ביאור:בבלי זבחים דף קטו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת זבחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
פסח בשאר ימות השנה דאינו כשר לשמו [1] וכשר שלא לשמו!?
פסח בשאר ימות השנה [2] - שלמים נינהו [3].
לימא מסייע ליה [4]: יכול שאני מוציא [5] אף עולת מחוסר זמן בבעלים [6] ואשם נזיר ואשם מצורע [7]? [8] תלמוד לומר: (ויקרא יז ג: איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה) 'שור' - מכל מקום, 'כשב' מכל מקום, 'עז' מכל מקום [9], ואילו חטאת שיירא [10]; במאי עסקינן? אילימא בזמנו [11] - מאי איריא אשם [12]? אפילו חטאת נמי [13]!? אלא שלא לזמנו [14]; ובמאי? אילימא לשמו - אשם אמאי חייב [15]? אלא לאו שלא לשמו [16]!?
לעולם בזמנו, ושלא לשמו, ורבי אליעזר היא, דאמר: מקשינן אשם לחטאת [17], ותנא - 'טפל והוא הדין עיקר' [18].
תא שמע [20]: '*יכול שאני מרבה עולת מחוסר זמן [21] בגופה [22], וחטאת בין בגופה בין בבעלים [23]? תלמוד לומר: (ויקרא טז ד ופסוק ט) ואל פתח אהל מועד: כל שאינו ראוי לבא בפתח אהל מועד אין חייבין עליהן' ואילו אשם [24] שיירא [25]; במאי עסקינן? אילימא לשמו -אשם נמי ליפטריה [26]!? אלא - לאו שלא לשמו [27]!?
הא מני? רבי אליעזר היא, דמקיש אשם לחטאת; תנא 'עיקר וכל שכן לטפל' [29].
ת"ש דכי אתא רב דימי כו' ואילו חטאת שיירא ובמאי כו'. כדאותיבנא בקמייתא:
תא שמע: דכי אתא רב דימי אמר תנא דבי רבי ליואי: 'יכול שאני מוציא אף עולת מחוסר זמן בבעלים, ואשם נזיר ואשם מצורע', ונסיב להו תלמודא לחיובא, ולא ידענא מאי תלמודא;
אמר רבינא: מאי טעמא לא ידעת? ’’שור' מכל מקום, 'כשב' מכל מקום, 'עז' מכל מקום'; הא מאי רומיא [30]? כדאמרת [31]!?
אמר רב נחמן בר יצחק: [32] משום [דרמי] דתנא דבי רבי ליואי אדתני לוי [33]: 'אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן כשירין ולא עלו לבעלים לשום חובה; שחטן מחוסר זמן בבעלים, או שהיו בני שתי שנים ושחטן – פסולין' [34]; ומשני רב דימי: לא קשיא: כאן לשמו, כאן שלא לשמו [35].
רב אשי רמי מתניתין [36] אברייתא [37], ומשני: כאן [38] לשמו, וכאן [39] שלא לשמו [40].
לימא תיהוי תיובתיה דרב הונא [41]!?
אמר לך רב הונא: הכא במאי עסקינן [42]? - כגון שהפריש שתי אשמות לאחריות [43], [44] דחד מינייהו מעיקרא עולה היא [45],
כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: אשם שניתק לרעיה [46] ושחטו סתם - כשר לעולה.
המעלה מבשר חטאת [מבשר אשם, מבשר קדשי קדשים, מבשר קדשים קלים, ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, והיוצק, והפותת, והבולל והמולח והמניף והמגיש, והמסדר את השולחן, והמטיב את הנרות, והקומץ, והמקבל דמים בחוץ – פטור, ואין בהם משום זרות, ולא משום טומאה, ולא משום מחוסר בגדים, ולא משום שלא רחוץ ידים ורגלים]:
תנו רבנן: מנין למעלה מבשר חטאת, ומבשר אשם, ומבשר קדשי קדשים, ומבשר קדשים קלים, וממותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות - שפטור? - תלמוד לומר: (ויקרא יז ח) [ואלהם תאמר איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם אשר יעלה] עולה [או זבח]: מה עולה שהיא ראויה להעלאה - אף כל שראויה להעלאה;
מנין שאף היוצק, והבולל, והפותת, והמולח, והמניף, והמגיש, והמסדר השלחן, והמטיב את הנרות, והקומץ, והמקבל - בחוץ - שפטור?
