ביאור:בבלי זבחים דף מו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת זבחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכהדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

בשני חילולין [1] הכתוב מדבר: אחד פסול נותר [2] ואחד פסול טומאה [3].

חוץ מן הדם כו':

מנא הני מילי [4]?

אמר עולא: אמר קרא: (ויקרא יז יא) [כי נפש הבשר בדם הוא] ואני נתתיו לכם [על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר] - שלכם יהא [5];

[6]

דבי רבי ישמעאל תנא: אמר קרא: [7] לכפר: לכפרה נתתיו [8], ולא למעילה [9].

רבי יוחנן אמר: אמר קרא: (ויקרא יז יד: כי נפש כל בשר דמו בנפשו) הוא [ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת]: הוא [10] לפני כפרה כלאחר כפרה: מה אחר כפרה אין בו מעילה [11] - אף לפני כפרה אין בו מעילה.

אימא לאחר כפרה כלפני כפרה: מה לפני כפרה יש בו מעילה אף לאחר כפרה יש בו מעילה?

אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו [12].

ולא? והרי תרומת הדשן [13]!?

משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה [14] 'שני כתובין הבאין כאחד', וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין.

הניחא לרבנן, דאמרי (ויקרא טז כג) [ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש] והניחם שם - מלמד שטעונין גניזה; אלא לרבי דוסא [15], דאמר מותרות הן לכהן הדיוט [16] ובלבד שלא ישתמש בהן ליה"כ אחר - מאי איכא למימר?

משום דהוי תרומת הדשן ועגלה ערופה [17] שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין [18]!

הניחא למאן דאמר אין מלמדין, אלא למאן דאמר מלמדין - מאי איכא למימר?

תרי מיעוטי כתיבי [19]: הכא כתיב (דברים כא ו) [וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה] הָערופה [בנחל] [20], והתם כתיב (ויקרא ו ג) [ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח] ושמו [אצל המזבח] [21].

ותלתא קראי בדם [22] - למה לי?

למעוטי [דם] ממעילה, מנותר, ומטומאה [23], אבל פיגול לא צריך קרא, דתנן: כל שיש לו מתירין - בין לאדם בין למזבח - חייבין עליו משום פיגול ודם גופיה מתיר הוא!

אמר רבי יוחנן: שלשה כריתות בשלמים [24] – למה?


עמוד ב

- אחת לכלל ואחת לפרט [25] ואחת לדברים שאינן נאכלין [26];

ולרבי שמעון [27] דאמר דברים שאין נאכלין אין חייבין עליהם משום טומאה - [הפסוק השלישי] לאיתויי מאי?

לאיתויי חטאות הפנימיות: סלקא דעתא אמינא: הואיל ואמר רבי שמעון 'כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול' - משום טומאה נמי לא ליחייב? - קא משמע לן [הפסוק השלישי שענוש כרת].

נומי ר' שמעון מחייב את שדרכו לאכול [אבל העצים והלבונה והקטורת - אין חייבין עליו משום טומאה]:

איתמר: רבי יוחנן וריש לקיש, רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא, חד מהאי זוגא [28] וחד מהאי זוגא [29]: חד [30] אמר: מחלוקת [31] בטומאת בשר [32], אבל בטומאת הגוף [33] דברי הכל אינו לוקה [34], וחד אמר: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו;

מאי טעמא?

כיון דקרינא ביה (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא [לא יאכל באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר] - קרינן ביה (ויקרא ז כ) [והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה’] וטמאתו עליו [ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] [35].

רב טביומי מתני הכי;

רב כהנא מתני הכי: חד מהאי זוזא וחד מהאי זוזא – אסיפא [36]: חד אמר מחלוקת בטומאת הגוף, אבל בטומאת בשר דברי הכל לוקה, וחד אמר: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו.

אמר רבא: מסתברא כמאן דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו; מאי טעמא? כיון דלא קרינא ביה [37] וטומאתו עליו ונכרתה [38] - לא קרינן ביה (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל [באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר]

והאמר מר 'והבשר - לרבות עצים ולבונה'!?

לפוסלה בעלמא [39].

משנה:

לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח [40], לשם זובח [41], לשם השם, לשם אשים, לשם ריח [42], לשם ניחוח; והחטאת והאשם - לשם חטא [43].

אמר רבי יוסי: אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו [44] – כשר, שהוא תנאי בית דין [45] שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד [46].

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב:

'עולה' לשם עולה, לאפוקי לשם שלמים – דלא [47];

'אשים' [אולי צ"ל אשה] - לשם אשים, לאפוקי כבבא [48] – דלא;

'ריח' - לשם ריח, לאפוקי אברים שצלאן והעלן – דלא, דאמר רב יהודה אמר רב: אברים שצלאן והעלן - אין בהן משום ריח [49];

'ניחוח' - לשם הנחת רוח [50];

'לה’’ - לשם מי שאמר והיה העולם.

