פתיחת התפריט הראשי

ביאור:בבלי זבחים דף לה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת זבחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכהדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

אף אני לא אמרתי [1] אלא כשנתקבל בכלי.

והוא גופיה [2] - מנא ידע [3]?

כהנים זריזין ועבדין [4] הייא [5] ומשתפכין.

והלא דם התמצית מעורב בו?

רבי יהודה לטעמיה, דאמר 'דם התמצית קרי דם', דתניא [תוספתא כריתות פ"ב מ"יב]: 'דם התמצית באזהרה [6]; רבי יהודה אומר בכרת [7]'.

והאמר רבי אלעזר: מודה רבי יהודה לענין כפרה שאינו מכפר, שנאמר (ויקרא יז יא) [כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם] כי הדם הוא בנפש יכפר: דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם, שאין הנפש יוצאה בו אין קרוי דם'!?

אלא: רבי יהודה לטעמיה, דאמר: אין דם מבטל דם [8].

אמר להם רבי יהודה: לדבריכם, למה פוקקין העזרה [9]?

אמרו לו: שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהן בדם.

והא דם הוי חציצה [10]?

לח הוא, ולא הוי חציצה, דתניא [תוספתא מקואות פ"ו מ"ה]: הדם והדיו והדבש והחלב...: יבישין – חוצצין, לחין - אין חוצצין.

והא קא מיתווסי מאנייהו, ותניא: היו בגדיו מטושטשין [11] ועבד - עבודתו פסולה' וכי תימא דמדלו להו – והתניא [ספרא צו פרשה א פרק ב משנה א ומשנה ב]: (ויקרא ו ג) [ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח ושמו אצל המזבח] מדו – כמדתו: שלא יחסר ושלא יותיר'!?

[12] בהולכת אברים לכבש [13], דלאו עבודה היא.

ולא? והתניא: '(ויקרא א יג) [והקרב והכרעים ירחץ במים] והקריב הכהן את הכל [והקטיר המזבחה עלה הוא אשה ריח ניחח לה’] - זו הולכת אברים לכבש'.

אלא בהולכת עצים למערכה, דלאו עבודה היא.

ולעבודה היכי אזלי?

אזלי אאיצטבי [14].

משנה:

השוחט את הזבח לאכול [15] דבר שאין דרכו לאכול, ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר – כשר; ורבי אליעזר פוסל.

לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר: פחות מכזית כשר.

לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית – כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין.

השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור, ומן הרוטב, ומן הקיפה [16], ומן האלל [17], ומן העצמות, ומן הגידין, ומן הקרנים, ומן הטלפים חוץ לזמנו וחוץ למקומו – כשר, ואין חייבין עליהן משום פיגול [18] ונותר וטמא [19].

השוחט את המוקדשין [20] לאכול שליל [21] או שיליא בחוץ - לא פיגל [22].

המולק את התורין לאכול ביציהן בחוץ - לא פיגל;

חָלב מוקדשין [23] וביצי תורין - אין חייבין עליהן משום פיגול [24] ונותר וטמא [25].

גמרא:

אמר רבי אלעזר: פיגל בזבח [26] - נתפגל השליל [27]; בשליל [28] - לא נתפגל הזבח [29];

פיגל באלל [30] - נתפגלה מוראה; במוראה - לא נתפגל אלל [31];

פיגל באימורין [32] - נתפגלו פרים [33]; [34] בפרים [35] - לא נתפגלו אימורים [36]. [עד כאן דברי רבי אלעזר.]

לימא מסייע ליה [37]: '[38] ושוים (רבי שמעון וחכמים) שאם חישב (באחת מעבודות הדם) באכילת פרים ובשריפתן (לאכול מן הפרים למחר או לשורפן בבית הדשן כהילכתו למחר) - לא עשה ולא כלום (דמחשבת אכילה לא מהניא בהו: ד'דבר שאין דרכו לאכול' הוא; ומחשבת שריפה נמי לא: דאמחשבת אכילת מזבח קפיד רחמנא, אבל שריפה - לאו לשון אכילה הוא; ואף על גב דאמרן בפירקין דלעיל 'חישב שתאכלהו אש למחר פיגול' - הני מילי דחשיב בלשון אכילה, כדאוקי התם)'; מאי? לאו הא חישב באימורים נתפגלו פרים (לאו הא דפליגי רבנן, דאמרי: פיגול נוהג בהם - בבשר דפרים עצמו קאמר: דאם חישב באימורין להקטירם למחר, דחשיב כי אורחייהו, ואכילת מזבח - נתפגל בשר הפרים ליענש כרת על אכילתו)?

לא!