תלמוד לומר: 'אשר יעלה עולה או זבח' מה העלאה שהיא גמר עבודה - אף כל שהוא גמר עבודה [47].
עד שלא הוקם המשכן [וכו’]:
יתיב רב הונא בר רב קטינא קמיה דרב חסדא, וקא קרי [48] (שמות כד ה) וישלח את נערי בני ישראל [ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים] [49]; אמר ליה [50]: הכי אמר רב אסי: ופסקו [51].
סבר [53] לאותוביה ממתניתין [54]; שמעיה [55] דקאמר [56] משמיה דרב אדא בר אהבה: עולה שהקריבו ישראל במדבר [57] אינה טעונה הפשט וניתוח', אותביה ברייתא דשויא בכולהו [58], דתניא: עד שלא הוקם המשכן, הבמות מותרות ועבודה בבכורות והכל כשירין להקריב [59]: בהמה, חיה ועוף, זכרים ונקבות, תמימין ובעלי מומין, טהורין - אבל לא טמאין; והכל קרבו עולות [60]; ועולה שהקריבו ישראל במדבר טעונה הפשט וניתוח; ונכרים בזמן הזה רשאין לעשות כן [61]'.
תנאי היא, דתניא: '(שמות יט כב) וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו [פן יפרץ בהם ה’] [62]: רבי יהושע בן קרחה אומר: זו פרישות בכורות [63]; רבי אומר: זו פרישות נדב ואביהוא [64]'; בשלמא למאן דאמר 'זו פרישות נדב ואביהוא' - היינו דכתיב [65]: (ויקרא י ג) [ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר] הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש [ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן] [66]; אלא למאן דאמר 'זו פרישות בכורות' - [67] היכא רמיזא [68]?
דכתיב (שמות כט מג) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי; אל תקרי 'בכבודי' אלא 'במכובדיי': דבר זה אמר הקב"ה למשה [69] ולא ידעו [70] עד שמתו בני אהרן; כיון שמתו בני אהרן - אמר לו: אהרן אחי! לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה [71]! כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן - שתק וקבל שכר, שנאמר 'וידום אהרן' [72];
וכן בדוד הוא אומר (תהלים לז ז) דום לה' והתחולל לו [אל תתחר במצליח דרכו באיש עשה מזמות]: אף על פי שמפיל לך חללים חללים - את שתוק;
וכן בשלמה הוא אומר (קהלת ג ז) [עת לקרוע ועת לתפור] עת לחשות ועת לדבר: פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדבור;
והיינו דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (תהלים סח לו) נורא אלהים ממקדשך [אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם ברוך אלקים]; אל תיקרי 'ממקדשיך' אלא 'ממקודשיך': בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו - מתיירא ומתעלה ומתהלל' [73]!
אלא קשיא עולה [74]!
תרי תנאי היא, דתניא: 'רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני [75] ופרטות באהל מועד [76]; רבי עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב [77].'
אמר מר [בברייתא שהובאה לעיל משמיה דרב אדא בר אהבה] הכל כשירין להקריב - מנא הני מילי?
אמר רב הונא: דאמר קרא (בראשית ח כ) ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור [ויעל עלות במזבח]; 'בהמה' – כמשמעו; חיה בכלל בהמה [78];
הערות
עריכה- ^ דתנן: שחטו קודם חצות - פסול שנאמר 'בין הערבים'
- ^ אינו כשר לשמו
- ^ ואין זה אלא לשמו
- ^ לרב חלקיה
- ^ מ'אל פתח'
- ^ שלא יתחייב בחוץ על עולת מחוסר זמן בבעלים, כגון של יולדת ומצורע, הואיל ואינה ראויה לבא לפנים למצותה
- ^ שיש בה פסול
- ^ ולקמיה מפרש ואזיל מאי פסולה
- ^ דמצי למימר 'אשר ישחט במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח וגו', ואנא ידענא דשור או כשב או עז הוא
- ^ ולא רבייה לחיובא
- ^ ולשמו
- ^ דרבייה
- ^ חטאת נמי מחייב, דלא בעי רבוייא - ואפילו אשם: דהא חזי בפנים
- ^ רבייה: לחיובא באשם
- ^ והא אינו כשר ליקרב, ובמתניתין תנא 'פטור'? ואי משום דראוי לשלא לשמו בפנים - הא מחוסר עקירה, וכולהו מודו בו!?
