ביאור:משלי יד
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
- א חַכְמוֹת נָשִׁים נשים חכמות בָּנְתָה משקיעות בבניית
להרחבה בֵיתָהּ המשפחה או הרכוש
להרחבה, וְאִוֶּלֶת ואישה שטחית
להרחבה בְּיָדֶיהָ במעשיה תֶהֶרְסֶנּוּ הורסת את משפחתה ואת רכושה. - ב הוֹלֵךְ מתנהג במעשיו בְּיָשְׁרוֹ בדרך הישרה בעיני ה'
להרחבה - יְרֵא יְהוָה מראה שגם במחשבותיו הוא מכבד את ה', וּנְלוֹז סר ונוטה
להרחבה דְּרָכָיו מהדרכים הישרות בעיני ה' - בּוֹזֵהוּ מראה שאין לו כבוד לה'. - ג בְּפִי אֱוִיל שטחי, שאינו בודק לעומק את כשרונות הזולת חֹטֶר גַּאֲוָה דיבור תוקפני ומתנשא
להרחבה, וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים הרגילים להקשיב לזולת
להרחבה תִּשְׁמוּרֵם רגילים לדבר בנחת וענוה, וניצלים מחטא התוקפנות והגאוה. - ד בְּאֵין אֲלָפִים שוורים המלומדים לחרוש
להרחבה - אֵבוּס בָּר נקי, אין צורך להשקיע בהאכלת השוורים, וְרָב תְּבוּאוֹת ובכל זאת כדאי להשקיע, כי התוצרת תתרבה
להרחבה - בְּכֹחַ שׁוֹר בזכות עבודתם של השוורים לאחר שלמדו.
- ה עֵד אֱמוּנִים דרך לזהות עד אמת היא, שהוא-
להרחבה לֹא יְכַזֵּב אינו מפר את הבטחותיו גם מחוץ לבית המשפט
להרחבה, וְיָפִיחַ כְּזָבִים ומי שנוהג להבטיח ולא לקיים, גם בבית המשפט יהיה- עֵד שָׁקֶר. - ו בִּקֶּשׁ לֵץ הלועג לאחרים
להרחבה חָכְמָה - וָאָיִן לא מצא מי שיסכים ללמדו
להרחבה, וְדַעַת לְנָבוֹן - נָקָל קל לו למצוא, כי הוא מתקבל בקלות לכל מקומות הלימוד. - ז לֵךְ מִנֶּגֶד נסה להתרחק מ-
להרחבה לְאִישׁ כְּסִיל, וּ ויקרא אחריך 'בַל יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי דָעַת!' 'אתה בורח כי אין לך תשובה!'
להרחבה - ח חָכְמַת עָרוּם - הָבִין דַּרְכּוֹ להתעמק ולהתמחות בדרך החיים ובמקצוע שבחר לעצמו
להרחבה, וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים - הם אינם מתעמקים ומתמחים בשום מקצוע ולכן מנסים להתפרנס ב- מִרְמָה. - ט אֱוִלִים יָלִיץ יוצרים קשר ביניהם על-ידי אָשָׁם האשמות הדדיות ואיומים בתביעות משפטיות
להרחבה, וּ והתקשורתבֵין יְשָׁרִים אנשי שלום
להרחבה - רָצוֹן נעשית מתוך אהבה והסכמה הדדית. - י לֵב רק לבו של האדם עצמו יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ מה גורם לו להרגיש צער, וּבְשִׂמְחָתוֹ ומה גורם לאדם לשמוח - לֹא יִתְעָרַב זָר לא יכול לדעת אף אדם מלבדו
להרחבה. - יא בֵּית משפחה או רכוש של
להרחבה רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד, וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ.
פסוק זהה מופיע בפרק טז. ראו יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מוות |
- יב יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר מישורית, ללא מכשולים
להרחבה לִפְנֵי אִישׁ כאשר היא פרושה לפני האדם, כלומר האדם נמצא בתחילתה, וְאַחֲרִיתָהּ אך בסוף הדרך, כל האפשרויות להמשיך הלאה הן - דַּרְכֵי מָוֶת. - יג גַּם אפילו
להרחבה בִּשְׂחוֹק בזמן שאדם צוחק וחוגג יִכְאַב לֵב הוא עלול לקבל התקף לב או להרגיש דיכאון פנימי, וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה ובסופה של השמחה יש - תוּגָה.
- יד מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע מסתפק ומרוצה מדרכי ההתנהגות שהוא רגיל אליהן סוּג לֵב אדם סגור, שליבו מוקף בגדר ואינו מוכן לשמוע דעות אחרות, וּמֵעָלָיו יסור מעליו ויתרחק ממנו, כדי שלא להפריע לו
להרחבה אִישׁ טוֹב. - טו פֶּתִי המתפתה בקלות
להרחבה יַאֲמִין לְכָל דָּבָר, וְעָרוּם היודע להיזהר
להרחבה יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ יתבונן ויברר בעצמו את כל העובדות הקשורות לדרך שהוא מתכוון לצעוד בה
להרחבה. - טז חָכָם היודע ללמוד
להרחבה יָרֵא חושש ונזהר מסכנות שהוא לומד עליהן
להרחבה וְסָר מֵרָע, וּכְסִיל מִתְעַבֵּר עובר שוב ושוב על כללי הזהירות
להרחבה וּבוֹטֵחַ ובטוח שלא יקרה לו כל רע. - יז קְצַר אַפַּיִם הממהר לנקום מתוך כעס יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת מעשים שטחיים, וְאִישׁ מְזִמּוֹת שאינו נוקם מייד אלא מתכנן תוכנית נקמה מפורטת
להרחבה יִשָּׂנֵא מזימותיו יתגלו וכולם ישנאוהו
להרחבה. - יח נָחֲלוּ פְתָאיִם המתפתים להאמין לכל דבר, חלקם בארץ הדעת יהיה - אִוֶּלֶת דעות שטחיות, וַעֲרוּמִים היודעים להיזהר מהטעיות יַכְתִּרוּ יקיפו ויבדקו היטב מכל הכיוונים
להרחבה דָעַת כל מידע שהם מקבלים. - יט שַׁחוּ יש להכניע ולכופף את ה-
להרחבה רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים, וּרְשָׁעִים עַל שַׁעֲרֵי עירו או בית משפטו של ה- צַדִּיק.
פסוק אחר מזהיר את העשיר מפני חברים מזוייפים. ראו חברי הכסף |
- כ גַּם אפילו
להרחבה לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ עני המתחנן לרעיו שיעזרו לו, וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר - רַבִּים. - כא בָּז לְרֵעֵהוּ המזלזל במכרו בגלל עוניו
להרחבה - חוֹטֵא, וּמְחוֹנֵן המתייחס בחֵן, מתייחס יפה ל- (עניים) עֲנָוִים - אַשְׁרָֽיו.
- כב הֲלוֹא יִתְעוּ עלולים לעשות טעות ולפגוע בחפים מפשע חֹרְשֵׁי רָע המתכננים בסתר לעשות רע
להרחבה, וְחֶסֶד וֶאֱמֶת מעשה טוב אמיתי, ללא אינטרסים, הבטחות שווא וטעויות
להרחבה חֹרְשֵׁי טוֹב המתכננים בסתר לעשות טוב. - כג בְּכָל עֶצֶב עבודה יצירתית
להרחבה יִהְיֶה מוֹתָר יתרון כלשהו
להרחבה, וּדְבַר שְׂפָתַיִם דיבור שאינו מביא לידי יצירה - אַךְ לְמַחְסוֹר מביא רק חיסרון. - כד עֲטֶרֶת קישוט חיצוני בלבד בעיני-
להרחבה חֲכָמִים עָשְׁרָם, אִוֶּלֶת וגם השטחיות של ה- כְּסִילִים אִוֶּלֶת נשארת אותו הדבר כשהם מתעשרים; העושר אינו משפיע עליהם לטובה
להרחבה. - כה מַצִּיל נְפָשׁוֹת את חייהם של שני הצדדים למשפט
להרחבה עֵד אֱמֶת, וְיָפִחַ כְּזָבִים הבטחות שאין לו סיכוי לקיים
להרחבה מִרְמָה עד המנסה להציל את רעהו בעדות של מרמה.
ההשפעה של רגשות יראה ואהבה על הדורות הבאים נזכרת גם במקורות נוספים. ראו רגשות נחשבים לדורות |
- כו בְּיִרְאַת יְהוָה מִבְטַח עֹז כשיש לאדם ביטחון חזק בכוחה של יראת ה' להגן עליו, וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה הזכות הזאת תגן גם על צאצאיו
להרחבה. - כז יִרְאַת יְהוָה חשש מלעבור על מצוות ה'
להרחבה מְקוֹר חַיִּים, כי היא גורמת לאדם להיזהר ו- לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת.
- כח בְּרָב עָם כשהעם מתרבה
להרחבה - הַדְרַת מֶלֶךְ הדבר מוכיח שהשלטון ממלא את תפקידו כראוי, ומגדיל את כבודו, וּבְאֶפֶס לְאֹם כשהעם מתמעט - מְחִתַּת רָזוֹן השבר נובע מתפקודם הלקוי של השרים, ופוגע בכבודם. - כט אֶרֶךְ אַפַּיִם המתאפק זמן ארוך לפני שפועל מתוך כעסו - רַב תְּבוּנָה זוכה לחשוב היטב ולהסיק מסקנות מכל אירוע שלילי שקורה לו
להרחבה, וּקְצַר רוּחַ המקצר במחשבותיו וממהר לפעול - מֵרִים לוקח, זוכה לעצמו ב- אִוֶּלֶת מסקנות שטחיות בלבד
להרחבה.
- ל חַיֵּי בְשָׂרִים חיים ובריאות לגוף נובעים מ- לֵב מַרְפֵּא מוח שיודע להרפות, להשתחרר ממחשבות רעות
להרחבה, וּרְקַב עֲצָמוֹת מחלה חשוכת מרפא נובעת ממחשבות של- קִנְאָה. - לא עֹשֵׁק מעכב ברשותו רכוש השייך ל- דָּל - חֵרֵף עֹשֵׂהוּ מלבד הפגיעה בעני, גורם גם לפגיעה בכבודו של ה' שעשה אותו עני
להרחבה, וּמְכַבְּדוֹ מי שמכבד את ה' - חֹנֵן נותן מתנות-חינם ל- אֶבְיוֹן. - לב בְּרָעָתוֹ ברעה אחת שבאה עליו
להרחבה יִדָּחֶה ייפול ויאבד רָשָׁע, וְחֹסֶה מוגן ובטוח בְמוֹתוֹ אפילו לאחר מותו צַדִּיק. - לג בְּלֵב של אדםנָבוֹן - תָּנוּחַ חָכְמָה החכמה נמצאת במנוחה, הוא אינו ממהר לפרסם את חכמתו, וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ החכמה נמצאת "על קוצים", הם לחוצים לספר לכולם את מעט החכמה שלמדו
להרחבה. - לד צְדָקָה עשיית צדק, לתת לכל עם את המגיע לו ולהציל עמים מעוול
להרחבה תְרוֹמֵם תביא כבוד וגדולה לכל- גּוֹי, וְחֶסֶד עשיית מעשים שלפנים משורת הדין, מעבר למתחייב על-פי הצדק לְאֻמִּים לעמים אחרים - חַטָּאת היא חיסרון, כי היא עלולה לבוא על חשבון בני העם שלנו
להרחבה. - לה רְצוֹן מֶלֶךְ המלך יתפייס וימחל במהירות
להרחבה לְעֶבֶד מַשְׂכִּיל שבדרך-כלל הוא מוכשר ומצליח במעשיו
להרחבה, וְעֶבְרָתוֹ כעס מעבר למקובל תִּהְיֶה מֵבִישׁ על עבד עצל ומאכזב במעשיו (ראו מצודות).
ביאורי פסוקים
תרגום מצודות: כל אחת מהחכמות שבנשים בנתה ביתה, ר"ל: מעמדת ביתה על בסיסה; ואיוולת מהרסת ביתה בידיה.
תרגום ויקיטקסט: הנשים החכמות מייעצות זו לזו, וכל אחת מהן בונה את ביתה (משפחתה ורכושה); אולם האשה האיוולת (השטחית) אינה מקבלת עצות, ובמעשי ידיה היא הורסת את ביתה.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד א.
דקויות
מדוע הפסוק פותח בלשון רבים חכמות נשים, אך ממשיך בלשון יחיד בנתה ביתה? כמה פירושים:
1. בלשון המקרא, לפעמים פועל יחיד מתייחס לנושאים רבים, ולפי זה אפשר לפרש גם כאן: "כל אחת מהנשים החכמות, בנתה ביתה בחכמתה" (רלב"ג, מצודות), או "החכמות שבנשים בונות את בתיהם" (רש"י).
- אולם עדיין יש להסביר, מדוע הפסוק מנוסח בצורה כזאת, ולא פשוט "אישה חכמה בנתה ביתה" או "נשים חכמות בנו ביתן"?
2. חכמות היא החכמה המופשטת - חַכְמוּת - חכמתן של נשים רבות: "החכמה בכללה, שבנתה הבית הנשגב, הצטרפו אל הבנין הזה כל הנשים החכמות, כל הנפשות המשכילות ביראת ה' הנביאים והחכמים המשכילים שכל טוב, ויבנו את הבית" (מלבי"ם).
3. ולענ"ד, הביטוי חכמות נשים מתאר חבורה של נשים, המדברות ביניהן וכך מעבירות דברי חכמה; ובעקבות השיחות הללו, כל אחת ואחת מהן הולכת אל ביתה הפרטי ובונה אותו בעצמה. החכמה היא כללית ומשותפת לכל חבורת הנשים, אבל כל אחת מהן מתרגמת אותה באופן מעשי לביתה הפרטי (ע"פ גליה ושרי, חברות טובות שעוזרות זו לזו לבנות את ביתן). והפסוק מלמד את הגברים להעריך את החכמה העוברת בשיחות בין נשותיהם.
הקבלות
הפסוק שלנו מדבר על נשים. הפסוק המקביל על גברים הוא (משלי יא כט): "עוֹכֵר בֵּיתוֹ יִנְחַל רוּחַ, וְעֶבֶד אֱוִיל לַחֲכַם לֵב"*.
ההבדל בין חכם לבין אויל הוא, שהחכם שומע לעצות והאויל בטוח שדרכו ישרה בעיניו והוא לא צריך עצות, (משלי יב טו): "דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם"*. כך פירשנו גם כאן את ההבדל בין חכמת נשים לבין איוולת.
פסוק נוסף העוסק בבניית בית נמצא ב(משלי ט א): "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה". שם נזכרו רק חכמות, ומכאן שגם הבית הנזכר שם הוא בית של חכמה - בית ספר*; בפסוק שלנו נזכרו גם נשים, ומכאן שגם הבית הנזכר כאן הוא בית אנושי.
חז"ל הביאו דוגמה לפסוק זה: "חכמות נשים בנתה ביתה - זו אשתו של און בן פלת (ְששיכנעה את בעלה שלא להצטרף למחלוקת קורח ועדתו); ואיוולת בידיה תהרסנו - זו אשתו של קורח (שהסיתה אותו להתחיל במחלוקת)" (בבלי סנהדרין קי.). ראו עזר כנגדו.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד ב.
הולך ביושרו - ביושר שלו
(משלי יד ב): "הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא ה', וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ."
מצודות
ההולך בדרך ישר הוא ירא את ה'; והנלוז (נוטה ומסיר) דרכיו מן היושר יבזה את ההולך בישרו, כי מחשיבו לכסיל.
סגולות
אדם ירא ה', הולך בדרך הישרה שלו גם כשזה קשה, נשאר ישר בכל מצב; אולם אדם הבוזה את ה', נלוז (מעקם) את דרכיו לפי הצורך.
/ אדם אשר ירא את ה' ומכבדו בליבו, הולך גם במעשיו בדרך הישרה בעיני ה'; אולם אדם הבוזה את ה' בליבו, נלוז (סר ונוטה) גם במעשיו מהדרכים הישרות בעיני ה'.
דקויות
מדוע הולך ביושרו ולא "הולך ביושר"? למי מתייחס כינוי השייכות?
1. יושרו של האדם - המידה המתאימה לו על-פי אופיו ומצבו:
דרך החכמה היא ללכת בכל מידה בדרך האמצעית (ראו שביל הזהב בספר משלי ). דרך זו נקראת "דרך הישר". אבל במקרים מסויימים, אדם שהתרגל ללכת יותר בדרך קיצונית בצד אחד - צריך להרחיק את עצמו לצד השני, עד שיגיע לאמצע. כלומר, לכל אדם, לפי מצבו הנפשי, יש דרך שהיא הישרה ביותר עבורו - היא יושרו (ע"פ הגאון מווילנה) .
את הדרך הזאת יודע רק האדם עצמו; אנשים אחרים שיראו אותו נוהג בקיצוניות - עלולים לצחוק עליו. למשל, אם האדם נולד עם יצר זללנות, והוא רוצה לשבור אותו ע"י צומות - אנשים שיראו אותו צם עלולים לצחוק עליו ולזלזל בו. אדם ההולך ביושרו - מתנהג בדרך הישרה עבורו ולא חושש מלעגם של הבריות - מראה בכך שהוא ירא ה' - שמטרתו רק לעשות רצון ה' ולא להגדיל את כבוד עצמו.
אבל נלוז דרכיו - מי שהולך בדרכים עקומות, שאינן מתאימות עבורו לפי מצבו הנפשי - מראה בכך שהוא בוזהו, בוזה את ה', כי דעתן של הבריות חשובה עבורו יותר מרצון ה'.
מכאן אפשר ללמוד גם לגבי מצוות תוכחה: כשאדם בא להוכיח את חברו, הוא צריך קודם-כל להכיר אותו היטב, כדי שיידע האם התוכחה הזאת באמת מתאימה ל יושרו של חברו - האם היא מתאימה לו ע"פ מצבו הנפשי, או שהיא רק תגרום לו נזק. ואולי משום כך נאמר ב (ויקרא יט יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ"(כפירוש חז"ל) "עם שאיתך בתורה ומצוות": מצוות התוכחה חלה רק על אדם שנמצא אתך, שאתה מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת מה יחסו לתורה ומצוות ומה התוכחה שמתאימה לו.
1.5. יושרו של האדם - המעשה שנראה ישר בעיניו: אדם שהולך ביושרו, כלומר בדרך שנראית לו ישרה, עושה זאת מתוך יראת ה', גם אם הוא טועה. אך אדם שאינו מייחס חשיבות למעשיו, לא מכבד את תפקידו שיועד לו, ובכך מזלזל גם בה' (ע"פ יעל) .
האם ייתכן כי כל אדם שעושה את מה שנראה לו ישר הוא ירא ה'? והרי נאמר ב (משלי יב טו): "דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם"( פירוט )!
דוד אקסלרוד הציע: אדם הדבוק בתום לב באיזושהי מערכת ערכים, ממילא מקבל עול של דבר מה מעליו (ובכך הוא קרוב להיות ירא ה'); לעומתו, נלוז דרכיו הוא המתאים את השקפתו לצורכי צידוק מהלכיו העכשוויים, ממילא הוא מבחינתו השופט העליון (ולעולם לא יהיה ירא ה'). "ראשית חכמה יראת ה'" - תחילה של כל הבנה ומחקר היא קבלת עול מערכת חוקים, כלומר, הכרה בכך שהמציאות אינה מסתדרת בהכרח לפי רצוני. זה ללא ספק תנאי מינימאלי למחקר כלשהו.
2. יושרו של האדם - הדרך הישרה שהלך בה מאז ומעולם. הפסוק פונה לאדם שהקפיד במיוחד על מידה מסויימת, ועכשיו קשה לו להמשיך ולהתמיד בה. אם אותו אדם ירא את ה', הוא יתחזק וימשיך להתמיד במידה הטובה שלו גם כשקשה: "ביושרו שאחז בתחילה, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו - אין מזיזין אותו ממקומו, כמו שאמר איוב", (איוב כז ו): "בְּצִדְקָתִי הֶחֱזַקְתִּי וְלֹא אַרְפֶּהָ, לֹא יֶחֱרַף לְבָבִי מִיָּמָי", "כי בכך השראתו מתקיימת עליו, והיא מצילתו מכל הרעות ומכל העושקים" (רמ"ד ואלי) .
3. יושרו של ה', שנזכר בהמשך הפסוק; הדרך הישרה בעיני ה' (ראו "הקבלות"). רק מי שהולך, בפועל, בדרך הישרה בעיני ה', הוא ירא ה' באמת. יראת ה' אמיתית לא מסתפקת במחשבות ובאמונות מופשטות - היא מתבטאת גם במעשים, בהליכה בדרך הישרה בעיני ה'.
נלוז דרכיו בוזהו - מי בוזה את מי? - ניתן לפרש בהתאמה לפירושים הקודמים:
1. נלוז דרכיו בוזה את ירא ה'; כיוון שירא ה' הולך בדרך הישרה עבורו, הנלוז דרכיו = הרוצה ללכת בדרך עקומה, מבזה ומזלזל בירא ה', ולועג לו על כך שאינו נוהג כמוהו (מצודות).
2. נלוז דרכיו בוזה את עצמו; כמו בפסוקים נוספים שבהם כינוי שייכות מתייחס לנושא . כשאדם סר מהמידה הטובה שנהג בה כל ימיו, הדבר פוגע בכבודו ומבזה אותו.
3. נלוז דרכיו בוזה את ה' (ע"פ רש"י, הגר"א, מלבי"ם) ; בעוד שהולך ביושרו מראה בכך על כבוד ויראה לה', הנלוז (סר ונוטה) מהדרכים שה' קבע שיש ללכת בהן, מבזה את ה'. ואין הוא יכול לטעון ש"בתוך הלב" הוא מכבד אותו, כי הכבוד חייב להתבטא גם במעשים.
4. הולך ביושרו בוזה את נלוז דרכיו; כמו שנאמר על הצדיק ב (תהלים טו ד): "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד..."- הצדיק מבזה את המאוסים (או מואס את הנבזים), ומכבד את יראי ה'.
הקבלות
הליכה ביושר לפני ה' היתה התנאי לבחירת ה' בבית דוד. שלמה ידע את זה: t09a03
(מלכים א ג ו): "וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה: אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל, כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ, וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה, וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה".
וה' אף אמר לו בפירוש: t09a09
(מלכים א ט ד): "וְאַתָּה, אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר, לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר".
בפסוק שלנו, שלמה מעביר את הידע הזה לבניו, שיילכו גם הם ביושר לפני ה'.
אולם, שלמה עצמו לא פעל לפי העקרון הזה! t09a11
(מלכים א יא לג): "יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין... וְלֹא הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי כְּדָוִד אָבִיו"
כמו בעניין הנשים הנכריות (ראו משלי ב טז), גם בעניין היושר, שלמה עבר על העצות של עצמו! לכן, ה' קרע את הממלכה ממנו ונתן את החלק הגדול לעבדו ירבעם, וגם כאן, בתנאי שיילך ביושר:
(מלכים א יא לח): "וְהָיָה אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ, וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי...".
מלכי בית דוד, שהמשיכו למלוך על יהודה, נשפטו גם בהמשך דרכם לפי עיקרון היושר בעיני ה' (כגון מלכים א כב מג, מלכים ב טז ב-ג, מלכים ב כב ב.
יושרו - כינוי השייכות מתייחס לאדם או לה'. ביטוי דומה נזכר בפסוק אחד נוסף, וגם בו אפשר לפרש את הכינוי באותן שתי דרכים - יושרו של האדם או יושרו של ה', (איוב לג כג): "לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ"( פירוט ).
ניגוד בין יראת ה' לבין בוז נמצא גם ב (משלי א ז): "יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ", וגם שם הכוונה לבוז כלפי ה' ( פירוט ).
עצות
הפסוק מדגיש את חשיבות המעשים - ההליכה ביושר לעומת הדרכים הנלוזות.
יש אנשים שאומרים "אני מאמין בלב, זה העיקר!"; אכן, האמונה שבלב היא העיקר, אך אמונה חייבת להתבטא גם במעשים.
יושרו = הכינוי מתייחס לה', שנזכר בהמשך הפסוק - הדבר הישר בעיני ה'; הולך ביושרו ירא ה' = רק מי שהולך, בפועל, בדרך הישרה בעיני ה', הוא ירא ה' באמת; יראת ה' אמיתית מתבטאת בהכרח בניסיון ללכת ולעשות הישר בעיני ה'.
נלוז = סר ונוטה; נלוז דרכיו בוזהו = מי שסר ונוטה מדרכי ה', מהדרכים שה' קבע שיש ללכת בהן, מבזה את ה', ואין הוא יכול לטעון ש"בתוך הלב" הוא מכבד אותו, כי הכבוד חייב להתבטא גם במעשים.
"פעם אחת, נסעתי בטרמפ עם בחור חילוני. מייד כשראה את הכיפה שעל ראשי, השיחה הגיעה לענייני דת. "אני דתי בלב", הוא אמר; "אני לא צריך מצוות ומעשים חיצוניים!". הוא פתח את תא הכפפות והראה לי תמונה של הבבא סאלי, והוסיף "סבא שלי היה רב!". קצת אחר-כך השיחה הגיעה לענייני צבא: "אתם הדתיים לא בסדר, אתם לא משרתים בצבא!". יכולתי להגיד לו את האמת - שאני משרת בצבא הרבה יותר ממנו - אבל החלטתי להתחכם: "אני חייל בלב, אני לא צריך מעשים חיצוניים! וחוץ מזה, סבא שלי היה רמטכ"ל, ויש לי ברכב תמונה של משה דיין!". הוא כנראה לא הבין את הבדיחה, כי זמן קצר אחר-כך, מצאתי את עצמי עומד ליד הכביש הראשי ומחכה לטרמפ חדש..." (על פי סיפור שפורסם בעלון "גילוי דעת", מדור "שירות לכוחות", באמצע שנת ה'תשע"א; לצערי שכחתי את שם המחבר) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2002-12-07.
תרגום מצודות: בפי אויל גאוה זקופה כמו חוטר (מקל); ושפתי חכמים תשמורם מלדבר גאות.
תרגום ויקיטקסט: אדם אויל (שטחי) מדבר בפיו דברי גאוה, שתלטנות ואלימות מילולית; אולם אנשים חכמים רגילים לדבר בענוה, ושפתיהם שומרות עליהם מנזקי האלימות.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד ג.
דקויות
חֹטֶר = ענף או מקל, כמו ב(ישעיהו יא א): "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה". מה הנמשל?
1. חוטר = מקל שמכים בו - משל לאלימות. האויל מתגאה בכוחו ומאיים "להכות למי שיעבור על דבריו במקלו" (הגר"א); אולם החכמים אינם נגררים למאבק מילולי עם האויל; השפתיים השותקות שלהם שומרות עליהם מהמחלוקת.