אמר רב יהודה אמר רב: חטאת ששחטה לשם עולה – פסולה; לשם חולין – כשרה. [יש להשוות סוגיא זו לסוגיא דלאו דמיניה לא מחריב בה – החל מדף ג]

אמר רבי אלעזר: מאי טעמא דרב? (ויקרא כב טו) ולא יחללו את קדשי בני ישראל [את אשר ירימו לה’]: קדשים מחללין קדשים, ואין חולין מחללין קדשים [51].

מתיב רבה: אמר רבי יוסי: אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו – כשר, שהוא תנאי בית דין: טעמא שלא היה בלבו כלל [52], הא היה בלבו לשם חולין – פסול!?

אמר ליה אביי: דלמא לא היה כלל - כשר ומרצה, הא היה בלבו לשם חולין - כשר ואינו מרצה [53]?

אמר רבי אלעזר: חטאת ששחטה לשם חולין [54] - כשרה [55]; משום חולין [56] - פסולה [57]; כדבעא מיניה שמואל מרב הונא:

[וכי מדוע שואל שמואל את רב הונא? שתי אפשרויות: א. לבחון אותו; אפשרות שניה: זהו רבה ונא הקדום, שנפטר בימי רבי יהודה הנשיא, והעלו את ארונו לירושלים ליקבר שם.]