- ^ רבי לחיובא בחוץ כרב חלקיה; אלמא דבר שאינו כשר לשמו בפנים - כשר לשלא לשמו, ומחייב עליה שלא לשמו בחוץ
- ^ דמיפסיל בשלא לשמו בפנים ואשמועינן דאפילו הכי מחייב עלה בחוץ, אף על גב דעקר מיניה שם 'אשם' אכתי אי הוה מעייל ליה לפנים - הוה כשר למישחטיה סתמא, וכשר לשם אשם, ועולה לבעלים לשם חובה: דמשום דיבוריה - לא מיעקר שמיה מיניה, וכל כמה דלא שחטיה ליה בעקירת שמו – עדיין קאי סתמא לשמו; הלכך כי שחיט ליה - 'ראוי לפנים לשמו' היה
- ^ והוא הדין דאחטאת שלא לשמו נמי חייב, אלא תנא טפל, ואשמעינן אף על גב דכהאי גוונא פסול בפנים מיחייב עליה בחוץ - והוא הדין לעיקר, דמאי שנא? סוף סוף תרוייהו פסילי שלא לשמן! ובתורת כהנים קתני בה בהדיא 'שלא לשמו'; ועל כרחך מוקי לה כרבי אליעזר, דאילו לרבנן - לא איצטריך ליה לרבויי: דהא כי האי גוונא 'מתקבלת בפנים' היא
- ^ ה"ג 'לעולם בזמנו ושלא לשמו' א"נ ה"ג 'לעולם בזמנו' ותו לא, וממילא אשלא לשמו דאוקימנא קאי; ושכתבו בספרים 'ולשמו' - מפרש טועה כתבו ולפום ריהטא משום דפרכינן לעיל אי נימא בזמנו מאי איריא כו' וקא בעי לשנויי 'לעולם בזמנו ולשמו', ודקא קשיא לך: אי הכי חטאת נמי? - אין הכי נמי, ותנא 'אשם והוא הדין לחטאת', ולאו מילתא היא דאם כן - רבי אליעזר מאי בעי הכא? מכדי רבי אליעזר לענין שלא לשמו - אקשיה בפרק קמא (לעיל י:) בפסול אשם שלא לשמו כחטאת, אבל לענין לשמו - מאי עיקר ומאי טפל איכא? תרוייהו כתיבי להכשיר בפנים וחיוב בחוץ!? ותו: למה לי לרבויי להאי מ'שור וכשב ועז'? הרי כשר ליקרב, וכמצותו בפנים הוא שוחטו בחוץ! אלא קא משני: לעולם בזמנו ושלא לשמו, ואיצטריך לרבוייה משום דשלא לשמו - פסול הוא.
- ^ סייעתא לרב חלקיה ותיובתא דרב הונא
- ^ יכול שאני מרבה משור מכל מקום אף עולה מחוסר זמן וכו'
- ^ כגון תוך שמונה ללידתה
- ^ כגון של נזיר ומצורע שלא מלאו ימיהם
- ^ ואילו אשם נזיר ומצורע, מחוסרי זמן בעלים
- ^ ולא רבייה לפטורא, שמע מינה סבירא ליה דחייב
- ^ דהא לא חזי
- ^ הלכך חטאת פטור: דלא חזי לפנים, ואשם חייב - דחזי לפנים, ואף על גב דאין ראוי לשמו, והיינו כרב חלקיה, ודלא כרב הונא
- ^ 'יכול שאני מרבה' גרס הכא, דרישא דלעיל היא; ובתורת כהנים - הכי תניא לה: 'אוציא את אלו שאינן מיוחדין לשם, ולא אוציא עולה מחוסרת זמן בגופה וחטאת בין בגופה כו'; והגרסנין שינו את הלשון, וגרסינן הכא 'יכול שאני מרבה את כו' - לפי שהביאו התלמוד אחרונה, וסברי דסיפא דההיא דלעיל היא.
