ביאור:בבלי זבחים דף קח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת זבחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ראש בן יונה ^[1] שאין בו כזית ^[2], ומלח משלימו לכזית ^[3] – מהו?

אמר ליה רבא מפרזקיא לרב אשי: לאו היינו פלוגתייהו דרבי יוחנן וריש לקיש?

תיבעי לרבי יוחנן ותיבעי לריש לקיש:

תיבעי לרבי יוחנן: עד כאן לא קאמר רבי יוחנן התם אלא עצם, דמינא דבשר הוא, אבל מלח - דלאו מינא דבר יונה הוא – לא! תיבעי לריש לקיש: עד כאן לא קאמר ריש לקיש התם, אלא דאי פריש מינה - לאו מצוה לאסוקי, אבל הכא: דאי פריש מצוה לאסוקי – לא! או דלמא לא שנא?

תיקו.

ר' יוסי הגלילי אומר [שחט בפנים והעלה בחוץ, שחט בחוץ והעלה בחוץ – פטור, שלא העלה אלא דבר פסול; אמרו לו: אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ: כיון שהוציאו – פסלו]:

השיב רבי תחת רבי יוסי הגלילי: מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ שהיתה לו שעת הכושר ^[4] תאמר בשוחט חוץ ומעלה בחוץ שלא היתה לו שעת הכושר?

השיב רבי אלעזר ברבי שמעון תחת רבי יוסי הגלילי: מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ: שכן קודש מקבלו ^[5] - תאמר בשוחט בחוץ שאין קודש מקבלו?

מאי בינייהו?

אמר זעירי: שחיטת לילה איכא בינייהו ^[6].

רבה אמר: קבלה בכלי חול איכא בינייהו ^[7].

טמא שאכל בין קודש [טמא בין קדש טהור – חייב;

רבי יוסי הגלילי אומר: טמא שאכל טהור – חייב, וטמא שאכל טמא – פטור: שלא אכל אלא דבר טמא. אמרו לו: אף טמא שאכל את הטהור: כיון שנגע בו – טמאוהו!

וטהור שאכל טמא – פטור, שאינו חייב אלא על טומאת הגוף. ]:

שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי יוסי הגלילי!?

אמר רבא: כל היכא דנטמא טומאת הגוף ואחר כך נטמא בשר ^[8] - דכולי עלמא לא פליגי דחייב ^[9], שכן טומאת הגוף בכרת; כי פליגי בשנטמא בשר ואחר כך נטמא הגוף ^[10]: דרבנן סברי: אמרינן מיגו ^[11], ורבי יוסי הגלילי סבר: לא אמרינן מיגו.

ורבי יוסי, נהי דמיגו לא אמרינן ^[12] - תיתי טומאת הגוף - דחמירא, ותחול ^[13] על טומאת בשר ^[14]!?

אמר רב אשי: ממאי דטומאת הגוף חמורה? דלמא טומאת בשר חמורה, שכן אין לה טהרה במקוה!?

משנה:

חומר בשחיטה מבעלייה ובעלייה מבשחיטה:

חומר בשחיטה: שהשוחט ^[15] להדיוט ^[16] - חייב, והמעלה להדיוט - פטור ^[17];

חומר בעלייה: שנים שאחזו בסכין ושחטו – פטורים; אחזו באבר והעלו – חייבין ^[18];

העלה, ^[19] ^[20]חזר והעלה, וחזר והעלה ^[21] - חייב על כל עלייה - דברי רבי שמעון; רבי יוסי אומר: אינו חייב אלא אחת ^[22];

ואינו חייב עד שיעלה לראש המזבח ^[23];

רבי שמעון אומר: אפילו העלה על הסלע או על האבן – חייב.

גמרא:

מאי שנא המעלה להדיוט, דפטור, דכתיב (ויקרא יז ט) ^[24] לה' [ומכרת האיש ההוא מעמיו] ^[25] -

בשחיטה נמי הכתיב 'לה’’ ^[26]!?

שאני התם דאמר קרא (ויקרא יז ג) 'איש איש [מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה]’ ^[27].