2. חוטר = ענף - משל לתוצאה טבעית והכרחית, כמו שהענף הוא תוצאה טבעית של השורש. אויל = שטחי, אינו טורח להתעמק בדבריו של הזולת אלא מחליט מייד שהזולת טועה ורק הוא צודק; התוצאה טבעית של שטחיות זו היא דברי גאוה שהוא אומר בפיו: "שורש הגאוה - בלב הכסיל, והענף - בפיו... ולא ייתכן לענף מבלי שיישא פרי, והפרי הוא דברי הגאוה והבוז" (רבי יונה גירונדי). ולעומתו - חכמים = היודעים להקשיב וללמוד, לדבר וללמד, רגילים להקשיב לזולת וללמוד ממנו, ולכן שפתיהם רגילות לדבר בנחת וענוה, ושומרות עליהם מנזקי התוקפנות והגאוה: "שפתותיהם שומרות אותם, אם יעלה דבר גאוה על ליבם, שלא יבטאו בשפתותיהם... כי הרגילו שפתותיהם במענה רך ובדברי ענוה..." (רבי יונה גירונדי). לפי זה, מטרת המשל היא להדגיש את החשיבות של תיקון המידות והמחשבות, שבסופו של דבר משפיעות גם על הדיבור. פירוש זה מתאים לפסוקים נוספים המתארים את הפה והשפתיים הנמשלים לישות עצמאית.
3. חוטר = חטוטרת - משל לדבר בולט. גאוותו של האויל גלויה לעין כל מתוך דברי פיו: "וגאוותו בולטת מפיו כחטוטרת היוצא מן האילן" (מלבי"ם). האויל מדבר דברי ספקנות וכפירה הנובעים מתוך ההנחה שהוא יכול להבין הכל, ומה שהוא לא מבין - לא קיים; הדיבור הזה מעיד על גאוה. אבל שפתי חכמים מכירות במגבלות הידע האנושי, והן שומרות על החכמים מגאוה.
4. חוטר = מנהיגות וממשלה, כמו המילה הדומה שבט. המושל האויל מנהיג בגאוה ומזלזל בנתיניו, אבל המושלים החכמים מנהיגים בנחת, ושפתיהם המדברות בנועם עוזרות להם לשמור על שלטונם (ע"פ דעת מקרא).
הקבלות
כנגד הפסוק שלנו, נאמר בנבואת אחרית הימים, (ישעיהו יא א): "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה". גם שם ישנה חשיבות רבה לדברי הפה והשפתיים, וגם שם ניתן לפרש את החוטר בכמה דרכים:
1. חוטר = מקל שמכים בו. בניגוד לאויל, המכה מתוך גאוה, המשיח יגן על הענוים; בניגוד לאויל, המכה במקלו, המשיח יכה בדבריו, (ישעיהו יא ד): "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים, וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אֶרֶץ; וְהִכָּה אָרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע"; כתוצאה מכך תתבטל האלימות בעולם, (ישעיהו יא ו): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ...".
כך גם בחסידות, המָשִׁיחַ נקרא מֵשִׂיחַ, כי כל כוחו נובע מהשיחה, התפילה אל ה' והעיסוק בדברי תורה.
2. חוטר = תוצאה טבעית. בניגוד לאויל, שליבו מלא במידות רעות המתבטאות בדברי פיו, ליבו של המשיח יהיה מלא ברוח ה' ובמידות טובות, תוצאה טבעית של שושלת מלכי בית דוד המחוברים אל ה', (ישעיהו יא ב): "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'".
3. חוטר = דבר בולט. בניגוד לאויל, המבליט את גאוותו, אצל המשיח לא תהיה חשיבות למראה עיניים, (ישעיהו יא ג): "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה', וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ"; בניגוד לאויל, הכופר בה', המשיח יבליט את הצדק והאמונה, (ישעיהו יא ה): "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו, וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו".
4. חוטר = מנהיגות וממשלה: בניגוד לפסוק שלנו, בו המושל הוא אויל, בימות המשיח המושל יהיה מלא ב"רוח חכמה ובינה".
נבואת ישעיהו מסמלת את העברת מקל השלטון מידי האויל לידי החכם.
תרגום מצודות: באין אלפים (בהעדר הבָּקָר), יהיה האבוס (אוצר התבואה) ברור ונקי, רוצה לומר: במקום שאין תלמידי-חכמים, אין הוראה מצויה; והרבה תבואות באה ע"י כח השור כי יחרוש בשדה, רוצה לומר: המקבל עליו עול תורה כשוֹר לעול, ימצא על ידו תורה הרבה.
תרגום ויקיטקסט: כשאין שוורים שנמצאים בתהליך של אילוף והכשרה - האבוס בר (נקי), כי שוורים שאינם עובדים צורכים פחות אוכל; ולמרות זאת כדאי להשקיע באילוף שוורים, כי אפשר להשיג שפע רב של תבואות בכוח החרישה של כל שור.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד ד.
דקויות
באין אלפים אבוס בר
אלפים הם שוורים מאולפים = שוורים הלומדים לחרוש.
המילה בר היא דו משמעית -
- בר = נקי, כמו ב(תהלים כד ד): "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב"*, ברור;
- בר = דגן למאכל, כמו ב(בראשית מה כג): "וּלְאָבִיו שָׁלַח... בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן".
בכל מקרה משמעותה של המילה חיובית, ולכן קשה להבין את תפקידה בצלע הראשונה של הפסוק, שהיא לכאורה שלילית - "באין אלפים". המפרשים פירשו בכמה דרכים:
1. בר = נקי, ובהרחבה, הניקיון מציין מחסור וריקנות. כלומר, כשאין אלפים - אפילו האבוס של הבהמות ריק מאוכל, "שאפילו תבן אין מצוי בבית" (רש"י, וכן הגר"א, מצודות).
- אמנם נקיון מסמל מחסור גם ב(עמוס ד ו): "וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָכֶם נִקְיוֹן שִׁנַּיִם בְּכָל עָרֵיכֶם, וְחֹסֶר לֶחֶם בְּכֹל מְקוֹמֹתֵיכֶם; וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם ה'", אולם שם נראה שהנביא מדבר בציניות*, וקשה להתאים משמעות זו לפסוק שלנו.
2. בר = דגן, והמילה אין בתחילת הפסוק מתייחסת גם למילה בר: כשאין אלפים - אין בר באבוס (מלבי"ם).
- אולם, קשה לקבל את הטענה שהכותב השמיט דווקא את המילה אין, ובכך גרם לכאורה להפיכת משמעותו של המשפט.
3. בר = דגן: כשאין אלפים - כשאין מאלפים את הבהמה, היא לא עובדת אלא רק עומדת כל היום ליד האבוס ואוכלת בר; אולם כשמאלפים את השור להפעיל את כוחו, להתאמץ ולא רק לאכול, משיגים רב תבואות - תבואות מסוגים רבים ושונים.
כך גם האדם: כאשר אינו מאלף ומחנך את עצמו, הוא שוקע בתאוות בהמיות, כמו בהמה האוכלת בר מן האבוס; אולם כאשר הוא מוכן להתאמץ ולהפעיל את כוחו, הוא זוכה לשפע רב של תבואות גשמיות ורוחניות (ע"פ גליה).
4. ולענ"ד, בר = נקי: הצלע הראשונה של הפסוק אכן מציינת תוצאה חיובית של "באין אלפים" - מי שאינו משקיע באלפים, ירוויח, כי האבוס שלו יהיה נקי, לא יצטרך להאכיל את אותם אלפים; אולם בטווח הארוך, ירוויח יותר אם ישקיע בהגדלת כוחם של השוורים.
מה שנכון לגבי בהמות-עבודה, נכון הרבה יותר לגבי עובדים אנושיים: כשחברה משקיעה באימון והכשרה של עובדים, היא אמנם "מבזבזת" זמן וכסף בטווח הקצר, אך מגדילה את הכנסותיה בטווח הארוך.
ורב תבואות בכוח שור
בָּר - בהיפוך אותיות - רָב; רָב תבואות הוא ניגוד של אבוס בָּר.
ככל שהשור משקיע כוח רב יותר בחרישה, כך הגרעינים ייטמנו עמו יותר, והתבואות יהיו רבות וגדולות יותר.
בתלמוד פירשו את הפסוק כמשל לתבואות שכליות: ככל שהלומד מתאמץ ומעמיק יותר בהבנת הנתונים ה'יבשים', כך בסופו של דבר יוציא יותר מסקנות מקוריות ומעניינות: "זאת אמר רב יוסף על עצמו: רבות יגעתי לגרוס ולשנן את השמועות כלשונן וכצורתן, לא הזדרזתי לפלפל במעט השמועות שהיו לי, ולא ניסיתי להשוות ביניהן, או למצוא ביניהן הבדלים, למרות שרק מזה רווה האדם נחת, אלא המשכתי לשנן ללא לאות עוד ועוד. עכשיו יכול אני להנות מפרי עמלי - להתענג ולהשתעשע עם חכמה רחבה ומקיפה, ולחדש דברים שהם וודאי אמיתיים, כי אני יודע שאין להם סתירה ממקום אחר..." (הרב חנוך גבהרד, שיעורים באגדות חז"ל על תלמוד בבלי סנהדרין מב.).
תרגום מצודות: העד אשר יתמיד לדבר אמונות, בודאי לא יכזב בדבר העדות; אבל הרגיל להפיח (לדבר) כזבים, ואם המה בדברים של מה בכך, מכל-מקום, הואיל ורגיל בכך יעיד גם-כן שקר, ויש לחקור הרבה בדבריו.
תרגום ויקיטקסט: עד שדבריו אמינים ונכונים, לא יכזב (יפר הבטחות) גם מחוץ לבית המשפט; ולכן, מי שמפיח כזבים (הבטחות שווא) הוא בוודאי עד שקר, ואין לקבל את עדותו.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד ה.
דקויות
מכזב = מבטיח ולא מקיים. הפסוק נותן סימן לשופט להבחין בין עד אמת לעד שקר:
- עד אמונים (אמת) הוא אדם ישר ואמין גם מחוץ לבית המשפט, ולכן הוא מקיים את הבטחותיו ולא מכזב.
- עד שקר הוא אדם בלתי אמין גם מחוץ לבית המשפט, והוא מבטיח הבטחות-שווא - מפיח כזבים.
למשל, אם אחד העדים באופן קבוע מבטיח לבוא בשעה מסויימת ומאחר - הוא מפיח כזבים, ולכן יש מקום לחשוד בו שהוא עד שקר; כך גם אם הוא מפר הבטחות בנושאים אחרים (מצודות, ע"פ המאירי; וכן דעת מקרא).
הדבר נכון לא רק בבית המשפט אלא גם בחיי היום-יום. כששוקלים אם לעשות שותפות עם מישהו, כגון לשכור אותו לעבודה או להלוות לו כסף, יש לבדוק את ההתנהגות שלו בחיים האישיים. אם תופסים אותו בכזבים, כלומר הוא מבטיח הרבה ואינו מקיים, יש לחשוד בו שהוא עד שקר ויטעה גם את שותפיו.
עֵד נשמע כמו הֵד - הכזבים ששומעים ממנו עכשיו הם רק הד של השקרים שנשמע ממנו בעתיד... (ע"פ גליה).
הקבלות
אחת המטרות העיקריות של ספר משלי היא ללמד את האדם איך לשפוט בצדק, (משלי א ג): "לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל, צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים"*. הפסוק שלנו כולל הנחיה אחת שמטרתה לעזור לשופטים לשפוט בצדק, והיא - לבחון את אישיותם של העדים מחוץ לבית המשפט.
פסוקים נוספים מתארים מבחני-אישיות נוספים לעדים:
(משלי יט כח): "עֵד בְּלִיַּעַל יָלִיץ מִשְׁפָּט, וּפִי רְשָׁעִים יְבַלַּע אָוֶן" - עד בליעל מזלזל ועושה צחוק מהמשפט, בעיניו המשפט הוא רק משחק לא רציני, וכל מטרתו היא להפיק כמה שיותר רווחים ממשחק זה; עדים רשעים מכניסים דברים רעים בהבלעה בתוך דבריהם - הם אומרים דברי גנאי בדרך אגב, כאילו שזו עובדה ידועה, וכאילו שהם מדברים לפי תומם*.
(משלי כט כד): "חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ, אָלָה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד" - אדם שנהנה ממעשה של איסור, למשל קונה סחורה גנובה, יהיה מוכן לעבור על שבועה כדי להגן על הגנב, ולכן אי אפשר לסמוך עליו כאשר הוא מדבר בזכותו של הנאשם*.
תרגום מצודות: ביקש לץ חכמה, ואין - לא ימצא בלבו חכמה, כי השמן לבו; אבל לנבון נקל למצוא דעת, כי הורגל בה.
תרגום ויקיטקסט: הלץ, שבצעירותו זלזל בלימודיו, התבגר וביקש להתקבל ללימודי חכמה, ואין מי שהסכים לקבלו; אולם הנבון, שבצעירותו השקיע בלימודיו, התקבל בקלות לכל מקומות הדעת.
/ הלץ, המזלזל בלימודיו, מבקש (מחפש בזיכרונו) דבר-חכמה שלמד בעבר, ואין הוא יכול למצוא אותו; אולם הנבון, החושב ומסיק מסקנות מהדברים שהוא לומד, נזכר בקלות בכל דבר-דעת שלמד.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד ו.
דקויות
אחד הדברים המשפיעים על יכולתנו לזכור דברים הוא מידת החשיבות שאנחנו מייחסים להם:
ביקש = רצה; לץ = הלועג ומזלזל בזולת; חכמה = הכישרון לשמוע וללמוד; ביקש לץ חכמה ואין = כשהלץ מנסה להיזכר ולשחזר את דברי החכמה שלמד, הוא אינו מצליח. הזלזול והבוז שהרגיש כלפי האנשים שלימדו אותם וכלפי הדברים שהם לימדו גרמו לכך שהזיכרון שלו "סינן" אותם, ועכשיו הם אינם בזכרונו.
ועוד: הלעג של הלץ עלול לגרום גם לתלמידים אחרים לזלזל בחכמה, ולכן החכמים מרחיקים את הלץ מהלימוד:
- (משלי ט ז): "יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן, וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ. אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ"*.
- (משלי כב י): "גָּרֵשׁ לֵץ - וְיֵצֵא מָדוֹן; וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן"*.
לכן ביקש לץ חכמה ואין = כשהלץ מבקש ללמוד חכמה, אין מי שיסכים ללמד אותו.
לעומת זאת:
דעת = הכרות קרובה וברורה, באמצעות החושים; נבון = החושב ומסיק מסקנות; ודעת לנבון נקל = אדם נבון יודע בבירור את הדברים שלמד, קל לו "לשלוף" אותם מהזיכרון כאילו הוא רואה אותם מול עיניו.
הוא הבין את החשיבות של כל דבר שלימדו אותו, הבין את הקשר בין כל דבר שלמד לבין דברים אחרים שהוא יודע, ואיך כל דבר משתלב בתמונה הכללית, ואף הסיק מהם מסקנות נוספות, ולכן עכשיו הדברים מסודרים היטב בזכרונו.
הקבלות
ליצנות לעומת בדיחה
הפסוק שלנו מגנה את הליצנות, שהיא צחוק של לעג וזלזול, ופוגעת בלמידה ובזיכרון. אבל הבדיחה, שהיא צחוק שאינו של זלזול, דווקא פותחת את הלב ומקלה על הלמידה, ולכן: "רבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן (נפתח לבם מחמת השמחה), לסוף יתיב באימתא" , וכן "רב המנונא סבא, כד הוה ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא. בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה..." (זוהר ויקרא דף מז:; ראו השמחה כמצוה ביהדות). כלומר, בזמן שחכמי הזהר למדו מרב המנונא הזקן את סודות התורה, היה רב המנונא מלמד אותם קודם פרק מצחיק בדברי שטות, על-מנת שהדבר יועיל להם להחכים.
רעיון זה נרמז כבר בספר משלי, בנאומה של החכמה, (משלי ח ל): "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם, מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת. מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ, וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם" - החכמה משתעשעת ומשחקת לפני ה', ולכן גם לבני האדם מותר לשחק ולהשתעשע בחכמה*.
עם זאת, חז"ל קבעו שגם לבדיחה יש מקום מוגבל - לא צריך להפוך את הלימוד כולו לבדיחה: "אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה (צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא)... איני? והאמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר (מרירות מחמת אימה) תכוינה...! לא קשיא: הא ברב והא בתלמיד. ואיבעית אימא: הא והא ברב, ולא קשיא, הא מקמי דלפתח הא לבתר דפתח, כי הא דרבה: מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן (נפתח לבם מחמת השמחה), לסוף יתיב באימתא." (שם). כלומר:
- לפי דעת אחת, רק המורה צריך להשתמש בבדיחות, אבל התלמידים צריכים להיות רציניים ומלאי יראת כבוד.
- ולפי הדעה השניה, מותר להשתמש בבדיחות רק בתחילת השיעור כדי לפתוח את הלב, אבל בהמשך השיעור יש לשבת ברצינות וביראה.
בימינו, אני רואה שנוהגים להקל בזה: גם רבנים וגם תלמידים נוהגים לספר בדיחות בכל חלקי השיעור. נראה שהם מפרשים, שכל בדיחה מותרת, ורק ליצנות - שיש בה הבעת בוז וזלזול - אסורה, כפי שפירשנו למעלה.
האם הלץ מבקש חכמה?
בפסוקנו נאמר, שהלץ מבקש חכמה, אבל ב(משלי טו יב): "לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ, אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ"*. ייתכן שהפסוק שלנו מתייחס לעתיד: בעתיד, כשהלץ ישנה את דעתו וירצה להיזכר במה שלמד או ללמוד דברים חדשים, לא יצליח להיזכר או שלא ימצא מי שיסכים ללמד אותו.
האם הלץ מוצא חכמה?
בפסוקנו נאמר, שהלץ אינו יכול למצוא את החכמה, וכך פירשו רוב המפרשים: "הלץ הוא העוסק בשיחות בטלות, וגם מתלוצץ על הבריות ולועג על מעשיהם ודבריהם... ושתי המידות אשר הזכרנו..... העוסק בשיחה בטלה והליצנות - מרחיקות את האדם מן החכמה, כי... החכמה... תמצא רק בלומדים במורא, ולא בליצנים המפרים יראה..." (הרב יונה גירונדי), "לץ הוא המתלוצץ מכל דבר ואינו מפחד מפני כל... אחר כך יבקש את מה שלמד מרבו ולא ימצא, וכל שכן שלא ידע מעצמו" (הגאון מווילנה), ואולי גם: "לא ימצא בלבו חכמה כי השמן לבו" (מצודות), "שכשם שנכנסים דברי ליצנות - כך יוצאים כנגדם דברי תורה... כי דברי חכמה ודברי ליצנות אינם יכולים לשבת יחדיו, כי דברי חכמה מצד האור ודברי ליצנות מצד החושך" (רמ"ד ואלי).
אבל בתחילת הספר נאמר לכאורה שהחכמה קוראת גם ללצים, משלי א20-23: "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה... עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי, וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם, וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת? תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי, הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם"!
1. ייתכן שהחכמה בפרק א קוראת רק לפתיים - רק אליהם היא פונה בגוף שני תאהבו פתי; ללצים היא לא אומרת בגוף שני "לצון אתם חומדים לכם" אלא בגוף שלישי לצון חמדו להם. מכיוון שהפתיים נמצאים בחברתם של לצים - צריך להסביר לפתיים שכדאי להם להתרחק מהלצים, כי הלצים רוצים רק לצון, ולא יאפשרו לפתיים ללמוד חכמה. ראו שלוש קריאות של החכמה.
2. ויש אומרים, שהפסוק שלנו מתאר את התירוץ השקרי שהלץ משמיע לכך שהוא לא לומד חכמה. הוא אומר "ביקשתי חכמה ואין", אבל למעשה ודעת לנבון נקל - אילו היה רוצה, היה מצליח בקלות, כמו הנבון. פירוש זה מתאים לפסוקים נוספים שמתארים את התנגדותו של הלץ לתוכחות (על-פי דעת-מקרא).
- אולם, פירוש זה אינו מתאים במדויק ללשון הפסוק, כי לא נאמר שהלץ היה יכול להשיג דעת בקלות אילו היה רוצה, אלא שהנבון יכול להשיג דעת בקלות.
תרגום מצודות: לך מנגד (ממרחק) לכסיל, או בל תדע שפתי דעת; כלומר: או הרחק ממנו, או סופך להיות כמוהו.
תרגום ויקיטקסט: לך והתרחק מקרבתו של איש כסיל, אם אתה נוטה להתבלבל ואין לך כישרון להסביר את דעתך באופן חד וברור בשפתיך, כי הכסיל לא יבין אותך ועלול לסלף את דבריך.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד ז.
דקויות
לך מנגד לאיש כסיל
כסיל הוא השונא חכמה, השונא ללמוד ולהקשיב. הפסוק לך מנגד לאיש כסיל מתפרש כציווי או אזהרה:
1. ציווי להתרחק: "בהיות המילה קשורה עם מ"ם הוא עניין ריחוק... לך מנגד והתרחק לאיש כסיל" (אבן עזרא, ר' משה קורדובירו, ר' יונה גירונדי, מצודות, רמ"ד ואלי, דעת מקרא).
2. אזהרה מפני מה שיקרה אם תתקרב: "לך מנגד לאיש כסיל להתחבר עמו, והנה, לא תדע שפתי דעת, כי חברתו תמנע אותך מזה" (רלב"ג), "אם תלך עמו, בל ידעת שפתי דעת" (מלבי"ם, וכנראה גם רש"י).
3. אזהרה שלא תצליח להתנגד: "גם אם תרצה לכאורה להתנגד לו, לא תצליח, כי הוא ישפיע עליך לרעה" (ע"פ הגאון מווילנה).
- משלושת הפירושים האלה, פירוש 1 הוא המתאים ביותר למשמעות המילה מנגד- בלשון המקרא, המציינת התרחקות ויציאה מטווח הראיה (השורש "נגד" מופיע במשמעות של התנגדות ועימות רק בלשון התלמוד).
ובל ידעת שפתי דעת
מה התפקיד התחבירי של צלע זו?
1. תוצאה של אי-קיום החצי הראשון: "כאומר: או הרחק ממנו, או סופך להיות כמוהו" (מצודת דוד, החברה היהודית). "ובל - הוי"ו היא במקום או, כמו: אביו ואמו קלל." (מצודת ציון).
"כי בל הוא לשון בלבול, ועוד: שהל"ב שלו נהפך לב"ל, כי בעולם השפל הזה, שהרע מרובה על הטוב, האדם מתפעל מן החברות ונגרר בנקל אחרי הבליהם, ואפילו יהיה חכם, אפשר שייהפך לטיפש, ואת הישרה יעקש..." (רמ"ד וואלי).
- אולם, אות החיבור "ו-" אין משמעה "או", אלא - לכל היותר - "ו/או", ומשמעות זו אינה מתאימה לפסוק זה.
2. תוצאה של קיום החצי הראשון: "לך מנגד לאיש כסיל - מהתחבר תמיד אצלו, ובל ידעת - סופך שלא ידעת חכמה" (רש"י, ודומה לזה רלב"ג ומלבי"ם).
- אולם כאמור, המילה "מנגד-" בדרך-כלל אינה מציינת התחברות אלא דווקא התרחקות ויציאה מטווח הראיה.
שני הפירושים 1-2 אינם מתאימים לזמן הדקדוקי של הצלע השניה - זמן עבר, שאינו מתאים למשפט תוצאה. לפי פירושים אלו היה ראוי לכתוב: "ובל תדע שפתי דעת".
3. תיאור של מי שאינו מקיים את החצי הראשון של הפסוק: "התרחק מאיש כסיל, ואם לא תעשה כן... סימן שלא ידעת שפתי דעת [את דברי החכמים, שאמרו שיש להתרחק מכסילים]" (פרופ' מרדכי זר כבוד בדעת מקרא, בשם 'הרקמה' רעב).
- אולם, קשה לפרש שהכותב השמיט מילת שלילה "ואם לא תעשה כן".
4. תיאור של אדם נוסף שיש להתרחק ממנו, בנוסף לכסיל - מי שאינך יודע אם יש לו שפתי-דעת או לא:
"הרחק ממי שלא ידעת אותו בשפתי דעת, כי חברתו - סכנה, על כן אתה צריך לחוש בספקו, שלא תתחבר אליו, עד שתחקור עליו אם הוא נזהר בדבריו, שלא לגלות סוד ושלא לחרף ולבזות מכעס או מגאוה וגודל לבב. ציווה להרחיק מן הספק מחברת מי שלא נודע בשפתי דעת, וממי שנודע שהוא כסיל" (רבי יונה גירונדי, וכן אבן עזרא, רמ"ד וואלי).
5. וכעת נראה לי שזהו נימוק / תנאי, מדוע / מתי יש לקיים את החצי הראשון של הפסוק: התרחק מהכסיל כי אינך יודע שפתי דעת / התרחק מהכסיל אם אינך יודע שפתי דעת:
בל = לא; שפתי דעת = שפתיים היודעות להגיד את הדבר הנכון בכל מצב, שפתיים היודעות לענות "בשליפה". שפתי דעת הן מצרך נדיר, כמו שנאמר ב(משלי כ טו): "יֵשׁ זָהָב, וְרָב פְּנִינִים, וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת"*, וכל עוד אין לך שפתי דעת, לא תצליח ליצור קשר עם הכסיל, הוא ייצא מריכוז לפני שתסיים לחשוב מה אתה רוצה להגיד.
בל = גם מלשון בלבול: אם אתה מגמגם, ודיבורך מבולבל ולא ברור, תקבל מהכסיל זלזול ולעג במקרה הטוב.
מעבר לכך, הכסיל עלול גם לסלף את דבריך: הוא ייתפס למשפט אחד מבולבל ולא-ברור שאמרת, יוציא אותו מהקשרו, ויפרסם אותו ברבים כדי לנגח אותך.
לכן, אם אין לך שפתיים מהירות וברורות, אל תלך להתראיין בטלביזיה אצל מנחה כסיל...
הקבלות
המילים בל, שפתי רומזות לפרשת דור הפלגה, שה' בלל את שפתם כדי שלא יבינו איש את רעה, (בראשית יא ט): "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל, כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ".
לפי זה: בל ידעת שפתי דעת = השפה שלך שונה מהשפה של הכסיל, אתה אוהב ללמוד והוא שונא חכמה; אם תנסה לדבר איתו, התוצאה היחידה תהיה בלבול, הוא לא יבין אותך ואתה לא תבין אותו, ולכן שמור מרחק - לך מנגד.
תרגום מצודות: יסוד חכמת הערום הוא להבין דרכו, לבל יעשה כפי ההזדמן; ויסוד אולת הכסילים היא עשות המרמה, שחשבו כי לא יעשו גם המה כפי ההזדמן.
תרגום ויקיטקסט: אדם ערום ופיקח מבין מראש את סופה של כל דרך-פעולה אפשרית, ומבין שהכי משתלם לנהוג ביושר; לעומתו, אנשים כסילים פועלים באיוולת (שטחיות), אינם רואים את הנולד ולכן חושבים שיצליחו להרויח בדרכי-מרמה.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד ח.
דקויות
ערום וכסיל
1. לפי רוב המפרשים, מדובר בשני אנשים שונים: הערום הוא הפיקח, הוא מבין את תוצאת מעשיו ולכן נזהר מרמאות; לעומת זאת, הכסיל הוא השונא ללמוד, השונא חכמה; הכסילים אינם מבינים את תוצאות מעשיהם ולכן עוסקים במרמה.
בניגוד לאמונה העממית, הרואה ברמאי "פיקח" ו"ערמומי", הגישה של ספר משלי הפוכה: דווקא האדם הישר הוא הפיקח יותר, כי הוא מבין מראש את סופה של דרך הרמאות.
