ביאור:בבלי זבחים דף טז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת זבחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
זר שאינו אוכל [1] - אינו דין שאם עבד חילל!
מה לבעל מום שכן עשה בו קרב כמקריב [2]?
טמא יוכיח [3].
מה לטמא שכן מטמא?
בעל מום יוכיח, וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה; הצד השוה שבהן: שמוזהרין [4], ואם עבדו – חיללו, אף אני אביא זר: שהוא מוזהר, ואם עבד חילל.
מנלן דמוזהר [5]? אי מ-וינזרו [6] - חילול בגופיה כתיב ביה [7]!? אלא מ'וזר לא יקרב אליכם' [ונלוו עליך ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבדת האהל וזר לא יקרב אליכם (במדבר יח ד)].
איכא למיפרך: מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה [8]?
לא תימא 'טמא יוכיח', אלא אימא: אונן יוכיח (ילפינן לקמן מקראי: אם עבד - חילל).
מה לאונן שכן אסור במעשר [שני] (דכתיב לא אכלתי באוני (דברים כו יד))?
בעל מום יוכיח, וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שמוזהרין (אונן מוזהר שלא יעבוד, דכתיב בכהן גדול (ויקרא כא יב): ומן המקדש לא יצא ולא יחלל; הא אחר שלא יצא - חילל) כו' [ואם עבדו – חיללו, אף אני אביא זר: שהוא מוזהר, ואם עבד חילל]!
הכי נמי לפרוך 'מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה'!
מתקיף לה רב סמא בריה דרבא: ומאן לימא לן דאונן אסור בבמה דלמא שרי בבמה (דגבי [כהן גדול] אונן כתיב ומן המקדש [לא יצא ולא יחלל])?!
רב משרשיא אמר: אתיא קל וחומר מיושב: מה יושב שאוכל [תוספות: כגון מורם מקדשים ובכור וברור שלשון התוספות מקוטע, שהרי בכור הוא קדשים שנאכל לכהנים בכל העיר כשאר קדשים קלים; וקדשי קדשים נאכלים בעזרה! לכן מתקן שטמ"ק אות כ: [קדשים] קלים, דאי בשאר קדשים שאינם נאכלים אלא בעזרה – הא אסור לישב בעזרה! אי נמי: אפילו בקדשי קדשים איירי, וצורך קרבן שאני, דכתיב למשחה נתתיו לך לך נתתים למשחה (במדבר יח ח) ודרשינן לקמן: כדרך שהשרים אוכלין אותה], אם עבד חילל [9] - זר שאינו אוכל - אינו דין שאם עבד חילל!
מה ליושב שכן פסול לעדות [10]
מה לשֵׁם 'יושב', שכן פסול לעדות [13]!?
שם יושב לא פריך [14].
ואם תמצי לומר פריך - אתיא מיושב ומחדא מהנך [15].
ויושב, דכשר בבָמָה - מנלן [16]?
אמר קרא (דברים י ח) [בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה’] לעמוד לפני ה' לשרתו [ולברך בשמו עד היום הזה]: 'לפני ה’’ [17] - ולא לפני בָמָה.
אונן מנלן [18]?
דכתיב (ויקרא כא יב) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל [את מקדש אלהיו כי נזר שמן משחת אלקיו עליו אני ה’] [19] - הא אחר [20], שלא יצא [21] – חילל.
רבי אלעזר אמר: מהכא: [22] (ויקרא י יט) [וידבר אהרן אל משה] הן [היום] הקריבו [את חטאתם ואת עלתם לפני ה' ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה’]? אני הקרבתי [23]; מכלל דאי אינהו אקריב - שפיר אישתרוף [24].
ורבי אלעזר - מאי טעמא לא אמר מ'ומן המקדש לא יצא'?
אמר לך: מי כתיב 'הא אחר שלא יצא חילל' [25]?
ואידך - מאי טעמא לא אמר מ'הן [היום] הקריבו'?
קסבר מפני טומאה [26] נשרפה [27].
דבי רבי ישמעאל תנא: אתיא בקל וחומר מבעל מום: ומה
בעל מום שאוכל, אם עבד – חילל, אונן - שאין אוכל [28] - אינו דין שאם עבד חילל.
מה לבעל מום שכן עשה בו קריבין כמקריבין?
זר יוכיח.
מה לזר, שכן אין לו תקנה [29]?
בעל מום [30] יוכיח, וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן: שהן מוזהרין, ואם עבדו – חיללו, אף אני אביא אונן: שמוזהר, ואם עבד – חילל.
היכן מוזהר? אילימא מ'ומן המקדש לא יצא' - חילול בגופיה כתיב ביה [31]!? אלא מ'הן [היום] הקריבו', וקסבר מפני אנינות נשרפה [32]? איכא למפרך: מה להצד השוה שבהן [33]: שכן לא הותרה מכללן [34]!?
טמא יוכיח [35].
