פתיחת התפריט הראשי

ביאור:בבלי זבחים דף קו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת זבחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכהדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

אף כאן למזרחה של ירושלים'.

אלא לרבנן [1] - היכא שריף להו [2]?

כדתניא: 'היכן נשרפין? - לצפון ירושלים [3] חוץ לשלש מחנות;

רבי יוסי הגלילי אומר: אבית הדשן נשרפין [4].'

אמר רבא: מאן תנא דפליג עליה דרבי יוסי הגלילי? - רבי אליעזר בן יעקב היא, דתניא: (ויקרא ד יב) [והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושרף אתו על עצים באש] על שפך הדשן ישרף - שיהא שם דשן <שיקדים לשם דשן>; רבי אליעזר בן יעקב אומר: שיהא מקומו משופך [5].

אמר ליה אביי: דילמא במקומו משופך פליגי [6]?

תנו רבנן [ספרא אחרי מות פרק ו פרשתא ה משנה ח]: (ויקרא טז כח: והשרף אתם יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה) 'השורף מטמא בגדים, ולא המצית את האור מטמא בגדים, ולא המסדר את המערכה מטמא בגדים; ואיזהו 'השורף'? - המסייע בשעת שריפה [7];

יכול אף משנעשו אפר מטמא בגדים?

תלמוד לומר: 'אותם' - אותם מטמאין בגדים, ומשנעשין אפר אין מטמאין בגדים.

רבי שמעון אומר: אותם מטמאין בגדים; ניתך הבשר - אין מטמאין בגדים'.

מאי בינייהו?

אמר רבא: איכא בינייהו דשוייה חרוכא [8].

הדרן עלך טבול יום


זבחים פרק שלשה עשר השוחט והמעלה [9]

משנה:

השוחט [10] והמעלה בחוץ [11] - חייב על השחיטה וחייב על העלאה [12];

רבי יוסי הגלילי אומר: שחט בפנים והעלה בחוץ - חייב, שחט בחוץ והעלה בחוץ – פטור, שלא העלה אלא דבר פסול [13].

אמרו לו: אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ: כיון שהוציאו – פסלו [14]!

הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור – חייב;

רבי יוסי הגלילי אומר: טמא שאכל טהור – חייב, וטמא שאכל טמא – פטור: שלא אכל אלא דבר טמא.

אמרו לו: אף טמא שאכל את הטהור: כיון שנגע בו – טמאוהו [15]!

וטהור שאכל טמא – פטור, שאינו חייב אלא על טומאת הגוף [16].

[17]

גמרא:

[18]

בשלמא העלה, כתיב עונש וכתיב אזהרה: עונש דכתיב (ויקרא יז ג ד) [איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה] ואל פתח אהל מועד לא הביאו [להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו]; אזהרה - דכתיב (דברים יב יג) השמר לך פן תעלה עולותיך [בכל מקום אשר תראה], וכי הא דאמר רבי אבין אמר רבי אלעזר: כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' - אינו אלא לא תעשה; אלא שחיטה? בשלמא עונש דכתיב: ’[איש איש מבית ישראל אשר ישחט...] ואל פתח אהל מועד לא הביאו', אלא אזהרה מנלן [19]?

אמר קרא (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד [את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם];

האי - מיבעי ליה לכדרבי אלעזר, דאמר: 'מנין לזובח בהמה למרקוליס [20] שהוא חייב? - דכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם; אם אינו ענין לכדרכה, דכתיב (דברים יב ל) [השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך ופן תדרש לאלהיהם לאמר] איכה יעבדו [הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני] - תנהו ענין לשלא כדרכה'.

אמר רבה: קרי ביה 'ולא יזבחו' וקרי ביה 'ולא עוד' [21].

אכתי מיבעי ליה לכדתניא [ספרא אחרי מות פרשתא ו פרק ט משנה ג]: 'עד כאן [22] - [23] הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות [24],


עמוד ב

שהרי עונשן אמור: (ויקרא יז ד) ואל פתח אהל מועד ואל פתח אהל מועד [לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו] [25]; אזהרה - דכתיב (דברים יב יג) השמר לך פן תעלה עולותיך [בכל מקום אשר תראה]; מכאן ואילך - בזבחים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות, שנאמר (ויקרא יז ה) למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים [על פני השדה והביאם לה' אל פתח אהל מועד אל הכהן וזבחו זבחי שלמים לה' אותם] - זבחים שהתרתי לך כבר [26];

'על פני השדה' - לומר לך: הזובח בשעת איסור הבמות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב על פני השדה [27];

'והביאום לה’’ - זו מצות עשה; לא תעשה [28] מניין? תלמוד לומר: (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד [את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם] [29];

יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר: חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם: זאת להם [30], ולא אחרת [31] להם' [ומניין לאיסור שחיטת חוץ במשנה]?