2. על-דרך הדרש, מדובר בשני צדדים שונים של אותו אדם, שעשוי להיות ערום ועשוי להיות כסיל. בכל אדם יש צד ערום, צד שחושף ומגלה את האמת, עניו וצנוע; ויש צד כסיל, צד שמכסה ומרמה, גאוותן ותאוותן. הצד הערום שלנו מבין, שכדי להגיע להישגים צריך לעבור בדרך, לעבוד ולהשקיע; אך הצד הכסיל שלנו רוצה לדלג על הדרך, הוא רוצה לשבת על כסא (אותיות כס לי) ושאחרים יעבדו בשבילו, ולשם כך הם משתמש בדרכי מרמה (ע"פ גליה).
חכמת ערום הבין דרכו
1. לפי רוב המפרשים דרכו = האמצעים שהוא משתמש בהם להשגת מטרותיו, כדרך-חיים או לצורך עניין מסויים.
2. אך ניתן גם לפרש דרכו = מנהגיו והרגליו, הנובעים מהאופן שבו בנויה הנפש שלו: "חכמת ערום הוא כדי להבין דרכו וטבעו, בכדי להיזהר את עצמו שלא יבוא לשום חטא בעולם... אבל הכסילים, שאין יודעים, ועושין באיוולתן תיכף, ואינם רואים להבין, הוא מחמת זה מרמה אותן, היצר הרע, והן עושין כאיוולתן... ומרמין גם לאחרים שיהיו כמותן..." (הגר"א). לפי זה, הפסוק מלמד, שכדי להיות אדם טוב, האדם צריך להכיר את עצמו היטב, כדברי חכמי יוון "דע את עצמך".
איוולת כסילים מרמה
איוולת היא שטחיות; מה הקשר בינה לבין המרמה?
1. האיוולת של הכסילים היא הגורמת להם לרמות. בגלל האיוולת שלהם, הם נכשלים בעסקיהם, ומנסים לחפות על כשלונם במעשי-מרמה: "ואיוולת כסילים היא גוררת המרמה, ולעולם יחשבו לרמות אחרים במפלתם" (אבן עזרא), "כי לא יתחכמו למצוא הדרכים הישרים אשר יגיעו בהם אל חפציהם, ולזה השתדלו למצוא דבר אוון ומרמה, ייחשב אצלם שיגיעו בו אל מבוקשם, ולזה לא יבינו דרכם ולא יגיעו אליו" (רלב"ג).
וכן, האיוולת שלהם גורמת להם לחשוב שיצליחו להרויח בדרכי-מרמה; הם אינם רואים את הנולד.
2. המרמה של הכסילים היא הגורמת לאיוולת: "ואולת כסילים היא המרמה שבלבם, סופה שמביאתם לידי טפשות" (רש"י); הם מרמים את עצמם בזמן הלימודים (מעתיקים שיעורי בית ומבחנים, מבריזים משיעורים...) וסופם שיישארו אוילים.
3. האיוולת של הכסילים היא עצמה המרמה - הם מציגים את עצמם כאוילים כדי להתיר לעצמם ללכת אחרי תאוותם: "האיוולת של הכסילים הוא מרמה, כי הכסיל אינו אויל, כי הוא אינו מסתפק באמת בדרכי החכמה, רק שמפני שהוא אסור ביד התאוה אשר תוליכהו תוהו לא דרך, וחוקי החכמה ודעת עומדים לנגדו, יעשה במרמה לקרוא אל האיוולת, ויאמר שהוא מסתפק על החכמה, ואינו מאמין בה מפני הספיקות שיש לו..." (מלבי"ם).
הקבלות
בהמשך הפרק ישנו פסוק נוסף המתייחס לאדם ערום. שני הפסוקים מקבילים:
- (משלי יד ח): "חָכְמַת עָרוּם - הָבִין דַּרְכּוֹ, וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה"
- (משלי יד טו): "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר, וְעָרוּם - יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ"*
אשורו = צעדיו, ולכן החצי השני של פסוק 15 מקביל לחצי הראשון של פסוק 8: בשניהם נאמר שהערום מבין את הדרך שהוא צועד בה. אולם:
- בפסוק 8, ניגודו של הערום הוא כסיל (= השונא חכמה), שמתנהג באיוולת, ועוסק במרמה;
- בפסוק 15, ניגודו של הערום הוא פתי (= המתפתה בקלות), שמאמין לכל דבר.
הפתי מאמין לכל דבר ולכן קל לרמות אותו; והכסיל מרמה אחרים (אולי את הפתיים).
- בפסוק 8, הערום הוא ניגודו של הכסיל, והפסוק בא ללמד, איך כל אחד מהשניים "מסתדר" בחיים: הערום מסתדר בעזרת החכמה (= הידע שנלמד מאחרים); אמנם, אין לו ידע בכל התחומים (כמו לחכם), אבל הוא יודע את מה שהוא צריך לדעת - הוא מבין את הדרך שהוא צועד בה - מתמחה במקצוע שלו, מבצע אותו היטב, צובר ניסיון ומוניטין, וכך מצליח במעשיו: "חכמת ערום - הבין דרכו". לעומתו, הכסיל נוהג באיוולת (= שטחיות), אינו רוצה ללמוד חכמה, אינו רוצה להשקיע במקצוע, ולכן אין לו ברירה אלא לרמות אחרים - "איוולת כסילים - מרמה".
- בפסוק 15, הערום הוא ניגודו של הפתי, והפסוק בא ללמד, איך כל אחד מהם מקבל החלטות: הפתי מאמין לכל דבר ולכן קל לרמות אותו, אך הערום מתבונן בכל צעד שהוא רוצה לעשות בחיים, לפני שהוא עושה אותו, וכך ניצל מרמאויות ומצליח בחייו*.
הערום בספר משלי נמצא בדרגה נמוכה יותר מהחכם והנבון: הוא איש פשוט, אין לו מספיק חכמה ותבונה כדי ללמד אחרים, אך יש לו מספיק שכל מעשי כדי לדאוג לעצמו. הוא אינו מרמה אחרים ואינו נותן שירמו אותו.
תרגום מצודות: אויל - קרבן האשם שמביא הוא יליץ עליו להתכפר על מעלו; אבל בין ישרים יש ויש רצון ה' ומבלי קרבן.
תרגום ויקיטקסט: בין אנשים אוילים ניצב כמליץ (מתורגמן) רגש האשם - הם מתקשרים זה עם זה בהאשמות הדדיות; ולעומתם - בין אנשים ישרים ניצב רגש הרצון (הפיוס והשלום) - הם מתקשרים זה עם זה בדרכי שלום ומתוך רצון להגיע להסכמה הדדית.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד ט.
דקויות
הפועל יליץ מציין חיבור ותקשורת, כמו המילה מליץ שמשמעה מתורגמן (ראו בראשית מב23). הפסוק מתאר שתי דרכי-תקשורת מנוגדות: האוילים יוצרים קשר באשם, והישרים יוצרים קשר ברצון.
מהו אשם?
1. קרבן אָשָם, כמו ויקרא ה18 (מצודות), או פיצוי על חטא, כמו שמואל א ו3 (רש"י). האוילים תמיד חוטאים וצריכים להביא אָשָם כדי לכפר על חטאם, אבל הישרים רצויים לה' גם בלי להביא קרבן.
2. האשמות הדדיות, כמו (בראשית כו י): "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ?! כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ, וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם!": "האשם הוא סבה שידברו האוילים, כי כאשר יראו שלא הגיעו אל מבוקשם, שיהיה אשמם סיבה לזה, אז יתרעמו זה לזה, ויתמהו במה שהיתה החטאת הזאת, ויגידו אז מה שהמציאו מהסבות אשר הוא אשם להם כשיחקרו במום הסבות ההם" (רלב"ג). האוילים (השטחיים) מתקשרים ביניהם באמצעות חוזה, וכל אחד מקיים את החוזה רק משום שהוא פוחד מהאשמה ותביעה בבית-משפט; האיוּם בתביעה הוא מה שמחבר ביניהם. לעומת זאת, הישרים הם אנשי שלום, הם אינם צריכים האשמות ותביעות; הם מתקשרים ביניהם באמצעות רצון: הרצון להיות טוב והרצון לעשות טוב, האהבה לזולת והרצון לחיות בשלום, מביאים אותם לקיים את הבטחותיהם גם אם אינן מעוגנות בחיוב משפטי.
3. רגשי-אשם פנימיים, כמו (ויקרא ה ה): "וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ": "הלב המרגיש, ירגיש על מעשיו אם טוב אם רע, ולב האויל ירגיש שהוא חייב עונש, ונפשו הפנימית מרה על מעשיו, ולב הישרים ישמח ומרגיש כי מעשיו רצוים. וזה המליץ בינותם לגלות תעלומות סתריהם, כי האשם ימליץ בין האוילים, ויודיע סתר לבבם שמרגיש שהם חייבים עונש, ואין עושים מעשיהם בשמחה כי לבם לא ינוח, ובין ישרים - הרצון הוא המליץ ומגלה סתרי מחשבותיהם, שמרגישים שמעשיהם לרצון ושמחים במעשיהם" (מלבי"ם).
4. מעשה אשֵם, פשע: האוילים מתחברים כדי לבצע מעשי פשע, והישרים מתחברים כדי לבצע מעשים רצויים לה' (ע"פ דעת מקרא).
תרגום מצודות: לבו של האדם הוא יודע ומרגיש במרירות נפשו בעמל התורה, ואין זולתו מרגיש בצערו של זה, לכך בשמחתו בעת קבול השכר לא יתערבב זר לחלוק בו, כי לבדו יקבל שכרו משלם.
תרגום ויקיטקסט: רק לבו של האדם עצמו יודע מה גורם מורת-רוח (צער) לנפשו ומה גורם לו שמחה; ולכן, ראוי שאדם זר לא ינסה להתערב, לקחת אחריות על השמחה או הצער שלו, כי הוא עלול לטעות ולהשיג תוצאות הפוכות.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד י.
דקויות
1. רק מי שעבר את המרירות - ייהנה מהשמחה
לפי רוב המפרשים, יודע = חווה ומרגיש, יתערב = יתערבב וישתתף, כמו (תהלים קו לה): "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם" ו(דניאל ב מג): "פַרְזְלָא לָא מִתְעָרַב עִם חַסְפָּא": שמחתו של האדם שייכת רק לו, ואין לזרים שותפות ומעורבוּת בה.
ויש שפירש: יתערב = ירגיש נעימות ומתיקות, כמו (משלי יג יט): "תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ"*ועוד: שמחתו של האדם שייכת רק לו, ואף זר לא ירגיש מתיקות וערבוּת ממנה. ערבות מנוגדת אל מרת נפשו (דעת מקרא).
לפי שני הפירושים, כוונת הפסוק היא: רק מי שסבל מרירות - יזכה ליהנות מהשמחה. חכמי המדרש (שמות רבה יט א) הביאו כמה דוגמאות:
"חנה, הרבה היתה מצטערת, שנאמר (ש"א א, י) והיא מרת נפש, היא לעצמה. כיון שנפקדה, לא פקדה האלהים אלא לעצמה... (ש"א ב, א) עלץ לבי בה' כי שמחתי בישועתך, אני לעצמי שמחתי, אבל אחר לא ישמח עמי".
"השונמית, כשמת בנה ובאתה לקבול לאלישע, ומה כתיב (מ"ב ד, כז) ויגש גיחזי להדפה ויאמר איש האלהים הרפה לה כי נפשה מרה לה. כיון ששלח גיחזי להחיות בנה, ואמר לו (שם, כט) וקח משענתי בידך, אמרה לו השונמית (שם, ל) חי ה' וחי נפשך, עמדת במסטורין של אלהים מתחלה נתתה לי בן, אף עכשיו עמוד אתה במסטורין של אלהים והחיה אותו".
"דוד, בשעה שירד עם אכיש לסייע אותו, עשה שם שלשה ימים, ובאו עמלקים ושבו נשיו ובניו ושרפו את צקלג. התחיל דוד בוכה, שנאמר (ש"א ל, ו) ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו. לא עשו אלא הצילו נשותיהן ובניהן ובנותיהן ובאו לארץ ישראל והעלו את ארון ה' ונתנוהו למקומו. מה כתיב שם (דה"א כט, ט) וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה".
"ישראל, היו נתונין במצרים בשעבוד" (שמות א14: "וַיְמָרְרוּ אֵת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ"),""וכיון שבאו לצאת וגזר עליהן הקדוש ברוך הוא לעשות פסח, באו המצרים לאכול עמהם. אמר להם האלהים (שמות יב מג): כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" - רק מי שאכל מרורים בשיעבוד, יאכל מרורים בסעודת הגאולה.
רעיון דומה נמצא בתלמוד: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה" (בבלי תענית ל:), כמו שנאמר ב(ישעיהו סו י): "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ".
2. לא לקחת אחריות על מרירות ושמחה של אחרים
ולענ"ד יש לפרש: יודע = מבין ומכיר, יתערב = ייקח אחריות, כמו, (משלי ו א): "בְּנִי, אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ, תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ"*, (משלי יא טו): "רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר, וְשֹׂנֵא תֹקְעִים בּוֹטֵחַ"*, (משלי יז יח): "אָדָם חֲסַר לֵב תּוֹקֵעַ כָּף, עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ"*, (משלי כ טז): "לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר, וּבְעַד נכרים[נָכְרִיָּה] חַבְלֵהוּ"*, (משלי כב כו): "אַל תְּהִי בְתֹקְעֵי כָף בַּעֹרְבִים מַשָּׁאוֹת"*. פירוש זה מתאים יותר להלכה התלמודית שנזכרה למעלה: "'חולה אומר "צריך" ורופא אומר "אינו צריך" - שומעין לחולה'; מאי טעמא? לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ" (בבלי יומא פג.).
לפי פירוש זה, הפסוק מותח ביקורת על גישת ההתערבותיות (interventionism) - גישה האומרת שיש להתערב ולקחת אחריות על חייהם של אנשים אחרים, גם בניגוד לרצונם, כדי לעזור להם.
כך למשל, גישת ההתערבותיות הרפואית - גישה שלפיה הרופאים צריכים לקבוע את הטיפול הטוב ביותר לחולה, ואין חשיבות לדעתו של החולה. זו היתה הגישה המקובלת בעולם במשך דורות רבים, החל מהיפוקרטס ועד מלחה"ע השניה .
חכמי התלמוד, בניגוד למקובל בתקופתם, למדו מפסוקנו שיש להתחשב גם בדעתו של החולה: "אמר רבי ינאי: חולה אומר 'צריך' (לאכול ביום כיפור) ורופא אומר 'אינו צריך' - שומעין לחולה (ונותנים לו לאכול ביום כיפור); מאי טעמא? לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ. פשיטא!? מהו דתימא רופא קים ליה טפי - קא משמע לן" (בבלי יומא פג.). כלומר, היינו יכולים לחשוב שצריך להתעלם מדעתו של החולה כי הרופא בקי יותר ברפואה, אולם הפסוק מלמדנו שהחולה בקי יותר במה שנוגע לחייו הפרטים. נפש = החיים; מרירות נפש = צער קשה כמוות; לב יודע מרת נפשו = רק ליבו של החולה יודע עד כמה חייו נמצאים בסכנה.
המשך הסוגיה קשה לשיטתנו: ""רופא אומר "צריך", וחולה אומר "אינו צריך" - שומעין לרופא'! מאי טעמא? תונבא (שטות מחמת חוליו) הוא דנקיט ליה"" (בבלי יומא פג.). אם החולה אומר שאינו צריך לאכול, והרופא אומר שהוא צריך, לא מקבלים את דעתו של החולה, אלא מניחים שהוא מטושטש מחמת המחלה, מתערבים וכופים עליו לאכול. זו גם הדעה המקובלת בהלכה (הסכמה מדעת, שם). נראה שמילת המפתח כאן היא יודע. כאשר ברור שהחולה יודע מרת נפשו, כלומר מודע לחומרת מצבו, יש להתחשב בדעתו ולא להתערב; אולם כאשר החולה לא יודע מרת נפשו, ואינו מודע למצבו, מותר להתערב (ע"פ גליה).
מאז מלחה"ע השניה, הגישה של "לב יודע מרת נפשו" נעשית יותר ויותר מקובלת בעולם, וגם החוק הישראלי קובע: "לא יינתן טיפול רפואי למטופל, אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת", פרט למקרים חריגים שבהם "נשקפת למטופל סכנה חמורה, צפוי שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל, וקיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול הרפואי יתן המטופל את הסכמתו למפרע" (חוק זכויות החולה, ה'תשנ"ו). ראו עוד: זכות החולה שלא לקבל טיפול / ירדנה קופ-יוסף, אנציקלופדיה יהודית דעת.
העיקרון נכון לא רק ברפואה אלא גם בכלכלה וביחסים בין-אישיים: איננו יכולים לדעת מה הזולת אוהב או שונא, ולכן בדרך-כלל הטוב ביותר הוא לשאול את הזולת ולהתחשב בדעתו.
מבחינה דקדוקית, "מרת נפשו" שייכת גם לחצי השני של הפסוק, ו"שמחתו" שייכת גם לחצי הראשון, וזה מדרכי התקבולת המקראית: לב יודע מרת נפשו ושמחתו, ולכן ראוי שבמרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר.
הקבלות
פסוק נוסף מלמד, שכאשר אנחנו מנסים לזהות את מחשבותיו ורגשותיו של הזולת, במקרים רבים אנחנו למעשה רואים את עצמנו, (משלי כז יט): "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם": כמו המים הנמצאים בפנים של הזולת, בתוך העיניים שלו, המשקפים לנו את הפנים של עצמנו כאשר אנחנו מסתכלים לתוכם, כך לבו של הזולת משקף לנו את הלב של עצמנו, כאשר אנחנו מנסים להסתכל לתוכו*. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה ישמח או יצער את הזולת, אבל למעשה אנחנו רק משליכים על הזולת את התחושות הפרטיות שלנו.
גם בספר שמואל נאמר, (שמואל א טז ז): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל אֶל תַּבֵּט אַל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ, כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב"*רק ה' יכול לראות את מחשבותיו של האדם.
במקום אחר נאמר, (משלי כ ה): "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ, וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה": איש תבונה יכול לדלות את העצה שנמצאת בלבם של אנשים אחרים, כלומר לדעת מה הם מתכננים לעשות*; אך לא כל אחד הוא איש תבונה, וגם איש תבונה לא יכול לדעת תמיד ובכל מצב מה יגרום לזולת לשמוח - ולכן עדיף לשאול.
תרגום מצודות: בית רשעים, עם שהוא בנין חזק כדרך הבית, יישמד; ואוהל ישרים, עם שהוא עראי כדרך האוהל, מכל-מקום יפריח ויעלה מעלה מעלה.
תרגום ויקיטקסט: ראוי להשמיד ולהרוס כל בית השייך לרשעים; כך יתפנה מקום שבו האוהל של הישרים יוכל לפרוח ולהצליח.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד יא.
דקויות
מה הקשר בין שני חלקי הפסוק?
1. תנאי ותוצאה - בית רשעים יישמד הוא תנאי לכך שאוהל ישרים יפריח: כל עוד הרשעים גרים בבית יציב, הם מגבילים ומכבידים על הישרים, וכך הישרים אינם יכולים להתפתח, ונאלצים לגור באוהל (או קרוואן). רק אחרי שבית רשעים יישמד וייהרס, אז אוהל ישרים יפריח, יצמח וישגשג ויהפוך לבית.
"בית רשעים" גם במשמעות של שלטון (בית-מלוכה): "הרשעים מכניעים כבוד אנשי אמת, ומבטלים העבודה. ואין הצלחה לכבוד הצדיקים זולתי אחרי השפלת כבודם [של הרשעים], כמו שכתוב: בית רשעים יישמד, ואוהל ישרים יפריח ". ונאמר (משלי יא יא): "בברכת ישרים תרום קרת, ובפי רשעים תהרס"" (ר' יונה, שערי תשובה ג קנב, ודומה לזה רמ"ד ואלי פירוש ראשון).
2. ניגוד - ישרים מסתפקים ושמחים גם במגורי אוהל, רשעים שואפים להתהדר במגורי בית. לפי כך, יש ורשעים מצליחים לגזול אֹהֶל יְשָׁרִים ולבנות לעצמם בֵּית רְשָׁעִים, אולם, לא לעולם חוסן, כמתועד: בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד, וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ (רמי ניר). ועוד: הרשעים מתייחסים לחיי העולם הזה כאל בית, העולם הזה הוא העיקר בעיניהם, והם מתנהגים כאילו שיחיו בו לנצח; אולם הישרים מתייחסים לחיי העולם הזה כאל אוהל, העולם הזה הוא זמני בעיניהם, הם משקיעים בערכים ובמצוות שמעלים את נשמתם ומכינים אותם לחיי העולם הבא (ע"פ הגר"א. ודומה לזה מלבי"ם ורמ"ד ואלי פירוש שני).
מספרים על ה"חפץ חיים", שביתו היה צנוע מאד ובקושי היו בו רהיטים. פעם שאל אותו אחד המבקרים, 'מדוע אינך קונה רהיטים חדשים?' שאל אותו החפץ חיים בחזרה, 'מדוע אתה אינך קונה רהיטים חדשים כאשר אתה מתארח כאן?' אמר לו המבקר 'אני עוד מעט חוזר לביתי, מדוע שאטרח ואקנה רהיטים חדשים רק בשביל השבועות המעטים שאני נמצא כאן?' ענה לו החפץ חיים 'גם אני רק אורח בעולם הזה, אני עוד מעט חוזר לביתי בעולם האמת, מדוע שאטרח ואקנה רהיטים חדשים רק בשביל הזמן המועט שאני נמצא כאן?'.
הקבלות
חכמי המדרש דרשו את הפסוק על דור המבול: "בית רשעים ישמד - זה דור המבול, ואוהל ישרים יפריח - זה נח" (בראשית רבה ל א). ניתן לפרש מדרש זה בשתי דרכים (ראו "דקויות"):
1. תנאי ותוצאה - ה' השמיד את בתיהם של אנשי דור המבול הרשעים, כדי שנוח הישר יוכל לפרוח בשלוה;
2. ניגוד - "דור המבול ברשעתם, היו בעלי עצמה גדולה, כמו העוצמה של בית מול אוהל. בית הוא יציב וחזק, ומגן על האדם. אוהל - מתנודד ברוח, אינו עמיד בגשם, חלש. בכל זאת האוהל פרח והפריח תולדות, והבית - נשטף במבול. דוקא נח, שאיננו עוצמתי, הוא זה שהעמיד את המשך העולם, ואנשי המבול עם כל עוצמתם - נשמדו בימי המבול."
"חז"ל בדרשתם אומרים לנו, שדור המבול איננו רק הסטוריה, אלא זהו מודל, המלמד אותנו כיצד פועלים הדברים בעולם. הבטחון העצמי הגדול, עד כדי כך שאדם לא מוכן לשמוע שיש בעיה בדרך שהוא הולך בה, זה דבר שלא מחזיק מעמד. תופעה כזו נשטפת כאשר יש מבול" (הרב יהושע וייצמן, למה האדם רעב? - אתר ישיבת מעלות).
תרגום מצודות: יש דרך ישר לפני איש (נראה בעיניו כי ישר הוא), אבל אחריתה (סוף הדבר) הוא מדרכי מות.
תרגום ויקיטקסט: יש דרך הנראית טובה וישרה כשהיא לפני איש (כשהאדם נמצא בתחילתה), אולם בחלק מאוחר יותר של הדרך מתברר שהיא מובילה רק אל דרכי מוות.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד יב.
דקויות
בתקופה שבה אנשים רבים דורשים מהממשלה שתספק פתרון מיידי למצוקותיהם, כדאי לזכור לחשוב גם על ההשלכות לטווח ארוך.
יש דרך הנראית ישרה (=חלקה וללא מכשולים) כאשר היא לפני איש, כאשר האדם נמצא בתחילתה והדרך מונחת לפניו; אך אחריתה (= בסופה של הדרך) אין מוצא - כל הדרכים מובילות למוות.
מהי אותה דרך? ניתן לפרש לפי ארבעת העולמות - החומר, הרגש, השכל והנשמה:
1. דרך חומרית - ע"פ הפסוק המקביל, (משלי טו יט): "דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק, וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה" - העצל חושב שדרכו ישרה, כי היא נוחה וקלה, אך בסופו של דבר הוא נתקל בגדר קוצים ואינו יכול להתקדם (ע"פ רש"י על פסוקנו, פירוש שני).
2. דרך רגשית - כמו בפסוק הבא, (משלי יד יג): "גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב, וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה" - הצחוק והמשחק נראים כמו דרך ישרה להגיע לשמחה, אך שמחה הבנויה עליהם בלבד עלולה להביא את האדם לכאב לב (כתוצאה ממחלה, או התמכרות, או ריקנות נפשית), ובסופה של שמחה זו - עצבות ומוות רגשי*.
3. דרך שכלית - ע"פ הפסוק המקביל, (משלי יב טו): "דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם"*- האויל (השטחי) חושב שדרכו ישרה, כי אינו בודק לעומק את כל ההשלכות ואינו מוכן לקבל עצות, אך באחריתה של דרך זו הוא עלול להיתקל בצרות ובמוות, "מה שאין כן דרך החכמה, תחלתו קוצים וסופו מישור" (מלבי"ם על פסוקנו).
4. דרך נשמתית - ע"פ הפסוק הקודם, (משלי יד יא): "בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד, וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ"*- לפעמים אדם חושב שהוא ישר, אך למעשה הוא "עובר עבירה ואומר 'אין בה עבירה'" (רש"י על פסוקנו, פירוש ראשון, וראו בבלי קידושין מ ב).
"גם אדם שבטוח שדרכו נכונה, עלול להיקלע למבוי סתום, או חלילה ליפול לתהום. גם אם נראה לך שדרכך ישרה, ייתכן שאחריתה היא מות. שלמה פונה לאדם בתביעה: אז מה אם אתה מרגיש שהדרך שאתה צועד בה היא טובה? תבדוק, האם באמת הדרך טובה? מניין באה ההרגשה הטובה בדרך? האם ההנאה שלך נובעת ממקור חיובי? מהו תפקיד ההנאה בחיים, אם בכלל יש לה תפקיד? גם אדם שבטוח בדרכו, יכול להיות שצועד לקראת אבדון, חלילה. אסור להסתפק בהרגשה טובה, בהנאה כשלעצמה, בריגושים חיצוניים. האדם חייב לערער את בטחונו העצמי ולבדוק את דרכו ואת מהלך חייו." (הרב יהושע וייצמן, למה האדם רעב? - אתר ישיבת מעלות).
ולכן, לפני שמתלהבים מאנשים שמציעים לנו "דרך לחברה טובה יותר", צריך לחשוב ולהתבונן מה תהיה אחריתה של הדרך הזאת.
הקבלות
1. שמשון התאהב בבחורה פלשתית ואמר להוריו (שופטים יד ג): "אוֹתָהּ קַח לִי, כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי". דרכו זו של שמשון, להתאהב בבחורות פלשתיות, הובילה אותו למוות, אף כי מוות בגבורה ובהתאם לתכנית ה' (חגי הופר על פסוקנו).
2. פסוקים נוספים המתחילים במילה יש הם מעין חידה שנועדה לעורר את הקוראים לחשוב - מה יש? ראו (משלי יא כד): "יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד, וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר"*. בפסוקים הבאים ניתן למצוא כמה תשובות לחידה - נשאיר זאת כתרגיל לקוראים. פסוק זהה לפסוקנו נמצא במשלי טז 25, שם ניתן למצוא תשובות אחרות לחידה*.
3. לפעמים קורה דווקא הדבר ההפוך - אנשים חושדים באדם לחינם, למרות שדרכו ישרה, רק בגלל שהיא נראית להם מוזרה ושונה, (משלי כא ח): "הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר, וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ"*.
