ביאור:בבלי זבחים דף כג
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת זבחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
לפי אכלו [תכסו על השה] [1]!?
למצוה.
ולעכובי לא? והתניא: במכסת נפשות - מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו [2]; שחטו שלא למנוייו, יכול יהא כעובר על המצוה? - תלמוד לומר תכוסו: הכתוב שנה עליו לעכב; ואיתקש אוכלין למנויין [3]!
זקני דרום לא מקשי.
וכי לא מקשי נמי [4] - מהא נמי אית להו פירכא [5]: ומה במקום שנטמאו בעלים [6] בשרץ, שמשלחין קרבנותיהם לכתחילה, כהן שנטמא בשרץ אינו מרצה - מקום שנטמאו בעלים במת, שאין משלחין קרבנותיהן לכתחילה - כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה!?
מיתיבי [7]: 'מפני שאמרו נזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת דם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף' [8]: במאי? אילימא בטומאת שרץ - האמרת 'שוחטין וזורקין על טומאת שרץ'! אלא טומאת מת, וקתני 'אין הציץ מרצה', אלמא נטמאו בעלים במת - אין משלחין קרבנותיהם [9]!
לא! אי דאיטמו בעלים במת - הכי נמי [10]; הכא במאי עסקינן? - כגון שנטמא כהן בשרץ [11].
אי הכי - אימא סיפא: 'ניטמא טומאת התהום - הציץ מרצה'; הא תני רבי חייא 'לא אמרו טומאת התהום [12] - אלא למת [13] בלבד'; 'למת' - למעוטי מאי? לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ [14]?
לא, למעוטי טומאת התהום דזיבה [15].
ואלא הא דבעי רמי בר חמא [16]: 'כהן המרצה בקרבנותיהם [17] - הותרה לו טומאת התהום [18] או לא הותרה לו טומאת התהום?' - תפשוט דטומאת התהום הותרה לו, דהא הכא בכהן קיימינא [19]!
דרמי בר חמא ודאי פליגי [20].
תא שמע [ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה ג פרק ד משנה ט]: [21] (שמות כח לח) [והיה על מצח אהרן] ונשא אהרן את עון הקדשים [אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה’] [22] - וכי איזהו עון נושא?
אם עון פיגול - הרי כבר נאמר 'לא יחשב'! אם עון נותר - הרי כבר נאמר 'לא ירצה' [(ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו לא יחשב לו פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא] [23] - הא [24] אינו נושא אלא עון טומאה - [25] שהותרה מכללה בצבור [26]'; מאי טומאה? אילימא מטומאת שרץ [27] - היכא אישתרי [28]? אלא טומאת מת; ולאו כגון שנטמאו בעלים במת [29], אלמא נטמאו בעלים במת משלחין קרבנותיהן! ובמאי: אי בנזיר (במדבר ו ט) וכי ימות מת עליו [בפתע פתאם וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו] אמר רחמנא [30]! אלא לעושה פסח [31]!?
לעולם בשרץ [32], [33] ושֵׁם טומאה בעולם [34].
ואיכא דדייק [35] ומייתי [36] הכי: (שמות כח לח) [והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את] עון הקדשים [אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה’] – אִין, עון מקדישין [37] – לא [38].
[39]מאי טומאה [40]? אילימא טומאת שרץ [41] - מי אישתריא בציבור [42]? אלא - לאו טומאת מת [43], ו'עון קדשים – אִין, עון מקדישים - לא [44]'?
לעולם בטומאת שרץ [45], [46] ושֵׁם טומאה בעולם [47].
יושב - מנלן?
אמר רבא אמר רב נחמן [ספרי שופטים פיסקא קסז] אמר קרא (דברים יח ה) [[48] כי בו בחר ה' אלקיך מכל שבטיך] לעמוד לשרת [בשם ה' הוא ובניו כל הימים] לעמידה בחרתיו ולא לישיבה [49].
תנו רבנן: (דברים יח ה) [כי בו בחר ה' אלקיך מכל שבטיך] לעמוד לשרת [בשם ה' הוא ובניו כל הימים] – מצוה; כשהוא אומר [50] (דברים יח ז) [ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים] העמדים [שם לפני ה’] - שנה עליו הכתוב לעכב.
