והזר הקרב יומת - ועבדתם עבודת מתנה, ודרשינן: עבודת מתנה - ולא עבודת סילוק; ועבדתם עבודה תמה, ולא עבודה שיש אחריה עבודה, והני כולהו יש אחריהם עבודה
^ במה הצד השוה שבהן: שהן עבודה, וצריכה 'לשמה' - אף אני אביא הולכה
^ שאם רצה - שוחט בצד המזבח וזורק, כדתניא במתניתין (לקמן דף יג.)
^ דהא בתר שחיטה כתיב ולא אפשר לאוקומיה בהולכה
^ ואף על גב דלשון הולכה הוא, כדחזינן בהולכת אברים דכתיב ביה הקרבה - ולשון הולכה היא
^ שצריך לשוחטו על מנת שיתכפרו בו בעליו, לא שיתכפר בו אחר? - דקתני לקמן (פ"ד מ"ו, דף מו:): לשם ששה דברים הזבח נזבח... לשם זובח; מנלן דבעינן לשם זובח
^ ועלו לשם חובה
^ כלומר: לא עלו לשם חובה
^ כדכתיב תודת שלמיו כמו חטאת הקהל (ויקרא ד כא) תורת משה עבדי (מלאכי ג כב)
^ דרשא דידן, ואבא חנן - מתודת שלמיו
^ בתורת כהנים [סיפרא צו, פרשה ז, פרק יב, מ"א] קתני לה גבי האי קרא (ויקרא ז ט): ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל - למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה
^ דלהך דרשא לחודיה אתא: לרבות חטאת ואשם שתהא אכילתו ליום ולילה
^ לכתוב ל'זבח' לבסוף, לגבי אכילה
^ דהא כולהו איתרבו לעיל
^ לקמן מפרש לה ואזיל
^ שאם שחט שלא לשמו, או קיבל והלך וזרק שלא לשמו - אף על פי שלא חישב אלא על השחיטה שלא לשמו – פסול, כדרבינן להו לעיל; אבל שינוי בעלים לא שייך אלא בזריקה, דהא דרבינן שחיטה לפסול בשינוי בעלים - אינו אלא כגון ששחט על מנת לזרוק להתכפר בו אחר, אבל שחט שלא לשם בעליו ולא הזכיר על מנת לזרוק - אין זו מחשבה: דשנוי בעלים לא שייך בקרבן אלא להתכפר בו, וכפרה - בזריקה היא; והכי אמרינן לקמן (בפרקין דף י.) שאם אמר "הריני שוחט לשם פלוני" – כשר; שחטו על מנת לזרוק לשם פלוני – פסול; וכן לענין קבלה והולכה: לא שייך שינוי בעלים אלא אם כן חישב לקבל על מנת לזרוק לשם אחר
^ המפריש קרבנו ומת, והיורש מקריבו - שייך בו שינוי קדש, אבל לא שינוי בעלים: שהרי מתו בעליו
^ אבל שנוי בעלים לא שייך בקרבן צבור, שהרי הכל בעליו
^ דמותבינן ארבעה פרכי
^ איכא תרתי שאינן עיקר, כדמפרש ואזיל
^ והשתא מפרש אמאי תרתי לאו דוקא:
^ ולקמן, בשילהי שמעתין, אזלה לה הך פירכא דלאחר מיתה
^ לכפר עליו היינו זריקה; אלמא זריקה לשם בעלים בעיא
^ כגון נדר: דאמר "הרי עלי עולה"
^ אם הפריש בהמה לנדרו, אם מתה או נגנבה; דהכי משמע: אותו שעליו - יקריב אותו... ונרצה לו, ועד שיקריבנו - לא נרצה ולא נפטר
^ כגון דאמר "הרי זו עולה"
^ דהכי משמע לו לכפר, ולא לחבירו
^ דכתיב (ויקרא יז ג) אשר ישחט מחוץ למחנה; וזורק נמי מרבינן ליה לקמן בפרק 'השוחט' (דף קז.) 'דם שפך (ויקרא יז ד)- לרבות הזורק' - תאמר בקבלה והולכה, שאין חייבין עליה בחוץ, דתנן בפרק בתרא ( פ"יד מ"ג; שם קיב:) והיוצק והבולל כו' והמקבל דמים בחוץ - פטור
^ שיהו כל עשיותיו לשם שלמים
^ שחיטה הוא דבעי 'לשמה'
^ דמשמע כללא: שיהו עשייתו שלמים
^ לא גמר הכלל את דבריו, ולא נשלם להשמיענו על מה הוזכרו כאן העשיות - עד שבא זבח והפסיק את הדבר
^ ולא נתמלא דבריו להשלים. מלא פרדאשביי"ן בלע"ז
^ יעשה זבח שלמים לה'
^ עבודות המיוחדות: שחיטה, וזריקה, קבלה, והולכה
^ שנשפכין שׁיָרי הדם ליסוד אחר שנתן ארבע מתנות, ואינן מעכבין כפרה
^ בשילהי 'אלו טריפות' (חולין דף סו.) גבי פרשת חגבים
^ עבודה וחייבין עליה בחוץ ואתיא לה זריקה
^ עבודה שטעונה צפון ואתיא לה קבלה
^ המדות שוות, והי מינייהו מפקת: אי דרשת הא - אנא דרישנא לאידך
^ הלכך יבאו שניהם; והולכה - על כרחך לא תפקה מכלל קבלה
^ מ-ונרצה לו לכפר; וכלל ופרט - לאיתויי קבלה, דאי לזריקה לא איצטריך
^ שבאין עמו חטאת ועולה
^ בין בשינוי קודש, בין בשינוי בעלים
^ ושאר זבחים יש מהן שאין טעונים סמיכה ולא נסכים, כגון בכור ומעשר ופסח, ויש מהן שאין טעונין נסכים, כגון חטאת ואשם; ובכולן אין אחד שיהא טעון חזה ושוק
^ שהרי לא נעשו כהלכתן, ואין זריקתן מתרת בשרן לאכילה
^ למיכתב
^ למיגמר משלמים, ולא תימא ממוצא שפתיך נפקא דלכתחילה בעינן לשמה