עמוד ב

הא חישב באימורין - נתפגלו אימורין עצמן (יותרת הכבד והכליות; אבל לא בשר: שאין מתפגל בדבר שהוא גופו של זבח אלא דבר המפגל: דכיון דלא חשיב אכילה לענין פיגול - לא חשיב נמי אכילה לענין איפגולי).

תא שמע: 'פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים - מועלין בהן משהוקדשו; נשחטו - הוכשרו ליפסל ('הוכשרו' = נתקנו לקבוע פסולין הללו:) בטבול יום ובמחוסר כיפורים (אם נגעו בהן) ובלינה' מאי - לאו לינת בשר (שאם לן נפסל), ושמע מינה: מגו דפסלה בלינה - (והוא הדין) פסלה בה מחשבה (פסלה נמי מחשבת לינה, שפוסלת בבשר; ונהי נמי דהיכא דחישב אבשר עצמו - לא תדוק מינה: דהא מחשבה בדבר שדרכו לאכול בעי, וברייתא לעיל נמי תניא בהדיא: ושוין שאם חישב לאכול פרים לא עשה כלום, אפילו לפסול; מיהו הא דייקינן מינה: דמחשבת לינת אימורים מפגלת הבשר, כרבי אלעזר)!

לא! (דקתני דפסלה) לינת אימורים (האימורים נפסלים בלינה קתני, ודכוותה פשוט מינה דמחשבת לינת אימורים - מפגלת באימורין).

הא - מדקתני סיפא 'כולן מועלין בהן על בית הדשן עד שיותך הבשר ('עד שיתיך את הבשר' גרסינן במסכת מעילה, ול"ג 'משיותך', דא"כ הוה ליה 'דבר שנעשית מצותו', ואין מועלין בו! אבל 'עד שיתיך', דאכתי אית בהו צורך עבודת גבוה - קרי בהו 'מקדשי ה’’)' - מכלל דרישא לינת בשר!?

מידי איריא? הא כדאיתא והא כדאיתא: רישא אימורים וסיפא בשר.

מותיב רבה: 'ואלו שאין מפגלין ואין מתפגלין (לקמיה מפרש ליה): צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים [39], והעור והרוטב והקיפה, והאלל [40] והמוראה [41], והעצמות והגידין והקרנים והטלפים והשליל והשיליא וחלב המוקדשין [42], וביצי תורין: כולן לא מפגלין ולא מתפגלין, ואין חייבין עליהן משום פיגול [43], נותר, וטמא, והמעלה מהן בחוץ פטור [44].' מאי לאו 'לא מפגלין' [45] הזבח [46], 'ולא מתפגלין' - מחמת [47]זבח [48]!?

לא: לא מפגלין את הזבח, ולא מתפגלין מחמת עצמן [49].

אי הכי, הא דקתני סיפא כולן לא מפגלין ולא מתפגלין - הא תו למה לי [50]?

וליטעמיך אין חייבין עליו משום פיגול [51] - הא תו למה לי [52]? אלא איידי דבעי למיתנא 'נותר' 'וטמא' - תנא 'פיגול' [53]; הכא נמי: איידי דבעי למיתני המעלה מהן בחוץ תנא נמי וכולן לא מפגלין ולא מתפגלין [54].

אימא המעלה מאימוריהן בחוץ פטור הא מאימורי אימן חייב:

רבא אמר: אף אנן נמי תנינא [55]: 'השוחט את המוקדשים לאכול שליל או שיליא בחוץ - לא פיגל [56], והמולק את התורים לאכול ביציהם בחוץ - לא פיגל' והדר תני 'חלב המוקדשין וביצי תורים אין חייב עליהן משום פיגול נותר וטמא' - הא שליל ושיליא חייבים [57]! אלא לאו שמע מינה: כאן מחמת הזבח [58], כאן מחמת עצמן [59]?

שמע מינה.

תנן התם [60]: ’[אלו לא היו פסולן בקדש: הרובע ...] ובעלי מומין; רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומים [61]'.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא הכשיר רבי עקיבא אלא בדוקין שבעין [62], הואיל וכשירים בעופות [63]; והוא שקדם הקדישה את מומה [64]; ומודה רבי עקיבא בעולת נקבה [65] דכמאן דקדם מומה להקדישה דמי [66].

מתיב רבי זירא: [67] המעלה מהן [68] בחוץ - פטור [69] - הא מאימן [70] חייב! והיכי משכחת לה? בעולת נקבה [71]? אי אמרת בשלמא קסבר רבי עקיבא 'עולת נקבה אם עלתה לא תרד', הא מני? - רבי עקיבא היא [72]; אלא אי אמרת 'אם עלתה תרד' - הא מני?

אימא 'המעלה מהן בחוץ פטור', הא מאימורי אימן חייב [73].

והא מהן קתני [74], ואימן דומיא דידהו [75]!?

