קטגוריה:שמות יב י
נוסח המקרא
ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו
וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.
וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃
וְ/לֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖/נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְ/הַ/נֹּתָ֥ר מִמֶּ֛/נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּ/אֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְלָא תַשְׁאֲרוּן מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא וּדְיִשְׁתְּאַר מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא בְּנוּרָא תֵּיקְדוּן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְלָא תְשַׁיְירוּן מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא וּדְאִשְׁתַּיֵּיר מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא תַּצְנְעִנֵּיהּ וּבְאוֹרְתָּא דְּשִׁתְּסַר בְּנוּרָא תוֹקְדוּן דְּלֵית אֶפְשַׁר לְמִיתוֹקְדָא מוֹתַר נִיכְסַת קוּדְשַׁיָא בְּיוֹמָא טָבָא: |
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
אני אקרא) והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. עד בקר למה נאמר אלא בא הכתוב ליתן תחום לבוקרו של
בקר. דבר אחר מה תלמוד לומר עד בקר מגיד שאינו נשרף עד אור ששה עשר. רבי ישמעאל אומר, אינו צריך. הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה בהם -שרפה מעין מלאכה היא ומה תלמוד לומר עד בקר? אלא אם חל אור ששה עשר להיות בשבת, מגיד שאינו נשרף אלא עד י"ז. רבי יונתן אומר, אינו צריך ומה אם במקום שכל אוכל נפש דוחה יום טוב אין שרפת נותר דוחה יום טוב, מקום שאין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת, אינו דין שלא תהא שרפת נותר דוחה אותו. ומה תלמוד לומר עד בקר? בא הכתוב ליתן תחום לבוקרו של בקר. רבי יצחק אומר, אינו צריך ומה אם חמץ שהוא בבל יראה ובבל ימצא אין שרפתו דוחה יום טוב, נותר שאינו בבל יראה ובבל ימצא, אינו דין שלא ידחה יום טוב לשרפו. ומה תלמוד לומר עד בקר? לענין שאמרנו.
מלבי"ם - התורה והמצוה
מג. ולא תותירו ממנו וגו' והנותר ממנו וגו' באש תשרפו . ידעינן שפסול אפילו דיעבד.
וכבר זכרתי למעלה ( בא לו ) שמה שנאמר שנית, עד בקר- בא ליתן תחום לבקרו של בקר שהוא מעלות השחר עי"ש שבארתיו על פי כללי הלשון. ושם זכרתי שזה אזיל אליבא דר' עקיבא. ובברכות (דף ט) אמר ר' שמעון משום ר' עקיבא שעד הנץ החמה קרוי לילה עיי"ש. ולכן צריך לבאר, שבקר זה הוא בדיוק מעלות השחר.
דבר אחר, שלא ישרף עד אור ששה עשר, ור' ישמעאל אומר אין צריך, יש לומר שהראשון יסבור כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת, ולדידיה כתב הריב"א בתוס' פסחים (דף ה) שאין אסורה ביום טוב, וצריך קרא. ור' ישמעאל סובר, דהבערה לחלק יצאת ואסורה ביום טוב.
ואף שביבמות (דף ו) רצה לומר דסבירא ליה לר' ישמעאל דהבערה ללאו יצאת, מכל מקום מוכח דסבירא ליה לחלק יצאת ממה שאמרו בשבת (דף יב) שקרא והטה וכתב על פנקסו, כשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה, כמו שאמרו התוס' שם, ולכן אמר שרפה מעין מלאכה היא. אולם מה שנאמר דאיצטרך על ששה עשר שחל להיות בשבת הוא פליאה גדולה, דאם אינו דוחה יום טוב הקל, היכי סלקא דעיתך שידחה שבת החמור.
ונראה על פי מה שאמרו התוס' יומא (דף מו), שהקשו על מה שנאמר בכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים, והיינו אברים ופדרים דחול. והא דרשינן ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב. ותירצו, שמה שנאמר ולא עולת חול בשבת, היינו בליל שבת ויום טוב דלא ניתנה שבת לדחות בההיא שעתא אצל שום קרבן, והא דאמר למשרי אברים ופדרים, היינו סמוך לבקר כי מסדר מערכה דיומא. וכיון שבלאו הכי מבעיר אש המערכה לצורך תמידים, שרי גם לגבי אברים ופדרים דחול שכבר ניתן שבת לדחות.
והשתא, כיון שיכול לשרוף את הנותר מעצי המערכה לפני הבירה כמו שאמרו בפסחים (דף סב) הוי אמינא שבבקר שניתן שבת לדחות, יכול ליקח מעצי המערכה ולשרוף. וזה שייך דוקא בשבת שהבערה בכלל אסורה וניתן לדחות לצורך התמיד, יש לומר כיון דאדחי אדחי. ולכן צריך לכתוב עד בקר שלא נטעה בוה. אבל ביום טוב אזיל ר' ישמעאל לשיטתו דסבירא ליה בשבת (דף קי"ד) דנדרים ונדבות קרבים ביום טוב, ולא שייך לומר דהמערכה ניתן לדחות, דהא אינה אסורה כלל.
וכמו שאמר רבא בזבחים (דף לב ע"ב) מצורע היתירא הוא- להא אשתראי, להא לא אשתראי. טומאה דחויה היא, מה לי חד דחויא, מה לי שתי דחיות. ור' יונתן יסבור, דנדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב, ויסבור גם כן דלא אמרינן מתוך. ואם כן סברא זו שייך גם ביום טוב אחר שהותרה הבערה לצורך המערכה ניתן יום טוב לדחות כמו בשבת. ואם ביום טוב לא הותר, כל שכן בשבת. ור' יצחק למד לה מקל וחומר מחמץ, וסבירא ליה כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שרפה.
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
עד בקר בגימטריא הוא השני. ליתן בוקר שני לשריפתו:
- פרשנות מודרנית:
תרגום ויקיטקסט: ואל תותירו (תשאירו) כלום מבשר השה עד הבוקר; ואת כל השאריות שייוותרו ממנו בכל-זאת עד הבוקר - תשרפו באש.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות יב י.
החובה לסיים את כל השה עד הבוקר משתלבת בנושא העיקרי של חג הפסח שהוא החיפזון. בני-ישראל עומדים לצאת ממצרים בחיפזון, ואין להם אמצעים לשמור על הבשר שלא יתקלקל בדרך, ולכן הם חייבים לסיים לאכול את כולו עד הבוקר. ואם בכל-זאת נשארו שאריות, כגון "אם יהיה אנוס, שלא היה יכול לאכול חלקו" (אבן עזרא), יש לשרוף את השאריות באש - לא להשאיר עקבות.
השה הוא המאכל האחרון שאנחנו אוכלים בארץ מצרים; שריפת השאריות היא עוד סימן לניתוק הקשר עם מצרים.
הקבלות
החובה לסיים לאכול ולא להשאיר שום דבר לבוקר הבא נזכרה גם בהקשרים נוספים:
- המן, (שמות טז יט): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר".
- קרבן תודה, (ויקרא ז טו): "וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר", וכן (ויקרא כב ל): "בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אֲנִי ה'".
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "שמות יב י"
קטגוריה זו מכילה את 37 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 37 דפים.