4. הרמב"ם מביא פסוקים נוספים המביעים רעיון דומה: "אמנם חולי הנפש, אשר לא ירגישו בחוליים, וידמוהו בריאות; או ירגישו בו ולא יתרפאו, אחריתם - אחרית החולה כשנמשך אחר הנאותיו ולא יתרפא, שהוא יאבד בלי ספק. אבל אלה שמרגישים ונמשכים אחר הנאותיהם, אמרה בהם תורת אמת, כשהיא מוסרת דבריהם: כי בשרירות לבי אלך וגו' (דברים כט יח). רצתה לומר, שהוא מכוון לרוות צמאו, והוא מוסיף לעצמו צמא. אך אלה שאינם מרגישים בדבר, כבר תיארם שלמה הרבה. אמר: דרך אויל ישר בעיניו, ושומע לעצה חכם (משלי יב טו). רצה לומר: ששומע לעצת החכם, והודיעו הדרך שהוא ישר באמת, לא אשר יחשבהו שהוא ישר. ואמר: יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מות (שם יד יב). ואמר עוד בחולי-הנפש האלה, היותם בלתי יודעים מה יזיקם ומה יועילם: דרך רשעים כאפלה, לא ידעו במה יכשלו (שם ד יט)" (שמונה פרקים לרמב"ם, סוף פרק שלישי).
5. מקביל לפסוקנו גם הפתגם העממי, "הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות".
תרגום מצודות: גם (אפילו) בעבור רבוי השחוק, עם כי לא עבר בזה על מצות ה', מכל-מקום יכאב לבו בעת יקבל הגמול על שפנה לבו לבטלה; ואם-כן, אחריתה (סופה) תהיה אשר השמחה תהפך לתוגה (יגון ועצבון).
תרגום ויקיטקסט: אפילו בזמן שאדם משחק, צוחק וחוגג עם כולם, ייתכן שכואב לו הלב, הוא מרגיש עצב שאינו נגלה לאחרים; ואחרי שמסתיימת השמחה, הוא שוקע בתוגה ודיכאון.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד יג.
דקויות
הפסוק פונה לאדם שאוהב לשחק, ומזהיר אותו: אם תגזים בשחוק, אתה עלול להגיע לכאב לב ואף לתוגה. המילה גם מקשרת את פסוקנו לפסוק הקודם: "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת" (פירוט), ומוסיפה שהדבר נכון גם ואפילו כאשר האדם צוחק. אפשר לפרש אזהרה זו בארבעת העולמות - חומרי, רגשי, שכלי ונשמתי:
1. בעולם החומר, שחוק מוגזם עלול לגרום לאדם כאב לב פיסי, לדוגמה, מחלת לב הנובעת משתיית-יתר במסיבה. היין הוא "ישר לפני איש", (משלי כג לא): "כִּי יִתֵּן בכיס[בַּכּוֹס] עֵינוֹ, יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים"*, אולם שתייה מוגזמת פוגעת בלב "ואחריתה דרכי מוות".
2. בעולם הרגש, "כאשר אדם שמח ושוחק בשחוק של ריקנות, בסוף השמחה ישנה הרגשה רעה - מה עשיתי, במה בזבזתי את זמני? דוקא השמחה הגדולה גורמת לנפילה. האדם עולה על משכבו ומהרהר באשר עבר עליו במשך היום, והוא מוצא שאין במה להרהר, היום עבר עליו בריקנות - זה גורם, לאדם בעל רגישות, הרגשה רעה. השמחה מובילה לא רק לשמחה, אלא גם לתוגה" (הרב יהושע וייצמן, למה האדם רעב? - אתר ישיבת מעלות). שמחה המתבססת על שחוק חיצוני בלבד לא תחזיק מעמד לאורך זמן. באחרית - בסופו של דבר - האדם יחזור להיות עצוב. הצחוק יכול לשמש כתרופה זמנית לעצבות, אך עלול להפוך לכאב לב ולתוגה אם האדם לא פותר את בעיותיו מהשורש (ע"פ גליה).
3. בעולם השכל, "כי בפעולות השחוק והבטלה, שלא יחשב שיהיה בענינם רשע, הנה יכאב לב, כי הם סבה אל שיבצר מהשכל שלימותו; והנה אחריתה של אותה השמחה היא תוגה לזאת הסבה" (רלב"ג, ודומה לזה מצודות). בהמשך לפסוק הקודם: "השחוק והשמחה... נראים דרך כשר ומותר, ואחריתה דרכי מוות" (רבנו יונה על משלי טז25).
4. בעולם הנשמה, יש שפירשו את הפסוק כמשל על כל העולם הזה, שכולו הבל, וכל שמחה שיש בו היא חולפת ומתחלפת בצער: "כל קניני העולם הזה אינם נצחיים, כי כל חומר סופו לכלות, ולפיכך בהכרח שאותו דבר המביא שמחה עתיד ליפסד, וממילא כפי גודל השמחה שגרם כן יגדל הכאב על אובדו" רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים ד נא).
עד כאן פירשנו שהפסוק פונה לאדם השוחק עצמו, אך אפשר גם לפרש שהפסוק פונה לחבריו של השוחק:
5. אנשים הרואים את אחד מחבריהם שוחק, צוחק ונהנה, חושבים שהכל בסדר אצלו. אולם גם כשאדם שוחק, ייתכן שליבו כואב, וכמו שנרמז גם ב(משלי טו יג): "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים, וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה" - כשהלב שמח, הדבר משפיע על המראה החיצוני, אך כשהלב עצוב, הדבר לפעמים מתבטא רק במחשבות הפנימיות*. לכן, יש להיות רגישים ולשים לב לסימני מצוקה ודיכאון, גם אצל אנשים הנראים שמחים.
6. אנשים השוחקים על חברם - שהרי כשצוחקים על מישהו ושמחים לאידו, הדבר גורם לו כאב לב ותוגה, כמו ב(משלי א כו): "גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק, אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם"*.
תרגום מצודות: הלב הנסוג מה' ישבע מדרכיו, כי גמולו כמפעלו; ובעת יקבל הגמול, יהיה איש טוב נפרד מעליו, לבל יהיה נלקה עמו.
תרגום ויקיטקסט: אדם המרגיש תמיד שבע ומרוצה מדרכיו (מנהגיו והרגליו) הנוכחיים, מקיף את ליבו בסייג (גדר) כך שלא יושפע מדעות של אחרים, ולכן ליבו מתמלא בסיגים (פסולת); אולם איש טוב מרגיש שבע רק מעליו (מהעליה שלו), תמיד שואף לעלות ולהשתפר.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד יד.
דקויות
מה זה סוּג לב?
1. סוג מלשון סייג וגדר, כמו ב(שיר השירים ז ג): "סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" (הרב יעקב גלוסקינוס, הערה לפירוש ר' יונה גירונדי). לפי זה, סוג לב = שליבו מוקף בגדר, והוא חוסם את שכלו ומחשבתו מדעות של אנשים אחרים: "סוג לב הוא העיקש והנשען לעולם על מחשבתו, ולא יקשיב לדברי זולתו, להתבונן האם טובים הם מדבריו, ולשקלם ולהניח דבריו, בהתבוננו מדברי זולתו טעם סותר דבריו. ובעל המידה הזאת הוא שבע לעולם ממעשיו, ונוחה רוחו במנהגיו וענייניו, כי איננו רואה חיסרון בשכלו וגירעון בדעתו, כי הלא הוא שלם בעיניו, אחרי שאיננו צריך להיעזר בשכל אחר ובעצת זולתו, ולא תימצא סתירה לדבריו [אלא] רק ממחקרי בינתו" (ר' יונה גירונדי על הפסוק).
2. סוג גם מלשון נסיגה, חזרה לאחור והתרחקות, כמו (ישעיהו נ ה): "...אנכי לֹא מָרִיתִי, אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי", (ישעיהו נט יד): "וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד" (מצודת ציון). לפי זה: סוג לב = אדם שליבו מתרחק ונסוג מהקשר עם ה' (מצודות).
- אולם, לפי זה העיקר חסר מן הפסוק - שם ה' לא נזכר - הפסוק מלמדנו שזה לא טוב להיות נסוג אבל לא אומר לנו ממה בדיוק.
3. סוג מלשון סִיג, פסולת מתכתית, כמו (ישעיהו א כב): "כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם"; ולפי זה סוג לב = הוא אדם שליבו מלא פסולת (הגר"א, רמ"ד ואלי, ואולי זו גם כוונת רש"י).
מעליו
1. מעליו = הרחק ממנו, כמו (במדבר כ כא): "וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו": איש טוב מתרחק מאיש סוג-לב: "כי העיקשות - מרוע לב, ואשר לא יתעקש, והוא נוח להקשיב ולשמוע לדברי הבריות, ההוא ייקרא איש טוב, והוא מרחיק דרכו מחברת סוג לב. כי אם לא ישמע למועצותיו ולא יקשיב לדבריו... ישנאהו על כך סוג הלב; ואיש טוב יתרחק לעולם משנאת בני אדם, על כן יתרחק מחברת סוג הלב" (ר' יונה גירונדי שם). הוא יודע שהסוג-לב לא ירצה להקשיב לו, וישנא אותו אם יביע דעות שונות משלו, ולכן מעדיף להתרחק.
2. מעליו = צורה מקוצרת של ממעלליו, ולפי זה יש הקבלה בין שני חצאי הפסוק - "מדרכיו" מקביל ל"ממעלליו", כמו ב(ירמיהו לב יט): "...לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו", (הושע ד ט): "...וּפָקַדְתִּי עָלָיו דְּרָכָיו וּמַעֲלָלָיו אָשִׁיב לוֹ", (הושע יב ג): "...וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ". הפסוק מלמדנו שכל אדם מקבל גמול על-פי אופיו - סוג לב מקבל גמול כדרכיו, ואיש טוב מקבל גמול כמעלליו, ובלשון ימינו "כל אחד אוכל את הדייסה שהוא בישל" (ע"פ דעת מקרא).
3. מעליו מלשון עָלֶה של עץ (ראב"ע, הגר"א); מחשבותיו ועצותיו של האדם נמשלות לעץ הנותן פירות, כמו ב(משלי א לא): "וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם, וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ"*. הפסוק בא ללמדנו, שאיש טוב נהנה לא רק מהפירות אלא גם מהעלים, תוצאות הלוואי החיוביות של מעשיו הטובים (ראב"ע); או להיפך: איש טוב נהנה בעולם הזה לא מהפירות אלא רק מהעלים, כי הפירות נשמרים לעולם הבא (הגר"א).
4. מעליו כמו מאליו, מעצמו, ולפי זה יש הקבלה בין שני חלקי הפסוק: "מדרכיו [של עצמו] ישבע סוג לב, ומעליו [מעצמו] ישבע איש טוב" (הרב חיים סבתו, "באור פניך" - הערות, בשם רבנו חננאל)."סוג לב, אדם שליבו עטוף בסיגים, שבע מדרכיו - ממה שהוא עושה. הוא מתמלא בדברים שהוא עושה כדי לא להיות עם עצמו ולחשוב. אולם איש טוב, השואף לטוב ומחפש את הטוב, שבע מעליו - מפנימיותו. אדם שמבין, שהרעב נוצר כדי לאותת על חיסרון, גשמי ורוחני, סופו ששבע מתוכו - חייו הפנימיים ממלאים אותו, ולא מעשיו החיצוניים; כאברהם אבינו, שכליותיו למדו אותו תורה" (הרב יהושע וייצמן, למה האדם רעב? - אתר ישיבת מעלות).
5. ולענ"ד, מעליו מלשון עליה - האיש הטוב שבע רק כאשר הוא נמצא בעליה מתמדת. זאת בניגוד לאיש סוג-הלב, השבע מדרכיו ומעלליו הנוכחיים.
הקבלות
1. חכמי המדרש דרשו את הפסוק על אברהם: "ומהיכן למד אברהם את התורה?... ר' לוי אמר: מעצמו למד את התורה, שנאמר מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב" (מדרש תנחומא בראשית מו יא, בראשית רבה צה ג). במדרש זה, נראה לכאורה ששני חלקי הפסוק מתייחסים לאברהם, אולם ישנה גירסה מפורטת יותר של המדרש:
"מי הקדימני ואשלם - מדבר באברהם, שמעצמו הכיר להקב"ה, כמה דכתיב מדרכיו ישבע סוג לב וגו'. מהו מדרכיו ישבע סוג לב? ר' אבא בר כהנא אומר: סוג לב וגו', שהוא מלא סיגים, מדרכיו עתיד להשתבע. ומעליו איש טוב - זה היה אברהם שהכיר מעצמו להקב"ה, ולא היה אדם שלימד אותו היאך להכיר את המקום, אלא הוא מעצמו, וזהו אחד מד' בני אדם שמעצמם הכירו להקב"ה..." (במדבר רבה יד ב)
החצי הראשון של הפסוק מתייחס לאדם שליבו מלא סיגים (פסולת); אולי הכוונה לאנשי דורו של אברהם, שליבם היה מלא בהבלי העולם הזה, הם שבעו מדרכיהם, כלומר, הרגישו שבעים ומלאים ממנהגיהם והרגליהם, ולא נתנו את דעתם לשאלות הקיומיות כגון: מי ברא את העולם? מדוע? ומה תפקידנו כאן?
החצי השני של הפסוק מתייחס לאברהם, שהכיר מעצמו (מאליו) להקב"ה, והחליט מעצמו להתרחק מדורו, לסור מעליו ולהיות איש טוב.
2. פסוקים 13-14 מזכירים את משלי פרק א:
(משלי א כו): "גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק, אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם"*- השחוק החינוכי, ששוחקים על הכסילים כדי להכאיב להם ולהמריץ אותם ללמוד, מזכיר את פסוק 13;
(משלי א לא): "וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ"*- עונשם של הכסילים, המקיפים את ליבם בגדר ואינם רוצים לשמוע, מזכיר את הפסוק שלנו.
תרגום מצודות: פתי יאמין לכל דבר לשון הרע הנאמר לו; וערום יבין לאשורו (לדרכו) האמיתי, כלומר, לאמיתת הענין.
תרגום ויקיטקסט: אדם המאמין לכל דבר שאומרים לו, בלי להתבונן ולבדוק, הוא פתי, ויתפתה לעשות מעשים שיזיקו לו; אולם אדם המתבונן במקום שבו הוא עומד להניח את אשורו (כף רגלו), כדי לוודא שאכן בטוח לדרוך שם, הוא ערום וייזהר מפיתויים.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד טו.
דקויות
הפסוק מזהיר מפני אמון מוגזם:
פתי = אדם שקל לפתות ולשכנע אותו - עלול להאמין לכל דבר שמשתלב עם הדבר שהוא מתפתה לעשות, גם אם אינו אמת;
אדם ערום = פיקח וזהיר צריך תמיד להתבונן בכל אשור = צעד שהוא עושה, לפני שהוא עושה אותו.
ישנם סוגים רבים של אמון מוגזם:
1. אמון ברמאים (מלבי"ם). וכך מסופר שה"חפץ חיים" פירש לתלמידיו את (דברים יח יג): "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ": תהיה תמים רק עם ה', אבל לא כשאתה עושה עסקים עם בני אדם...*.
2. אמון ברכלנים וסכסכנים (רש"י, מצודות). אדם פיקח אינו מאמין להם, אלא "יצפה מלריב, וימתין עד ייוודע לו אל נכון" (רש"י). "ניתן דוגמא: אדם בא הביתה ורואה את אחד הילדים בוכה. 'מה קרה?' והוא עונה בדמעות: 'יוסי נתן לי סטירה'. האבא הולך מייד ליוסי, וכל הדרך משנן לעצמו 'הגיע הזמן לחנך את הילד הזה...' והוא ניגש ליוסי ומתחיל לצעוק ולהעניש... והוא לא שם לב שהוא פתי! למה? כי פתי יאמין לכל דבר! מה אתה מאמין לילד? תבדוק!!! ... מי שמאמין לכל דבר שאומרים לו, הוא פתי, ואילו על אדם חכם נאמר: וערום יבין לאשורו - הוא קודם מברר מה האמת, ואז מקבל" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, ה' באלול ה'תשע"ב) .
3. אמון ברגשות הפנימיים שלנו: "יצר הרע... יאמר 'תחטא והקב"ה ימחול לך'... פתי, מי שדרכו להתפתות, הוא מאמין לכל דבר ואינו חושב על הסוף.... אבל מי שהוא ערום, ויבין ערמומיות יצר הרע, אינו מאמין לו מה שהוא אומר שהוא מצוה, אלא יבין מעצמו דרך הישר" (הגר"א).
4. אמון במחשבות הראשונות שעולות על דעתנו: "האיש הפתי יאמין לכל דבר, ולזה יתפתה לכל הדברים, מזולת התבוננות אם הוא ראוי לעשות כן אם לא, ומזולת התבוננות בדרכים הראוים להגיע אל התכלית ההוא. ואולם, החכם יבין לאשורו, אם הוא ראוי אם לא, ובאי זה דרך יגיע אליו."" (רלב"ג).
5. אמונה במיסטיקה: "כאשר מצאו האנשים הרעים הבורים את הלשונות האלה, נתאפשר להם לשקר ולומר שיצרפו איזה אותיות שירצו, ויאמרו: זה שם הפועל ועושה כאשר כותבים אותו או אומרים אותו באופן כזה. אחרי-כן נכתבו הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבור הראשון, וספרים אלה הגיעו לידי החסידים היראים הפתאים, אשר אין בידם קנה-מידה להבחין בו בין האמת והשקר, והם הסתירו אותם. אחרי-כן נמצאו בעזבונם, ולכן חשבו אותם לנכונים," "ובסיכום: פתי יאמין לכל דבר" (רמב"ם, מורה נבוכים א סב), ובניסים: "יש שני סוגי קיצוניות: קיצונות אחת זה לכפור בנסים וקיצוניות אחת זה להאמין שכל מי שמספר על נס באמת היה נס, על זה נאמר פתי יאמין לכל דבר... יכול להיות שדמיינו. לפעמים אדם מדמיין, אדם בריא בנפשו. לפעמים הוא בלחץ, הוא עייף, הוא רעב, נדמה לו שהוא רואה משהו ואין, ואחר כך הוא מטפח את זה בזיכרונו. זה נקרא F.M.S - תסמונת הזיכרון המוטעה" .
ולמה כן ראוי להאמין? "אין ראוי לו לאדם להאמין, אלא באחד משלשה דברים: הראשון, דבר שתהיה עליו ראיה ברורה מדעתו של אדם, כגון חכמת החשבון, וגימטריאות, ותקופות. והשני, דבר שישיגנו האדם באחד מהחמש הרגשות, כגון שידע ויראה שזה שחור וזה אדום וכיוצא בזה בראית עינו. או שיטעום שזה מר וזה מתוק. או שימשש שזה חם וזה קר. או שישמע שזה קול צלול וזה קול הברה. או שיריח שזה ריח באוש וזה ריח ערב וכיוצא באלו. והשלישי, דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים ע"ה ומן הצדיקים. וצריך האדם, שהוא בעל דעה, לחלק בדעתו גם במחשבתו כל הדברים שהוא מאמין בהם, ויאמר: שזה האמנתי בו מפני הקבלה, וזה האמנתי בו מפני ההרגשה, אבל מי שיאמין בדבר אחד שאינו משלושת המינים האלה, עליו נאמר פתי יאמין לכל דבר" (רמב"ם, איגרת לחכמי קהל עיר מארשילייא - על ענייני אצטגנינות ומזל).
הפסוק הקודם דיבר על אדם שסוגר את ליבו ואינו מוכן לקבל עצות*; הפסוק שלנו מדבר על הקיצוניות השניה - אדם שמאמין לכל דבר שאומרים לו.
הקבלות
פתי - טוב או רע?
בספר משלי, הפתי הוא דמות שלילית. אולם במדרש ובחסידות, הפסוק פתי יאמין לכל דבר קיבל משמעות חיובית!:
1. ה' פיתה את משה להתקרב לסנה בכך שהשמיע לו את קולו של אביו: "הדא הוא דכתיב פתי יאמין לכל דבר. מהו פתי? - א. נער, שכן בערביא קורין לנער פתיא;... ב. לשון פתוי, כמה דתימא וכי יפתה איש...: בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על משה, טירון היה משה לנבואה. אמר הקדוש ברוך הוא: אם נגלה אני עליו בקול גדול אני מבעתו, בקול נמוך בוסר הוא על הנבואה. מה עשה? נגלה עליו בקולו של אביו. אמר משה: הנני, מה אבא מבקש? אמר הקדוש ברוך הוא: איני אביך אלא אלהי אביך, בפתוי באתי אליך, כדי שלא תתירא..." (רבי יהושע הכהן בר נחמיה על הפסוק "אנכי אלהי אביך", שמות רבה ג א); "מהו החילוק בין "פתי יאמין" כפשוטו לדרגא ד"פתי יאמין" שנאמרה אודות משה רבינו - אמונה שלמטה מהשכל ואמונה שלמעלה מהשכל!" ([http://www.chabad.fm/425/3246.html פתגמי רבותינו נשיאנו: תפילה וחנוכה .
2. "טוב יותר להיות פתי יאמין לכל דבר, דהיינו להאמין אפילו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם באמת, מלהיות חכם ולכפור בכל..." (רבי נחמן מברסלב, שיחות הר"ן ק"ג).
3. "ולכן, כל ישראל, אפילו... אלה שאינם שייכים לשכל ולהבנה בגדולת הקבה, הם מאמינים בה', שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה, - כוח האמונה קולט את מה שהשכל וההבנה אינם יכולים להשיג, כי "פתי יאמין לכל דבר..." - הפתי תופס כל דבר על-ידי האמונה בו. הרי, שתפיסתו של דבר שלא על-ידי הבנתו בשכל, היא על-ידי אמונה. ברם, כשמדובר על דבר שהשכל מסוגל לתופסו, אלא שהוא, הפתי, אין לו שכל והוא תופסו ב"אמונה" - יש בכך משום חסרון. ואילו כשמדובר אודות אלקות, שהיא למעלה לגמרי מ"שכל". אין כל דרך אחרת "להשיגה", אלא על-ידי אמונה בלבד.
וכך אומר ה"תניא": ולגבי הקב"ה, שהוא למעלה מן השכל והדעת, ולית מחשבה תפיסא בי' כלל - אין שום מחשבה ושכל המסוגלים להשיגו כלל, הכל כפתיים אצלו יתברך, - כולנו כפתיים גמורים לגביו, שכן בשכל אי אפשר להשיגו, ומן ההכרח להשיגו על-ידי אמונה שלמעלה מהשכל, כדכתיב: "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך וגו'", כלומר שבזה שאני בער ובהמות - אני תמיד עמך. - עם הקבה" (תניא חלק א יח), .
ייתכן שהמקור לגישה החסידית הוא בספר תהלים, (תהלים קטז ו): "שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה', דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ"*. דוד המלך מעיד על עצמו שהיה פתי! הוא עשה שטויות שגרמו לו להיות דַּל, ולמרות זאת ה' הושיע אותו והעלה אותו לגדולה.
שלמה, המלך החכם, גינה את הפתי, וממנו למדו הרמב"ם, הרלב"ג ושאר המפרשים ההולכים בדרך החכמה והשכל;
דוד, המלך החסיד, העיד על עצמו שהיה פתי, וממנו למדו ר' נחמן, בעל התניא ושאר הצדיקים ההולכים בדרך החסידות.
תרגום מצודות: החכם ירא (יפחד) מדבר המפחיד ונשמר ממנו, ולזה הוא סר מן הרעה ולא תבוא עליו; אבל הכסיל מתמלא עברה להתקצף על כל, ובוטח בעצמו שלא יאונה לו רעה, ולא כן הוא; וקיצר בדבר המובן מעצמו.
תרגום ויקיטקסט: אדם חכם, כאשר הוא שומע על סכנה, ירא (חושש ונזהר) מפניה וסר (מתרחק) מכל מעשה שיכול להיגמר רע; ולעומתו - אדם כסיל מתעבר (מתעצבן) כאשר מנסים להזהיר אותו מפני סכנות, מתעבר (עובר שוב ושוב) על כללי הזהירות, ובטוח שלא יקרה לו כל רע.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד טז.
דקויות
ממה ירא החכם?
1. מכל צרה שעלולה לבוא עליו: "ירא מהדברים ומפחד, ובסיבה זה ישמור עצמו מרע" (רלב"ג, וכן מצודות). בפרט, הוא נזהר מצרות וסכנות שאנשים אחרים מזהירים אותו מפניהן - לא מתעלם מאף אזהרה.
2. מחטא שהוא עלול לחטוא בטעות: "החכם, אף על פי שהוא סר מרע בכל יכולתו וחפצו, הוא ירא פן יתעה במעשה ויקצר בחובתו." (ר' יונה), או מפורענות שעלולה לבוא עליו אם יחטא (רש"י).
3. מה' (אבן עזרא); "החכם, על-ידי שהוא ירא מה', על-ידי כך סר מרע, ולא ייטה מעצת החכמה, כי המוסר תייסר כוחות נפשו מעבור הגבול" (מלבי"ם), "חכם ירא את ה', וסר מרע מלעשות עבירה" (הגר"א).
4. מבני אדם: "החכם ירא, מפחד תמיד, ולכן סר מלהרע לשום אדם, כי (משנה אבות ד ג): " אין לך אדם שאין לו שעה ", וינקום נקמתו ממנו" (הגר"א).
במה מתעבר הכסיל?
1. מתעבר (=מתמלא עֶבְרָה, כועס) על כל אדם שמנסה להזהיר אותו מסכנות, ובוטח לגמרי בדעתו; וכן (משלי כח כו): "בּוֹטֵחַ בְּלִבּוֹ הוּא כְסִיל, וְהוֹלֵךְ בְּחָכְמָה הוּא יִמָּלֵט"*.
2. מתעבר (=עובר שוב ושוב) על כללי הזהירות: "עובר במקום שיש לטעות, ובוטח בה' שלא יבוא לידי רע, והוא ביטחון הכסילים" (הגר"א).
3. מתעבר (=עובר שוב ושוב) על מצוות ה', ובוטח שיינצל מעונש: "מתחזק לעבור בחזקה... בהיכלו בוטח לומר לא תבואני רעה" (רש"י), או "בוטח בה' שימחול" (הגר"א).
4. מתעבר (=עובר שוב ושוב) על כללי הזהירות הרוחניים, ובוטח שלא ייכשל בחטא: "מתקרב אל הרע... בוטח שלא יקרנו עוון" (ר' יונה), "הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחלה..." "וכסיל מתעבר ובוטח"" (רמח"ל, מסילת ישרים ג).
5. "מתכעס נגד חבירו ומריע לחברו, ובוטח שלא יוכל לעמוד נגדו לעולם" (הגר"א, ודומה לזה אבן עזרא, רלב"ג, מצודת דוד).
הקבלות
פסוק נוסף עוסק בזהירות מרעה לעומת עבירה על חוקי הזהירות:
(משלי כב ג): "עָרוּם רָאָה רָעָה ויסתר[וְנִסְתָּר], וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ"*
ישנם שני הבדלים בין הפסוקים - בין החכם לערום, ובין הפתי לכסיל:
- הערום נסתר מרע רק לאחר שהוא רואה אותו; החכם סר מרע עוד לפני שהוא רואה אותו - הוא מקבל עצות, ירא ונזהר. מכאן, שהגירסה המדוייקת של הפתגם הידוע היא "ערום יודע לצאת מבעיות, שחכם בכלל לא נכנס אליהן".