מה לטמא שכן מטמא?
הנך יוכיחו, וחזר הדין כו' הצד השוה שבהן שמוזהרין כו'; ולפרוך: מה להצד השוה שבהן [36]: שכן לא הותרו מכללן [37] אצל כהן גדול בקרבן יחיד [38]?
שֵׁם טומאה מיהא אישתראי [39].
רב משרשיא אמר: אתיא בקל וחומר מיושב: ומה יושב, שאוכל, אם עבד – חילל, אונן שאינו אוכל - אינו דין שאם עבד חילל!
מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב!?
תלמיד חכם.
מה לשֵׁם יושב שכן פסול לעדות?
שֵׁם יושב לא פריך.
ואם תימצי לומר פריך - אתיא מיושב ומחדא מהנך.
אונן פסול - אמר רבה: לא שנו אלא בקרבן יחיד, אבל בקרבן צבור – מרצה [## מוזר: בדף טז,א למו מקרבנות ראש חודש, שהוא קרבן צבור!? האם רבה לא ידע מהלימוד של רבי אלעזר בן פדת?]; קל וחומר מטומאה: מה טומאה שלא הותרה מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, הותרה אצל הדיוט בקרבן צבור – אנינות, שהותרה מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, אינו דין שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן ציבור?
מתקיף לה רבא בר אהילאי [40]:
1. לא תותר אנינות אצל כהן גדול בקרבן יחיד [41] מקל וחומר: ומה טומאה, שהותרה אצל כהן הדיוט בצבור [42], לא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד [43] – אנינות, שלא הותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור, אינו דין שלא תותר אצל כהן גדול בקרבן יחיד!?
2. ותותר טומאה אצל כהן גדול בקרבן יחיד [44] מקל וחומר: ומה אנינות, שלא הותר אצל כהן הדיוט בקרבן צבור, הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד – טומאה, שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור, אינו דין שהותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד!?
3. ולא תותר טומאה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור מקל וחומר: ומה אנינות, שהותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, לא הותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור – טומאה, שלא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, אינו דין שלא תותר בכהן הדיוט בקרבן צבור!?
<ולא תותר ולא תותר אנינות וטומאה טומאה יחיד ויחיד ציבור סימן>
הערות
עריכה- ^ בקדשי קדשים
- ^ המום פוסל בקרבן כדרך שפוסל בכהן
- ^ שלא עשה בו קרב כמקריב: שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים כשם שהכהן טמא מחיים, וכתיב וינזרו ... ולא יחללו, אלמא טמא שעבד - חילל
- ^ שלא לעבוד: טמא - מוינזרו בעל מום - מולא יגש (ויקרא כא כא)
- ^ זר
- ^ דרשת ליה להאי קרא בני ישראל להזהיר זרים, כדאמר לעיל
- ^ וקל וחומר למה לך
- ^ בבמת יחיד בשעת היתר הבמות, דתנן בפרק בתרא (פרק י"ד משנה י, (לקמן קיג.): הזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה ובברייתא תניא עלה: דברים ששוותה במה קטנה לבמה גדולה: דם מתיר ומפגל ומומין תאמר בזר, שכשר בבמה, כדתנן התם אלו דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה וקתני התם: כיהון ובגדי שרת; וקראי נמי מוכחי בגדעון ומנוח ושמואל שהקריבו בבמה)
- ^ לקמן ילפינן לה בפירקין (כג:)
- ^ דאמרינן במסכת שבועות (דף ל.) ועמדו שני האנשים (דברים יט יז) - בעדים הכתוב מדבר
- ^ ומשני:
- ^ הכא מייתי לה דכשר לעדות, כדאמרינן התם (שם) שבית דין חולקים לו כבוד ומושיבים אותו
- ^ מצינו שֵׁם יושב בעלמא שפסול לעדות; משום שם יושב תאמר בשם זר, שאינו נפסל לעדות משום שם זרות
- ^ הואיל וההוא יושב תלמיד חכם, דמייתי מיניה לק"ו - כשר לעדות
- ^ אונן או טמא או בעל מום