אמר ליה רבא לרב נחמן: מכדי יושב - כזר דמי ומחיל עבודה? אימא מה זר במיתה - אף יושב במיתה [51]! אלמה תניא 'אבל, ערל, אונן, יושב - אינן במיתה אלא באזהרה'? משום דהוי 'מחוסר בגדים' ו'שלא רחוץ ידים ורגלים' שני כתובין הבאין כאחד [52],
הערות
עריכה- ^ לפי אכלו = הראוי לאכילה - תכוסו עליו, דהיינו שחיטה
- ^ במכסת = לשון מנין, כמו מכסת [ה]ערכך (ויקרא כז כג)
- ^ מה מנויין מעכבי - אף אוכלים מעכבי: שאם שחטו לטמאים, ולערלים, וחולה, וזקן: שאין יכולין לאכול כזית – פסול, ואפילו הן מנויין, דהא לפי אכלו בהאי קרא כתיב לגבי מנויין
- ^ וסברי: טמא מת משלח קרבנותיו בדיעבד
- ^ אית להו הך פירכא גופא דפרכינן לעיל אמילתייהו: דמוקמינן מתניתין בכהן טמא שרץ, אבל כהן טמא מת - הציץ מרצה, דהא מודה מיהא דלכתחילה אמר רחמנא טמא מת ידחה לשני, וטמא שרץ אמרינן לעיל דשוחטין עליו לכתחילה
- ^ יחיד
- ^ לזקני דרום; משנה היא ב'כיצד צולין' (פסחים פ"ז מ"ז, דף פ:)
- ^ קס"ד האי 'טומאת הגוף' - בבעלים קאמר, ולהכי נקט 'נזיר ועושה פסח': דאילו שאר קרבנות אין טומאת בעלים פסול בהן, אבל עושה פסח - אכילתו מעכבא, ונזיר נמי: כשנטמא במת - שסתר נזירותו וצריך לחזור ולמנות, כדכתיב (במדבר ו ט) וכי ימות מת עליו וגו' - ואין ראוי לקרבנות תגלחתו עד שיטהר, ויביא תחילה קרבנות נזירות טומאתו: שתי תורים ואשם, וימנה את נזירתו, ואחר כך יביא קרבנות נזירות טהרה, וקתני 'אין הציץ מרצה' - בדיעבד
- ^ כלומר: אם שלח קרבנו ושחטו וזרקו עליו - לא נפטר מפסח שני
- ^ דמרצה ציץ
- ^ כדתנן 'טמא פסול', ואוקימנא בשרץ, ותנן 'נזיר ועושה פסח' - והוא הדין לכל קרבנות יחיד; והא דנקט הני - משום סיפא נקט: דבעי מיתני 'נטמא טומאת התהום - הרי זה מרצה', וכי גמירי היתר טומאת התהום בנזיר ועושה פסח - גמירי לה ב'כיצד צולין'; וטומאת התהום - טומאת ספק; והתם מפרש 'איזוהי טומאת התהום כו' והילכתא גמירי לה דהותרה בנזיר ועושה פסח, כדאמרינן ב'כיצד צולין' (פסחים דף פ:)
- ^ דהותרה טומאת התהום בנזיר ועושה פסח
- ^ בטומאת המת
- ^ דלא הותרה; ומק"ו לא אתיא, שאין דנין ק"ו מהלכה
- ^ כגון ראה בין השמשות, ספק כולה מן היום או כולה מן הלילה ואין כאן אלא ראייה אחת: ספק חציה מן היום וחציה מן הלילה, והוי לה כשתי ראיות - דזב מטמא בימים ובראיות; והך טומאת התהום הוא דממעט - משום דחמירא: דיוצאה עליו מגופו
- ^ ב'כיצד צולין' (פסחים פ ב)
- ^ של נזיר ועושה פסח
- ^ אם נטמא בה
- ^ לרישא, דקתני 'אין הציץ מרצה על טומאת הגוף', ועלה קתני: נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה
- ^ אדזקני דרום: הוא מוקים לההיא בטומאת בעלים, וסבירא דאין יחיד טמא מת משלח קרבנותיו, דאכילת פסחים מעכב
- ^ בציץ כתיב:
- ^ 'עון הקדשים': פסול קרבנות ירצה בציץ