גבי העלאה נמי כתיב (ויקרא יז ח) [ואלהם תאמר] איש איש [מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם אשר יעלה עלה או זבח]!?

מיבעי ליה ל'שנים שהעלו באבר – חייבין'

אי הכי - הכא נמי מיבעי ליה לשנים שאחזו בסכין ושחטו שחייבין?

שאני התם ^[28] דאמר קרא ההוא ^[29]: אחד ולא שנים!

אי הכי - גבי העלאה נמי הא כתיב 'ההוא' (ויקרא יז ט)!

מיבעי ליה

עמוד ב

למעוטי שוגג, אנוס ומוטעה ^[30].

אי הכי - הכא נמי מיבעי למעוטי אנוס שוגג ומוטעה?

תרי ההוא כתיבי ^[31].

ואלא 'לה’’ ^[32] - למה לי?

להוציא שעיר המשתלח ^[33].

חומר בהעלאה [שנים שאחזו בסכין ושחטו – פטורים; אחזו באבר והעלו – חייבין]:

תנו רבנן: ^[34] (ויקרא יז ח) [ואלהם תאמר] איש איש [מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם אשר יעלה עלה או זבח] - מה תלמוד לומר? - לרבות שנים שאחזו באבר והעלו, שחייבין; שיכול והלא דין הוא: ומה השוחט להדיוט שחייב, שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורין ^[35], המעלה להדיוט – שפטור, אינו דין ששנים שאחזו פטורין? תלמוד לומר: 'איש איש' - דברי רבי שמעון; רבי יוסי אומר: (ויקרא יז ד: ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו) 'ההוא' - אחד ולא שנים;

אם כן מה תלמוד לומר 'איש איש'?

דברה תורה כלשון בני אדם.

ספרא אחרי מות פרק י משנה ב: ואם כן למה נאמר 'איש איש' לרבות שנים שהעלו - דברי רבי שמעון; אמר רבי שמעון: ודין הוא: ומה אם במקום שהשוחט להדיוט חייב - פטר שנים ששחטו, מקום שהמעלה להדיוט פטור - אינו דין שנפטור שנים שהעלו? תלמוד לומר 'איש איש' להביא את השנים; רבי יוסי אומר: 'ההוא': אחד שהעלה חייב, שנים שהעלו פטורים.

ורבי שמעון?

האי 'ההוא' מיבעי ליה למעוטי שוגג אנוס מוטעה.

ורבי יוסי?

מ'הוא' 'ההוא';

ורבי שמעון?

'הוא' 'ההוא' לא דריש.

ורבי יוסי – מדהאי [לגבי המעלה: ויקרא יז,ח] 'איש איש - דברה תורה כלשון בני אדם', ההוא 'איש איש' [לגבי שחיטה: ויקרא יז,ג] נמי דברה תורה כלשון בני אדם!? ואלא השוחט להדיוט - מנא ליה דחייב?

נפקא ליה מ'דם יחשב לאיש ההוא דם שפך' (ויקרא יז ד: ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו) - ואפילו השוחט לאיש.

העלה וחזר והעלה [וחזר והעלה - חייב על כל עלייה - דברי רבי שמעון; רבי יוסי אומר: אינו חייב אלא אחת, ואינו חייב עד שיעלה לראש המזבח;

רבי שמעון אומר: אפילו העלה על הסלע או על האבן – חייב.]:

אמר ריש לקיש: מחלוקת בד' וה' אברים: דמר סבר כי כתיב (ויקרא יז ט: ואל פתח אהל מועד לא יביאנו) לעשות אותו [לה' ונכרת האיש ההוא מעמיו] - על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר: אכל בהמה כתיב ^[36], ומר סבר אכל אבר ואבר כתיב, אבל אבר אחד ^[37] - דברי הכל אינו חייב אלא אחת ^[38];

ורבי יוחנן אמר: מחלוקת באבר אחד ^[39]: דמר ^[40] סבר מוקטרי פנים שחסרו והעלה בחוץ חייב ^[41], ומר סבר פטור ^[42]; אבל בארבעה וחמשה איברין - דברי הכל חייב על כל אבר ואבר;

ופליגא דעולא, דאמר עולא: הכל מודים במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ - שחייב; לא נחלקו אלא במוקטרי בחוץ שחסרו והעלו בחוץ: דמר סבר פטור, ומר סבר חייב ^[43].

