ביאור:בבלי זבחים דף לג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת זבחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

מכלל דתרוייהו ^[1] סבירא להו טומאה דחויה היא בצבור ^[2]. לימא מסייע ליה ^[3] [דומה לתוספתא נגעים פ"ח מ"י]: 'כל הסמיכות שהיו שם קורא עליהן אני תכף לסמיכה שחיטה ^[4], חוץ מזו ^[5], שהיתה בשער נקנור ^[6], ^[7] שאין מצורע יכול ליכנס לשם עד שמזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו ^[8]', ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה - ליעייל ידיה ^[9] ולסמוך ^[10]!

אמר רב יוסף: הא מני? - רבי יוסי ברבי יהודה היא, דאמר: מרחק צפון ^[11].

וליעבד פישפש ^[12]!?

אביי ורבא, דאמרי תרוייהו: (דברי הימים א כח יט) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית ^[13].

איכא דאמרי: אמר רב יוסף: ^[14] כל הסומך - ראשו ורובו מכניס; מאי טעמא? - כל כחו בעינן, הלכך לא אפשר.

מאי קסבר ^[15]? אי קסבר סמיכת אשם מצורע דאורייתא, ו'תכף לסמיכה שחיטה' דאורייתא - ליעול ולסמוך להדיא, דרחמנא אמר ^[16]!?

אמר רב אדא בר מתנה: גזירה שמא ירבה בפסיעות ^[17].

איכא דאמרי: אמר רב אדא בר מתנה: סמיכת אשם מצורע דאורייתא ^[18], ותכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא ^[19].

מיתיבי: ’’וסמך ... ושחט' ^[20] מה סמיכה בטהורין - אף שחיטה בטהורין' ^[21], ואי אמרת [תכף לסמיכה שחיטה] לאו דאורייתא ^[22] - בטמאין נמי משכחת לה ^[23]!

אלא איפוך: סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ^[24], ותכף לסמיכה שחיטה דאורייתא.

עמוד ב

רבינא אמר: ^[25] לענין מלקות איתמר ^[26].

כי אתא רבין, אמר רבי אבהו: לענין טמא שנגע בקודש איתמר ^[27], דאיתמר: טמא שנגע בקודש: ריש לקיש אמר לוקה, רבי יוחנן אמר אינו לוקה: ריש לקיש אמר לוקה: (ויקרא יב ד) [ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה] בכל קדש לא תגע [ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה].

ורבי יוחנן אמר: אינו לוקה: ההוא - בתרומה כתיב ^[28].

וריש לקיש, האי קרא - להכי הוא דאתא? האי מיבעי ליה: אזהרה לאוכל בשר קודש ^[29],

דאיתמר: אזהרה לאוכל בשר קודש מנין?

ריש לקיש אמר: (ויקרא יב ד) [ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה] בכל קדש לא תגע [ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה] ^[30];

רבי יוחנן אמר: תני ברדלא: אתיא 'טומאתו' 'טומאתו' מביאת מקדש ^[31]: מה להלן ענש והזהיר ^[32] - אף כאן ענש והזהיר ^[33]!

^[34] טמא שנגע בקודש - מדאפקה רחמנא בלשון נגיעה; אזהרה לאוכל - מדאיתקש קודש למקדש [בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא] ^[35].

תניא כוותיה דריש לקיש ^[36]: (ויקרא יב ד) [ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה] בכל קדש לא תגע [ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה] - אזהרה לאוכל;

אתה אומר אזהרה לאוכל - או אינו אלא לנוגע? [## וכי יש אוכל בלא נוגע?]

תלמוד לומר: (ויקרא יב ד) בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא: מקיש קודש למקדש: מה מקדש דבר שיש בו