- ^ , כלומר: ודאי בשלא לשמו היא, כדקאמרת; הלכך חטאת פטור: דלא חזי בפנים, לא בלשמו ולא בשלא לשמו, דמחוסר זמן הוא; ואשם נמי פטור: דלא חזי לפנים לשמו במחוסר זמן, ולא לשלא לשמו: דרבי אליעזר קאמר דפסול באשם שלא לשמו; והאי דשייריה לאשם - לאו דסבירא ליה דחייב, אלא כיון דחד טעמא הוא: משום דתרוייהו פסולין שלא לשמו בפנים, הוא תנא עיקר - חטאת - דפטור, וכל שכן טפל – אשם; והאי 'כל שכן' גמגום ודוחקיה דרב הונא לאוקמיה כרבי אליעזר משום סיפא, דעל כרחיך כרבי אליעזר מיתוקמא כדפרישנא לעיל; ועוד: משום דלרבנן לא ילפינן אשם מחטאת - ליכא למימר תנא האי והוא הדין להאי; ואף על גב דלרבנן נמי קאמר דפטור: דאין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו - לא מצי לאוקומא כרבנן, דאם כן נשמעינן אשם דפטור: דנשמעינן בה תרתי, וכל שכן חטאת
- ^ ומאי קושיא לסיועה לרב חלקיה
- ^ דלמא הכי נמי, כדאמרינן: דבזמנו קאי, כדאוקמא בקמייתא לעיל, ור"א היא
- ^ לא מצי לאוקומי להא בזמנו
- ^ משום דרב דימי - קשיא ליה דתני בר ליואי אדתני לוי
- ^ ובחוץ נמי נפטר
- ^ הא דתני 'חייב' - שלא לשמו, והא דתני 'פסולין' - ודכוותיה בחוץ פטור - בששחטן לשמו; ומדקשיא ליה דתני לוי אבר ליואי - שמע מינה שמיע ליה לרב דימי דמתניתין דבר ליואי נמי במחוסר זמן, וקאמר 'חייב' ואף על גב דאינו ראוי לשמו בפנים - ראוי לשלא לשמו, וסייעתא לרב חלקיה!
- ^ דקתני 'לשמו פטור'
- ^ קמייתא דתניא לעיל 'חייב'
- ^ מתניתין
- ^ וברייתא
- ^ כרב חלקיה
- ^ מדכי אתא רב דימי, כדאמרן: דליכא לאוקומא 'בזמנו' מדקשיא ליה תני לוי אדתני בר ליואי
- ^ דמחוסר זמן חייב בשלא לשמו
- ^ שאם יאבד האחד - יתכפר בשני
- ^ ושחט אחד מהם בחוץ קודם זמנו לשם עולה:
- ^ דהאי - כיון דסופו לרעייה קאי: דאשם שכיפרו בעליו – רועה, ודמיו ל'קיץ המזבח' שהיא עולה - חזי לדוכתיה בפנים אי שחיט לגופיה לעולה
- ^ שניתק מדין הקרבה ומסרוהו לרועה עד שיסתאב, דקיימא לן (תמורה דף יח.) : כל שבחטאת מתה - באשם רועה
- ^ שאין אחריה עבודה, ואיתרבו להו ב'אף כל', כגון: המנסך, ומקטיר קטרת, ומקטיר קמצים, ומקטיר מנחת כהנים
- ^ גירסת רש"י: ויתיב רב חסדא וקאמר
- ^ נראה בעיני שהספרים חסרים כאן, ולא ידעתי מה; ואם אין חסרין - זהו פירושו: יתיב רב חסדא וקאמר להאי קרא 'וישלח את נערי וגו', ומפרש: דאלו הבכורות
- ^ רב הונא
- ^ אותו היום פסקה עבודה מן הבכורות: שמסיני נצטוו על הכהונה, כדיליף לקמן, ושמשו נדב ואביהוא כל אותה שנה ראשונה עד שהוקם המשכן ומתו
- ^ לישנא אחרינא: הכי אמר רב אסי – ופסקיה: צריך להפסיק כאן נגינת טעם המקרא באתנחתא, ולא יקרא בטעם פשטא כמו שאנו קורין אותו: דכשהוא נקרא בטעם פשטא, משמע שקריאת 'נערי בני ישראל' דבק על 'ויעלו עולות', משמע שהם העלום; אבל כשאתה קורהו באתנחתא - עומדת התיבה לבדה, ואינה דבק על 'ויעלו', ויש לומר שלא שלחם אלא להביא הקרבנות ולעמוד עליהם 'ויעלו עולות' - אותם שכשרים להעלותם, דהיינו נדב ואביהוא: שמשבאו לסיני הופרשו הכהנים, כדיליף לקמן.