איכא דאמרי אמר עולא: הכל מודים במוקטרי חוץ שחסרו והעלו בחוץ - שהוא פטור; לא נחלקו אלא במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ: דמר סבר פטור, ומר סבר חייב;

ופליגי דאבוה דשמואל אלישנא קמא דעולא דאמר אבוה דשמואל: כמאן מהדרינן פוקעין ^[44] לגבי מזבח? כמאן? דלא כרבי יוסי ^[45].

ואינו חייב עד שיעלה [לראש המזבח; רבי שמעון אומר: אפילו העלה על הסלע או על האבן – חייב]:

אמר רב הונא: מאי טעמא דרבי יוסי? - דכתיב (בראשית ח כ) ויבן נח מזבח לה' [ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח] ^[46].

אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי שמעון? - דכתיב (שופטים יג יט) ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה' [ומפלא לעשות ומנוח ואשתו ראים] ^[47].

ואידך נמי והכתיב 'ויבן מזבח לה’’?

ההוא - גובהה בעלמא ^[48].

ואידך נמי - הא כתיב 'ויקח מנוח'?

הוראת שעה היתה;

ואיבעית אימא הכי טעמא דרבי שמעון, כדתניא [ספרא אחרי מות פרשתא ו פרק ט משנה ז – בשם רבי מאיר!]: רבי שמעון אומר: (ויקרא יז ו) [וזרק הכהן את הדם על] מזבח [ה’] פתח אהל מועד [והקטיר החלב לריח ניחח לה’] ^[49]: ואין מזבח בבמה ^[50]; לפיכך: העלה על הסלע או על האבן – חייב.

'יצא' מיבעי ליה ^[51]!

הכי קאמר: לפיכך ^[52] - בשעת איסור הבמות ^[53] העלה על הסלע או על האבן - חייב.

סיפרא פרשת אחרי מות

^[54] וזרק הכהן את הדם על מזבח ה'. זריקת כהן במזבח. ואין זריקת כהן בבמה אלא אף הגרים אף הנשים אף העבדים כשירים בבמה. מזבח ה' פתח אהל מועד אין מזבח ה' בבמה. אלא אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב דברי ר' מאיר. רבי ישמעאל אומר לעולם אינו חייב עד שיבנה כמין מזבח ויעלה עליו. והקטיר את החלב לריח ניחוח לה' ואין ריח ניחוח בבמה:

בעי רבי יוסי ברבי חנינא: קרן, וכבש, ויסוד, וריבוע ^[55] - מהו שיעכבו בבמה ^[56]?

אמר ליה רבי ירמיה: תניא [תוספתא זבחים פ"יג מ"ז]: קרן וכבש וריבוע ויסוד - מעכבין בבמה גדולה ^[57] ואין מעכבין בבמה קטנה.

