ביאור:בבלי זבחים דף מג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת זבחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
המשך המשנה
ומנחת [1] כהנים [2], ומנחת כהן משיח [3], והדם [4], והנסכים הבאין בפני עצמן [5] - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אף הבאין עם הבהמה [6].
לוג שמן של מצורע [7]: רבי שמעון אומר: אין חייבין עליו משום פיגול [8], ורבי מאיר אומר: [9] חייבין עליו משום פיגול [10]: שדם האשם מתירו, וכל שיש לו מתירין - בין לאדם בין למזבח [11] - חייבין עליו משום פיגול.
העולה - דמה מתיר את בשרה למזבח [12] ועורה לכהנים [13].
עולת העוף - דמה מתיר את בשרה למזבח.
חטאת העוף - דמה מתיר את בשרה לכהנים [14].
פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים - דמן מתיר את אימוריהן ליקרב [15].
רבי שמעון [16] אומר: כל שאינו על המזבח החיצון כשלמים [17] - אין חייבין עליו משום פיגול.
גמרא:
אמר עולא: קומץ פיגול שהעלו על גבי המזבח - פקע פיגולו ממנו [18]; אם אחרים מביא לידי פיגול - הוא עצמו לא כל שכן.
מאי קאמר [19]?
הכי קאמר: אם אינו מתקבל [20] - היאך מביא אחרים לידי פיגול [21]?
מאי קא משמע לן [22]? אי [23] דאין חייבין עליו [24] משום פיגול? תנינא [25]: אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול: הקומץ והקטרת והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם?! אלא [26]: דאם עלו לא ירדו? תנינא [ספרא צו פרשה א משנה ז]: '[27] הלן, והיוצא, והטמא ושנשחט חוץ לזמנו [28] וחוץ למקומו - אם עלו לא ירדו?! ואלא [29] דאם ירדו [30] – יעלו [31]? הא נמי תנינא [32]: כשם שאם עלו לא ירדו, כך אם ירדו - לא 'יעלו?!
לא, צריכא [33]: שמשלה בהן האור [34].
הא - נמי אמרה עולא חדא זימנא, דאמר עולא: לא שנו [35] אלא שלא משלה בהן האור, אבל משלה בהן האור – יעלו!?
מהו דתימא הני מילי
אבר [36], דמחבר; אבל קומץ - דמיפרת - אימא לא [37]? - קא משמע לן [38].
אמר רב אחאי: הלכך [39]: האי קומץ פיגול דפלגיה מחית אארעא ופלגיה אסקיה אמערכה ומשלה בו האור - מסיקנא ליה לכוליה לכתחלה [40].
אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: הפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח - פקע איסור [41] מהן [42].
אמר רב חסדא: מרי דיכי [43]! מזבח מקוה טהרה [44]!?
אמר רבי זירא: שמשלה בהן האור.
מתיב רבי יצחק בר ביסנא: אחרים אומרים: (ויקרא ז כ) [והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה’] וטומאתו עליו [ונכרתה הנפש ההוא מעמיה]: מי שטומאה פורחת ממנו, יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו [45]; ואם איתא [46] - [47] הרי טומאה פורחת ממנו על ידי האור!?
אמר רבא: על ידי מקוה קאמרינן.
מידי מקוה כתיב!?
אלא אמר רב פפא: בבשר שלמים עסקינן [48] דלא חזי להקרבה [49].
רבינא אמר: [50] וטומאתו עליו: מי שטומאה פורחת ממנו כשהוא שלם [51], יצא בשר דבר שאין טומאה פורחת כשהוא שלם אלא כשהוא חסר.
גופא: [דומה לספרא צו פרשה ט פרק יד משנה ג, יחד עם ספרא אמור פרשה ד משנה ח] (ויקרא ז כ) [והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה’] וטומאתו עליו [ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] - בטומאת הגוף הכתוב מדבר [52]; אתה אומר בטומאת הגוף? או אינו אלא בטומאת בשר [53]?
נאמר כאן טומאתו ונאמר להלן (במדבר יט יג) [כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד] טומאתו בו [54]: מה להלן בטומאת הגוף הכתוב מדבר - אף כאן בטומאת הגוף הכתוב מדבר
רבי יוסי אומר: הואיל ונאמרו קדשים בלשון רבים [55], ונאמרה טומאה בלשון יחיד בטומאת הגוף הכתוב מדבר.