[1] לכתחילה, דאי מ-מוצא שפתיך (דברים כג כד) - לא מיפרשי ביה עבודות

[2] ממאי דלענין שחיטה קרוי 'זבח'?

[3] 'זבח שלמים', ולא נאמר 'זבח' משום שחיטה

[4] שאם שחטו שלא לאוכלין, כגון לחולה ולזקן שאין יכולין לאכול כזית – פסול, ואפילו הן בעליו, דכתיב (שמות יב ד) איש לפי אכלו - אכילה בכזית; ושאר עבודות לא פסלי שלא לאוכלין, דכתיב תכוסו [על השה], ותניא (פסחים דף סא.) רבי אומר: לשון סורסי הוא זה, כאדם האומר לחבירו "כוס [שחט] לי טלה זה" והכי אמרינן בפסחים (דף עח:) דאין מחשבת אוכלין בזריקה,קבלה ולא הולכה אלא בשחיטה

[5] המקריב - קבלה הוא, דתניא: והקריבו - זה קבלת הדם

[6] פסולה בזר - לאפוקי שחיטה, שכשירה בזר, כדלקמן בפרק שלישי (דף לב.)

[7] שחיטה וקבלה

[8] בפרק 'איזהו מקומן' (לקמן דף מט.) יליף להו מקראי

[9] אבל זריקת מזבח החיצון לית בהו

[10] אבל שחיטה כשרה בזר, וקבלה והולכה - אף על פי שפסולה בזר - אין חייב עליה מיתה, כדאמרינן בסדר יומא (דף כד.): ארבעה עבודות זר חייב עליהם מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים והיין, דכתיב (במדבר יח ז) גבי והזר הקרב יומת - ועבדתם עבודת מתנה, ודרשינן: עבודת מתנה - ולא עבודת סילוק; ועבדתם עבודה תמה, ולא עבודה שיש אחריה עבודה, והני כולהו יש אחריהם עבודה

[11] במה הצד השוה שבהן: שהן עבודה, וצריכה 'לשמה' - אף אני אביא הולכה

[12] שאם רצה - שוחט בצד המזבח וזורק, כדתניא במתניתין (לקמן דף יג.)

[13] דהא בתר שחיטה כתיב ולא אפשר לאוקומיה בהולכה

[14] ואף על גב דלשון הולכה הוא, כדחזינן בהולכת אברים דכתיב ביה הקרבה - ולשון הולכה היא

[15] שצריך לשוחטו על מנת שיתכפרו בו בעליו, לא שיתכפר בו אחר? - דקתני לקמן (פ"ד מ"ו, דף מו:): לשם ששה דברים הזבח נזבח... לשם זובח; מנלן דבעינן לשם זובח

[16] ועלו לשם חובה

[17] כלומר: לא עלו לשם חובה

[18] כדכתיב תודת שלמיו כמו חטאת הקהל (ויקרא ד כא) תורת משה עבדי (מלאכי ג כב)

[19] דרשא דידן, ואבא חנן - מתודת שלמיו

[20] בתורת כהנים [סיפרא צו, פרשה ז, פרק יב, מ"א] קתני לה גבי האי קרא (ויקרא ז ט): ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל - למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה

[21] דלהך דרשא לחודיה אתא: לרבות חטאת ואשם שתהא אכילתו ליום ולילה

[22] לכתוב ל'זבח' לבסוף, לגבי אכילה

[23] דהא כולהו איתרבו לעיל

[24] לקמן מפרש לה ואזיל

[25] שאם שחט שלא לשמו, או קיבל והלך וזרק שלא לשמו - אף על פי שלא חישב אלא על השחיטה שלא לשמו – פסול, כדרבינן להו לעיל; אבל שינוי בעלים לא שייך אלא בזריקה, דהא דרבינן שחיטה לפסול בשינוי בעלים - אינו אלא כגון ששחט על מנת לזרוק להתכפר בו אחר, אבל שחט שלא לשם בעליו ולא הזכיר על מנת לזרוק - אין זו מחשבה: דשנוי בעלים לא שייך בקרבן אלא להתכפר בו, וכפרה - בזריקה היא; והכי אמרינן לקמן (בפרקין דף י.) שאם אמר "הריני שוחט לשם פלוני" – כשר; שחטו על מנת לזרוק לשם פלוני – פסול; וכן לענין קבלה והולכה: לא שייך שינוי בעלים אלא אם כן חישב לקבל על מנת לזרוק לשם אחר

[26] המפריש קרבנו ומת, והיורש מקריבו - שייך בו שינוי קדש, אבל לא שינוי בעלים: שהרי מתו בעליו

[27] אבל שנוי בעלים לא שייך בקרבן צבור, שהרי הכל בעליו

[28] דמותבינן ארבעה פרכי

[29] איכא תרתי שאינן עיקר, כדמפרש ואזיל

[30] והשתא מפרש אמאי תרתי לאו דוקא:

[31] ולקמן, בשילהי שמעתין, אזלה לה הך פירכא דלאחר מיתה

[32] לכפר עליו היינו זריקה; אלמא זריקה לשם בעלים בעיא

[33] כגון נדר: דאמר "הרי עלי עולה"

[34] אם הפריש בהמה לנדרו, אם מתה או נגנבה; דהכי משמע: אותו שעליו - יקריב אותו... ונרצה לו, ועד שיקריבנו - לא נרצה ולא נפטר

[35] כגון דאמר "הרי זו עולה"

[36] דהכי משמע לו לכפר, ולא לחבירו

[37] דכתיב (ויקרא יז ג) אשר ישחט מחוץ למחנה; וזורק נמי מרבינן ליה לקמן בפרק 'השוחט' (דף קז.) 'דם שפך (ויקרא יז ד)- לרבות הזורק' - תאמר בקבלה והולכה, שאין חייבין עליה בחוץ, דתנן בפרק בתרא ( פ"יד מ"ג; שם קיב:) והיוצק והבולל כו' והמקבל דמים בחוץ - פטור

[38] שיהו כל עשיותיו לשם שלמים

[39] שחיטה הוא דבעי 'לשמה'

[40] דמשמע כללא: שיהו עשייתו שלמים

[41] לא גמר הכלל את דבריו, ולא נשלם להשמיענו על מה הוזכרו כאן העשיות - עד שבא זבח והפסיק את הדבר

[42] ולא נתמלא דבריו להשלים. מלא פרדאשביי"ן בלע"ז

[43] יעשה זבח שלמים לה'

[44] עבודות המיוחדות: שחיטה, וזריקה, קבלה, והולכה

[45] שנשפכין שׁיָרי הדם ליסוד אחר שנתן ארבע מתנות, ואינן מעכבין כפרה

[46] בשילהי 'אלו טריפות' (חולין דף סו.) גבי פרשת חגבים

[47] עבודה וחייבין עליה בחוץ ואתיא לה זריקה

[48] עבודה שטעונה צפון ואתיא לה קבלה

[49] המדות שוות, והי מינייהו מפקת: אי דרשת הא - אנא דרישנא לאידך

[50] הלכך יבאו שניהם; והולכה - על כרחך לא תפקה מכלל קבלה

[51] מ-ונרצה לו לכפר; וכלל ופרט - לאיתויי קבלה, דאי לזריקה לא איצטריך

[52] שבאין עמו חטאת ועולה

[53] בין בשינוי קודש, בין בשינוי בעלים

[54] ושאר זבחים יש מהן שאין טעונים סמיכה ולא נסכים, כגון בכור ומעשר ופסח, ויש מהן שאין טעונין נסכים, כגון חטאת ואשם; ובכולן אין אחד שיהא טעון חזה ושוק

[55] שהרי לא נעשו כהלכתן, ואין זריקתן מתרת בשרן לאכילה

[56] למיכתב

[57] למיגמר משלמים, ולא תימא ממוצא שפתיך נפקא דלכתחילה בעינן לשמה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]