- '^ הכי גרסינן לה בתורת כהנים, וכן הצעתה בכל מקום: אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה, ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב'; והכי קאמר: איזה פסול קרבן מרצה הוא? אם עון פיגול: דמחשבת חוץ למקומו דאיקרי 'פיגול', כדאמר לקמן בפירקין (דף כח.) פיגול הוא לא ירצה; אם אינו לענין חוץ לזמנו - תניהו לענין חוץ למקומו, הרי כבר נאמר לא ירצה; אם עון נותר = פסול מחשבת נותר: שחישב לאוכלו לאחר שנעשה נותר, דהיינו מחשבת חוץ לזמנו - הרי כבר נאמר המקריב אותו לא יחשב, והאי קרא - בחוץ לזמנו מיתוקמא בפירקין; ובספרים שלנו גירסא זו משובשת בכ"מ בהש"ס, ומחליפין המקראות; ולאותה הגירסא אינך יכול לפרש נותר זה במחשבת חוץ לזמנו והפיגול במחשבת חוץ למקומו: דלא יחשב - בחוץ לזמנו כתיב, וצריך אתה לפרש נותר ממש, ואי אפשר לומר כן: שאין הקרבן שקרבו מתיריו בהכשר נפסל מלרצות ולעלות לשם חובה אם הותיר ממנו
- ^ כלומר: הנה מצינו
- ^ ויש טעם לדבר ליתן נשיאת פסול קדשים זה על טומאה, הואיל ומצינו לה היתר אחר:
- ^ לכתחילה; הילכך יחיד, שלא הותרה אצלו - יבא הציץ וירצה בדיעבד
- ^ מתוקמא בכהן או בבעלים, ולמימר דהאי דשוחט וזורק על טמא שרץ - ציץ הוא דמרצה
- ^ בצבור? כיון דאין יחיד נדחה צבור לא עבדי בטומאה
- ^ בתמיה: ומי לא מיירי בטומאת בעלים, וקתני 'משלחין'
- ^ דטמא ראש נזרו וסותר, ואין ראוי לקרבנות טהרה עד שיעברו ימי טומאה ויביא כפרת טומאת נזירותו: שתי תורים ואשם, וימנה, וישלים ויביא קרבנות תגלחתו
- ^ ושמע מינה: טמא מת משלח פסחו, וקשיא לרמי בר חמא
- ^ טומאת שרץ קאמרינן הכא דציץ מרצה: לשחוט ולזרוק על טמא שרץ
- ^ ודקשיא לך היכא אישתראי בהן -
- ^ אשכחן דאישתראי בהו, וטעמא גדול להטיל ריצוי ציץ על טומאת שרץ
- ^ לישנא דקראי
- ^ ומייתינא להך תיובתא דברייתא לזקני דרום וסייעתא לרמי בר חמא
- ^ טומאת הגוף, בין דכהנים בין דבעלים
- ^ לא מרצה
- ^ ב
- ^ קאי, דקא ממעט טומאת הגוף
- ^ ונוקמא זקני דרום בכהן, דאילו גוף דבעלים לא בעי ציץ, שהרי אין נוגע בו בטומאה, ולאורתא בטהרה אכיל ליה
- ^ הא כיון דאית להו 'שוחטין וזורקין על טמא שרץ', ויחיד אין נדחה - צבור לא עבדי בטומאה
- ^ שאינו משלח קרבנות
- ^ ולא כהן טמא מת מרצה בקרבן יחיד
- ^ קאי; וקממעט כהן טמא שרץ מלרצות, כדאוקמי זקני דרום פסול דמתניתין אטמא שרץ, וטומאת בעלים אין צריכין ציץ, שהרי קרבן בטהרה קרב
- ^ ודקשיא לך היכא אישתראי בצבור -
- ^ שום טומאה בעולם אישתראי בהו
- ^ רישיה דקרא
- ^ וכיון דלא נבחרו - הוו להו 'זרים', וזר מחיל עבודה
- ^ לעיל מיניה כתיב
- ^ וניגמר: מה מצינו בזר שמיחל עבודה וחייב מיתה - אף יושב שמחלל עבודה במיתה
- ^ דבתרוייהו כתיב קראי למיתה [בסנהדרין ב'אלו הן הנשרפין’] וטובא קשיא לי בגוה: חדא: דמה לו ללמוד מהן? הא מיתה בגופה כתיב, דכיון דזר הוא: והזר הקרב יומת (במדבר יח ז) דהא מחוסר בגדים נמי הכי ילפינן ליה בסנהדרין: 'אין בגדיהן עליהן - אין כהונתן עליהן' והוו להו 'זרים'!? ועוד: אם כן חילול עבודה לא נילף מיניה, דבחילול נמי קראי טובא איכא