- ^ רב חסדא
- ^ דקתני שנהגו עבודה בבכורות עד יום הקמת המשכן
- ^ רב חסדא לרב חנא
- ^ דיתיב וקאמר תו
- ^ קודם מתן תורה: וישלח את נערי וגו'
- ^ שתהא שוה להשיב על כל דבריו
- ^ כדמפרש ואזיל
- ^ השתא משמע שלא היו מקריבין אלא עולות; ולקמיה פריך עליה
- ^ דלא נאסרו להן הבמות
- ^ יתקדשו מלעלות, ואף על פי שרגילין לגשת אלי ולהעלות - העד בהן שלא יעלו בהר
- ^ הזהיר את הבכורות להפריש מן ההר
- ^ כלומר: לא נקראו בכורות 'כהנים', אלא מי הן הכהנים הנגשים שהוזהרו כאן לפרוש מן ההר? - זה נדב ואביהוא, שנעשו בסיני 'כהנים', והן 'הכהנים הנגשים אל ה’’ להקריב קרבנות
- ^ כשמתו נדב ואביהוא
- ^ כדקאמר בסיני (שמות יט כב) 'פן יפרוץ בהם ה’’; וכיון שלא נזהרו לפרוש מן ההיכל בהקמת המשכן - פרץ בהם
- ^ מיתת נדב ואביהוא
- ^ למשה קודם לכן, דקאמר 'הוא אשר דבר'
- ^ נאמרה לו למשה ביום שנצטווה על מלאכת המשכן, ורמז לו שביום שישרה שכינתו על הבית - יתקדש בכבודיו
- ^ ולא נרמז להבין מה הוא -
- ^ להודיע שהוא נורא על יראיו ומיודעיו, וזהו 'הוא אשר דבר' אלי ביום שנצטויתי על המשכן, ונקדש בכבודי באותם הנכבדים וקרובים לי אקדש
- ^ הרי ששתק וקבל השכר; מפרש בבראשית רבה שמתוך כך זכה ונתייחד אליו הדיבור, שנאמר אחרי אותו ענין פרשת שתויי יין, ולא הוזכר באותו דיבור משה אלא אהרן
- ^ 'אלהים' זו מדת הדין; אימתי הוא נורא? על ידי שהוא עושה דין במקודשיו
- ^ דקתני הכא דטעונה הפשט וניתוח
- ^ כגון 'מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו וגו', ולא נתפרשו הלכות עולה ושלמים שם
- ^ לאחר שהוקם המשכן נאמרה תורת כהנים למשה, ושם נתפרשו 'והפשיט' 'ונתח'; לרבי ישמעאל שמעינן דעולה שהקריבו בסיני - לא הוטענה הפשט וניתוח
- ^ משנה תורה שחזר משה ואמרה להם על הסדר, כדכתיב (דברים א ה) 'בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה וגו'
- ^ דכתיב: זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' וסמיך ליה איל וצבי ויחמור וגו' (דברים יד,פסוקים ד,ה)