רבי אומר: [56] ואכל [57] - בטומאת הגוף הכתוב מדבר [58].
אחרים אמרו: וטומאתו עליו [59] - מי שטומאה פורחת ממנו [60], יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו [61].
אמר מר: רבי אומר: ואכל - בטומאת הגוף הכתוב מדבר מאי משמע [62]?
זבחים מג,ב: אמר רבא: כל קרא דלא מפרש ליה רב יצחק בר אבודימי, וכל מתניתא דלא מפרשא לה רב זעירי [63] - לא מיפרשא: הכי אמר רבי יצחק בר אבודימי: הואיל ופתח הכתוב בלשון נקבה, וסיים בלשון נקבה, ולשון זכר באמצע - בטומאת הגוף הכתוב מדבר [64].
מתניתא [65] – דתניא [ספרא צו פרק טו משנה ב]: 'אם נאמרו קלות [66] - למה נאמרו חמורות? ואם נאמר חמורות - למה נאמר קלות?
אם נאמר קלות ולא חמורות, הייתי אומר [67]: על הקלות בלאו, ועל החמורות במיתה; לכך נאמר חמורות; ואם נאמר חמורות ולא נאמרו קלות, הייתי אומר: על החמורות יהא חייב, ועל הקלות יהא פטור!? לכך נאמר קלות'!
מאי 'קלות' ומאי 'חמורות'? אילימא 'קלות' = מעשר, 'חמורות' = תרומה [68] - הייתי אומר במיתה [69]? השתא נמי, הא במיתה [70]!? ותו: ואי לא נאמר הייתי אומר במיתה [71]? דיו לבא מן הדין להיות כנדון [72]!? אלא [73]: 'קלות' = טומאת שרץ; 'חמורות' = טומאת מת [74]; ובמאי [75]?: אי בתרומה - אידי ואידי הוא במיתה [76]! ותו: לכך נאמרו חמורות – דבלאו? הא במיתה היא!? <ואי לא נאמר הייתי אומר במיתה דיו לבא מן הדין להיות כנדון [77]> ואי באכילת מעשר [78],
הערות
עריכה- ^ נדבת
- ^ כולה כליל, ואינה נקמצת, הלכך אין אחר מתירה
- ^ חביתי כהן גדול שמקריב בכל יום מחציתה בבקר ומחציתה בערב (ויקרא ו יג); 'ומנחת נסכים' לא גרסינן, דהא מיפלג פליגי בה, ונתן חילוק בין באה עם הזבח לבאה לפני עצמו
- ^ הוא המתיר
- ^ בין שהתנדבן בפני עצמן, כדאמר במנחות (דף קד:) מתנדב אדם מנחת נסכים, בין שבאו בגלל זבח, אלא שהביא היום זבחו ונסכיו למחר, דאמר מר: מנחתם ונסכיהם - אף למחר; אבל אם הביאן עם זבחו ופיגל בזבח - נתפגלו הנסכים
- ^ דכיון דיכול להקריב נסכים למחר - נמצא שאין הזבח מתירן ליקרב, אלא הן מתירין את עצמן
- ^ שיריו נאכלין, כדיליף בפירקין (לקמן דף מד:)
- ^ אם פיגל באשם - לא נפגל הלוג, ואף על פי שהלוג תלוי באשם, כדכתיב על מקום דם האשם (ויקרא יד כח); ואם לא נתן מדם האשם תחילה - אין נתינת השמן כלום; אפילו הכי: כיון דאדם מביא אשמו עכשיו, ולוגו עד עשרה ימים - נמצא שאין האשם מתירו; וכיון דאין לו מתירין - אין חייבין עליו משום פיגול
- ^ לוג הבא עם האשם בו ביום
- ^ אם פיגל באשם
- ^ או לזה או לזה
- ^ דכתיב (ויקרא א) וזרקו [פסוק ה] והדר וערכו [פסוקים ז,ח]
- ^ עור העולה אשר הקריבו - אין לו אלא לאחר זריקה
- ^ בגמרא מפרש מנין דנאכל לכהנים
- ^ לפיכך: פיגל באימורים בשעת עבודת הדם - נתפגלו פרים
- ^ אפָּרים הנשרפין פליג
- ^ שפיגול כתיב בהו: (ויקרא ז יח) [ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו לא יחשב לו פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא]