אלא אמר אביי: קל וחומר: ומה במקום שלא ענש [32] הזהיר [33], מקום שענש - אינו דין שהזהיר!? [34]

אמר ליה רבינא לרב אשי: אם כן לא יאמר לאו בחֵלב, ותיתי קל וחומר מנבילה: מה נבילה שלא ענש, הזהיר (דברים יד כא: לא תאכלו לכ נבלה) – חלב, שענש (ויקרא ז כה: ונכרתה הנפש האכלת מעמיה), אינו דין שהזהיר!?

אתא לקמיה דרבא, אמר להו: מנבלה נמי לא אתיא, דאיכא למיפרך: מה לנבלה שכן מטמא!

[35] משרצים טמאין [36] - מה לשרצים טמאין שמטמאין במשהו [37];

משרצים טהורים [38]? - מה לשרצים טהורים שאיסורן [39] במשהו [40];

מערלה וכלאי הכרם? - מה לערלה וכלאי הכרם שכן אסורין בהנאה.

משביעית? - מה לשביעית שכן תופסת דמיה [41];

מתרומה? - שכן לא הותר מכללה [42];

מכולהו נמי [43]: שכן לא הותרו מכללן [44].

אמר רבא: אי קשיא לי [45] - הא קשיא לי הא [46] דתנן [כריתות פ"א מ"א]: 'פסח ומילה מצות עשה [47]' - תיתי [48] בקל וחומר ממותיר [49]: מה מותיר שלא ענש, הזהיר - פסח ומילה שענש, אינו דין שהזהיר!?

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא, ואמר לי: ממותיר לא אתיא, דאיכא למיפרך: מה למותיר שכן אין לו תקנה, תאמר פסח יש לו תקנה [50]!?

וכי מזהירין מן הדין [51]? אפילו למאן דאמר [52] עונשין מן הדין [53], אין מזהירין מן הדין!? [54]

אלא כדרבי יוחנן, דאמר: אתיא [55] 'הבאה' 'הבאה' [56]: מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר - אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר.