הערות עריכה

  1. ^ מדלא כתיב 'וינזרו ולא יחלו' [שטמ"ק אות ה]
  2. ^ דאשכחן ביה חילול, דכתיב (ויקרא יט ח) [ואכליו עונו ישא] כי את קדש ה' חילל [ונכרתה הנפש ההוא מעמיה]
  3. ^ ואתרוייהו קאי אשר הם מקדישים (ויקרא כב ב) דמרבינן מיניה כל המוקדשים
  4. ^ דדם אין חייבין עליו משום נותר אם שגג בו בדם, ונותר אינו חייב שתים אלא אחת? וכן אם אכלן בטומאת הגוף - אינו חייב שתים
  5. ^ כחולין שלכם, שאין בהן מעילה
  6. ^ הא דעולא - לאו הכא איתמר, אלא גבי מעילה איתמר במסכת מעילה (דף יא.), דקתני 'אין מועלין בדמים'; והכא - הכי קאמר: מנא הני מילי דמתניתין? אמר עולא גבי מעילה אמר קרא: לכם; ותנא דבי רבי ישמעאל לכפר כו'; ורבי יוחנן אמר הוא – ומסקנא: תלתא קראי: חד למעוטי מנותר, וחד למעוטי ממעילה, וחד למעוטי מטומאה.
  7. ^ ואני נתתיו לכם על המזבח
  8. ^ בתורת קדשים
  9. ^ ולא למעול בו: לענין מעילה אין בו דין קדשים
  10. ^ בהווייתו יהא
  11. ^ דפשיטא לן: כיון דנעשית מצותו - אין מועלין בו: דכיון דלית ביה תו צורך גבוה - לא קרינן ביה 'קדשי ה’’
  12. ^ הלכך: על כרחך לא תדרשיה הכי, אלא איפכא
  13. ^ בכל יום חותה במחתה ותורם את הדשן מלא המחתה ממנה, ונותן במזרחו של כבש, כדכתיב ושָׂמוֹ: משמע שם גניזתן ושם נבלע במקומן; אלמא אסור בהנאה
  14. ^ ארבעה בגדים שכהן גדול נכנס בהן לפני ולפנים ביוה"כ, שאסור להשתמש בו עוד, דכתיב 'ופשט את בגדי הבד ... והניחם שם (ויקרא טז כג) ודרשינן: מלמד שטעונין גניזה
  15. ^ פלוגתא דרבנן ורבי דוסא במסכת יומא מייתי לה
  16. ^ לעבוד בהן במקדש כל ימות השנה
  17. ^ דכתיב וערפו שם (דברים כא ד) והאי 'שם' - קרא יתירא הוא, לומר שתהא שם קבורתה
  18. ^ וכיון דלא ילפינן, ולא מייתי ראיה מינייהו - האי קרא נמי: הואיל ואיכא למדרשיה איפכא - לא תדרשיה הכי
  19. ^ לומר שאין למדין מהן
  20. ^ זו - ולא אחרת כזו
  21. ^ מדהוה ליה למכתב 'ושם' וכתיב 'וְשָׂמוֹ' - לזה ולא לאחר
  22. ^ לכם [דרשתו של עולא], לכפר [דרשת דבי רבי ישמעאל], הוא [דרשתו של רבי יוחנן]
  23. ^ לכם - כשאר חולין, ולא כקדשים לכפר - לכפרה נתתיו כקדשים, ולא לדבר אחר כקדשים, אלא כחולין, ולא יתחייבו עליו משום טומאה; והוא למעוטי ממעילה, כדאמרן
  24. ^ אמור אליהם לדורותיכם [כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מלפני אני ה’] (ויקרא כב ג); והנפש אשר תאכל בשר [מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] (ויקרא ז כ); [ו]נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם [או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] (ויקרא ז כא)
  25. ^ לדרוש 'דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא'; כיצד: והנפש אשר תאכל בשר [מזבח השלמים] (ויקרא ז כ) - והלא שלמים בכלל כל 'הקדשים' (ויקרא כב ג) היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם ולומר לך: מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח - אף כל קדשי מזבח
  26. ^ כגון: עצים ולבונה, שאינן ראויים לאכילה - אם אכל מהם בטומאת הגוף - חייב, כרבנן דמתניתין
  27. ^ דמתניתין
  28. ^ אמרי חדא מילתא
  29. ^ ואינך תרי חדא מילתא
  30. ^ מהאי זוזא
  31. ^ שנחלקו חכמים על רבי שמעון שחייב
  32. ^ אם אכלן לעצים ולבונה טמאין - לוקה משום לאו דוהבשר אשר יגע בכל טמא וגו' (ויקרא ז), דאמר מר (חולין דף לו:): והבשר יתירא - לרבות עצים ולבונה
  33. ^ והן טהורים
  34. ^ דלא איתרבו בה
  35. ^ כלומר: כיון דבטומאת בשר אמרי רבנן לוקה, אעצים ולבונה בטומאת הגוף נמי אית להו דלוקה, דהא גבי הדדי כתיבי
  36. ^ אמילתיה דרבי שמעון, והכי אמרינן: מחלוקת דרבי שמעון אדרבנן: דלא לקי בטומאת הגוף, דלא רבי רחמנא, אבל בטומאת עצמן - דרבינהו קרא - דברי הכל לוקה
  37. ^ בעצים ולבונה, לרבי שמעון
  38. ^ דטומאת הגוף
  39. ^ ומעלה דרבנן היא, וקרא אסמכתא בעלמא הוא; והכי אמרינן בפסחים (דף כד:): דאין לוקין עליו
  40. ^ לאפוקי שנוי קדש, כגון לשם זבח אחר
  41. ^ לאפוקי שנוי בעלים; והא - ילפינן להו מקראי בפרק קמא (לעיל ד:)
  42. ^ בגמרא מפרש לאפוקי מאי, ויליף לה מקרא
  43. ^ לשם חטאו שהוא מביאו עליו
  44. ^ ששחט סתם
  45. ^ שישחט סתם, כדאמרן בפרק קמא (לעיל ב:): התנו בית דין דלא לימא לשמו, דלמא אתי למימר שלא לשמו
  46. ^ הלכך: אי הוה שלא לשמו, אף על גב דבעלים אמרי לשמו - לאו מידי הוא: דלאו בדידהו תליא מילתא, דכתיב המקריב אותו לא יחשב (ויקרא ז יח)
  47. ^ קרא קדריש עולה אשה ריח ניחוח לה' (ויקרא א ט); ואף על גב דלאו בשחיטה כתיב, אשכחן ליה בשלמים גבי זביחה והקריב מזבח השלמים אשה לה' (ויקרא ג ג): שתהא זביחה לשם שלמים, לשם אשים, לשם שם; והאי דנקט הכא קרא דעולה - משום דכתיבי כולהו גביה, וגבי שלמים לא כתיב בההוא קרא 'לריח ניחוח'
  48. ^ על מנת לעשותו חתיכות צלויות בגחלים; קרבוניא"ש בלע"ז; ודוגמתו בעירובין (דף כט:): ונייתי הוגנא דערבתא ונכביב וניכול
  49. ^ דכיון דצלאן תחילה חוץ למערכה - תו לא מסקי ריחא
  50. ^ נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא שאמר ונעשה רצונו
  51. ^ אין דבר אחר מחלל את קדשים, אלא מי מחללו? - קדשים מחללין קדשים, כדנפקא לן (לעיל ה) דבמחשבה שלא לשמו – מתחללים, מושחט אותה לחטאת (ויקרא ד לג)
  52. ^ ששחטו סתם וממילא קרב לשמו
  53. ^ וכי אמר רב נמי 'כשרה ואינה מרצה' קאמר
  54. ^ שיודע שהיא חטאת, ושחט לשם חולין
  55. ^ כדאמרן: שאין חולין מחללין קדשים
  56. ^ כסבור שהם חולין
  57. ^ דהיינו מתעסק בדברים אחרים, ואינו עסוק בקדשים