- ^ לקמן מפרש למאי הלכתא פקע
- ^ קבעי למימר פקע פיגולו ממנו, ונסיב טעמא דבא לידי פיגול
- ^ בהקטרה
- ^ המקטיר קומץ על מנת שיאכל שירים למחר, היאך מנחה מתפגלת אם אין הקטרתו הקטרה? והכי קאמר: הוא עצמו לא כל שכן שיתקבל, אחרי שמתקבל לרצות אחרים לפיגולו
- ^ למאי מיבעי ליה 'הא פקע פיגולו'
- ^ אי למימרא דאם אכל ממנו אחרי שעלה
- ^ כרת
- ^ דבלאו עלה נמי אין חייבין עליו
- ^ להכי אהני פקיעה
- ^ בשר
- ^ דהיינו פיגול
- ^ אהני פקיעה
- ^ לאחר שהעלוהו
- ^ יחזור ויעלה
- ^ בלאו הכי
- ^ הא דעולא
- ^ ואשמעינן דנעשה לחמו של מזבח, ואפילו ירדו – יעלו; וההיא דקתני 'לא יעלו' - בשלא משלה בו האור
- ^ דאם ירדו הנך פסולין משעלו - לא יעלה
- ^ איכא למאן דאמר: כיון דמשלה האור במקצתו - נקלט כולו בקדושה
- ^ אימא: במאי דמשלה מקומץ – משלה; אידך - כדקאי קאי
- ^ דכוליה - כחד אבר דמי
- ^ כיון דמחשבת ליה מחובר
- ^ אפילו לא העלהו אלא חציו, ומשלה בו האור - נקלט אף זה שעל הקרקע, ומעלָהּ; דהא כי אסקיה לכוליה נמי לא היה לו להעלותו אם ירד אלא משום ההוא שמשלה בו האור, וקאמרת ד'אם ירד השאר יעלה' - אלמא אהני לכוליה ואף על גב דמיפרת! הלכך: לא שנא עלה כולו ולא שנא לא עלה אלא מקצתו
- ^ פיגול
- ^ לכדאמרן: שאם ירד יעלה; ואיסור נותר וטמא נמי להכי פקע: שלא יתחייב האוכלו מידי
- ^ בעל השמועה הזאת
- ^ לטהר את הטומאה משום דהעלוהו
- ^ לקמן מייתינן לה בשמעתין, למימרא דבטומאת הגוף מדבר; ואהאי קראי קאי: (ויקרא ז כ) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו; יכול טומאת הבשר, דנימא דהאי 'עליו' - אבשר קאי, ונימא דטהור שאכל את הטמא – חייב? תלמוד לומר: וטומאתו עליו: משמע שעדיין היא עליו - ביכולין ליטהר הכתוב מדבר, וזהו הגוף שטומאה פורחת ממנו על ידי טבילה!
- ^ דבשר קדשים יכול ליטהר על ידי מזבח
- ^ מהיכא ילפי אחרים דלא בבשר משתעי קרא?:
- ^ דקרא - בשלמים כתיב
- ^ דאינו ראוי למזבח, ואין מפריח מטומאתו
- ^ אף אברין הראויין למזבח כתיבי הכא, דכתיב 'אשר לה’’ לרבות האימורים, ואפילו הכי לא תקשה: דשפיר ילפינן מיניה דטומאה - לאו עלייהו קאי, מדכתיב
- ^ כעין שקיבלה עליו בעיניה משמע
- ^ שהרי עוסק בה והולך, דכתיב (ויקרא ז יט) כל טהור יאכל בשר וסמיך ליה [פסוק כ] והנפש אשר תאכל בשר וגו': אף על פי שהתחיל להזכיר הגוף בלשון נקבה: והנפש אשר תאכל, וכתיב וטומאתו עליו - לשון זכר, דמשמע דקאי אבשר - בטומאת הגוף דבר ולא בטומאת בשר
- ^ דהא עליו לשון זכר הוא, והאוכל הוזכר בלשון נקבה
- ^ הכי גרסינן: טומאתו טומאתו לגזירה שוה [כמו בספרא], ויליף מביאת מקדש דכתיב ביה עוד טומאתו בו (במדבר יט יג)
- ^ שלמים - לשון רבים הן, וטומאה - בלשון יחיד, דכתיב וטומאתו עליו ולא כתיב 'וטומאתם עליהם'
- ^ מקרא שלאחריו יוכיח על זה, דכתיב בתריה (ויקרא ז כא) נפש כי תגע בכל טמא [בטמאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא]