אלא אימא 'המעלה מאימוריהן בחוץ – פטור' - הא מאימורי אימן חייב.

משנה:

שחטו על מנת להניח את דמו או אימוריו למחר, או להוציאן לחוץ: רבי יהודה פוסל [76] וחכמים מכשירין;

על מנת ליתנן על גבי הכבש, [77] שלא כנגד היסוד, וליתן את הניתנים למעלן למטה ואת הניתנים למטה למעלן, ואת הניתנים

הערותעריכה

  1. ^ שיאסף
  2. ^ רבי יהודה
  3. ^ שנתקבל בכלי
  4. ^ ומקבלי לכולהו
  5. ^ מהרה
  6. ^ חמשה לאוין כתיבי בדם: חד לדם התמצית, כדאמרינן בכריתות בפרק קמא (דף ד:)
  7. ^ התם יליף טעמא
  8. ^ דמין במינו לרבי יהודה לא בטיל; ולקמן תנן לה בפרק 'כל הזבחים שנתערבו' (דף עח.)
  9. ^ ערבי פסחים, שלא יצאו הדמים דרך אמה לנחל קדרון
  10. ^ בין רגליהם לרצפה, ותנן: עומד על גבי כלים כו' פסול(לעיל פ"ב מ"א, דף טו:)
  11. ^ לעיל בפרק ב' [דף יח,א] תניא לה
  12. ^ הא דקתני 'שבח הוא לבני אהרן כו' -
  13. ^ קאמר; ולקמן פריך: ובהולכת דם היכי אזלי
  14. ^ איצטבאות גבוהין היו שם, בנין אבנים, ואינן חוצצין: דמן הרצפה הן
  15. ^ חוץ למקומו או חוץ לזמנו
  16. ^ מפרש ב'העור והרוטב' (חולין דף קכ.): תבלין ודקדקת הבשר השוכנת בשולי קדרה
  17. ^ גיד הצואר שהוא קשה, ואין ראוי לאכילה
  18. ^ אם היה הזבח פגול: שחישב על בשרו או על אימוריו חוץ לזמנו, ונתפגל - האוכל מאלו פטור
  19. ^ אם אכל בטומאת הגוף מאחת מאלה בזבח כשר
  20. ^ כל היכא דנקיט האי לישנא מיירי בנקבות
  21. ^ שבמעיה
  22. ^ את הזבח: דלאו גופיה דזיבחא הוא
  23. ^ חלב שבדדיה
  24. ^ אם פיגל בזבח ואכל מחלבה - לא מחייב כרת
  25. ^ דלאו זיבחא הוא
  26. ^ שחטו על מנת לאכול או להקטיר חוץ לזמנו
  27. ^ האוכל מהשליל חייב
  28. ^ ששחט את הזבח על מנת לאכול מן השליל חוץ לזמנו
  29. ^ קסבר רבי אלעזר: שליל - גופיה דזיבחא הויא, ד'עובר ירך אמו הוא'; ומיהו אין מחשבתו מפגלת הזבח: דדבר שאין דרכו לאכול הוא, דרובא דאינשי לא אכלי ליה; ושליל עצמו לא נתפגל מדקתני מתניתין לאכול שליל או שליא בחוץ לא פיגל
  30. ^ של עוף ראוי לאכילה הוא, דרכיך
  31. ^ מוראה לא חזי לאכילה, דפירשא בעלמא הוא, הלכך: מחשבה דידה לא מפגלא; ומיהו היכא דנתפגל העוף על ידי דבר אחר, כיון דאיכא אינשי דאכלי - חייב עליו כרת
  32. ^ שחט פרים הנשרפים על מנת להקטיר אימוריהן חוץ לזמנן
  33. ^ והאוכל מבשרן חייב
  34. ^ חישב
  35. ^ ששחט על מנת לאכול מבשרן חוץ לזמנו
  36. ^ להתחייב כרת האוכל מכליות או מיותרת הכבד שלהם, וכל שכן דלא נתפגלו פרים עצמן: שהרי חישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול; ואיידי דנקט 'פיגל באימורין' נקט נמי 'לא נתפגלו אימורין'
  37. ^ לרבי אלעזר, דאמר 'מתפגל ואף על פי שאין מפגל', כגון שליל, ומוראה, ובשר הפרים
  38. ^ רבי שמעון וחכמים נחלקו בפרק 'בית שמאי' (פ"ד מ"ד; (לקמן מג.): דרבנן אמרי: פיגול נוהג בפרים הנשרפים, ורבי שמעון אמר: כל שאינו על מזבח החיצון - אין חייבין עליו משום פיגול)