- ^ דלא נפרך 'שכן לא הותרו בבמה'; דהא מדשבקיה רב משרשיא לקל וחומר דלעיל, דאונן וטמא ובעל מום, ונקט יושב - משום הני פירכי שבקיה: דלא משכחת היתר בבָמָה בהדיא לחד מינייהו; הכא מנליה
- ^ במקדש - הוא דבעינן עמידה
- ^ דפסול, כדקתני מתניתין
- ^ לעיל מיניה כתיב 'לאביו ולאמו לא יטמא' ובכהן גדול משתעי, וסמיך ליה ומן המקדש וגו', כלומר: אף ביום שמתו אביו ואמו - אין צריך לצאת מן המקדש, אלא עומד ומקריב, ולא יחלל: שאין הקדשים מתחללין בכך
- ^ הא הדיוט
- ^ ועבד
- ^ מתשובתו של אהרן אתה לומד; מה אמר לו משה?: מדוע לא אכלתם כו': שמא בניך הקריבוה באנינות: שהיו אוננים על נדב ואביהוא, ופסלתיה, ולכך נשרפה? - אמר לו אהרן:
- ^ וכי הן הקריבו? והלא הדיוטות הן, ופסולין לעבודה! אני הקרבתי, שאמרת לי ועשה את קרבן העם וגו', ואני כהן גדול ומקריב אונן
- ^ מכלל דאי אינהו אקרוב - דשפיר אשתרוף, ולא היה משה אומר להם מדוע לא אכלתם [פסוק יז]
- ^ דלמא אחר נמי לא חילל, ובדידיה איצטריך ליה למישרייה: דלא תימא 'מתוך חישובו וקדושתו יתירא הוא - פסול אונן'
- ^ שנגע בה
- ^ ולא הוזכר שם אנינות לענין הקרבה; והן ... הקריבו' הכי קאמר: הן היום - הלא עדיין יום הוא, והיינו אסורין בקדשים לאכול עד הערב, ומתוך כך אירע בה טואמה באונס; ואיכא תנאי דפליגי (לקמן דף קא.) בהא: חד אמר: מפני טומאה נשרפה, וחד אמר :מפני אנינות נשרפה: שלא היו יכולין לאוכלה אפילו לערב, דקסבר: אנינות לילה נמי אסור, ואפילו נקבר המת; ולפי שלא היו לה אוכלין – נשרפה, וכדרבי יוחנן בן ברוקה, דאמר בפסחים (דף פב.) גבי נטמאו בעלים של פסח: אף זה ישרף מיד, שאין לו אוכלין, ואין טעון עבור צורה
- ^ דכתיב לא אכלתי באוני (דברים כו יד)
- ^ ואונן יש לו תקנה: למחר
- ^ יש לו תקנה כשיעבור מומו
- ^ כיון דדייקת 'הא אחר שלא יצא - חילל', - קל וחומר תו - למה לך
- ^ שלא היו לו אוכלין, וכדפרישית; וכשאמרו לו "מפני אנינות שרפנוה" – טעה: כסבור שהקריבוה אוננים, ואמר להם: שמא באנינות הקריבוה? ומיהו חילול לא יליף רבי ישמעאל מיניה, דאי לאו קל וחומר - הוה אמינא האי דאמר להו "שמא באנינות הקרבתם אותו" - לאו למימרא דאי עביד הכי שפיר אשתרוף, אלא כשאמרו לו "מפני אנינות שרפנוה" - אמר להם "שמא עברתם על האזהרה והקרבתם אוננין" ואמר לו אהרן: "וכי הן הקריבו - דאסורים להקריב אוננין? אני הקרבתי, שאין אנינות פוסל בי"
- ^ זר ובעל מום
- ^ מכלל איסורן, שנאסרו במקדש, לא הותרו אצל שום קרבן ולא אצל שום אדם - תאמר באונן שהותר מכללו אצל כהן גדול
- ^ שהותר מכללו אצל קרבן צבור, דכתיב במועדו (במדבר כז ב) - ואפילו בטומאה, ואם עבד בקרבן יחיד - חילל
- ^ שבשלשתן
- ^ אפילו
- ^ אבל אונן הותר
- ^ כגון בצבור; הלכך לאו פירכא היא. ואי קשיא: למה לי למימר 'טמא יוכיח'? בזר נמי משכחת לה דהותר שם זרות: בבָמָה!? אין זה 'הותר מכללו', שהרי לא נאסר שם מעולם, אבל אונן הותר מכללו: שהרי נאסר במקדש אצל כהן הדיוט
- ^ אדרבה פריך, דפשיטא ליה דטומאה לא הותרה לכהן גדול בקרבן יחיד מדלא אשכחן דאישתראי אלא בצבור, ופשיטא ליה דהותרה בצבור אפילו אצל כהן הדיוט מדאישתראי סתמא, ופשיטא ליה דאנינות הותרה אפילו בקרבן יחיד אצל כהן גדול מדאשתראי סתמא, ובאיסור אנינות אצל כהן הדיוט בא לחלק על ידי ק"ו ולומר לא נאסר אלא ביחיד, ולא אמרינן סתמא איתסר: אם בְּמָה שלא חלקו הכתובים אתה בא לחלק על ידי קל וחומר - אמאי פשיטא לך בהנך דלעיל? יש לך לדרוש קל וחומר חילוף ולהחליף את כולן
- ^ וכי שרייה - בצבור שרייה
- ^ דהא סתמא אישתרי
- ^ דהא לא אשכחן דאישתראי ביחיד, דלא כתיב במועדו אלא בצבור
- ^ כלומר: אי נמי דריש הכי: ותותר טומאה אצל כהן גדול ביחיד, ואוקי איסורא בכהן הדיוט