הערותעריכה

  1. ^ דמפקי ליה לקרא לטומאת בגדים, ולית להו גזירה שוה
  2. ^ לאיזו רוח של ירושלים
  3. ^ שכל מעשה חטאת בצפון
  4. ^ צריך שיקדים לשם דשן מזבח: שיהא נקרא קודם לכן 'מקום שפך הדשן'; מכלל דלתנא קמא - לא צריך
  5. ^ לא אשמועינן על שפך אלא שיהא מקומו מדרון: שיהא דשנו משתפך
  6. ^ ומודה רבי אליעזר בן יעקב שיקדים שם דשן, אלא דבעי נמי מקומו משופך
  7. ^ 'השורף' = המתעסק בצרכי שריפתן, כגון המסייע בשעת שריפה; והאי תנא אית ליה כרבי שמעון דאין מטמאין בגדים עד שיוצת בהן האור
  8. ^ דהוי ניתך הבשר - ואפר מיהא לא הוה: לתנא קמא מטמאין עד שיעשו אפר, ד'אותם' קרינא בהו, אבל 'אפר' - לא מיקרי; ולרבי אלעזר ברבי שמעון אין מטמאין בגדים
  9. ^ קו,א
  10. ^ קדשים בחוץ
  11. ^ בהעלם אחד
  12. ^ שהן שני גופי עבירה, דתרוייהו כתיבי: 'אשר ישחט [שור או כשב או עז במחנה] [א]ו אשר יעלה' (ויקרא יז ג)
  13. ^ ואנן 'מתקבל בפנים' בעינן, דכתיב 'ואל פתח אהל מועד לא יביאנו' (שם,ד)
  14. ^ ואפילו הכי חייב; והוא הדין לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ
  15. ^ ואפילו הכי, כי הדר אכיל ליה – מחייב, ומה לי נטמא בשר על ידו מה לי נטמא על ידי אחרים?
  16. ^ כדכתיב (ויקרא ז כ) 'וטומאתו עליו ונכרתה' ודרשינן בפרק 'בית שמאי' (לעיל דף מג.): בטומאת הגוף הכתוב מדבר: מי שטומאה פורחת ממנו
  17. ^ משום דפליגי רבי יוסי הגלילי ורבנן בתרוייהו, ודמו הנך פלוגתא להדדי - תנינהו גבי הדדי.
  18. ^ שחיטה והעלאה - שתי פרשיות סמוכות זו לזו ב'אחרי מות';
  19. ^ דקא מחייבינן ליה עליה חטאת? שאין חטאת באה אלא על לאו וכרת, כדתנן במסכת כריתות (פ"א מ"א, דף ב.) הפסח והמילה - מצות עשה ואין חייבין עליהן חטאת
  20. ^ אף על פי שעבודתו דרך בזיון: לסקלו באבנים, וזה עובדו דרך כבוד, ולא קרינא ביה 'איכה יעבדו... ואעשה כן', ואפילו הכי - מניין
  21. ^ דאי לכדרבי אלעזר - לכתוב 'ולא עוד את זבחיהם לשעירים'! והאי דכתיב 'ולא יזבחו' - לאזהרת שחוטי חוץ אתא, דסמיך לההיא פרשתא
  22. ^ עד המקרא הזה ד'לא יזבחו'
  23. ^ כל הענין העליון שנענש כרת על שחיטת חוץ ועל העלאת חוץ
  24. ^ משהוקם המשכן; דאילו הנך דהוקדשו מעיקרא, אי לא מרבי להו קרא בהדיא - מסתמא לא שמעינן להו
  25. ^ כלומר: דמסתמא בהו משתעי קרא לאסור, והרי עונשן אמור כאן
  26. ^ דמדכתיב 'אשר הם זובחים' משמע שהיו עומדים לישחט בבמה, ומכאן ואילך 'והביאום לה’’
  27. ^ שלא לשם שמים
  28. ^ בהנך דהוקדשו בשעת היתר
  29. ^ 'ולא יזבחו עוד' משמע: מעכשיו אסורין, ועד עכשיו מותרין
  30. ^ עונש עשה ולא תעשה
  31. ^ כרת
  32. ^ כגון בקדשים שהקדישן בשעת היתר
  33. ^ כדאמרן
  34. ^ ולקמן פריך: וכי מזהירין מן הדין?
  35. ^ ואי תימא תיתי אזהרה בחֵלב בקל וחומר
  36. ^ כגון שמונה שרצים
  37. ^ טומאתן בכעדשה, אבל חֵלב - בכזית
  38. ^ שאין מטמאין, כגון צפרדע ונמלה
  39. ^ לאכילה
  40. ^ בכעדשה, כדתניא במעילה בגמרא בפרק 'קדשי מזבח' (דף טז:): ’[ויקרא כ,כה] ולא תשקצו את נפשתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא: פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה - לומר לך: כשיעור טומאתן של שרצים טמאים - שיעור אכילתן של כל השרצים; דהא כולהו כייל להו בהאי קרא: 'ובכל אשר תרמוש האדמה וגו'; ושיעור טומאתן נפקא לן ב'הכל חייבים' (חגיגה דף יא:): שכן חומט - תחילת ברייתו בכעדשה
  41. ^ באיסורא, כדתניא במסכת סוכה (דף מ:): 'קדש תהיה לכם' (ויקרא כה יב): מה קדש תופס את דמיו - אף שביעית תופסת את דמיה
  42. ^ חלב הותר מכללו בחיה
  43. ^ איכא למיפרך הא פירכא
  44. ^ ומשום הכי איצטריך אזהרה בחלב
  45. ^ בהאי דאייתינא אזהרה לשחוטי חוץ בהאי קל וחומר
  46. ^ בפרק קמא דכריתות (דף ב.) דקחשיב ל"ו כריתות להתחייב עליהם חטאת
  47. ^ כרת שלהם על מצות עשה היא באה, ואין חייבין חטאת על שגגתה: דחטאת אינה באה אלא על לאו וכרת, כדכתיב 'אשר לא תעשינה' (ויקרא ד כז)
  48. ^ בו אזהרה
  49. ^ ממנו עד בוקר
  50. ^ בתשלומי פסח שני
  51. ^ לעיל קאי דמייתי אזהרה לשחוטי חוץ מקל וחומר
  52. ^ במסכת מכות
  53. ^ מדין קל וחומר
  54. ^ דתניא בפרק קמא דמכות (דף ה:): איש כי יקח את אחותו [והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם...] (ויקרא כ יז); אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו, בת אמו שלא בת אביו; בת אביו ובת אמו מנין? תלמוד לומר 'ערות אחותו גילה'; והלא קל וחומר הוא!? למדתה שאין עונשין מן הדין; וכן לענין אזהרת ערות אחותך בת אביך (ויקרא יח ט): אין לי כו' עד שאין מזהירין מן הדין; ופליגי תנאי בפרק בתרא: ואיכא דדריש להאי 'אחותו גילה' (ויקרא כ יז) דגבי עונש לדרשא אחריתא, ועונש ד'בת אביו ובת אמו' קסבר עונשין מן הדין, ואילו 'אחותך היא' דגבי אזהרה דילפינן מיניה אין מזהירין מן הדין, דלא אפנייה לדרשא אחריתי.
  55. ^ שחיטה מהעלאה
  56. ^ כתיב בשחיטה (ויקרא יז ד) 'לא הביאו' וכתיב בהעלאה (שם, פסוק ט) 'לא יביאנו', וגזירה שוה - הואיל ומופנה היא לכך - הרי היא כמו שמפרש בה, ואין זה 'מן הדין' כקל וחומר שאדם דן מעצמו