  39. ^ איצטריך לאשמועינן דלא מהניא מחשבה בהו, משום דעור הראש קרב עם הראש: שאינו בכלל הפשט, כדתניא ב'השוחט' (חולין דף כז.): 'מנין לרבות הראש שכבר הותז, ומהניא ביה מחשבת הקטרה?' - בהנך מיהא לא מהניא מחשבה אם חישב להקטיר למחר, דלאו 'דרכו להקטיר' הוא: דגבי 'אם עלו ירדו' קא תני להו בפרק 'המזבח' (לקמן דף פה:)
  40. ^ של בהמה
  41. ^ של עוף; 'והעובר' לא גרסינן, דהיינו שליל
  42. ^ חלב שבדדי נקבה
  43. ^ אם חישב בזבח פיגול ואכל מאלו
  44. ^ דאין ראויין לפתח אהל מועד
  45. ^ את
  46. ^ אם זרק על מנת לאכול או להקטיר מאלו חוץ לזמנם - הזבח כשר
  47. ^ ה
  48. ^ אם חישב לאכול מבשר הזבח או להקטיר אימורין חוץ לזמנו - לא נתפגלו אלו ליענש באכילתו כרת, ותיובתא דרבי אלעזר, דהכא 'שליל' ו'מוראה' תנן
  49. ^ אם זרק על מנת לאכול לאלו חוץ לזמנו - אין מתפגלין: שאין מחשבתו מחשבה
  50. ^ [וכי] לאו לאיתויי דאף מחמת זבח אין מתפגלין
  51. ^ פעם שלישית
  52. ^ הא מאי תיתי לאשמועינן לדידך
  53. ^ על כרחך משנה לאו דוקא, אלא אגררא דטמא ונותר נסבה
  54. ^ לרבי אלעזר נמי משנה שניה לא תיקשי, דאגררא ד'המעלה מהן בחוץ' נסבה
  55. ^ כרבי אלעזר דשליל ושיליא מתפגלין ולא מפגלין
  56. ^ משמע לא את עצמן ולא את הזבח
  57. ^ עליהן משום פיגול! אלמא מתורת מפגל אפקעינהו, מתורת מתפגל לא אפקעינהו
  58. ^ מתפגלין
  59. ^ לא מתפגלין
  60. ^ גבי 'אם עלו לא ירדו' בפרק 'המזבח' [פ"ט מ"ג]
  61. ^ אם עלו שלא ירדו
  62. ^ 'טיילא' בלע"ז, לשון או דק (ויקרא כא כ), כמו הנוטה כדוק (ישעיהו מ כב); דוקין שבעין לא פסלי בהו, ואף על גב דמום גמור הוא - לא נאמרו מומין אלא בבהמה, דכתיב תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים (ויקרא כב יט) מיניה דרשינן (מנחות דף כה.): תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות
  63. ^ לכתחילה: שאין פוסל בהן אלא חסרון אבר, כגון יבש גפה, נסמית עינה, או נקטעה רגלה, משום 'הקריבהו נא לפחתך' [מאלכי א,ח], כדמפרש בבכורות; הואיל וכשרין בעופות לכתחלה - בבהמה אם עלו לא ירדו
  64. ^ אבל קדם מומן את הקדשן - לא חלה עליהן קדושת מזבח מעולם, אלא קדושת דמים; ואין המזבח מקדש פסולין אלא שנראו לו, כדמפרש בפרק 'המזבח'
  65. ^ שתרד, ואף על פי שכשרה בעופות לכתחילה:
  66. ^ שאין לך מום בעולה גדול מזה: דכל עולה - זכר הוא
  67. ^ בברייתא דלעיל תנן:
  68. ^ וקתני בה שליל, ומעלה מהן משמע: מבשרו
  69. ^ דלאו גופיה דזיבחא הוא ולא חזי להקרבה, כדתניא ב'בהמה המקשה' (חולין דף עה.): 'מה יותרת כבד וכליות [בגירסתנו: מה חלב ושתי כליות] האמורים באשם מוצא מכלל שליל - אף כל מוצא מכלל שליל'
  70. ^ מבשר אימן
  71. ^ דאילו בשלמים, המעלה מבשר בחוץ – פטור: דלא מתקבל בפנים הוא, כדתנן בפרק בתרא (לקמן דף קיב:): 'המעלה מבשר חטאת כו'
  72. ^ דכיון דבפנים אם עלתה לא תרד - מיחייב עלה בחוץ
  73. ^ לא תימא 'הא מאימן חייב' אלא אימא 'הא אימורי אימן חייב' ובשלמים או בחטאת עסקינן, שבאין נקבות
  74. ^ דמשמע מבשרן
  75. ^ ודייקינן מינה: 'הא מאימן - חייב' על כרחך דומיא דידה דייקינן מן 'הבשר', על כרחך בעולה קאי
  76. ^ אף על פי שאין כאן לא אכילה ולא הקטרה; ובגמרא מפרש טעמא
  77. ^ או על המזבח