הערות

^ אביי ורבא
^ ונפקא מינה למיהוי מאן דאמר בפרק שני דיומא (דף טז) דאמר: הותרה היא בציבור יחיד במקום רבים
^ לעולא, דאמר 'ביאה במקצת שמה ביאה'
^ כדכתיב וסמך ... ושחט (ויקרא ג ח ועוד)
^ של אשם מצורע
^ הוא שער המזרחי, כדתנן בשקלים (פ"ו מ"ג) שבמזרח שער נקנור; וחלל שער לא נתקדש בקדושת העזרה, כדאמרינן ב'כיצד צולין' (פסחים פה:); לפי שהמצורע עומד שם ומכניס ידיו לעזרה, ושם מוציאין לו את האשם, וסומך עליו, וחוזר ומכניסו למקום שחיטתו ושוחטו
^ מפני
^ 'שמזין עליו מדם חטאתו' - לא עליו ממש קאמר, שאין נותנין על בהונות אלא מדם האשם; אלא שזורקין בשבילו דם חטאתו ודם אשמו
^ לתוך הפתח
^ ולישחטיה אצל הפתח: דהא כל הפתחים שהיו שם - רחבן עשר אמות, וחמש מהן בצפון וחמש מהן בדרום: שהפתח מכוון כנגד פתחו של היכל באמצע העזרה, ויכול לשחוט לפני צפונו של פתח, דהוה ליה 'צפון'; וקסלקא דעתא: רבי היא, דאמר 'כל צפון העזרה כשר לשחיטת קדשים, ואף צפון שבמקום דריסת רגלי כהנים וישראל', כדאמר לעיל
^ צפון הכשר לשחיטת קדשי קדשים - רחוק מן הפתח יותר מכ"ב אמה: מקום דריסת ישראל ומקום דריסת כהנים, דכל אחת מהן י"א אמה [במסכת מדות (פ"ה)], וכר"י ברבי יהודה דאמר (יומא דף לו.): איזהו צפון? - מקיר מזבח ועד כותל העזרה כנגד צפונו של מזבח ותו לא; הילכך צריך להחזירו בצפון המזבח, וליכא 'תכף לסמיכה שחיטה'
^ ופירושו: פתח קטן, כדתנן במסכת שקלים [פ"ו מ"ג]: שבמזרח בשער נקנור ושני פשפשין היו לו: אחד מימינו ואחד משמאלו, והן מחשבון פתחים, שהיו משתחוים כנגד הפתחים; והכא פרכינן: וניעביד פתח קטן בכותל צפוני של עזרה כנגד המזבח, ויעמוד מצורע בחללו, ויכניס ידו ויסמוך - אי לאו דביאה במקצת שמה ביאה
^ כך אמר דוד: כל פתח העזרה ומדותיה ובנין כל הבית - נמסר לי מיד ה', ואין להוסיף על החשבון; וביאה במקצת - לא שמה ביאה
^ לעולם רבי היא, ודקאמרת 'ליעול וליסמוך' -
^ האי תנא דאמר 'כל הסמיכות צריכות תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו [של מצורע]’
^ דרחמנא אמר לו שיכנס ויסמוך
^ לאחר שסמך, אם יכנס פסיעה לצד פנים יותר משהיה צריך, נמצא ענוש כרת
^ כשאר אשמות, דגמרינן להו סמיכה מהיקשא ד'כחטאת כאשם' (ויקרא ו ז) בפרק קמא (לעיל יא.)
^ דלא משמע ליה 'וסמך ... ושחט': במקום שסומך ישחוט
^ האי דסמכינהו קרא - להיקישא סמכינהו, כדאמרינן:
^ וסמיכה - דפשיטא לן בה, משום דכתיב לפני ה' בשחיטה: דצריכה שתהא לפנים, ומשום ד'תכף לסמיכה שחיטה' - צריך שיכנס הסומך לפנים; ולעמוד טמא מבחוץ ולסמוך בפנים - אי אפשר, כדאמרן לעיל: שראשו ורובו מכניס
^ היכי פשיטא ליה סמיכה בטהורין
^ שסומך בחוץ, ומכניסה טהור לפנים ושוחט
^ קסבר שאינו בכלל אשמות, שהרי אינו בא אלא להכשיר
^ הא דאמר עולא לעיל משמיה דריש לקיש בביאה מקצת -
^ כדקאמר 'לוקה' בהדיא; אבל לא לענין כרת, דתותביה ממצורע שראה קרי: דכי איתקש ביאה לנגיעה - לאזהרה איתקש, כדכתיב (ויקרא יב ד) 'לא תבא', אבל לעונש לא איתקש, דאין עונש בנגיעה
^ לא יליף ריש לקיש מלקות מההוא קרא אלא לטמא שנגע בקדש, ולא איירי בביאת מקדש כלל
^ כדמוכח סיפיה דקרא: 'עד מלאת ימי טהרה': שיעריב שמשה: שהיא 'טבולת יום ארוך': שטובלת בשביעי ללידתה, וכל ימי טוהר שלה הרי היא כטבולת יום, וביום ארבעים ואחד מביאה קרבנה; ומדכתיב לא תגע עד מלאת אבל משימלאו ימיה תגע - ואפילו מחוסרת כפרה – על כרחך בתרומה כתיב, דלענין קדש - עד שתביא כפרתה! והכי מוקמינן להאי קרא ביבמות ב'הערל'; וכיון דבתרומה כתיב - לא ילפינן מלקות דקדש, ואפילו בקל וחומר, דאין מזהירין מן הדין
^ בטומאת הגוף
^ ודרשינן לקמן אזהרה לאוכל
^ כתיב בכרת באוכל קדש בטומאת הגוף [ויקרא ז,כ: והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה’] וטמאתו עליו [ונכרתה הנפש ההוא מעמיה], וכתיב בביאת מקדש (במדבר יט יג: כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה) עוד טמאתו בו
^ מה ביאת מקדש איכא אזהרה ולא יטמאו את מחניהם
^ אף טומאת הגוף דאוכל קודש - תיפוק ליה אזהרה מהכא
^ ומשני:
^ עיקר קרא מידריש מדאיתקש קדש למקדש בהאי קרא; דרשינן: מה ביאת מקדש, דבר שיש בו כרת - אף אזהרת קודש, דבר שיש בו כרת, והיינו אכילה; דאילו בנגיעה לא אשכחן כרת; ומיהו אזהרה לנוגע נפקא לן מיניה מדאפקיה בלשון נגיעה
^ דאזהרה לאוכל קדש מהכא