הערות

^ של עולת העוף
^ והעלו בחוץ
^ מלח - אי פריש מצוה לחזור ולמולחו, כדכתיב (ויקרא ב יג) ולא תשבית מלח ברית [אלקיך מעל מנחתך]
^ ליקרב בפנים
'^ אף על פי שהוציאו, אם חזר והכניסו והעלהו - לא ירד, כדאמרן ב'המזבח מקדש' (לעיל דף פד.): הלן והיוצא כו'
^ לרבי: שחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ – פטור, שלא היתה לה שעת הכושר: דבשחיטתה נפסלה; לרבי אלעזר ברב"ש – חייב, שהרי הקדש מקבלו: שאם עלה לא ירד
^ שעת הכושר ליכא, קדש מקבלו איכא: דכל שפסולו בקדש - הקדש מקבלו
^ ואפילו על ידי אחרים
^ מודה רבי יוסי הגלילי דחייב, כדאמרן: 'מה לי על ידו מה לי על ידי אחרים'; דטעמא דרבי יוסי - משום דאין איסור חל על איסור הוא, וכאן איסור טומאת הגוף קודם
^ ונאסר על זה משום טומאת בשר, שאין חייבין עליו חטאת; וכי הדר נטמא הגוף - אית ליה לרבי יוסי 'אין איסור טומאת הגוף חל על איסור זה', ואף על גב דאיסור כולל הוא; דאיכא למימר דמיגו דמיתסר בשאר חתיכות טהורות משום טומאת הגוף - נתסר נמי בהך; לא אמרינן האי מיגו, הלכך אין ראיה מטמא שאכל את הטהור לכאן, דהתם - טומאת הגוף קדים
^ ואיסור כולל חל על איסור אחר, דהא דאמרינן 'אין איסור חל על איסור' - באיסורי דעלמא קאמרינן
^ לחול איסור על איסור, ואפילו הוא כולל, מיהו הני מילי היכא דשניהן שוין, אבל הכא
^ ב'כולל'
^ דקילא, דהכי אמרינן [בשחיטת חולין בפרק 'גיד הנשה' (דף קא.)] דרבי יוסי הגלילי לית ליה 'איסור חל על איסור' אפילו על ידי כולל, ובאיסור חמור אית ליה 'איסור חל על איסור' כשהוא איסור כולל - גבי אוכל גיד הנשה של עולה, דאוקימנא כרבי יוסי הגלילי, דקתני 'חייב שתים'
^ קדשים בחוץ
^ לאכילת הדיוט
^ משום העלאת חוץ, וחייב משום עובד עבודת כוכבים, ואם הזיד בעבודת כוכבים ושגג בהעלאת חוץ - אינו מביא על שגגתו חטאת; וטעמא מפרש בגמרא
^ בגמרא מפרש לה
^ ונודע לו
^ ו
^ מאותה בהמה עצמה
^ ובגמרא מפרש פלוגתייהו
^ שיבנה מזבח לשם כך, ויעלה; וטעמא מפרש בגמרא
^ ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו
^ מכלל דבעושה לַשֵּׁם הכתוב מדבר
^ ויקרא יז,ד: ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' [לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו]
^ 'איש איש' - להביא איש ששחט לאיש
^ בשחיטה - לא מצית למידרש 'איש איש' לחייב שנים שאחזו בסכין ושחטו
^ וקא סלקא דעתך 'ונכרת האיש ההוא' (ויקרא יז ד)
^ דהכי דריש בתורת כהנים: כל 'ההוא' דגבי 'ונכרת' - כשישנו בהווייתו ובדעתו, ולא אנוס, ולא שוגג מאיליו, או מוטעה על ידי אחרים
^ 'דם יחשב לאיש ההוא [דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו]’ - בשחיטה כתיב (ויקרא יז ד)
^ דכתיב גבי שחיטה (ויקרא יז ד: ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו)
^ דמשמע: הראוי ליקרב לשם - חייבין עליו בחוץ, ושאינו עומד לשם - אין חייבין עליו בחוץ; ולקמן בפרק בתרא (דף קיג:) דריש לה תנא דברייתא הכי, וגלי בשחיטה והוא הדין להעלאה, דהא מיגמר גמירי מהדדי, כדאמרן 'לערב פרשיות' בר מהנך תרי חומרי דמתניתין, דמפרשי קראי בכולהו בין לחיובא בין לפטורא
^ גבי העלאה
^ כדילפינן לעיל דכתיב 'ההוא'
^ על כל הבהמה הוא חייב, ואינו חייב על אבר אחד; הלכך - כולה חדא העלאה היא
^ והקריבו לחצאין לאחר שהקריב שאר האיברים; דאילו עליו לבדו - אפילו הקריב שלם פטר ליה רבי יוסי; או מיירי שפקע מעל האש וחזר והחזירו
^ העלאה אחת היא, דהא 'אותו' כתיב: שלם ולא חסר
^ ודכולי עלמא 'אותו' - אכל אבר ואבר כתיב
^ ומאן דמחייב
^ דהא מהדרינן פוקעין למזבח, דהוו להו 'חסר'; וכי כתיב 'אותו' - אמוקטרי חוץ כתיב
^ דנפקא ליה מ'לא יביאנו' (ויקרא יז ט) כרבי ישמעאל
^ דכי כתיב 'אותו' - למעוטי פחות מכזית אתא: שאין הקטרה שלימה, וכדדריש ליה לקמן
^ שפוקעין מעל האש
^ דאי כרבע יוסי: כיון דבפנים בני הקטרה נינהו. ואף על גב דחסרו בחוץ נמי מיחייב במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ, אלמא קסבר אבוה דשמואל דרבי יוסי - אמוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ פליג
^ אלמא אפילו במת יחיד שהיא בחוץ - אינה העלאה בלא מזבח
^ בלא בנין מזבח לשם כך, וקרי ליה 'העלאה'
^ כדרך כל הארץ: שיהא נוח להשתמש, ולא לחובת מזבח
^ האי קרא דריש ליה רבי שמעון בתורת כהנים הכי
^ ולא מזבח בבמת יחיד בשעת היתר הבמות; ובפרק 'המעלה בחוץ' כתיב
^ כיון דאמר 'אין מזבח בבמה' - בשעת היתר הבמות קאי; הילכך 'יצא' מיבעי ליה
^ הואיל ובבמה בשעת היתר הבמות הויא הקטרה
^ אם
^ ז
^ דקיימא לן דמעכבי במזבח המשכן [בפרק 'קדשי קדשים' (לעיל דף סב.)]
^ בבמת יחיד
^ אף נוב וגבעון שהיו במות ציבור וכל שכן שילה ובית עולמים