- הפתי עובר (על כללי הזהירות) פעם אחת, נענש, ואז לומד מהטעות של עצמו; הכסיל מתעבר (= עובר שוב ושוב), בטוח שלא יקרה לו כל רע, ואינו לומד אפילו מהטעויות של עצמו. כשאנו נתקלים שוב ושוב בצרות או מכשולים, התגובה החכמה היא לראות בכך סימן שיש משהו רע במעשינו, ולנסות לתקן אותם, ולא לחזור שוב ושוב על אותן טעויות.
ניתן לראות בפסוקים אלה גם הנחיות חינוכיות לסוגים שונים של תלמידים. לדוגמה, כדי לשכנע תלמידים שלא כדאי להם להמר:
- לתלמיד החכם - היודע ללמוד - נוכל להראות הוכחה מתימטית לכך שבהימורים יש יותר סיכוי להפסיד מאשר להרוויח, שהרי "חכם ירא - וסר מרע".
- לתלמיד הערום - היודע להיזהר - נוכל להראות אנשים שהפסידו את כל רכושם בהימורים, שהרי "ערום ראה רעה - ונסתר".
- לתלמיד הפתי - המתפתה בקלות - נצטרך לאפשר להתנסות בעצמו בהימורים, שיראה שבסופו של דבר הוא מפסיד, ואולי החוויה השלילית הזאת תגרום לו להתרחק מהימורים מסוכנים יותר, שהרי "פתיים עברו ונענשו".
- ולתלמיד הכסיל - השונא ללמוד - גם זה לא יעזור, שהרי "כסיל מתעבר" [=עובר שוב ושוב] "ובוטח", אך ייתכן שנוכל להשתמש ברגש הכעס - נוכל להסביר לו, שכאשר הוא מפסיד, בעל הקזינו מרוויח, ו"למה שתהיה פראייר ותיתן לו להרוויח על חשבונך?"; ואז - אולי - "הכסיל יתעבר" [=יכעס] וייזהר...
על חשיבות הפחד, ראו גם (משלי כח יד): "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה"*, ועל הסכנה שבבטחון עצמי מופרז, ראו גם (משלי כח כו): "בּוֹטֵחַ בְּלִבּוֹ הוּא כְסִיל, וְהוֹלֵךְ בְּחָכְמָה הוּא יִמָּלֵט"*.
חכמי המדרש הביאו מספר דוגמאות מהמקרא לפסוק זה:
1. לאברם נאמר, (בראשית טו א): "אַל תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ", ומכאן שאברם ירא: "חכם וסר מרע - ירא, זה אברם, שנאמר לו: אל תירא. ממי היה מתיירא? - משם בן נח, שהרג את בני עילם (במלחמה המתוארת בפרק יד, הרג אברם את המלכים שהיו מבני שם)... והיה מתיירא לומר שהרגתי בנו של צדיק, עכשיו יקללני ואמות" (תנחומא על בראשית טו סימן טו).
2. משה חשש לצאת בשליחות ה': "משה עבד ה', כשמעו דבר ה', חושד תמיד בשכלו ובהבנתו, עד שהיה חרד ומתפחד משגגת עצמו, וכל זה מעצם חכמתו, כמו שנאמר חכם ירא וסר מרע, והיפוכו וכסיל מתעבר ובוטח" (ר' יוסף אבן כספי, משנה כסף על שמות ו13; ראו גליונות נחמה).
3. שבט יששכר חששו לייעץ לאחשוורוש להעניש את ושתי, כי ידעו שהוא הפכפך וישנה את דעתו: "חכם ירא וסר מרע - זה שבטו של יששכר, וכסיל מתעבר ובוטח - אלו שבעת שרי פרס ומדי [שייעצו לו לסלק את ושתי, עצה שהוא התחרט עליה]." (אסתר רבה ד א). וכן דרשו באותו אופן את משלי כב3 שהבאנו למעלה.
תרגום מצודות: קצר אפים, שאינו מאריך אפו וממהר לכעוס, היא לו לאיוולת; ואיש מזמות, הנמשך אחר מחשבות לבו לבל יפלס דבר הטובה היא אם רעה, יהיה שנוא לכל - לשמים ולבריות.
תרגום ויקיטקסט: אדם קצר-אפיים (עצבני, שנשימות אפיו מתקצרות כשהוא כועס) יעשה איוולת (שטות) כי יפעל בחוסר שיקול-דעת; אולם יש אדם הרבה יותר מסוכן ממנו - איש קר-רוח, המתכנן מזימות נקם מחושבות ושקולות; הוא ראוי להיות שנוא.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד יז.
דקויות
מה הקשר בין שני חלקי הפסוק? ומה המסקנה המעשית?
1. שני חצאי הפסוק מתארים נזקים של כעס:
- אף = ביטוי חיצוני של כעס, נקמה; קצר אפיים = הנוקם במהירות, תוך זמן קצר; איוולת = שטחיות; קצר אפיים יעשה איוולת = אדם הממהר לנקום, לא יוכל לשקול כראוי את מעשיו, וסופו שינהג בשטחיות. ומצד שני -
- מזימה = תוכנית שמטרתה לפגוע בזולת; ואיש מזימות יִשָּׂנֵא = אדם המתכנן תוכניות מפורטות במטרה לפגוע בזולת, מזימותיו יתגלו וכולם ישנאוהו.
מי שמוציא את כעסו מהר יעשה מעשים שטחיים, ומי ששומר את כעסו בבטן יהיה שנוא על כולם. והמסקנה המעשית: לא לכעוס בכלל (ע"פ ר' יונה גירונדי, וכן מלבי"ם).
"יש אדם, שכאשר מישהו עושה לו דבר רע - הוא נוקם בו מייד! הוצאת לי עין - אני אוציא לך שתיים! אולם, יש כאלה שלא נוקמים מייד, אלא אומרים 'חכה, חכה, הנקמה עוד תגיע ובגדול...' והם יושבים וזוממים מזימות איך לנקום על הרעה שנעשתה להם. בא שלמה המלך ו'מנער' את שניהם מהחלום! קצר אפיים יעשה איוולת - זה שנוקם מהר עושה שטות! ואיש מזימות יישנא - וזה שזומם איך לנקום, יהיה שנוא לכל, לשמיים ולבריות! מנקמה לא מרויחים אף פעם! אז מה הדרך הנכונה? פשוט - לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך אני ה'... להרגיל עצמו לומר: 'כל מה שה' עושה - הכל לטובה', ואם זה טובה - למה לנקום??" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, יא אלול ה'תשע"ב).
2. הפסוק בנוי כסיפור עם סוף מפתיע. החצי הראשון מתאר אדם קצר-אפיים - אדם עצבני, שנשימות אפיו מתקצרות כשהוא כועס. אדם כזה אינו שולט במעשיו ועושה איוולת (שטויות). קל מאד לשנוא אותו. אבל החצי השני מפתיע ואומר, שיש איש אחר שדווקא אותו ראוי לשנוא - איש שאינו מתעצבן ולא כועס, אולי אפילו מדבר בנימוס ובאדיבות, אבל בליבו הוא מתכנן מזימות נקם! זהו האיש המסוכן באמת (ע"פ גליה). והמסקנה - להיזהר מאדם שמסתיר את כעסו, יותר מאדם שמביע את כעסו בגלוי.
3. שני חצאי הפסוק מתארים שני קצוות בהתנהגות:
- אפיים = פנים, משל להבטה ובחינה של המציאות; קצר אפיים = "שלא יביט בענינים כי אם בקצרה ובמהירות, מזולת שיתיישב בהם - הנה הוא יעשה איוולת" (רלב"ג).ומצד שני -
- מזימה = מחשבה עמוקה; איש מזימות = "שחושב מחשבות רבות וזמן ארוך אם ראוי לעשות הדברים אם לא, הנה ישנא, כי לא ישיגו ממנו האנשים מבוקשם רק בקושי עצום מאד" (שם).
הפועל בחיפזון יעשה שטויות, והחושב יותר מדי לא יעשה כלום, והמסקנה - להתרחק משני הקצוות וללכת בדרך האמצע.
הקבלות
הפסוק שלנו מדבר על הנזקים של עשיית מעשים מתוך כעס; פסוק 29 בפרקנו מדבר על הנזקים הנגרמים ממחשבות של כעס*.
תרגום מצודות: הפתאים אוחזים באיוולתם כאדם בנחלתו; וערומים אוחזים בדעת ועושים אותה כתר לראשם ויתפארו בה.
תרגום ויקיטקסט: אנשים פתיים מתפתים להאמין בהשקפת-עולם אוילית (שטחית), "נתקעים" בה כמו בנחלת-אבות, ואינם מסוגלים להחליף אותה; אולם אנשים ערומים (פיקחים) בוחנים כל מידע שהם מקבלים מכל הכיוונים כמו כתר המקיף את הראש; הם שולטים בעולם המידע כמו מלך שהכתר בראשו.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד יח.
דקויות
נחלות בארץ הדעות
הפסוק ממשיל את עולם הדעות והרעיונות לארץ שיש בה נחלות, וכל אדם מקבל בה נחלה לפי מעשיו:
- הפתיים משתכנעים בקלות ומאמינים לאנשים אוילים ושטחיים, שמדברים בביטחון-עצמי וטוענים שהדעות שלהם בדוקות היטב, וכך נוחלים ומקבלים מהם את הדעות השטחיות, ונחלתם בארץ-החכמה היא האיוולת - הדעות שטחיות.
- לעומתם, הערומים לא מאמינים לכל דבר: הם מכירים את דרכי ההטעיה, ויודעים שלא כל אדם שיש לו ביטחון עצמי הוא באמת אדם חכם ומעמיק; לכן, כאשר הם שומעים דעה, הם מכתירים אותה, בודקים אותה בעצמם מכל הכיוונים לפני שהם משתכנעים להאמין בה, וכך זוכים לנחלה של דעת.
וערומים יכתירו דעת
1. יכתירו מלשון כִּתּוּר, הקפה מכל הכיוונים, כמו ב(שופטים כ מג): "כִּתְּרוּ אֶת בִּנְיָמִן, הִרְדִיפֻהוּ..." (שם בבניין פיעל, ואצלנו בבניין הפעיל): בודקים כל מידע מכל כיוון אפשרי לפני שהם מקבלים אותו.
2. יכתירו מלשון כֶּתֶר, סמל למלכות: מכבדים את הדעת, מתפארים בה ושמים אותה בעדיפות ראשונה: "יעשוהו כתר לראשם" (רש"י, מצודות).
3. זוכים לכתר של כבוד כתוצאה מהדעת: "יכתירו - יקנו כתר הדעת, ויעלו לגדולת החכמים." (אבן עזרא); כדברי המשורר: "דעה חכמה לנפשך, והיא כתר לראשך" (דונש בן לברט, דרור יקרא, בית אחרון).
הקבלות
כל אחד מבני ישראל קיבל נחלה בארץ ישראל, ונצטווה לדבוק בה ולא להעבירה לאחר, (במדבר לו ז): "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...""לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו", (מלכים א כא ג): "וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ".
בפסוקנו, המושג נחלה הוא משל לחלק שאדם מקבל ודבק בו ולא יכול להינתק ממנו. האיוולת (= שטחיות) היא נחלתם הקבועה של הפתיים (= אנשים המשתכנעים בקלות): הם "מקבלים בירושה" דעה שטחית ממישהו אחר, ודבקים בה בלי לבדוק אם היא נכונה או לא.
תרגום מצודות: בסוף הדבר יהיו הרעים שחים (כפופים מושפלים ונכנעים) לפני הטובים, והרשעים יסבבו על שערי בית צדיק לשאול לחם.
תרגום ויקיטקסט: אנשים רעים השתחוו בהכנעה לפני אנשים טובים, ואנשים שהורשעו טרחו והגיעו ונקשו על שערי צדיק כדי לפצות אותו על הנזק שגרמו לו (- זה החוק שקבעתי בממלכתי).
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד יט.
דקויות
רוב המפרשים פירשו את הפסוק כמתאר את גמולם של הטובים והרעים בעתיד - הרעים יצטרכו להשתחוות לטובים, והרשעים יצטרכו לבוא אל ביתם של הצדיקים ולהיכנע בפניהם (רש"י, מלבי"ם, הגר"א ועוד). אולם לפי זה היה ראוי לכתוב בלשון עתיד או עבר מהופך, "ישוחו / וְשחו רעים לפני טובים"; מדוע נכתב הפסוק בלשון עבר? כמה תשובות:
1. השימוש בלשון עבר רומז לאירוע שקרה (ראו "הקבלות").
2. הפסוק מתאר את מעמדם של הרעים והרשעים בעיני הטובים והצדיקים: "אף על פי שהרשעים נכבדים בעולם לפעמים ודרכם צלחה, כמה הם שפלים ושחים בעיני הטובים, ורוב תקפם וכבודם - לא הדר להם לפני הטובים... ושחו הרשעים במעמד הצדיקים ובחברתם..." (רבי יונה).
3. ולענ"ד ייתכן ששלמה מתאר את דרכי הנהגתו ואומר, "בזמני, שַחוּ רעים לפני טובים; אני כמלך תמיד דאגתי לכך שהרשעים יבואו אל שערי הצדיק". ויש כאן גם הנחיה מעשית לשלטון, כמו פסוקים נוספים הנראים כמתארים גמול וניתן לפרשם כעצות לשלטון. ההנחיה כאן היא, שאדם שהורשע בדין וצריך לפצות את חברו, יטרח יילך בעצמו אל מקומו של חברו כדי לשלם לו את הפיצוי המגיע לו, ולא יטריח את הנתבע הצדיק לרדוף אחריו.
הקבלות
1. פרעה שיעבד את בני ישראל בכוח, אבל בסוף הושפל ונאלץ להשתחוות להם, (שמות יא ח): "וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲוּוּ לִי לֵאמֹר 'צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא', וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף" (ע"פ דעת מקרא).
2. בני עלי לקחו את בשר-הקרבנות בכוח, אבל בסוף הורדו מהכהונה ונאלצו להשתחוות לכהנים הצדיקים שבאו במקומם, (שמואל א ב לו): "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְתַּחֲוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם".
3. כך יהיה גם בעתיד - הגויים הרשעים, שעינו את עם ישראל בגלות בכוח, ישתחוו לעם ישראל, (ישעיהו ס יד): "וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ, וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ, וְקָרְאוּ לָךְ עִיר ה' צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל".
תרגום מצודות: גם לרעהו (לעני כמותו) ישנא רש, עם כי הדרך להיות אוהבים בשווים בדבר מהדברים; ואוהבי עשיר רבים - בין עניים בין עשירים.
תרגום ויקיטקסט: אדם רש (עני) שנוא אפילו על רעהו (מכרו הקרוב), ולאדם עשיר יש אוהבים רבים, אולם -
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד כ.
דקויות
המצב הכלכלי של האדם משפיע על יחסנו אליו - אנחנו מעדיפים להיות בחברתם של עשירים, שיכולים לעזור לנו, מאשר בחברתם של עניים, שרק מבקשים עזרה מאיתנו.
הפסוק שלנו מתאר את הנטייה הטבעית הזאת של האדם - לשנוא את רעהו העני, ולאהוב את העשיר;
הפסוק הבא ממשיך את הרעיון ומזהיר מפני נטיה זו*.
הקבלות
רעיון דומה נזכר ב(משלי יט ד): "הוֹן יֹסִיף רֵעִים רַבִּים, וְדָל מֵרֵעהוּ יִפָּרֵד"*. בפסוק שלנו בפרק יד, העוני קודם לעושר; בפרק יט, העושר קודם לעוני.
ייתכן שהמסר בפרק יד מכוון למכריו של העני: "אל תזלזלו במכר העני שלכם, כי ייתכן שיהפוך לעשיר ואז כולכם תרצו להיות חברים שלו"; והמסר בפרק יט מכוון לעשיר: "אל תתלהב יותר מדי מהחברים הרבים שלך, כי אם תתדלדל מנכסיך, כולם יעזבו אותך".
תרגום מצודות: המבזה לרעהו הוא חוטא, והמראה לענוים חנינה ואהבה, אשרי לו.
תרגום ויקיטקסט: - המרגיש בוז (זלזול) כלפי רעהו העני הוא חוטא לה'; ומי שהעניים מוצאים חן בעיניו והוא מתייחס אליהם בחֵן ובנועם, יזכה לאושר רב.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד כא.
דקויות
בהמשך לפסוק הקודם, הפסוק מזהיר מפני הנטיה הטבעית לשנוא ולבוז למכרים עניים (הקישור בין הפסוקים ע"פ מלבי"ם ודעת מקרא).
רֵֵע אינו דווקא חבר; כל מכר נקרא "רֵע". מי שיש לו מכר חסר-כל, צריך להיזהר ולבדוק את עצמו היטב, האם הוא מתחיל לבוז לו או לשנוא אותו; ואם הוא שם לב שרגש מסוג זה מתעורר בו, שישנן לעצמו את הפסוקים האלו.
רוב המפרשים פירשו לפי גירסת הכתיב עניים. לפי גירסת הקרי ענוים, יש לפרש שהפסוק אינו מתייחס ל"דל גאה, שאין הדעת סובלתו, ואינו ראוי לחמלה וחנינה, שהרי ה' יתברך מוריש את העשיר כדי להכניעו, ואם הוא נכנע - מושך עליו איזה חוט של חסד, שלא יהיה נעזב לגמרי בין מן העליונים בין מן התחתונים. אבל אם אינו נכנע, ויעיז פנים לתמוך את גאוותו, אפילו הדעת העליונה אינה יכולה לסבלו, וכל שכן הדעת של התחתונים, ולא יהי לו מושך חסד, כי הכל מואסים בו מפני גאוותו הסרוחה שאין לה על מה שתסמוך, כי תחנונים ידבר רש, כדי שימצא מי שיחמול על עניותו" (רמ"ד ואלי).
הקבלות
פסוקים רבים מגנים את היחס השלילי לעניים, ומשבחים את היחס החיובי:
- (משלי יד לא): "עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן"*
- (משלי יז ה): "לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה"*
- וכך אמר הנביא, (ישעיהו נז טו): "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ: מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים": ה' אוהב דווקא את האנשים שרוחם שפלה ונמוכה - דווקא את העניים; ולא את האנשים שרוחם גבוהה והם בזים לרעיהם.
בספר משלי ישנו פסוק נוסף עם הביטוי בז לרעהו, (משלי יא יב): "בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב, וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ". הפסוק ההוא מכוון לאדם שפוגעים בו - שלא ייעלב כי מי שפוגע בו הוא חסר-לב; והפסוק שלנו מכוון לאדם הפוגע - שיידע שהוא חוטא ויפסיק לזלזל במכריו, ובפרט בעניים*.
תרגום מצודות: החורשים (חושבים) רע, הלא תועים הם בדעתם, כי חשבו על הזולת ובאמת עליהם תשוב; אבל החושבים טוב, הוא חסד ואמת, כי בעבור מחשבתם הטובה ימשך עליהם חסד, ויאומת מחשבתם על מי אשר חשבו הטוב עליו.
תרגום ויקיטקסט: אנשים החורשים (מתכננים בסתר) מעשה רע, ופוגעים בזולת ללא התראה, בוודאי יטעו ויפגעו בחפים מפשע; אולם אנשים החורשים בסתר מעשה טוב, ומיטיבים לזולת ללא פרסום ויחסי ציבור, יצליחו לעשות חסד אמיתי, מדויק ולאורך זמן.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד כב.
דקויות
הפסוק מדבר על אנשים החורשים = מתכננים תוכניות עמוקות בסתר ליבם. הוא מגנה את החורשים רע ומשבח את החורשים טוב; מכאן שאסור לשמור בסוד תוכניות שעלולות להזיק לזולת, אבל מותר ואף רצוי לשמור בסוד תוכניות של חסד ועזרה לזולת.
הלא יתעו חורשי רע
יתעו - מהשורש תעה = טעה = שגה, איבד את דרכו, התפזר. "הונח על הרוצה ללכת בדרך זה והולך באחר, והושאל לכל התועה בדעתו" (מצודת ציון).
1. חורשי-רע תועים - שוגים מבחינה מוסרית - כאשר הם מנסים לפגוע באדם בסתר, ללא התראה.
2. הם בוודאי יתעו - יטעו בשיקול-הדעת שלהם. ייתכן שהם פועלים מתוך כוונה טובה, לעשות צדק ולהעניש את החוטאים. אך אם הם עושים זאת ללא התראה, הם עלולים לטעות ולפגוע בחפים מפשע או להפריז בחומרת העונש.
3. וענשם יהיה שהם יתעו - יאבדו את דרכם ויתפזרו לכל עבר וייכשלו בתכניתם (דעת מקרא).
ולעומת זאת -
וחסד ואמת חורשי טוב
מותר ואף רצוי לשמור בסוד מעשים טובים שהאדם עושה עם הזולת; ניתן לפרש זאת לפי כמה משמעויות של הביטוי חסד ואמת:
1. חסד ואמת = מעשה טוב שנעשה ללא ציפיה לקבלת גמול; כשהאדם שומר את מעשיו הטובים בסתר, הדבר מוכיח שהוא עושה חסד אמיתי, שלא על מנת לקבל פרס.
2. חסד ואמת = הבטחה וקיום ההבטחה; כשהאדם שומר את תוכניותיו הטובות בסתר, ואינו מתפאר בהן לפני שהוא יכול לבצען בפועל, הוא לא מסתכן בהבטחות ללא כיסוי, ההבטחה וקיומה באות יחד.
3. חסד ואמת = מעשה טוב שמתמיד באופן אמין לאורך זמן; אדם העושה מעשים טובים בסתר, ואינו עסוק בפרסומת ויחסי ציבור, יכול להשקיע יותר במעשים הטובים עצמם, וכך הוא מצליח להתמיד בהם גם כשהתקשורת משתעממת ומפסיקה לדבר עליו.
4. חסד ואמת = מעשה טוב שמגבילים אותו, כך שלא יפגע במידת האמת; אדם השומר את תוכניותיו הטובות בסוד, קל לו יותר לעשות מעשים טובים בצורה מדוייקת המתאימה לאישיותו של המקבל; הוא לא נתון ללחצים מסוג "למה נתת לו יותר מאשר לי?!".
הקבלות
בספר משלי יש פסוקים רבים שמדברים נגד חורשי רע - אנשים שמתכננים להרע לחבריהם ומסתירים את תוכניותיהם:
- (משלי ג כט): "אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ".
- (משלי ו יד): "תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע, בְּכָל עֵת מדנים[מִדְיָנִים] יְשַׁלֵּחַ".
- (משלי ו יח): "לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה".
- (משלי יב כ): "מִרְמָה בְּלֶב חֹרְשֵׁי רָע, וּלְיֹעֲצֵי שָׁלוֹם שִׂמְחָה"*.
- (משלי יד כב): "הֲלֹא יִתְעוּ חֹרְשֵׁי רָע, וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב"*.
- (משלי כו כג): "כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ, שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע"*.
- (משלי כו כד): "בשפתו[בִּשְׂפָתָיו] יִנָּכֵר שׂוֹנֵא, וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה. כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ - אַל תַּאֲמֶן בּוֹ, כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ. תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹן, תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל. כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל, וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב. לְשׁוֹן שֶׁקֶר יִשְׂנָא דַכָּיו, וּפֶה חָלָק יַעֲשֶׂה מִדְחֶה".
הדבר אסור אפילו כשהמעשה הרע עצמו אינו אסור, לדוגמה, ע"פ חז"ל, כאשר איש מחליט לגרש את אשתו ואינו מספר לה על כך, אסור לו להתנהג בצורה שתגרום לה לחשוב שהוא אוהב אותה, כי גם זו הטעיה שנכללת במושג "חרישת רע".
מצד שני, כאשר הסוד קשור למעשה טוב, רצוי לשמור עליו בסתר, כמו שנאמר:
- (משלי יד כב): "הֲלֹא יִתְעוּ חֹרְשֵׁי רָע, וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב" - אדם שמתכנן להיטיב עם רעהו ומסתיר את תוכניותיו - עושה בכך "חסד ואמת"*.
אולם מה דינו של סוד שאינו קשור כלל לזולת - לא לרע ולא לטוב?
נראה שבמקרה זה מותר לשמור את הדבר בסוד, כפי שניתן ללמוד מהפסוקים המגנים את מי שמגלה את סודותיו של רעהו, ראו (משלי כ יט): "גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל, וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב"*.
כל עוד הדבר אינו גורם רע לאחרים, מותר לאדם לשמור סוד, ואסור לאחרים לגלות את סודותיו.
תרגום מצודות: בכל דבר עצבון ועמל יגיעת המלאכה יהיה לאדם יתרון וריוח מה; אבל דבר שפתים, העמל בו הוא אך למחסור, כי ברוב דברים לא יחדל פשע.
תרגום ויקיטקסט: בכל מקרה עצוב יש יתרון כלשהו, גם כשאנו עצובים על דבר-מה שאיבדנו עדיין נותר (נשאר) לנו הרבה; אולם דיבור מרובה בשפתיים בתלונה ותרעומת על אותו מקרה עצוב, עלול להחמיר את המצב ולהביא אך למחסור גדול יותר.
/ בכל מעשה יצירתי שמטרתו לְעַצֵּב (לשנות) את המציאות יש יתרון כלשהו; אולם דיבור-שפתיים שאינו מביא לידי יצירה הוא רק מחסור ובזבוז-זמן.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד כג.
דקויות
לפי רוב הפירושים, הפסוק מציג ניגוד - בין עֶצֶב שיש בו מוֹתָר (= יתרון), לבין דְּבַר שְׂפָתַיִם שיש בו רק מַחְסוֹר (= חיסרון). ניתן לפרש את הפסוק לפי משמעויות שונות של השורש עצב:
1. עצב = צער וכאב; דבר שפתיים הוא תלונות ו"קיטורים" על המצב, בין אם הם נאמרים לאדם אחר או אפילו לה' (ראו "הקבלות"): "על כל רע שבא על האדם, צריך להתעצב בלבו, ולזכור כי בא לו זה בעונותיו, ויהרהר תשובה בלבו... בכל עצב יהיה לו מותר ושכר, וכל זה בלבו; אבל אם מוציא בשפתיו, הוא דרך תרעומת, שמתרעם על שנעשה לו ככה, וזה יהיה למחסור...'" (מלבי"ם, וכן רמ"ד ואלי). רעיון דומה נמצא גם ב(קהלת ז ב): "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה, בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ"*.
לפי זה יש לפרש שהמילה דבר מציינת אמירה קשה, אמירה של דין. כשהאדם מתרעם על דבר שהעציב אותו, וטוען שנעשה לו עוול, הוא פונה אל מידת הדין, וייתכן שבחינה מדוקדקת יותר תגלה שמגיע לו פחות (כמו תלמיד שמערער על ציון של בחינה, ובבדיקה החוזרת מתברר שמגיע לו ציון נמוך יותר ממה שקיבל...).
- אולם, בפסוקים אחרים המושג דבר שפתיים אינו מציין דווקא דיבור של דין ותלונה, למשל ב(מלכים ב יח כ): "אָמַרְתָּ אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה, עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי?" המושג דבר שפתיים מציין דיבור ריק שאין מאחריו מעשים.
- ועוד, בפסוקים אחרים נאמר שדווקא הדיבורים יכולים לעזור לאדם עצוב להתגבר על הצער ולהסיק ממנו מסקנות חיוביות, (משלי יב כה): "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה, וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה"*.