- ^ מבשר זבח השלמים [אשר לה' ונכרתה הנפש ההוא מעמיה]
- ^ ולקמיה מפרש היכי משמע ליה מואכל דקרא בתרא הוכחה על ראשון: שבטומאת הגוף הכתוב מדבר
- ^ משמע שעדיין לא נטהר ממנו
- ^ הכתוב מדבר
- ^ דאי בבשר - לעולם הוא עליו
- ^ מקרא דבתריה, דקמא - בטומאת הגוף!? דלמא בתרא בטומאת הגוף, כדכתיב נפש אשר תגע בכל טמא וקמא בטומאת בשר, מדלא כתיב וטומאתה עליה דמישתמע דא'והנפש אשר תאכל בשר' קאי
- ^ לקמיה מפרש מאי היא
- ^ דכתיב (ויקרא ז כא) נפש כי תגע בכל טמא ... ואכל מבשר זבח השלמים ונכרתה הנפש ההוא מעמיה ולא כתיב 'ואכלה מבשר זבח' – אם כן לא חש הכתוה ללשונו - אף על הראשון אל תתמה אם פתח וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע, אף [על פי כן] בטומאת הגוף הכתוב מדבר; ומסתברא הכי: שהרי בטומאת הגוף היה עוסק והולך, וכבר פסק מלדבר בטומאת בשר; דהכי כתיב קרא (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל - הרי טומאת בשר - והבשר כל טהור יאכל בשר: פסק מטומאת בשר והתחיל בטומאת הגוף, וסמיך ליה [פסוק כ] והנפש אשר תאכל [מבשר זבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] ומשום דהזכיר הכתוב את האוכלו בלשון נקבה, וכתב וטומאתו עליו בלשון זכר - היינו סבורים שבטומאת בשר מדבר; עכשיו - המקרא השני יוכיח, שאף הוא בלשון הזה מדבר. ואי קשיא: 'שני כריתות בטומאת הגוף למה' - שלש כריתות הן בטומאת הגוף, ולקמיה בפירקין (דף מו.) מפרש למאי איצטריכו
- ^ דמפרש לה זעירי - מאי היא? איזה ברייתא פירש יפה?
- ^ לענין אכילת קדשים בטומאת הגוף שנויה בתורת כהנים
- ^ לקמיה מפרש ואזיל מאי 'קלות' ומאי 'חמורות' ומאי 'הייתי אומר'
- ^ שנאמרו שניהם בפרשה אחת (ויקרא כב ו) ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים, ואוקימנא ליה במעשר [שני] במסכת יבמות (דף עד:), דכתיב כי אם רחץ: הא אם רחץ – יאכל, ואף על פי שלא העריב שמשו, הרי טמא שאכל מעשר – בלאו, וכתיב (בפסוק הבא: ויקרא כב,ז) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואוקימנא בתרומה, וכתיב בההוא עניינא אצל תרומה [פסוק ט] ומתו בו כי [יחללהו] וקאמר התנא: אם נאמר מעשר, שאמור בו לאו, ולא נאמר תרומה
- ^ אבל השתא, דנאמרו, אינו במיתה– בתמיה:
- ^ והא מיתה כתיבא ביה
- ^ בתמיה: מהיכא תיתי לי בה מיתה? הא לא מייתינן לה אלא בקל וחומר ממעשר!
- ^ מה מעשר בלאו ולא במיתה, אף תרומה בלאו ולא במיתה
- ^ אטומאה קאי
- ^ דכתיב התם טומאת מת וטומאת שרץ, דכתיב (ויקרא כב ד) והנוגע בכל טמא נפש [וגו' פסוק ה:] או איש אשר יגע בכל שרץ, דכתיב בתרווייהו אכילת מעשר ותרומה ועונשן, וקאמר: אם נאמרה טמא שרץ ולא נאמרה טומאת מת כו'
- ^ ועל איזה אכילה
- ^ על שתי הטומאות הוא באכילת תרומה במיתה ומאי על הקלות בלאו דקתני
- ^ ואם לא נאמרו הייתי אומר כו' לא גרסינן הכא, דליכא למיפרך 'דיו', דהא קלות נמי במיתה
- ^ קאמר