קטגוריה:משלי יא כו

בר = תבואה למאכל; יקבוהו = יקללו אותו; משביר = מנהל מערכת של מכירת מזון (בראשית מב6); לאום = עם, ציבור. המילה לאום מוכיח שהפסוק כולו מדבר על איש-ציבור, מנהיג. אפשר לפרשו במשמעות גשמית או רוחנית:

1. גשמית: יש החושבים, שתפקידו העיקרי של המנהיג הוא להוביל את המדינה למימוש אידיאולוגיה רוחנית מסויימת. הפסוק שלנו מזכיר שיש תפקיד בסיסי יותר - לדאוג שלציבור יהיה אוכל. מנהיג שמעשיו גורמים לעוני ומחסור במזון "יזכה" לקללת הציבור, ולא משנה עד כמה נעלה היא האידיאולוגיה שלו, כי הדבר הראשון שלפיו הציבור שופט את המנהיג הוא יוקר המחיה.

וברכה לראש משביר = רק מנהיג הדואג לכך שיהיה אוכל למכירה, יזכה לברכת הציבור; מנהיג כזה יוכל בסופו של דבר גם לחנך לערכים רוחניים נעלים יותר, ככתוב בפסוק הקודם, (משלי יא כה): "וּמַרְוֶה - גַּם הוּא יוֹרֶא"*.

2. רוחנית: יש החושבים, שאם יגנו על דברי תורתם בזכויות-יוצרים יוכלו להרוויח עליהם כסף (ראו: זכויות יוצרים על דברי תורה?!). אולם לפי המדרש על פסוקנו, מי שנמנע מללמד אנשים תורה יזכה לקללה, ורק מי שמאפשר לכולם ללמוד בלי הגבלה יזכה לברכה:

"כל מי שהוא מונע ללמוד תורה בעולם הזה, עתידין מלאכי השרת לעתיד לבוא לנקוב אותו ככברה. עולא אמר: אפילו עוברין שבמעי אימן מקללין אותו, שנאמר מונע בר יקבוהו לאום - אין בר אלא תורה, שנאמר (תהלים ב יב): "נשקו בר פן יאנף", ואין יקוב אלא קללה, שנאמר (ויקרא כד יא): "ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל", ואין לאום אלא עוברין, שנאמר (בראשית כה כג): "ולאום מלאום יאמץ"."

"""וברכה לראש משביר - אמר רבי תנחומא: אם מלמד אדם תורה בעולם הזה, לעתיד לבוא עתידה להיות עטרה על ראשו, הה"ד (משלי ד ט): "עטרת תפארת תמגנך", ועוד: וברכה לראש משביר" (מדרש משלי (בובר), ודומה לכך פירשו רש"י, מצודות והגאון מווילנה).

1. הביטויים בפסוק זה, כמו גם בפסוק הקודם, מזכירים אירועים מחיי אבותינו (ע"פ מטמונית למשפחות סופרים. וראו גם ר' אליהו שץ שפירש באופן דומה):

• המילה לאום מזכירה את שני בני יצחק - יעקב ועשיו - שנאמר עליהם ב(בראשית כה כג): "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ"; ואכן, עשו, אחד משני ה"לאומים", קילל את יעקב לאחר שיעקב לקח ממנו את ברכת יצחק, כמו שנאמר: מֹנֵעַ בָּר - יִקְּבֻהוּ לְאוֹם.

• המילה משביר מזכירה את יוסף, (בראשית מב ו): "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ, הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ". ואכן, יוסף זכה שאביו בירך את ראשו, (בראשית מט כו): "בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם; תִּהְיֶין לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו"; וגם משה בירך, (דברים לג טז): "וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו". גם בהגות היהודית המאוחרת מסמל שבט יוסף את החומריות - "משיח בן יוסף" הוא המנהיג הדואג לצרכים החומריים של עם ישראל, ולכן זוכה לברכה והצלחה, כמו שנאמר: וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. ראו גם: יוסף, שלמה וספר משלי.

2. ישנם פסוקים רבים המשווים בין מנהיג לבין רועה צאן - שתפקידו העיקרי הוא לדאוג לרווחתן החומרית של הכבשים; ראו (משלי י כא): "שִׂפְתֵי צַדִּיק יִרְעוּ רַבִּים"*.

פסוק נוסף רומז, שהשלטון נמדד לפי השינוי בגודל האוכלוסיה, (משלי יד כח): "בְּרָב עָם - הַדְרַת מֶלֶךְ, וּבְאֶפֶס לְאֹם - מְחִתַּת רָזוֹן"*.

לעומת זאת, ישנם פסוקים המלמדים שתפקידו העיקרי של השלטון הוא לעשות משפט ומלחמות*; לפי זה, הפסוק שלנו לא בא ללמד שהאוכל הוא תפקידו העיקרי של השלטון, אלא שהשלטון צריך לספק אוכל לציבור על-מנת שיברכו אותו ויאפשרו לו למלא את תפקידיו העיקריים ללא הפרעה.