[1] של עולת העוף

[2] והעלו בחוץ

[3] מלח - אי פריש מצוה לחזור ולמולחו, כדכתיב (ויקרא ב יג) ולא תשבית מלח ברית [אלקיך מעל מנחתך]

[4] ליקרב בפנים

[5] '^ אף על פי שהוציאו, אם חזר והכניסו והעלהו - לא ירד, כדאמרן ב'המזבח מקדש' (לעיל דף פד.): הלן והיוצא כו'

[6] לרבי: שחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ – פטור, שלא היתה לה שעת הכושר: דבשחיטתה נפסלה; לרבי אלעזר ברב"ש – חייב, שהרי הקדש מקבלו: שאם עלה לא ירד

[7] שעת הכושר ליכא, קדש מקבלו איכא: דכל שפסולו בקדש - הקדש מקבלו

[8] ואפילו על ידי אחרים

[9] מודה רבי יוסי הגלילי דחייב, כדאמרן: 'מה לי על ידו מה לי על ידי אחרים'; דטעמא דרבי יוסי - משום דאין איסור חל על איסור הוא, וכאן איסור טומאת הגוף קודם

[10] ונאסר על זה משום טומאת בשר, שאין חייבין עליו חטאת; וכי הדר נטמא הגוף - אית ליה לרבי יוסי 'אין איסור טומאת הגוף חל על איסור זה', ואף על גב דאיסור כולל הוא; דאיכא למימר דמיגו דמיתסר בשאר חתיכות טהורות משום טומאת הגוף - נתסר נמי בהך; לא אמרינן האי מיגו, הלכך אין ראיה מטמא שאכל את הטהור לכאן, דהתם - טומאת הגוף קדים

[11] ואיסור כולל חל על איסור אחר, דהא דאמרינן 'אין איסור חל על איסור' - באיסורי דעלמא קאמרינן

[12] לחול איסור על איסור, ואפילו הוא כולל, מיהו הני מילי היכא דשניהן שוין, אבל הכא

[13] ב'כולל'

[14] דקילא, דהכי אמרינן [בשחיטת חולין בפרק 'גיד הנשה' (דף קא.)] דרבי יוסי הגלילי לית ליה 'איסור חל על איסור' אפילו על ידי כולל, ובאיסור חמור אית ליה 'איסור חל על איסור' כשהוא איסור כולל - גבי אוכל גיד הנשה של עולה, דאוקימנא כרבי יוסי הגלילי, דקתני 'חייב שתים'

[15] קדשים בחוץ

[16] לאכילת הדיוט

[17] משום העלאת חוץ, וחייב משום עובד עבודת כוכבים, ואם הזיד בעבודת כוכבים ושגג בהעלאת חוץ - אינו מביא על שגגתו חטאת; וטעמא מפרש בגמרא