באופן דומה, יש שפירשו עצב = צער שהאדם מצטער על עוונותיו. בעצב כזה יש יתרון, כי הוא גורם לו לשבור את לבו ולשוב אל ה', ומתוך הדבקות בה' הוא מגיע לשמחה אמיתית: "העצב... יגיע ויבא ממנו איזה יתרון, והיינו השמחה האמיתית בה' אלהיו, הבאה אחר העצב האמיתי לעתים מזומנים על עונותיו במר נפשו ולב נשבר, שעל-ידי זה נשברה רוח הטומאה וסטרא-אחרא ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים" (תניא חלק א כו, ודומה לזה בפרק לא; ראו גם יתרון האור מן החושך).
וכן יש שפירשו שהכוונה למצב-רוח רציני, התרחקות מצחוקים מיותרים, "לכן ייסר אדם את עצמו שלא ישחק, ושלא יקנה לו רב או חבר משחק, שנאמר (ירמיהו טו יז): "לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז"; וכתיב בכל עצב יהיה מותר" (אורחות צדיקים שער השמחה).
- אולם, לפי פירושים אלה לא ברור הקשר לדבר שפתיים ולאך למחסור.
2. עצב = צער, דבר שפתיים = עצה טובה (כמו בפסוק מספר מלכים שהובא למעלה); לפי זה הכוונה היא, שתמיד יהיה יתר (עודף) בעצב (צער), ותמיד יהיה חסר (מיעוט) בדבר שפתיים (עצה טובה) (אביתר כהן).
- אולם, חוץ מהעובדה שעצב יש הרבה ועצה טובה יש מעט - מה הקשר בין שני הדברים? מדוע הם נזכרו בפסוק אחד? ומה המשמעות המעשית של הפסוק עבורנו?
3. עצב = עבודה קשה ומאומצת: "גם העמל נקרא עצב, כי עצב בעמלו" (מצודת ציון), "בכל יגיע מלאכה יהיה רווח, אבל דברי הבל אך למחסור" (רש"י, ר' יונה גירונדי, מצודת דוד). מותר - יתרון והרוחה.
- אולם, במציאות אנחנו רואים שלא כל מאמץ מביא ליתרון (וכמו שכתוב גם בתנ"ך, למשל חבקוק ב13: "הֲלוֹא הִנֵּה מֵאֵת ה' צְבָאוֹת, וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי אֵשׁ, וּלְאֻמִּים בְּדֵי רִיק יִעָפוּ"); גם ספר משלי מדגיש במיוחד את חשיבות החכמה והמחשבה, ולא דווקא את המאמץ הפיסי הקשה. אילו הכוונה היתה להדגיש את חשיבות העשיה, היה כתוב "בכל מעשה יהיה מותר...".
4. ולענ"ד יש לפרש: עצב = עיצוב = נתינת צורה לחומר: בכל עבודה יצירתית, המעצבת ומשנה את המציאות, יהיה יתרון כלשהו, אבל בדבר שפתיים שאינו מביא לידי מעשה יש רק חיסרון. לפי זה, הפסוק ממשיך את הרעיון שבפסוק הקודם, (משלי יד כב): "וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב" - רצוי לשמור בסוד תוכניות לעשות מעשים טובים*.
ואפשר לשלב את שני הפירושים השונים לשורש עצב: כשאדם מרגיש עֶצֶב (צער), במקום לדבר ולהתלונן, עליו לחשוב מה עדיין נותר לו, ומתוך כך לחשוב איך לעצב ולשפר את מצבו.
לפי פירושים אחרים, אין כאן ניגוד אלא הסבר או הקבלה:
5. בכל דבר עצוב שקורה לאדם, או בכל עבודה מעייפת ומעציבה, יש יתרון. החצי השני מסביר מהו היתרון: כשהאדם עצוב או עייף, הוא מדבר פחות - דברי שפתיו הולכים וחסרים (כלומר מתמעטים); ספר משלי מדבר הרבה על התועלת שבשתיקה; כשהאדם עצוב, הוא מתכנס בתוך עצמו, מדבר פחות, מקשיב יותר וחושב יותר, וכך יש לו סיכוי להשיג יתרון בחכמה ובתבונה.
6. כל עצב שהאדם מצטער על דברים שקרו לו, או כל פסל חומרי שהאדם מעצב ומפסל , הם מיותרים ואינם מועילים; והדיבורים על כך, לא רק שהם מיותרים - הם גם מזיקים ומביאים חיסרון;
- אולם, מבנה הפסוק מראה בבירור על ניגוד: מותר - מחסור. פסוק נוסף במבנה זה - משלי כא5: ""מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר, וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר"" - מחזק את הטענה שגם בפסוק זה יש ניגוד. וכן פסוקים נוספים עם הביטוי "אך למחסור".
- אולם, לפי זה לא ברור החצי השני של הפסוק ודבר שפתיים אך למחסור - אם הכוונה לדיבור מיותר, אז למה דווקא דבר שפתיים, והרי גם מחשבה מיותרת או מראה מיותר מביאים למחסור?!
8. עוד מצאנו בדברי חז"ל: ""ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כתיב" "!?" "(רש"י: כשאדם מראה את עצמו עצב - יהיה לו שכר). אמר" " ליה: אנא - תפילין מנחנא!"" (בבלי ברכות ל ב).
ופירשו: ""הוראת המילה עצב היא מלשון טפח עצב, כביטוי חז"ל (עירובין ג:), רוצה לומר, שהוא מצומצם ומכוון בשיעורו (ע' בספר הכתב והקבלה על בראשית ו ו, שמבאר בזה הרבה כתובים)... כאשר"" ראה אותו ששמחתו היתה במידה גדושה, אמר לו... יש יתרון בצמצום והגבלה, ומר עבר את הגבול! אמר לו: אני מניח תפילין, רוצה לומר, אופי השמחה שלי איננה כמו שאתה חושב, שמחה מופרזת שתפריע מעיון עמוק בלימודים, אלא שמחתי היא מסוג שמחה של קיום מצוה, המביאה לידי התרוממות הנפש ועונג רוחני"" (דברי יעקב שם).
- אולם, לפי שני הפירושים קשה להסביר מה הקשר לחצי השני של הפסוק - ודבר שפתיים אך למחסור.
הקבלות
רבים מגדולי ישראל התמודדו עם קשיים מעציבים, ודווקא מתוך העצב הם התהוו ונהיו יותר משאר העם; העֶצֶב עִצֵּב ובנה אותם; אולם כאשר דיברו יותר מדי בשפתיהם הם עוררו את מידת הדין ונחסר מהם חלק מהיתרון הזה:
1. יוסף התעצב בבית פוטיפר ובבית הכלא, והתחסר כאשר התלונן בפני שר המשקים המצרי: "בכל עצב יהיה מותר - כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו היה לו יתרון ממנה, למה? שנטל את בתה. ודבר שפתים אך למחסור - על ידי שאמר לשר המשקים "זכרתני והזכרתני", נתוסף לו שתי שנים" (בראשית רבה פט ב), "אתה מוצא, לא היה יוסף ראוי לינתן בבית האסורין אלא עשר שנים, מפני שהוציא דבה על עשרת אחיו; ועל ידי שאמר לשר המשקים (בראשית מ, יד): "כי אם זכרתני אתך והזכרתני אל פרעה", ניתוסף לו עוד שתי שנים, שנאמר (שם מא, א) "ויהי מקץ שנתים ימים"" (שמות רבה ז א),
2. משה התעצב כשה' נגלה אליו מתוך הסנה ושלח אותו אל פרעה, והתחסר כאשר הביע התנגדות לשליחות: "בכל עצב יהיה מותר - בכל הדברים שאדם נושא ונותן בהם דברי תורה הוא נוטל עליהן שכר. יכול אף בדברי בטלה כן? תלמוד לומר ודבר שפתים אך למחסור... וכן אתה מוצא במשה, בתחלה היה ראוי הדיבור להתיחד עליו בפני עצמו, ועל ידי שאמר (שמות ד, יג): "שלח נא ביד תשלח", נאמר לו (שמות ד, יד): "הלא אהרן אחיך הלוי"..." (שמות רבה ז א), ומצד שני, אהרן אחיו שתק כשמתו שני בניו, וזכה שהדיבור התייחד אליו, (ויקרא י ג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"*.
3. חנה התעצבה כשהיתה עקרה, והתחסרה כשהרבתה יותר מדי בתפילה: "ודבר שפתיים אך למחסור - חנה,""על-ידי שריבתה בתפילה, קיצרה ימיו של שמואל, שאמרה וישב שם עד עולם, והלא אין עולמו של לוי אלא חמישים שנה..." (ירושלמי ברכות פ"ד ה"א).
4. גם הרמב"ם, הרמח"ל, הבעש"ט, הראי"ה קוק ועוד רבים מגדולי ישראל התמודדו עם התנגדות שהעציבה אותם אך גם עיצבה את אישיותם המיוחדת ותרומתם הייחודית לעם ישראל (ע"פ גליה).
5. אימרה המיוחסת לר' נחמן מברסלב מביעה רעיון דומה לפסוקנו: "מי שלא מוכן להצטער מעט - סופו שיצטער הרבה...".
תרגום מצודות: חכמים - אם מצאו עושר, מעטר אותם, כי יוכר לַכֹּל תפארתם ונדיבות-ליבם בתתם לאביונים די המחסור ובפנים יפות;
וכסילים - במעשה איוולתם תוכר האיוולת הטמונה בליבם, כי בעבור היות כל מעשיהם איוולת, נראה מזה כי יש עוד הרבה איוולת תקועה בליבם, ויגולה בעת ההזדמן.
תרגום ויקיטקסט: עיטור הכבוד הניתן לחכמים, ההכרה החברתית שהם זוכים לה בזכות חכמתם, המאפשרת להם גם להשפיע מחכמתם על החברה, היא העושר שלהם, ואין להם צורך בעושר חומרי; אולם האיוולת (הגישה השטחית לחיים) של הכסילים גורמת להם להתייחס באיוולת (שטחיות) אל דברי הזולת, לשפוט את הזולת לפי עושרו ולא לפי חכמתו.
/ עושרם של החכמים הוא כמו עטרת (כתר), הוא מקנה להם כבוד ומאפשר להם להשפיע; אולם האיוולת של הכסילים נשארת איוולת גם כשהם מתעשרים, והם משתמשים בעושרם בצורה שטחית ולא מועילה.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד כד.
דקויות
עטרת חכמים עושרם
עטרת היא כתר, משל לכבוד והשפעה.
1. העושר נותן לחכמים כבוד, והם משתמשים בו להפצת חכמה. כך לפי המשנה: "...העושר... נאה לצדיקים ונאה לעולם" (רבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון בר יוחאי, אבות ו ח) והתלמוד: "משמת רבי אלעזר בן עזריה בטלו עטרות חכמה, שעטרת חכמים עשרם" (בבלי סוטה מט:), רבי אלעזר בן עזריה מובא כדוגמה לחכם שהיה עשיר וזכה לכבוד רב.
וכן רבים מהמפרשים: "עשרם עם חכמתם הוא תפארת ועטרת ראשם, כי העושר יועיל לחכמה" (אבן עזרא), "עטרת חכמים עושרם, מפני שדבריהם נשמעים... בעת הצליחם בעושר וכבוד, תעוז ידם, לאהוב הצדיקים, ולעורר יראת ה' יתברך ועבודתו בעולם, ולהשפיל הרשעים החנפים, ולהרים ראש האמת" (ר' יונה), "כי בו יוכרו תכונותיהם הטובות בנדיבות ובצדק ובעושר, גם כן יהיו פנויים לעיין בחכמה" (רלב"ג).
הדגמה לפסוק זה קיבלתי כשלמדתי הוראה והתנסיתי בהעברת שיעורים בבי"ס תיכון. לאחר השיעור אמרו לי התלמידים בזלזול "למה אתה רוצה להיות מורה?! המשכורות כל-כך נמוכות!". רמת השכר במקצוע קובעת גם את רמת היוקרה והכבוד שהמקצוע זוכה לו בעיני הבריות. התלמידים יודעים שהמורים שלהם מקבלים משכורות נמוכות, וכתוצאה מכך נוצרת תדמית שלילית, כאילו מי שעוסק בהוראה הגיע לשם רק משום שלא הצליח להתקבל למשרה טובה יותר. התדמית הזאת גורמת לתלמידים לזלזל במורים ובדברים שהם מלמדים.
2. ואפשר לפרש להיפך, שהכבוד שהחכמים זוכים לו בזכות חכמתם הוא העושר העיקרי שלהם - הם אינם צריכים רכוש חומרי. עושר הוא כמו שער שדרכו אדם מגיע אל המטרות החשובות לו: אצל רוב האנשים, המטרה העיקרית היא ההנאה החומרית, וכדי להגיע למטרה זו הם זקוקים לעושר חומרי; אבל אצל החכמים, המטרה העיקרית היא הפצת החכמה, וכדי להגיע למטרה זו הם זקוקים רק לעטרת, המעידה על כך שהחברה מכירה בחכמתם ומכבדת אותם. העטרת ממלאת אצל החכמים את אותו תפקיד שממלא העושר אצל אנשים פשוטים (ע"פ גליה).
3. יש שפירשו, שהחכמה של החכמים היא העושר העיקרי, או שהעובדה שהם שמחים בחלקם ומסתפקים במועט היא העושר העיקרי (מלבי"ם). אולם פירוש זה פחות מתאים ללשון הפסוק "עטרת חכמים עושרם".
איוולת כסילים איוולת
איוולת היא שטחיות, והכסילים הם שונאי החכמה. מדוע נזכרה פעמיים איוולת? כמה תשובות:
1. האיוולת הראשונה היא חטאם של הכסילים, והאיוולת השניה היא עונשם; הם עוסקים באיוולת, ולכן נשארת בידם רק איוולת. ובאופן דומה: "הכסילים - אין להם אלא איוולת בעולם הזה ואיוולת בעולם הבא" (רמ"ד וואלי פירוש שני).
2. האיוולת הראשונה היא תכונת אופי של הכסילים, והאיוולת השניה היא התוצאה שלה - התייחסות שטחית לדבריהם של חכמים שאינם עשירים מספיק.
3. "לפי שגם החכמים עושים איזה מעשה של איוולת כשהשעה צריכה לכך, אבל אינו ראוי להיקרא איוולת כי הוא לתכלית חכמה, כמו דוד שעשה את עצמו אויל ושוטה לפי שעה כדי להינצל מן הפלשתים... אבל האיוולת של הכסילים אינה אלא לתכלית איוולת, כי אין באיוולתם שום תכלית" (רמ"ד וואלי פירוש שלישי).
4. שטחיותם של הכסילים נשארת ללא שינוי גם אם הם מצליחים להתעשר: "אע"פ שיש להם עושר, לא יועילם להסירה מהם, כי אולתם בעשרם - אולת היא" (אבן עזרא). החזרה על המילה איוולת מדגישה את ההבדל בין החכמים לבין הכסילים: החכמים מצליחים להפוך כבוד לעושר, או להפוך עושר לכבוד; אך הכסילים לא מצליחים להפיק שום דבר טוב מהאיוולת, האיוולת נשארת ללא שינוי (ע"פ גליה). "העושר הוא מידה שהחכמים זוכים בה ופושעים ייכשלו בה" (רבנו בחיי, הקדמה לפרשת בחוקותיי).
5. בנוסף לפירושים אלה, יש שפירשו את המילה "איוולת" במשמעות שונה ממשמעותה המקובלת - פגם וקלקול (רש"י ורלב"ג), לוויה ותכשיט (דעת מקרא ע"פ המאירי) או ספקנות (מלבי"ם); או שפירשו שהחזרה באה להדגשה:""איוולת שאין כמוה" (אבן עזרא, ודומה לזה ר' יונה) או "איוולת אחר איוולת" (רמ"ד וואלי פירוש ראשון).
הקבלות
היחס בין חכמה לבין עושר נדון גם בספר קהלת:
- (קהלת ז יא): "טוֹבָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה, וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ" - טוב לחכמה שתהיה עמה גם נחלה, רכוש*
- (קהלת ט יא): "כִּי לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם" - החכמים הם לא בהכרח העשירים יותר; אך כאשר הם עשירים, העושר מביא להם כבוד, שכן:
- (קהלת ט טז): "טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה, וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים"*
ומצד שני:
- אגור בן יקה ביקש מה', (משלי ל ח): "שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי, רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי, הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי"*- הוא לא ראה את עצמו כ"חכם" (כמו שאמר בתחילת הפרק "ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע"), ולכן לא היה לו צורך בעושר.
- ע"פ (משלי ג לה): "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן" - החכמים ראויים לכבוד, כבוד הוא הנחלה הטבעית הראויה להם*; אך כדי שאכן יזכו לכבוד גם בעיני הכסילים והאוילים, הם צריכים שיהיה להם רכוש.
תרגום מצודות: עד אמת הוא מציל נפשות, כי אם יעיד להרוג הרוצח אז יציל מידו נפשות בני אדם, ואם יעיד לפטרו אז יציל נפש הנדון; ויפיח (המדבר) כזבים מציל בכזביו את איש מרמה, כי מסייע לו בעדותו.
תרגום ויקיטקסט: אדם המעיד עדות אמת מציל את שתי הנפשות - של הזכאי וגם של החייב; אולם אדם המעיד עדות מרמה ומבטיח לחייב שעדות זו תציל אותו הוא מפיח כזבים (מבטיח הבטחות-שווא שיגרמו אכזבה).
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד כה.
דקויות
נפשות - למה בלשון רבים?
1. הפסוק פונה לאדם שהיה עֵד לפשע, וחושש להעיד כי אינו רוצה להסתבך עם העולם התחתון: "דע לך, כשאתה מעיד אמת ומסייע להכניס פושע לכלא, אתה מציל נפשות רבות - נפשותיהם של כל הקרבנות העתידיים של הפושע!" (ע"פ מצודות).
2. הפסוק פונה לאדם היודע שחברו פגע באדם זר, ולא רוצה להעיד לטובת הזר כי חושב שכך יעזור לחברו: "דע לך, כשאתה מעיד אמת אתה מציל שתי נפשות - גם את נפש הנפגע אבל גם את נפש הפוגע! משפט צדק מאפשר לו לכפר על אשמתו ולשקם את חייו: "מציל נפשות - נפש העושק ונפש העשוק. נפש עשוק הוא מציל, כי השב ישיב לו העושק אשר עשק; ויציל נפש העושק מן העוון, ויכלאנו מבוא בדמים, ויחשוך נפשו מני שחת" (ר' יונה).
על פי הפשט, נפש = חיים, והפסוק מדבר על הצלה בעולם הזה; אך יש שפירשו שהכוונה לנפש הרוחנית, והפסוק מדבר על הצלה בעולם הנשמות: "כי הגוזל דבר מחברו ולא החזירו עד כלות ימיהם, מוכרחים שניהם, הגזלן והנגזל, לבוא בגלגול, ולכך, כשמחמתו תוחזר הגזילה לבעליה, הוא מצילם מגלגול" (הגר"א).
כמובן, בכל מקרה הכוונה לעדות בבית-משפט השופט בצדק.
ויפיח כזבים מרמה
החצי הראשון של הפסוק פונה אל העֵד, ומעודד אותו להעיד אמת כדי להציל נפשות; החצי השני פונה אל הנאשם, ומלמד אותו שלא לסמוך על עד שקר המבטיח להציל אותו:
כזב = הבטחה שאינה מתקיימת; עד מרמה, גם אם הוא מעיד לטובת הנאשם, לא יצליח להציל את הנאשם. בסופו של דבר המרמה תתגלה, ותגרום לו נזק רב יותר. ולכן, אם אדם מבטיח לנאשם שיציל אותו ע"י עדות של מרמה - זוהי הבטחת שווא, הוא מפיח כזבים ומבטיח הבטחות שלא יוכלו להתקיים.
הקבלות
ביטוי דומה נזכר בפסוקים:
- (משלי ו יט): "יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר, וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים"
- (משלי יד ה): "עֵד אֱמוּנִים לֹא יְכַזֵּב, וְיָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר"*
- (משלי יט ה): "עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה, וְיָפִיחַ כְּזָבִים לֹא יִמָּלֵט"*
- (משלי יט ט): "עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה, וְיָפִיחַ כְּזָבִים יֹאבֵד"*
תרגום מצודות: הליכת האדם ביראת ה' היא לו מבטח עוז, וגם לבניו יהיה מחסה לחסות בצל זכותו.
תרגום ויקיטקסט: כשאדם מרגיש בטחון עז בחשיבותה של יראת ה', הרגש הזה יעבור גם לבניו, וגם הם יבטחו בה' שיהיה להם מחסה (מגן ומציל).
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד כו.
דקויות
ניתן לפרש את מבנה הפסוק בכמה דרכים:
1. החצי הראשון, ביראת ה' מבטח עוז, מתאר את התכונה הטובה - בטחון עז ביראת ה'; החצי השני, ולבניו יהיה מחסה, מתאר את התוצאה של תכונה זו: כשהילדים רואים שהוריהם בוטחים בעוז בחשיבותה של יראת ה' (הזהירות מלעבור על מצוות ה' מתוך הכרה בגדולתו), גם הילדים ילכו בדרכיהם ויחסו בצל השגחת ה'.
2. רק המילים יראת ה' מתארות את התכונה הטובה, והמילים מבטח עוז, ולבניו יהיה מחסה מתארות את השכר - מי שירא את ה', ה' יבטיח לו הבטחות בעלות תוקף ועוז, כמו ש"נאמר באברהם (בראשית כב12) כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, והבטיחו (בראשית כב17) כי ברך אברכך" (רש"י, וכן מצודת דוד); וגם לבניו, שה' לא הבטיח להם שום דבר, ה' יהיה מחסה ומגן (הגר"א).
3. וייתכן, שהפסוק כלל אינו מתאר את השכר שה' נותן לירא ה', אלא את התוצאה הטבעית של יראת ה' - אדם שמכיר את גדולת ה', פוחד רק ממנו ולא פוחד מאף אדם אחר, כך שהיראה שלו למעשה נותנת לו שלוה ובטחון: "יראתו - בטח, ופחדו - השקט" (ר' יונה גירונדי), כדברי הפתגם העממי: "מי שפוחד מהאחד - לא פוחד מאף אחד; ומי שלא פוחד מהאחד - פוחד מכל אחד".
- אולם, גם אנשים יראי ה' פוחדים לפעמים מבני אדם, למשל (בראשית לב ח): "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ..."*. אמנם חז"ל פירשו שהוא פחד "שמא יגרום החטא", שמא ה' יחליט להעניש אותו על חטאיו*, ובכל זאת אי אפשר להגיד שהוא היה בטוח ושקט.
--- אולי יש להשוות עניין זה לבעלי-חובות - אדם שיש לו רק נושה אחד גדול, רגוע יותר מאדם שיש לו הרבה נושים קטנים. וצריך עיון.
4. ויש שפירשו שהפסוק מתאר את שכרו של ירא ה', לא בעולם החומרי אלא בעולם הרוחני - "החכמה בעצמה, בלא יראת ה', אינה מתקיימת... כי הגם שיודע חוקי החכמה.. בקל ימוט מחוקיה... רק יראת ה' היא תאסור כוחות הנפש במוסר, בל ימוש מחוקי החכמה בשום פעם..." (מלבי"ם) - יראת ה' נותנת לאדם ביטחון שיתנהג לפי חוקי החכמה ולא יתפתה אחרי יצריו.
הקבלות
יש פסוקים בתנ"ך המתארים גמול שנמשך לדורות:
(שמות כ ד): "לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי", ודומה לזה בדברים ה8-9 (ראו פוקד עוון);
(דברים ז ט): "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים, הָאֵל הַנֶּאֱמָן, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מצותו[מִצְוֹתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ, לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ, אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ"
(תהלים כה יב): "מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר? נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ"
(תהלים קיב א): "הַלְלוּ יָהּ, אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה', בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד. גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ, דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ"
(משלי יד כו): "בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז, וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה"*
(ירמיהו ב ה): ""כֹּה אָמַר ה': מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?... לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם, נְאֻם ה', וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב" (ראו מאבות עד בני בנים בספר ירמיהו).
אך יש פסוקים שבהם הגמול הוא רק לדור הנוכחי:
(ירמיהו לא כח): "בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד 'אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה'. כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת, כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו".
(יחזקאל יח ב): "מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר 'אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה'? חַי אָנִי נְאֻם ד' ה' אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל! הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה, כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה, הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת... בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲ""וֹן הַבֵּן, צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת רשע[הָרָשָׁע] עָלָיו תִּהְיֶה".
אולי הסיבה להבדל היא, שהפסוקים הראשונים מתייחסים, לא רק למעשים, אלא גם לרגשות שנלוים אליהם:
- בשמות ובדברים - לשונאיי, לאוהביי;
- בתהלים ובמשלי - ירא ה';
- בירמיהו - מה מצאו אבותיכם בי עוול...
כאשר המעשים של ההורים אינם מעשים טכניים וחיצוניים בלבד אלא נובעים מרגשות עמוקים של אהבה ויראה כלפי ה', או להבדיל שנאה, הם משפיעים על נפשם של הילדים ומטביעים בהם את הרגשות הללו. כך גדל הסיכוי שהילדים ילכו בדרכם של הוריהם.
תרגום מצודות: יראת ה' הוא מקור הנובע חיים, כי היראה תזהירו לסור ממוקשי מות, הם עוונות ופשעים.
תרגום ויקיטקסט: יראת ה' היא מקור הנותן חיים - היא מייעצת לאדם מה לעשות כדי לשפר את איכות חייו; יראת ה' עוזרת גם לסור ממוקשים (מכשולים) המביאים מוות - היא מייעצת לאדם מה לא לעשות כדי להינצל ממוות.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד כז.
הקבלות
1. הפסוק מדגיש, שיראת ה' עוסקת גם בהכוונה לטוב (מקור חיים) וגם בהרחקה מהרע (לסור ממוקשי מוות). כך גם בתהלים לד13-16: "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי, יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם. מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב? נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה; סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".
2. מה שנאמר בפסוקנו על יראת ה' נאמר בפרק הקודם על החכמה, (משלי יג יד): "תּוֹרַת חָכָם - מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת"*. ושני הפסוקים מכוונים לאותו עניין, שכן, (משלי ט י): "תְּחִלַּת חָכְמָה - יִרְאַת ה'"*.
תרגום מצודות: הדרת מלך נראה בעבור רוב העם אשר איתו; ובאפס (כשאֵין) עמו לאוֹם (עם) רב, אזי נראה הדרתו במה שהרוזנים (השרים) יחתו ויפחדו מפניו.
והוא למשל, לומר: הדרת המקום הוא כשרבים עושים את המצוה, ואם מועטים המה - אם יעשוהו ביתר שאת ובכוונה רצויה הם המהדרים את המקום.
תרגום ויקיטקסט: כשהעם בממלכה מתרבה, זהו הדרו וכבודו של המלך, כי הדבר מוכיח שהוא מושל בחכמה וכישרון; וכשהלאום בממלכה מתאפס (מתמעט מאד), הדבר עלול להביא על העם מחיתה (שבר) ורָזוֹן (רעב ומחסור).
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד כח.
דקויות
רֹב - פועל שמשמעו: התרבוּת. כאשר העם מתרבה, בתקופת שלטונו של מלך, הרי זו הדרת מלך, כבוד למלך המנהל את ממלכתו באופן שמאפשר ריבוי טבעי. מהי המשמעות המעשית של קביעה זו?