[1] אביי ורבא

[2] ונפקא מינה למיהוי מאן דאמר בפרק שני דיומא (דף טז) דאמר: הותרה היא בציבור יחיד במקום רבים

[3] לעולא, דאמר 'ביאה במקצת שמה ביאה'

[4] כדכתיב וסמך ... ושחט (ויקרא ג ח ועוד)

[5] של אשם מצורע

[6] הוא שער המזרחי, כדתנן בשקלים (פ"ו מ"ג) שבמזרח שער נקנור; וחלל שער לא נתקדש בקדושת העזרה, כדאמרינן ב'כיצד צולין' (פסחים פה:); לפי שהמצורע עומד שם ומכניס ידיו לעזרה, ושם מוציאין לו את האשם, וסומך עליו, וחוזר ומכניסו למקום שחיטתו ושוחטו

[7] מפני

[8] 'שמזין עליו מדם חטאתו' - לא עליו ממש קאמר, שאין נותנין על בהונות אלא מדם האשם; אלא שזורקין בשבילו דם חטאתו ודם אשמו

[9] לתוך הפתח

[10] ולישחטיה אצל הפתח: דהא כל הפתחים שהיו שם - רחבן עשר אמות, וחמש מהן בצפון וחמש מהן בדרום: שהפתח מכוון כנגד פתחו של היכל באמצע העזרה, ויכול לשחוט לפני צפונו של פתח, דהוה ליה 'צפון'; וקסלקא דעתא: רבי היא, דאמר 'כל צפון העזרה כשר לשחיטת קדשים, ואף צפון שבמקום דריסת רגלי כהנים וישראל', כדאמר לעיל

[11] צפון הכשר לשחיטת קדשי קדשים - רחוק מן הפתח יותר מכ"ב אמה: מקום דריסת ישראל ומקום דריסת כהנים, דכל אחת מהן י"א אמה [במסכת מדות (פ"ה)], וכר"י ברבי יהודה דאמר (יומא דף לו.): איזהו צפון? - מקיר מזבח ועד כותל העזרה כנגד צפונו של מזבח ותו לא; הילכך צריך להחזירו בצפון המזבח, וליכא 'תכף לסמיכה שחיטה'