[18] בגמרא מפרש לה

[19] ונודע לו

[20] ו

[21] מאותה בהמה עצמה

[22] ובגמרא מפרש פלוגתייהו

[23] שיבנה מזבח לשם כך, ויעלה; וטעמא מפרש בגמרא

[24] ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו

[25] מכלל דבעושה לַשֵּׁם הכתוב מדבר

[26] ויקרא יז,ד: ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' [לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו]

[27] 'איש איש' - להביא איש ששחט לאיש

[28] בשחיטה - לא מצית למידרש 'איש איש' לחייב שנים שאחזו בסכין ושחטו

[29] וקא סלקא דעתך 'ונכרת האיש ההוא' (ויקרא יז ד)

[30] דהכי דריש בתורת כהנים: כל 'ההוא' דגבי 'ונכרת' - כשישנו בהווייתו ובדעתו, ולא אנוס, ולא שוגג מאיליו, או מוטעה על ידי אחרים

[31] 'דם יחשב לאיש ההוא [דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו]’ - בשחיטה כתיב (ויקרא יז ד)

[32] דכתיב גבי שחיטה (ויקרא יז ד: ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו)

[33] דמשמע: הראוי ליקרב לשם - חייבין עליו בחוץ, ושאינו עומד לשם - אין חייבין עליו בחוץ; ולקמן בפרק בתרא (דף קיג:) דריש לה תנא דברייתא הכי, וגלי בשחיטה והוא הדין להעלאה, דהא מיגמר גמירי מהדדי, כדאמרן 'לערב פרשיות' בר מהנך תרי חומרי דמתניתין, דמפרשי קראי בכולהו בין לחיובא בין לפטורא

[34] גבי העלאה

[35] כדילפינן לעיל דכתיב 'ההוא'

[36] על כל הבהמה הוא חייב, ואינו חייב על אבר אחד; הלכך - כולה חדא העלאה היא

[37] והקריבו לחצאין לאחר שהקריב שאר האיברים; דאילו עליו לבדו - אפילו הקריב שלם פטר ליה רבי יוסי; או מיירי שפקע מעל האש וחזר והחזירו

[38] העלאה אחת היא, דהא 'אותו' כתיב: שלם ולא חסר

[39] ודכולי עלמא 'אותו' - אכל אבר ואבר כתיב

[40] ומאן דמחייב

[41] דהא מהדרינן פוקעין למזבח, דהוו להו 'חסר'; וכי כתיב 'אותו' - אמוקטרי חוץ כתיב

[42] דנפקא ליה מ'לא יביאנו' (ויקרא יז ט) כרבי ישמעאל

[43] דכי כתיב 'אותו' - למעוטי פחות מכזית אתא: שאין הקטרה שלימה, וכדדריש ליה לקמן

[44] שפוקעין מעל האש

[45] דאי כרבע יוסי: כיון דבפנים בני הקטרה נינהו. ואף על גב דחסרו בחוץ נמי מיחייב במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ, אלמא קסבר אבוה דשמואל דרבי יוסי - אמוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ פליג

[46] אלמא אפילו במת יחיד שהיא בחוץ - אינה העלאה בלא מזבח

[47] בלא בנין מזבח לשם כך, וקרי ליה 'העלאה'

[48] כדרך כל הארץ: שיהא נוח להשתמש, ולא לחובת מזבח

[49] האי קרא דריש ליה רבי שמעון בתורת כהנים הכי

[50] ולא מזבח בבמת יחיד בשעת היתר הבמות; ובפרק 'המעלה בחוץ' כתיב

[51] כיון דאמר 'אין מזבח בבמה' - בשעת היתר הבמות קאי; הילכך 'יצא' מיבעי ליה

[52] הואיל ובבמה בשעת היתר הבמות הויא הקטרה

[53] אם

[54] ז

[55] דקיימא לן דמעכבי במזבח המשכן [בפרק 'קדשי קדשים' (לעיל דף סב.)]

[56] בבמת יחיד

[57] אף נוב וגבעון שהיו במות ציבור וכל שכן שילה ובית עולמים

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]