1. ריבוי אוכלוסיה הוא תופעה מבורכת. טענה זו מתאימה לעקרון שלפיו רביה היא ברכה, (בראשית א כח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". האדם הוא מלך החיות, וככל שהאדם מתרבה - כך גדל כוחו לשלוט בבעלי החיים: ברב עם - הדרת מלך.
האם טענה זו נכונה גם בימינו? הרי בימינו ישנן מדינות שבהן ריבוי האוכלוסיה גורם לצפיפות, מחלות ורעב!
החרדה מפני "התפוצצות" אוכלוסיה הינה חרדה היסטורית מוכרת, היא נזכרת כבר בכתביו של טרטוליאן איש קרתגו, בן המאה השנייה לספירה: "מספר בני האדם הינו עומס על הארץ שבקושי יכולה לשאת אותנו... אכן, מגפות, רעב, מלחמות ורעידות אדמה צריכות להחשב כתרופה לאומות וכסילוק העודפים של המין האנושי" (הציטוט מתוך הבלוג הירוק של בועז ארדר).
אוכלוסיית העולם באותו זמן היתה... כ-190 מיליון איש - 4% מאוכלוסיית העולם כיום! מסתבר שהעולם אכן יכול להחזיק הרבה יותר אנשים ממה שחשבו בעבר.
טענות דומות חזרו בצורות שונות לאורך כל ההסטוריה. כך למשל טען תומאס רוברט מאלתוס בסוף המאה ה-18; טענה שהופרכה היטב ע"י הנרי ג'ורג' (קידמה ועוני (1879), פרק ו).
מעבר לכך: ריבוי האוכלוסיה מאפשר דווקא להגדיל את אפשרויות המחיה של האדם: ככל שיש יותר אנשים בעלי כשרונות שונים, יש יותר אפשרות לשיתוף פעולה המאפשר את הקידמה הטכנולוגית. הקידמה הגדולה ביותר מושגת דווקא בערים הצפופות ביותר בעולם; קידמה זו מאפשרת להגדיל באופן משמעותי את כמות המזון שאפשר להפיק מהאדמה, לרפא מגפות, ולשפר את איכות החיים של כל בני האדם. בתנאים מתאימים, ריבוי אוכלוסיה הוא אכן ברכה.
מעבר לכך: על-פי השקפת היהדות, לכל אדם יש ערך גדול הרבה יותר מהערך הכלכלי שלו; יש לו נשמה ייחודית. בכל פעם שתינוק נוצר, ה' נותן בו נשמה חדשה מתוך מאגר של נשמות; כל נשמה במאגר היא שונה ומיוחדת, וכל אחת מהן חייבת לרדת לעולם הזה כדי לבצע את התפקיד הייחודי שרק היא יכולה לבצע. רק לאחר שכל הנשמות ישלימו את תפקידן, יגיע העולם כולו אל גאולתו. זו הסיבה הרוחנית למצוות "פרו ורבו"; ה' ציווה על האנושות לפרות ולרבות, לא רק כדי לפתח וליישב את כדור הארץ, אלא גם כדי לאפשר לכל הנשמות המיוחדות שבמאגר לממש את עצמן בעולם החומר.
ניתן להציג השקפה דומה במושגים מודרניים יותר: לכל אדם ישנו מטען גנטי מיוחד היוצר מבנה מוח ייחודי, וכתוצאה מכך יש לו פוטנציאל להגיע להשגות ייחודיות שאף אדם אחר לא יוכל להגיע אליהן; ככל שיש יותר אנשים בעולם, יש גיוון רב יותר בדעות וברעיונות.
מחקרים שנעשים בשנים האחרונות באירופה ובארה"ב מלמדים, שצמצום הילודה אכן מסכן את המדינה ואת התרבות - ראו למשל "ילדים זה ברכה" / אתר קיוונים. לכן ישנן מדינות רבות בעולם המערבי הנוקטות במדיניות מוצהרת של עידוד ילודה - ראו למשל "אמצעים לעידוד ילודה" / מרכז המחקר והמידע של הכנסת.
כמובן שריבוי אוכלוסיה אינו מספיק, צריך גם לדאוג שלאוכלוסיה המתרבה יהיה אוכל, גם זה אחד מתפקידיו החשובים של השלטון, (משלי יא כו): "מֹנֵעַ בָּר - יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר"*.
2. ויש מפרשים שהמשמעות המעשית נמצאת בפסוק הבא, (משלי יד כט): "אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת": המלך צריך להיות ארך אפיים ולא למהר לכעוס על בני עמו הפוגעים בכבודו, כי אם ימהר לכעוס אנשים יעזבו את הממלכה וכבודו יתמעט יותר.
מי המלך?
1. יש מפרשים שהפסוק הוא משל לכבודו של מלך מלכי המלכים הקב"ה: ככל שיש יותר אנשים שעובדים את ה' ביחד, כבודו גדל יותר. מכאן הסיקו כמה מסקנות הלכה למעשה, למשל:
- עדיף לברך ולהתפלל ביחד, גם אם זה יגרום להפסקה בלימוד בבית המדרש: "היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם; בית שמאי אומרים: כל אחד ואחד מברך לעצמו, ובית הלל אומרים: אחד מברך לכולן, משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך... ובית שמאי... קסברי מפני בטול בית המדרש" (בבלי ברכות נג א), "מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִשְׁמוֹעַ קְרִיאַת הַמְּגִלָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ רֹב אֲנָשִׁים, מִשּׁוּם דְּבְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (קיצור שולחן ערוך קמא).
- עדיף לשתף כמה כהנים בעבודות המקדש, גם אם כהן אחד יכול לעשות הכל בעצמו: "וקבל הכהן... נותנו לחבירו... בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ (שהיו כולן עסוקין בעבודה)" (בבלי פסחים סד ב (רש"י), רמב"ן על ויקרא א ו, מנחות סב א, ומחלוקת ב יומא כו א, בבלי זבחים יד ב, סוכה נב ב).
- יש מצוה, גם על מי שאינו עוסק בעבודת המקדש, להיות נוכח ולראות: "ומאי מצוה (יש בראייתן)? - (יש כאן מצוה משום) בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (בבלי יומא ע א).
- וראו עוד לגבי תקיעת שופר במוסף ראש השנה (בבלי ראש השנה לב ב), מכירת ספר תורה מעיר גדולה לעיר קטנה (בבלי מגילה כז ב), ועוד.
2. אולם, לפירוש זה ישנה סתירה-לכאורה מהעובדה שה' בחר בעם ישראל, למרות שהם מעטים (רמב"ן על דברים ז ו)! חכמי המדרש התייחסו לסתירה זו: "בוא וראה שבחו וגדולתו של הקב"ה, שאף על פי שיש לפניו אלף אלפי אלפים ורבי רבבות כתות של מלאכי השרת שישרתוהו וישבחוהו, אינו רוצה בשבחן של כולם, אלא בשבחן של ישראל, שנאמר ברב עם הדרת מלך, ואין עם אלא ישראל, שנאמר (ישעיהו מג כא): "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", בשביל שיגידו שבחי בעולם.... ובאפס לאום מחיתת רזון - אם הפסיקו עצמן מדברי תורה, אף אני אפסוק מהם דברי תורה" (רבי חמא בר חנינא, מדרש משלי (בובר) יד כח).
ויש שפירשו מכאן, שהפסוק מדבר על יתרון איכותי ולא כמותי: "ברב עם - שהצבור זכאים, הדרת הקב"ה הוא. ובאפס לאום - כשאינם דבקים בו, מחתת רזון - חסרון רזנותו הוא, כביכול נותן מכבודו לאלהי נכר ומשליט את האומות על בניו" (רש"י).
מעבר לכך, יש שפירשו שהפסוק מדבר דווקא על מלך בשר ודם, והוא בא להדגיש את ההבדל בין יראת ה' לבין מלך בשר ודם. ע"פ הפסוק הקודם, (משלי יד כז): "יִרְאַת ה' מְקוֹר חַיִּים, לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת", יראת ה' אינה תלויה במספר האנשים (ה' הרי בחר בעם ישראל המעטים), בניגוד לכבודו של מלך בשר ודם: "מה מאד הירא את ה' ית' בוטח ושלו, [יותר אפילו] מן המלך, כי הירא את ה' - אין בטחונו תלוי בבשר ודם, ובטחון המלך תלוי בבריות" (ר' יונה).
הקבלות
רָזוֹן
הכתיב המקובל הוא רוֹזֵן: (שופטים ה ג): "שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ רֹזְנִים", (ישעיהו מ כג): "הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן, שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה", (חבקוק א י): "וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס, וְרֹזְנִים מִשְׂחָק לוֹ", (תהלים ב ב): "יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ, וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד", (משלי ח טו): "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק"*, (משלי לא ד): "אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל, אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן, וּלְרוֹזְנִים או[אֵי] שֵׁכָר"*. מדוע נכתב כאן רָזוֹן?
1. המילה רָזוֹן היא שם מופשט, על משקל כָּבוֹד, המציין את כבודו ומעמדו של הרוזן, כמו רוֹזנוּת (כמו ש: מלוכה היא מעמדו של המלך, משרה היא מעמדו של השר, וכו'). ומכאן: מחתת רזון = שבירת כבודו של הרוזן.
2. המילה רזון, באותו כתיב כמו בפסוקנו, היא מהשורש רזה, ומציינת היפך שומן, (ישעיהו י טז): "לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן, וְתַחַת כְּבֹדוֹ יְקֹד יֵקַד כִּיקוֹד אֵשׁ". בפסוק זה הרזון מנוגד גם לכבוד (אולי כי השמן הוא כבד והרזה הוא קל), ומכאן: מחתת רזון = סכנה של אובדן הכבוד, כביכול כבודו של המושל עושה "דיאטה"... (וראו גם רמ"ד וואלי).
בניגוד לדעה המקובלת, לפיה ריבוי אוכלוסיה עלול לגרום לרעב ולרזון, קובע הפסוק, שדווקא כאשר יש מעט מדי אנשים, הסכנה של רזון גדולה יותר, כי יש פחות אפשרות לשיתוף פעולה ועזרה הדדית (ראו "עצות").
המילה רזון מופיעה בשני פסוקים נוספים - נשאיר לקוראים למצוא את הקשר לפסוקנו:
- (מיכה ו י): "עוֹד הַאִשׁ בֵּית רָשָׁע אֹצְרוֹת רֶשַׁע, וְאֵיפַת רָזוֹן זְעוּמָה"
- (תהלים קו טו): "וַיִּתֵּן לָהֶם שֶׁאֱלָתָם, וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם"
תרגום מצודות: ארך אפים - מי שאינו ממהר לכעוס - הוא רב תבונה, אבל קצר רוח הממהר לכעוס הוא מרים האולת על התבונה, כי על-ידי הכעס החכמה מסתלקת, ובוחר הוא אם-כן באיוולת יותר מן החכמה.
תרגום ויקיטקסט: היודע להאריך את נשימות אפיו, וכך להאריך את משך-הזמן שעובר עד שהוא מביע את כעסו באפיו (פניו), יש לו זמן רב להתבונן ולחשוב על האירועים שהביאו לכעס, ולהסיק מהם תובנות רבות;
ולעומתו - מי שתוך זמן קצר מעלה כעס ברוחו (מחשבתו), הגורם לרוחו (נשימתו) להתקצר, יוכל להרים (להסיק) רק מסקנות שטחיות של איוולת.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד כט.
דקויות
סבלנות משפרת את הכישורים השכליים
אף הוא ביטוי חיצוני לכעס; ארך אפיים הוא סבלני, המתאפק במשך זמן ארוך לפני שנותן ביטוי חיצוני לכעסו; ארך אפיים רב תבונה - מי שאינו כועס מהר על דברים רעים שקורים לו, זוכה להבין הרבה דברים חדשים - הוא מתבונן באירועים שקרו לו ומסיק מהם מסקנות שיעזרו לו להימנע מצרות בעתיד.
רוח היא משל למחשבות; קצר רוח הוא החושב בקיצור, הממהר להעלות מחשבות אל התודעה*; מרים = מסיק מסקנות; איוולת = שטחיות; וקצר רוח מרים איוולת - אדם הממהר להעלות מחשבות של כעס אל ליבו, לא יוכל להסיק מסקנות נבונות - הוא יבזבז את כל זמנו במחשבות עצבניות ובהאשמת אנשים אחרים - "למה הוא עשה לי את זה", "חבל שלא החזרתי לו", "הייתי צריך להגיד לו ש...", וכו', ויישאר בשטחיותו.
קצר רוח הוא גם אדם הנושף נשיפות קצרות ומהירות. לפי זה, הפסוק רומז על דרך להימנע מאיוולת - לנשוף נשיפות ארוכות ואיטיות, להרגיע את הכעס, ורק אז לדבר.
מֵרִים
1. מלשון מעלה ורוממות: "כאילו מרים אותה על הנס, שהכל מסתכלים בה ובאים להטיל דופי גנאי וביזיון בדרכי הנהגתו... לפי שהאיוולת לפי עצמה אינה אלא מידה גרועה... כשהיא מצויה בהדיוט, אבל כשנעשין מן המלך, שהנהגתו מפורסמת ועושה רושם, הוא נותן הרמת ראש לזאת המידה הגרועה, שתתנשא גם היא כפי נשיאותו, ונמצא שהקלקול שלו גדול מאד, כי הוא מקים את האיוולת מן העפר ומרים אותה מן האשפות" (רמ"ד וואלי).
2. מלשון העלאת מסקנות. גם הפועל הסיק (שממנו השם מסקנה) בא, כנראה, מהשורש נסק, שעניינו עליה. כי כשאדם מסיק מסקנה, הוא מרים ומעלה אותה מתוך ערימת העובדות. ומכאן: וקצר רוח מרים איוולת = מסיק מסקנות של שטות, מתוך כעסו.
הקבלות
הפסוק שלנו מדבר על נזקי הכעס במחשבה; נזקי הכעס במעשה נזכרו ב(משלי יד יז): "קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא"*: אדם שהוא לא רק קצר רוח (=ממהר לחשוב מחשבות של כעס) אלא גם קצר אפיים (=ממהר לפעול מתוך כעס), לא רק לעצמו מרים איוולת, אלא גם יעשה מעשים של איוולת*.
תרגום מצודות: מי שיש לו לב רפוי, ואינו מקשה לבו לנטור קנאה, הוא לו לחיי בשרים (רפואה), כי לא ידאג איך ובמה ינקום נקם; אבל המקשה לבו ונוטר קנאה (כעס), הוא סבה להביא רקבון בעצמותיו להתמדת הדאגה.
תרגום ויקיטקסט: לב שמרפה, עוזב ומשתחרר מכעסים ומחשבות רעות ומטרידות, מביא מרפא ומאריך את חייהם של הבשרים (איברי הגוף); ולעומתו, הקנאה גורמת ריקבון, מחלה וחולשה לעצמות הגוף.
/ חיי בשרים (אישות) מביאים מרפא, רוגע ובריאות לליבם של בני הזוג; ורקב עצמות (הזנחת החיבור בין איש לאשתו) מביא קנאה, כעס ועצבנות.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד ל.
דקויות
הקשר לפסוק הקודם
כדי לשמור על בריאות הגוף, יש לדעת להרפות ממחשבות רעות. הפסוק הקודם דיבר על כעס והפסוק שלנו מדבר על קנאה - שניהם רגשות רעים העלולים לגרום רקב עצמות - נזק לגוף ולנפש.
החיסון כנגד לשתי המחלות הללו היא לפתח לב מרפא - לב שיודע לעזוב ולהפסיק לחשוב מחשבות מטרידות. אם הלב יפסיק לחשוב מחשבות של כעס וקנאה, גם הגוף יהיה בריא יותר ויזכה לחיי בשרים.
"עיקר השגחתו תהיה תמיד על ליבו, כי ממנו תוצאות חיים לכל שאר האיברים, ולכן ישמרנו מן האנינות מן הכעס מן הקנאה והשנאה, שבכך יבלה בטוב ימיו ושנותיו בנעימים, ומה גם שבריאות הלב ממהר רפואתם של האיברים החולים... וכמה תחלואים באים על אדם מלבב דווי, שהרפואות אינן מועילות להם כלום, וכמה מתרפאים מלב שמח, כנגד סברתן של הרופאים" (רמ"ד ואלי).
בשרים
בדרך-כלל נאמר בָּשָׂר בלשון יחיד. מדוע בפסוק שלנו בשרים בלשון רבים? כמה תשובות:
1. בשרים = איברי הגוף השונים: "הלב נתון באמצעם של הבשרים... וממנו תוצאות חיים לכולם... כי כולם מתפעלים מן הלב" (רמ"ד וואלי, ע"פ משלי ד23).
2. בשרים = אנשים שונים: "הנה, הלב שהוא מרפא ונותן רפיון ומרגוע לכעסו הוא חיי בשרים, כי בזה תועלת לו לשמרו מהיפעלות הכעס, ובו גם-כן תועלת לשמרו מהרע שימשך ממנו לו ולזולתו, ולזה אמר כי הוא חיי בשרים" (רלב"ג).
3. בשרים = של איש ואשה: ראו "הקבלות".
מרפא
מַרְפֵּא - מהשורש רפא=רפה. לשורש זה ישנן שתי משמעויות: רפיון (עזיבה) ורפואה (בריאות). בפסוק שלנו שתי המשמעויות משתלבות: לב שמרפה ממחשבות שליליות הוא גם לב שמרפא את הגוף. הכוונה במיוחד להרפיה ממחשבות של כעס, שנזכרו בפסוק הקודם, (משלי יד כט): "אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת"*.
עצמות
1. עצמות הן משל לגוף ולבריאות הגוף; כשאדם מקנא, המחשבות לא נותנות לו מנוחה, הוא רוצה להשיג בכל מחיר את מה שיש לאחרים, ומרוב מתח - הבריאות שלו עלולה להיפגע: הקנאה אוכלת את עצמותיו ופוגעת בבריאות גופו.
2. עצמות הן גם משל לעצמיות, האישיות העצמית של האדם: כשהאדם מקנא בזולת, הוא מפנה את האנרגיות הנפשיות שלו למחשבה על מה שיש לזולת, וכתוצאה מכך מזניח את העצמיות שלו, והיא נרקבת (שמעתי מהרב משה פליקס).
הקבלות
בין איש לאשתו
המילה בשר מציינת לפעמים את איברי הגבר והאישה, (בראשית יז יג): "הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ, וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם", (ויקרא טו יט): "וְאִשָּׁה כִּי תִּהְיֶה זֹבָהּ, דָּם יִהְיֶה זָבָה בִּבְשָׂרָהּ"*, וכן את החיבור ביניהם, (בראשית ב כד): "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"*. לפי זה, חיי בשרים הם חיי אישות (לכן בשרים בלשון רבים - של האיש והאשה). חיי בשרים מביאים ללב מרפא - רפואה והרפיה.
גם המילה עצם, כמו המילה בשר, מציינת את החיבור בין איש לאשתו, (בראשית ב כג): "וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹּאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת". לפי זה, רקב עצמות הוא ריחוק בין איש לאשתו - מצב שבו העצם, האמורה לחבר ביניהם, נרקבת מחוסר שימוש. רקב עצמות מביא לקנאה בזוגות אחרים וגם קַנָּאוּת הנובעת מחשד לבגידה. זה נכון גם לאשה, (שיר השירים ח ו): "שִׂימֵנִי כַּחוֹתָם עַל לִבֶּךָ... כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה", וגם לגבר, (משלי ו לד): "כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר, וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם"*. ולכן, (משלי יב ד): "אֵשֶׁת חַיִל - עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה"*.
אחרי המוות
- חכמי התלמוד פירשו את הפסוק כפשוטו: מי שיש בו קנאה, עצמותיו נרקבות לאחר מותו. סיפור יפה ממחיש את הרעיון (בתרגום חופשי לעברית):
"אמר רב מרי: אפילו הצדיקים, לאחר מותם, נרקבים ונעשים עפר, שנאמר (קהלת יב7): "וישב העפר על הארץ כשהיה".
רב נחמן הזמין פועלים לחפור באחת הקרקעות שלו. פתאום ראו הפועלים אדם שהיה קבור שם, והתחיל לצעוק עליהם! ברחו הפועלים בבהלה וסיפרו לרב נחמן. בא רב נחמן ושאל אותו: מי אתה? אמר לו: אני אחאי בן יאשיה. אמר לו רב נחמן: והרי אמר רב מרי, שאפילו הצדיקים הופכים לעפר לאחר מותם! אמר לו רב אחאי: מיהו ה"מרי" הזה, שאני לא מכיר? אני לא מחוייב להתנהג לפי הקביעות שלו! אמר לו רב נחמן: והרי כתוב בקהלת "וישב העפר אל הארץ כשהיה"? אמר לו רב אחאי: מי שלימד אותך קהלת, לא לימד אותך משלי. במשלי כתוב רקב עצמות קנאה - "כל מי שיש לו קנאה בלבו - עצמותיו מרקיבים; כל שאין לו קנאה בלבו - אין עצמותיו מרקיבים"!
מישש רב נחמן את גופו, וראה שהוא אמיתי. אמר לו: יבוא אדוני אל ביתי! אמר לו רב אחאי: גילית על עצמך שאפילו נביאים לא קראת! הרי כתוב (יחזקאל לז13): "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי" - רק כשה' יפתח את קברינו, באחרית הימים, תהיה לנו רשות לעלות מהם. אמר לו רב נחמן: והרי כתוב (בראשית ג19): "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", וזה נאמר לגבי אדם הראשון, ומחייב את כל הצאצאים שלו? אמר לו רב אחאי: זה באמת יתקיים - שעה אחת קודם תחיית המתים..." (בבלי שבת קנב ב, ודומה לכך פירש גם בר קפרא בירושלמי נזיר ז ב, וגם ספר המידות השלם שער הקנאה).
תרגום מצודות: עושק דל מחרף (מגדף) את עושהו, כי בעבור חולשתו עושקו, וחושב הוא שאין ביד המקום שעשהו להצילו מיד עושקו; אבל החונן את האביון הוא מכבד את המקום שעשהו.
תרגום ויקיטקסט: העושק (מחזיק רכוש או מעכב תשלום המגיע ל-)דל (חלש ועני), לא רק בדל הוא פוגע - הוא גם גורם חרוף (ביזיון) לה' שעשה את הדל; ולעומתו, החונן (נותן מתנת-חינם מעבר למגיע ל-)אביון, לא רק לאביון הוא עוזר - הוא גם מכבד את ה' שעשה את האביון.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד לא.
דקויות
מדוע עושק דל - חרף עושהו?
דל הוא אדם חלש המתקשה להגן על זכויותיו; עושק הוא המחזיק ברשותו רכוש שמגיע לזולת; עושק דל הוא אדם המנצל את חולשתו של הזולת כדי למנוע ממנו את המגיע לו. זה יכול להיות, למשל:
- מעסיק שאינו משלם לעובד העני את שכרו, מתוך ידיעה שהעובד ימשיך לעבוד אצלו כי אין לו אלטרנטיבה (ע"פ מלבי"ם);
- אדם שגנב כסף מהזולת ואינו מחזיר לו, מתוך ידיעה שאין לו כסף וכוח לממן תביעה משפטית (ע"פ מצודות);
- מפעל שזיהם את האויר ואינו מפצה את האנשים שחלו כתוצאה מהזיהום, כי מערכת המשפט עמוסה מדיי ואינה מסוגלת לטפל בפניות מסוג זה;
- אדם שאינו נותן לעניים את המתנות המגיעות להם על-פי התורה (ע"פ הגר"א ודעת מקרא).
חרף = ביזה (מלשון חֶרְפָּה); עושהו = ה', שברא את כל בני האדם וביניהם גם את הדל; ה', שברא עולם ובו עניים ועשירים.
אדם שעושק דל פוגע לא רק בדל אלא גם בה' - הוא כאילו מחרף ומבזה את ה' שעשה את הדל ואת דלותו, כי:
1. הוא גורם למצב שבו אחד מהיצורים שה' ברא אינו מקבל את הפרנסה המגיעה לו, וזה ביזיון לבורא שכביכול כשל בתפקידו: "ה'... ברא את האדם... לטובתו, וכל בריה שברא - הכין לה מזונה, והכין לה הכלים שבם תצוד ותכין את מזונה, וזה מכבוד העושה... אמנם, האדם... הכין בטבע שהאדם יעזור לחברו... שהדל יעסוק במלאכה אצל העשיר שיש לו עבודה רבה וצריך לפועלים... ומי שעושק את הדל ואין נותן לו שכרו, חרף עושהו, כאילו בראו לרעתו ולא המציא לו טרפו וחיותו שבו יתקיים, וזה חרפה גדולה לעושהו, שיעשה בעל חיים ולא ימציא לו צרכיו..." (מלבי"ם). בעיית העוני היא לא רק בעיה של העניים, גם לא רק של ארגוני החסד או של ביטוח לאומי - זו בעיה של ה' בכבודו ובעצמו; כבודו של ה' נפגע כשיש עניים שאינם מתפרנסים בכבוד.
2. הוא מראה שאינו פוחד מה' אלא רק מבני אדם חזקים: "כי בעבור חולשתו, עושקו, וחושב הוא שאין ביד המקום שעשהו להצילו מיד עושקו..." (מצודות). כל אדם המנצל את חולשתו של הזולת כדי לפגוע בו מראה שאינו מאמין שיש כוח חזק יותר שיכול להגן על החלש, ולמעשה כופר בעיקר.
3. הוא גורם לעני עצמו לחרף את ה': "עושק דל, מחמת זה העני מחרף עושהו" (הגר"א); גם אנשים אחרים, הרואים את העני סובל, עלולים לחרף את ה', להפנות אצבע מאשימה כלפי הבורא שיצר את העוני בעולמו.
4. הוא עובר על מצוה מהתורה "לא תעשוק את רעך", וכן על המצוות הקשורות למתנות עניים (ע"פ דעת מקרא).
מדוע החונן אביון מכבד את עושהו?
אדם הנותן מתנת חינם לאביון מביא כבוד לה', כי:
1. הוא משתתף בשיכלול הבריאה למצב שבו לכל יצור יש פרנסה: "והחונן אביון במתנת חינם (כי האביון אינו יכול לעסוק במלאכה) הוא מכבד את עושהו, כי זה כבודו, שברא עשיר ואביון, שהעשיר ייתן צדקה ויקיים מצוות ה', שזה כבוד ה', שלא ברא דבר לבטלה" (מלבי"ם).
2. הוא מקיים בהידור, מעבר לחובתו, את מצוות ה' הקשורות לעזרה לנזקקים (ע"פ דעת מקרא).
3. הוא גורם לעני לכבד את ה': "כשאתם מחזיקים במעוזי, שהוא העני, שאני צריך להיות לו לעזר ולמעוז... הוא אינו מדבר נגדי..." (הגר"א).
4. ולפי הסוד, "המכבד את הדל - כאילו מכבד את השכינה, שהיא שווה אליו ממש... שאין לה מעצמה כלום" (ע"פ רמ"ד ואלי).
מבנה הפסוק
הפסוק ערוך כתקבולת ניגודית הפוכה (כיאסטית):
- התחלת הצלע הראשונה מנוגדת לסוף הצלע האחרונה: ההיפך של עושק דל, המונע מהזולת את המגיע לו, הוא החונן אביון, הנותן לו מתנת חִנָּם מעבר למגיע לו.