[12] ופירושו: פתח קטן, כדתנן במסכת שקלים [פ"ו מ"ג]: שבמזרח בשער נקנור ושני פשפשין היו לו: אחד מימינו ואחד משמאלו, והן מחשבון פתחים, שהיו משתחוים כנגד הפתחים; והכא פרכינן: וניעביד פתח קטן בכותל צפוני של עזרה כנגד המזבח, ויעמוד מצורע בחללו, ויכניס ידו ויסמוך - אי לאו דביאה במקצת שמה ביאה

[13] כך אמר דוד: כל פתח העזרה ומדותיה ובנין כל הבית - נמסר לי מיד ה', ואין להוסיף על החשבון; וביאה במקצת - לא שמה ביאה

[14] לעולם רבי היא, ודקאמרת 'ליעול וליסמוך' -

[15] האי תנא דאמר 'כל הסמיכות צריכות תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו [של מצורע]’

[16] דרחמנא אמר לו שיכנס ויסמוך

[17] לאחר שסמך, אם יכנס פסיעה לצד פנים יותר משהיה צריך, נמצא ענוש כרת

[18] כשאר אשמות, דגמרינן להו סמיכה מהיקשא ד'כחטאת כאשם' (ויקרא ו ז) בפרק קמא (לעיל יא.)

[19] דלא משמע ליה 'וסמך ... ושחט': במקום שסומך ישחוט

[20] האי דסמכינהו קרא - להיקישא סמכינהו, כדאמרינן:

[21] וסמיכה - דפשיטא לן בה, משום דכתיב לפני ה' בשחיטה: דצריכה שתהא לפנים, ומשום ד'תכף לסמיכה שחיטה' - צריך שיכנס הסומך לפנים; ולעמוד טמא מבחוץ ולסמוך בפנים - אי אפשר, כדאמרן לעיל: שראשו ורובו מכניס

[22] היכי פשיטא ליה סמיכה בטהורין

[23] שסומך בחוץ, ומכניסה טהור לפנים ושוחט

[24] קסבר שאינו בכלל אשמות, שהרי אינו בא אלא להכשיר

[25] הא דאמר עולא לעיל משמיה דריש לקיש בביאה מקצת -

[26] כדקאמר 'לוקה' בהדיא; אבל לא לענין כרת, דתותביה ממצורע שראה קרי: דכי איתקש ביאה לנגיעה - לאזהרה איתקש, כדכתיב (ויקרא יב ד) 'לא תבא', אבל לעונש לא איתקש, דאין עונש בנגיעה

[27] לא יליף ריש לקיש מלקות מההוא קרא אלא לטמא שנגע בקדש, ולא איירי בביאת מקדש כלל

[28] כדמוכח סיפיה דקרא: 'עד מלאת ימי טהרה': שיעריב שמשה: שהיא 'טבולת יום ארוך': שטובלת בשביעי ללידתה, וכל ימי טוהר שלה הרי היא כטבולת יום, וביום ארבעים ואחד מביאה קרבנה; ומדכתיב לא תגע עד מלאת אבל משימלאו ימיה תגע - ואפילו מחוסרת כפרה – על כרחך בתרומה כתיב, דלענין קדש - עד שתביא כפרתה! והכי מוקמינן להאי קרא ביבמות ב'הערל'; וכיון דבתרומה כתיב - לא ילפינן מלקות דקדש, ואפילו בקל וחומר, דאין מזהירין מן הדין

[29] בטומאת הגוף

[30] ודרשינן לקמן אזהרה לאוכל

[31] כתיב בכרת באוכל קדש בטומאת הגוף [ויקרא ז,כ: והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה’] וטמאתו עליו [ונכרתה הנפש ההוא מעמיה], וכתיב בביאת מקדש (במדבר יט יג: כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה) עוד טמאתו בו

[32] מה ביאת מקדש איכא אזהרה ולא יטמאו את מחניהם

[33] אף טומאת הגוף דאוכל קודש - תיפוק ליה אזהרה מהכא

[34] ומשני:

[35] עיקר קרא מידריש מדאיתקש קדש למקדש בהאי קרא; דרשינן: מה ביאת מקדש, דבר שיש בו כרת - אף אזהרת קודש, דבר שיש בו כרת, והיינו אכילה; דאילו בנגיעה לא אשכחן כרת; ומיהו אזהרה לנוגע נפקא לן מיניה מדאפקיה בלשון נגיעה

[36] דאזהרה לאוכל קדש מהכא

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]