- סוף הצלע הראשונה מנוגד לתחילת הצלע האחרונה: ההיפך של חרף עושהו, הפוגע בכבודו, הוא מכבדו.
הקבלות
1. ה' אוהב את האנשים הענוים ומזדהה עמם, (ישעיהו נז טו): "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ: מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים". ולכן ה' כביכול "נפגע אישית" כשפוגעים בענים.
2. הביטוי חרף עושהו נמצא גם ב(משלי יז ה): "לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה" (פירוט; ראו גם מלבי"ם שם).:
- בפרק יד מדובר על פגיעה חומרית (עושק), ובפרק יז מדובר על פגיעה רגשית (לעג);
- בפרק יד הכינוי הוא דל, כינוי שמדגיש את החולשה וחוסר-האונים בפני פגיעה חומרית; בפרק יז הכינוי הוא רש, כינוי שמדגיש את הנחיתות החברתית והרגישות לפגיעה נפשית.
3. בפרק ג נאמר שיש לכבד את ה' על-ידי נתינת רכוש, (משלי ג ט): "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ, וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ"*; בפסוק שלנו נאמר בפרט, שכדי לכבד את ה' ברכוש יש לתת מתנות-חינם לאביונים.
גישות שונות לעוני
הקביעה שה' עשה את העניים מורידה מהעניים חלק מהאחריות למצבם (ראו "מי עשה את העוני?"), אבל היא גם יכולה להוביל למסקנה שאסור לעזור להם, שהרי אם ה' עשה אותם עניים הוא בוודאי רוצה שיישארו כך. עמדה זו הושמעה באופן חריף ביותר על-ידי תומאס רוברט מאלתוס (Thomas Robert Malthus), כומר אנגליקני שחי לפני כ-200 שנה בבריטניה, והשפיע מאד על ההגות המערבית בתחומי המדיניות, הכלכלה והדמוגרפיה. הוא טען שהמדינה צריכה לבטל לגמרי את כל הסיוע לעניים (שהיה באותה תקופה מצומצם ביותר, וכלל תמיכה מינימלית ליתומים ולנכים), ולאפשר לעניים למות ברעב. הוא ראה בכך פתרון לגידול בצפיפות האוכלוסיה. לטענתו: "העניים צריכים ללמוד שחוקי הטבע, שהם חוקי האל, גזרו עליהם לסבול כעונש על כך שלא צייתו לתוכחות החוזרות ונשנות שלהם; שאין להם כל זכות לתבוע מהחברה אפילו את הכמות הקטנה ביותר של מזון, מעבר למה שהעבודה שלהם מאפשרת להם לרכוש". מעבר לכך, הוא שאף "לרסן את הידיים הנדיבות (של תורמים פרטיים) מלעזור לאנשים במצוקה, באופן המעודד עצלות ואי-ראיית-הנולד אצל אחרים" (An Essay on the Principles of Population, 1817). ניתן למצוא דעות דומות (אם כי פחות קיצוניות) אצל הוגי דעות רבים וגם אצל אנשים פשוטים במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 (לסקירה ראו Richard Perlman, The Economics of Poverty, University of Wisconsin-Milwaukee, McGraw-Hill 1976).
בניגוד גמור לעמדה אכזרית זו, אומר הפסוק שלנו "ומכבדו - חונן אביון". חונן = נותן מתנת חינם; אביון = עני מרוד, שרוצה (אובה) כל דבר כי אין לו כלום; ומכבדו חונן אביון = אדם שנותן מתנת חינם לאביון מביא כבוד לה'.הסבר לרעיון זה ניתן למצוא בדברי רבי עקיבא בויכוחו עם טורנוסרופוס הרשע: "שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: 'אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?'""אמר לו: 'כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם.'""" "אמר לו [טורנוסרופוס]: 'אדרבה, זו שמחייבתן לגיהנם! אמשול לך משל למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו. והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך לא כועס עליו?!'...""אמר לו רבי עקיבא: 'אמשול לך משל למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו. והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך לא דורון משגר לו?!'..." (תלמוד בבלי, בבא בתרא י:). כולנו ילדיו של ה', וגם אם ה' עושה חלק מאיתנו עניים, הוא עדיין מעוניין שהאחרים יעזרו להם ויקלו את מצוקתם.
מעבר לכך, ייתכן שה' ברא עולם שיש בו עושר ועוני בדיוק למטרה זו, כדי לתת לעשירים הזדמנות לעזור לעניים, וליצור חברה אנושית מלוכדת, שבה אנשים תלויים זה בזה וקשורים זה לזה בקשרים של חסד ועזרה הדדית. ה' רצה לברוא עולם שיש בו זרימה של שפע מאדם לאדם, ולכן ברא אנשים מסויימים עם מחסור ואנשים מסויימים עם עודף. מי שמעביר חלק מהעודף שלו לאנשים שחסר להם, מכבד את ה' כי הוא מקיים את המטרה שלשמה עשה ה' את העושר והעוני.
תרגום מצודות: בעת בוא רעה על הרשע הוא נדחה מה' ולא יוסיף לבטוח עוד בו; אבל מי שיחסה בה' אף בהיותו קרוב למיתה, יחשב לצדיק.
/ בעבור הרעה שעשה, נדחה הוא לעשות עוד רעה אחרת, כי עבירה גוררת עבירה; אבל הצדיק, כאשר היצר הרע יסיתו לעבור עבירה, יחסה עצמו לְמָאֵן הסתתו בהזכיר לו יום המיתה, וכאשר אמרו רז"ל.
תרגום ויקיטקסט: כאשר רשע מת, הוא נשפט על רעתו אשר עשה, נדחה ונדחף החוצה מתוך צרור החיים שעם ה'; אולם כאשר צדיק מת, הוא חוסה ומוגן בצרור החיים של ה'.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד לב.
דקויות
המילה במותו רומזת שהפסוק מדבר על חיים שאחרי המוות:
1. הצדיק, לאחר מותו, חוסה תחת כנפי השכינה, "כשימות הוא בטוח שיבא לגן-עדן" (רש"י, וכן רמ"ד וואלי פירוש ראשון); אולם הרשע, לאחר מותו, נדחה, נדחף החוצה מתחת כנפי השכינה בגלל רעתו, כמו בדברי אביגיל אל דוד, (שמואל א כה כט): "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע".
2. או: הרשע, לאחר מותו, נדחה מתחת כנפי השכינה, אבל רק אם מת ברעתו ולא עשה תשובה; אולם אם עשה תשובה עד שהיה צדיק ביום מותו, יהיה גם הוא חוסה תחת כנפי השכינה, כי שערי תשובה אינם ננעלים (רמ"ד וואלי פירוש שני).
- אולם, רעיון החיים שלאחר המוות אינו נפוץ במקרא, ולפיכך יש שפירשו שהמילה במותו רומזת למצב של סכנת-מוות:
3. "רשע... אין לו תקומה לפני רעה אחת... וצדיק... חוסה בעת הרעה... כי גם במותו הוא חוסה בה' יתברך להציל נפשו ממוות..." (ר' יונה).
4. "בעת בוא רעה על הרשע הוא נדחה מה' ולא יוסיף לבטוח עוד בו, אבל מי שיחסה בה' אף בהיותו קרוב למיתה - יחשב לצדיק;" (מצודת דוד פירוש ראשון, רלב"ג).
- אולם, שם ה' לא נזכר בפסוק זה - לא נאמר "חוסה בה'" או "חוסה תחת כנפי השכינה"; ועוד: תכונה זו, של בטחון בה' עד המוות, מתאימה יותר לטיפוסים אחרים, כגון ירא ה', ולא דווקא לצדיק, שהוא האדם העושה צדק במעשיו.
5. "רשע... ברעת עצמו, שיחתור על הצדיק, בה בעצמה ייפול... אבל הצדיק, אף במותו חוסה עליו צדקו..." (הגר"א, ודומה לכך מלבי"ם)
- אולם, לא ברור מה זה משנה אם הרשע נופל ברעה שהוא עצמו יזם, או ברעה אחרת; וכן, לא ברור מה הקשר בין שני חלקי הפסוק - לפי פירוש זה, היה ראוי יותר לכתוב "וחוסה בטובתו צדיק" (כמו שהרשע נדחה בגלל מעשיו הרעים, כך הצדיק מוגן בגלל מעשיו הטובים).
המילה במותו יכולה גם לציין את חוויית המוות כפי שהוא נתפס בתודעתו של הצדיק:
6. "בעבור הרעה שעשה, נדחה הוא לעשות עוד רעה אחרת, כי עבירה גוררת עבירה; אבל הצדיק, כאשר היצר הרע יסיתו לעבור עבירה, יחסה... בהזכיר לו יום המיתה..." (מצודת דוד פירוש שני);
7. או: הצדיק חוסה, מוגן, בזכות עובדת מותו של הרשע (דעת מקרא, פירוש ראשון);
- אולם, המילה חוסה רומזת לדבר ממשי אשר מגן ומציל, ולא רק למחשבה או לעובדה. יום המיתה אינו מגן על הצדיק, הוא רק מסייע לו להתגבר על יצרו, והיה ראוי לכתוב, למשל, "ונעזר במותו צדיק".
8. ואולי יש לפרש את הפסוק בשינוי קל: "וחוזה במותו צדיק" - הצדיק חוזה במותו של הרשע, (תהלים נח יא): "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם"*, ומעניין שכמה פרקים לאחר מכן נזכר ביטוי דומה, (תהלים סד יא): "יִשְׂמַח צַדִּיק בה' וְחָסָה בוֹ, וְיִתְהַלְלוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב".
תרגום מצודות: בלב נבון - החכמה תמצא מנוחה, ולא יודיענה למי שאינו ראוי לה; ומעט החכמה אשר היא בקרב הכסילים - תודע לכל, כי מכריזה ברבים; "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא".
תרגום ויקיטקסט: בליבו של אדם נבון, החכמה נמצאת במנוחה - הנבון בטוח בחכמתו ואינו מרגיש צורך להוציא ולפרסם אותה בלי הרף; אולם בקרבם של אנשים כסילים, החכמה נמצאת "על קוצים", הם לחוצים להודיע ולפרסם בכל הזדמנות את מעט החכמה שלהם.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד לג.
דקויות
בקרב כסילים תיוודע
מה ייוודע בדיוק?
1. החכמה המעטה, שבקרבם של כסילים, כביכול תיוודע במהירות, כי הכסילים ימהרו לפרסם אותה כדי . אולי הם פוחדים שישכחו, אולי הם רוצים לזכות בכבוד. אולם בלב נבון תנוח חכמה = בליבו של אדם נבון החכמה יכולה לנוח - הוא אינו חושש שישכח את מה שהוא יודע, כי הוא יכול תמיד לפתח הכל מחדש; הוא אינו לומד חכמה כדי לקבל כבוד ולכן אין לו צורך דחוף לפרסם את חכמתו.
- יש שפירשו, שהכוונה לא דווקא לכסילים, אלא גם לחכמים שיש להם רגשי נחיתות, למשל: "בלב נבון תנוח חכמה - זה תלמיד חכם בן תלמידי חכמים, ובקרב כסילים תודע - זה תלמיד חכם בן עמי הארץ. אמר עולא: היינו דאמרי אינשי 'אסתירא בלגינא - קיש קיש קריא'" (בבלי בבא מציעא פה:; מדרש משלי).
2. החכמה שאין בקרבם של כסילים תיוודע - "תודע שאינה בקרבם, כי כל רואיהם יכירום במעשיהם כי כסילים הם ואין בהם תבונה" (רמב"ן על ויקרא כ יז).
3. החכמה של הנבון תיוודע כאשר הוא נמצא בין כסילים; הנבון נודע גם בלי לדבר, כדברי (קהלת ח א): "... חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא". הוא לא צריך לדבר דברי חכמה כדי שיבדילו בינו לבין הכסילים; גם כשהחכמה נחה בליבו, חכמתו נודעת ומבדילה בינו לבינם (ר' יונה).
הקבלות
1. המילה תיוודע מזכירה את מעשיו של גדעון בעיר סוכות, (שופטים ח טז): "וַיִּקַּח אֵת זִקְנֵי הָעִיר וְאֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים, וַיֹּדַע בָּהֶם אֶת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת". לפי חלק מהמפרשים, השורש "ידע" בספר שופטים מציין גם ייסורים כמו דקירות של קוצים, וייתכן שזו משמעותו גם בפסוק שלנו: בקרבם של הכסילים, החכמה היא "על קוצים", הכסילים מרגישים שהם חייבים להודיע ולהוציא החוצה את מעט החכמה שיש להם, ולא יכולים להתאפק.
2. רעיון דומה מובע בפתגם העממי המופיע בתלמוד "איסתרא בלגינא - קיש קיש קריא" (עולא, בבלי בבא מציעא פה:; מדרש משלי): מטבע אחד בכד עושה הרבה רעש, בעוד שכד מלא מטבעות הוא שקט (ראו רש"י על הפסוק).
3. בפסוקנו נאמר שבליבו של הנבון יש חכמה, אבל ההיפך לא נאמר - לא נאמר שבליבו של החכם יש תבונה; מכאן אפשר להסיק שהתבונה היא כישרון מתקדם יותר; ראו התבונה מכילה את החכמה.
תרגום מצודות: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, כי המה יתרוממו בעבור הצדקה; וחסד מעשה הצדקה של האומות יחשב עוד לחטאת, כי גוזלים מזה ונותנים לזה.
תרגום ויקיטקסט: עשיית צדק ומניעת עוול כלפי עמים אחרים תביא רוממות, כבוד וגדולה לכל גוי שיעשנה; אולם עשיית חסד (ותרנות, לפנים משורת הדין) לאומים אחרים עלולה להיות חטאת כאשר היא באה על-חשבון העם שלנו.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד לד.
דקויות
לפי ההבנה המקובלת, צדקה וחסד הם מילים נרדפות, ולכן אין זה ברור מה הפסוק בא ללמד - האם הצדקה היא טובה (תרומם גוי), או רעה (חטאת)?
בתלמוד הבבלי (בבא בתרא י:) מובאים שישה פירושים שונים לפסוק זה:
תניא: אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני! מהו שאמר הכתוב ( משלי יד,לד) צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת?
1. נענה רבי אליעזר ואמר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב (שמואל ב ז,כג) "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"; וחסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין - חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו, כמו שנאמר (עזרא ו,י) "די להוון מהקרבין ניחוחין לאלהה שמיא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי "...
- [ודעביד הכי - לאו צדקה גמורה היא? והתניא: האומר "סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא" - הרי זה צדיק גמור ( על דבר זה ומחשבה זו)! לא קשיא: כאן – בישראל, כאן - בעובד כוכבים ( ישראל דעתן לשמים, בין יחיה בין לא יחיה - אינו מהרהר אחר מדת הדין, אבל עכו"ם אינו נותן אלא על מנת כן, ואם לאו - מתחרט). ]
2. נענה רבי יהושע ואמר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב " ומי כעמך ישראל גוי אחד "; וחסד לאומים חטאת: כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין - חטא הוא להן, שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן, שנאמר ( דניאל ד,כז) " להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותיך וגו'".
3. נענה רבן גמליאל ואמר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד; וחסד לאומים חטאת: כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין - חטא הוא להן, שאין עושין אלא להתיהר בו, וכל המתיהר - נופל בגיהנם, שנאמר ( משלי כא,כד) "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון", ואין 'עברה' אלא גיהנם, שנאמר ( צפניה א,טו) "יום עברה היום ההוא" ( ביום הדין משתעי, בנבואת צפניה).
4. אמר רבן גמליאל: עדיין אנו צריכין למודעי: רבי אליעזר המודעי אומר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד; וחסד לאומים חטאת: כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין - חטא הוא להן, שאין עושין אלא לחרף אותנו בו, שנאמר ( ירמיהו מ,ג) " ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה" ( נבוזראדן קאמר ליה לירמיה כשהיה מגלה את ישראל לבבל).
5. נענה רבי נחוניא בן הקנה ואמר: צדקה תרומם גוי וחסד – לישראל; ו לאומים – חטאת. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברי ומדבריכם, לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל ולאומות העולם חטאת.
6. מכלל דהוא נמי אמר! מאי היא? - דתניא: אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל - כך צדקה מכפרת על אומות העולם.
אגב, נראה שרבן יוחנן בן זכאי שינה את דעתו באופן קיצוני: מפירוש 6 (המתייחס באופן חיובי למעשי הצדקה והחסד של אומות העולם) הוא עבר לתמוך בפירוש 5 (הטוען שאין כל צדקה וחסד אצל אומות העולם). אפשר להבין את השינוי הקיצוני הזה אם ניזכר שריב"ז חי בזמן חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים:
- ייתכן שפירוש 6 נאמר לפני חורבן הבית, כשריב"ז עוד חשב שיש אפשרות לחיות בשלום עם הרומאים, ולשתף איתם פעולה במעשי צדקה וחסד;
- אך לאחר חורבן הבית, כשראה ריב"ז את הזוועות שעשו הרומאים בשם ערכי החסד והמוסר שלהם, הוא שינה את דעתו ושלח את תלמידיו לחפש פירוש אחר.
- רוב התלמידים טענו שאכן יש מעשי חסד בגויים, אלא שהם נובעים מאינטרסים אישיים;
- אך הפירוש שהתקבל ביותר על דעתו של ריב"ז הוא פירוש 5, שלפיו אין שום צדקה וחסד בגויים, גם לא חסד שנובע מפניות אישיות.
חמשת פירושיהם של תלמידי ריב"ז, וכן חלק ממפרשי המקרא, מיישבים את הקושי שבפסוק על-ידי הבחנה בין מעשי ישראל לבין מעשי הגויים - אצל הגויים אין חסד אמיתי אלא רק חטאת: "שגוזלים מזה ונותנים מזה" (רש"י, מצודות, ודומה לזה רמ"ד ואלי), ובכיוון דומה: "כשהגוי עושה צדקה - אותו הגוי יתרומם... וכשעושים חסד, אז לא די שהם מתרוממים, אלא שהוא גם חטאת לשונאיהם של ישראל, שמחמת זה תחסר זכותם של ישראל..." (הגר"א).
- אולם, על-פי הפשט, הפסוק אינו מבחין בין עם ישראל לבין הגויים, ולכן לענ"ד אין זה פשוטו של מקרא.
פירושו הראשון של ריב"ז מסביר שהמושג חטאת בפסוק זה הוא חיובי - מכפר כקרבן חטאת. וכן חלק ממפרשי המקרא: "צדקה תרומם כל אומה... וחסד... תכפר על השגגות כחטאת" (ר' יונה);
7. מצד שני, יש שפירשו שהמושג חסד בפסוק זה הוא שלילי - חרפה: "כשהולכים בדרך הצדקה יתרוממו משפלותם... ו...החטאת היא להם חסד שהיא החרפה היותר גדולה" (מלבי"ם).
8. ולענ"ד, אפשר לפרש את המושגים חסד, חטאת כפשוטם: חסד הוא אכן שלילי - כשהוא נעשה בין עמים ופוגע בצדק:
צדקה היא עשיית צדק, לתת לכל אחד את המגיע לו; צדקה תרומם גוי - כשעם פועל כדי לעשות צדק עם עמים אחרים, הדבר מרומם אותו מבחינה רוחנית וחומרית, כמעשיהם של העמים שהצילו לקוחים למוות בזמן השואה, וכמו שציוותה התורה גם על עם ישראל היושב בארצו, (דברים כג טז): "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו" - מצוה לספק מקלט לעבדים נכרים הנמצאים בסכנה ורוצים להינצל ממוות שאינו צודק*.
חסד הוא מעשה שלפנים משורת הדין, מעבר למתחייב על-פי הצדק; וחסד לאומים חטאת - כשעם עושה חסד עם עמים אחרים, במקרים רבים הדבר מביא לחטאת וחיסרון, לדוגמה, כששולחים רופאים לטפל בחולים במדינות אחרות, שאינם בסכנת חיים (דבר שהוא מעשה של חסד ולא של צדק), הדבר פוגע בחולים שנמצאים אצלנו ואינם זוכים לקבל טיפול רפואי הולם.
אנשים פרטיים צריכים להשתדל לעשות גם צדקה וגם חסד, אבל בין עמים יש להסתפק בצדקה, כי חסד לעם אחר עלול להיות חטא כלפי העם שלנו.
הקבלות
החסד פסול במיוחד כאשר הוא נעשה כלפי עמים אויבים, שכן הוא מאפשר להם לפגוע באנשים חפים מפשע מהעם שלנו.
זה היה אחד מחטאיו העיקריים של אחאב מלך ישראל: לאחר מלחמת-מגן נגד ארם, שבה הצליח צבא ישראל להביס את הארמים, החליטו הארמים לבקש את חסדו של מלך ישראל, (מלכים א כ לא): "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו 'הִנֵּה נָּא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם, נָשִׂימָה נָא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל - אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ'".
מלך ישראל אכן עשה עמו חסד והחיה אותו למרות שהיה חייב מיתה. הנביא הוכיח אותו על כך ואמר לו, (מלכים א כ מב): "כֹּה אָמַר ה': יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד - וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ"; עשיתָ חסד עם האויב, במקום לעשות עמו צדק ולהחרים אותו. זמן קצר לאחר מכן, במלחמה נוספת בין ישראל לארם, הכה חייל ארמי את אחאב מלך ישראל והרגו - וחסד לאומים חטאת.
תרגום מצודות: בנקל יתרצה המלך לעבד משכיל, כי אף אם יכעוס עליו - יתרצה לו בעבור רוב שכלו; אבל על עבד הנמצא בו כל דבר בושה, לפי רוב הסכלות, עברתו (כעסו) עליו שמורה נצח.
תרגום ויקיטקסט: שביעות-רצונו ואהבתו של כל מלך נתונה לאדם העובד אותו בשכל, ביוזמה חכמה וכישרון; ולעומת זאת - עברתו (כעסו) של כל מלך תהיה נתונה לאדם העובד אותו ביובש, ברשלנות ובזלזול.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד לה.
דקויות
עבדי המלך
הפסוק מתאר את ציפיותיו של מלך (כשלמה) מעבדיו: הוא רוצה עבד משכיל וכועס על עבד מביש. מה הניגוד בין משכיל לבין מביש?
1. משכיל הוא המצליח מתוך מחשבה: המלך רוצה עבד שמקיים את הוראותיו מתוך הבנה ומחשבה, "ראש גדול", וכך עוזר למלך להצליח במטרותיו.
מביש הוא הנכשל מתוך חוסר-מחשבה: מלשון יובש, כמו ב(יואל א י): "שֻׁדַּד שָׂדֶה אָבְלָה אֲדָמָה כִּי שֻׁדַּד דָּגָן הוֹבִישׁ תִּירוֹשׁ אֻמְלַל יִצְהָר", או מלשון בושה. המלך כועס על עבד המקיים את הוראותיו ביובש, בצורה טכנית בלבד, "ראש קטן", וכתוצאה מכך גורם למלך להיכשל במטרותיו ומביא עליו בושה וכלימה.
2. משכיל הוא המצליחן שכשרונו גלוי לעין-כל: כבודו של המלך הוא, שעבדיו הם מוכשרים ומוצלחים.
מביש (מלשון בושה) הוא העושה מעשים שיש בהם קלון - מעשים מכוערים המוציאים למלך שם רע.
עבדי ה'
הפסוק הוא משל לציפיות של ה', מלך מלכי המלכים, מעובדיו:
1. ה' מעדיף אנשים שמקיימים את מצוותיו בשכל, בראש גדול, מתוך הבנה של מהות המצוה ומטרתה, ולא אנשים המקיימים את המצוות ביובש ובראש קטן: "הבורא יתברך... רצונו רק למשכילים, העושים מצוותיו מאהבתו ויראתו, ולא... לאוחזים בהם להתפאר, או לאשר יראתם אותו מצוות אנשים מלומדה, אף על פי שעובדים את ה' בקיום המצוות... ושכר יהיה להם" (ר' יונה).
2. ה' רוצה אנשים שכשרון-מעשיהם גלוי לעין-כל, וכועס על עבדיו (ה"דתיים") כאשר הם מחללים את שמו במעשים מכוערים: "שהכל אומרים: ראו זה שלמד תורה ועוסק בעבודתו ית', כמה מעשיו מקולקלים! ולכן עברתו ית' מתרסת כנגדו, לפי שגורם חילול השם, ומביא את אחרים לשנוא את התורה ואת העבודה, כאילו היא הגורמת לאדם לקלקל את מעשיו ח"ו" (רמ"ד ואלי).
הקבלות
עבדים ובנים
הפסוק שלנו מדבר על עבדים - עבד משכיל לעומת עבד מביש;
פסוק דומה מדבר על בנים, (משלי י ה): "אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל, נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ"*. גם שם, בן שמגדיל ראש וחוסך לעתיד מנוגד לבן שמקטין ראש וחושב בקושי על ההווה.
פסוק שלישי מלמד, שהעבד המשכיל עדיף על הבן המביש - עבדו המשכיל של המלך יעלה בדרגה וימשול ביורש העצר, (משלי יז ב): "עֶבֶד מַשְׂכִּיל יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ, וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה"*.
שאול דוד ושלמה
עבד משכיל הוא כינוי שיכול להתאים לדוד, כאשר היה עבדו של שאול: (שמואל א יח ה): "וַיֵּצֵא דָוִד, בְּכֹל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ שָׁאוּל יַשְׂכִּיל; וַיְשִׂמֵהוּ שָׁאוּל עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, וַיִּיטַב בְּעֵינֵי כָל הָעָם וְגַם בְּעֵינֵי עַבְדֵי שָׁאוּל", (שמואל א יח יד): "וַיְהִי דָוִד לְכָל דָּרְכָו מַשְׂכִּיל, וה' עִמּוֹ" (וכן פירש "הרוקח", ר' אליעזר מוורמייזא, מבעלי התוספות). אולם בניגוד לפסוק שלנו, שאול דווקא לא אהב את עבדו המשכיל, אלא פחד מפניו ואף ניסה להרגו, (שמואל א יח טו): "וַיַּרְא שָׁאוּל אֲשֶׁר הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד, וַיָּגָר מִפָּנָיו"!
1. ייתכן ששלמה כתב את הפסוק בדיוק כדי להדגיש, שהוא שונה משאול: "שאול רדף את דוד אבי, שהיה עבד משכיל; אבל המדיניות שלי הפוכה - בעקבות הניסיון של אבי, החלטתי שזה דווקא חשוב לעודד עבדים משכילים".
2. ואולי המלך בפסוק שלנו הוא מלך מלכי המלכים, הקב"ה, שהרי ה' רוצה שנשכיל:
(דברים כט ח): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן";
(יהושע א ז): "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי, אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ"*;
(ישעיהו נב יג): "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד"; (ירמיהו ג טו): "וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי, וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל"; (ירמיהו ט כג): "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'"*;
(תהלים ב י): "וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ, הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ"; (תהלים יד ב): "ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים";
(דניאל ט כב): "דָּנִיֵּאל! עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה"; (נחמיה ט כ): "וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם, וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפּיהֶם".
אם כך, מטרת הפסוק היא להדגיש את ההבדל בין ה' לבין מלך בשר ודם: מלך בשר ודם מעדיף, לפעמים, עבדים טיפשים וצייתנים, שלא ימרדו בו ולא יטו את דעת-הקהל נגדו; אולם ה' מעדיף עבדים משכילים, עבדים שיודעים גם להתווכח, כאברהם משה ואיוב.