קטגוריה:משלי יד יד

דקויות

מה זה סוּג לב?

1. סוג מלשון סייג וגדר, כמו ב(שיר השירים ז ג): "סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" (הרב יעקב גלוסקינוס, הערה לפירוש ר' יונה גירונדי). לפי זה, סוג לב = שליבו מוקף בגדר, והוא חוסם את שכלו ומחשבתו מדעות של אנשים אחרים: "סוג לב הוא העיקש והנשען לעולם על מחשבתו, ולא יקשיב לדברי זולתו, להתבונן האם טובים הם מדבריו, ולשקלם ולהניח דבריו, בהתבוננו מדברי זולתו טעם סותר דבריו. ובעל המידה הזאת הוא שבע לעולם ממעשיו, ונוחה רוחו במנהגיו וענייניו, כי איננו רואה חיסרון בשכלו וגירעון בדעתו, כי הלא הוא שלם בעיניו, אחרי שאיננו צריך להיעזר בשכל אחר ובעצת זולתו, ולא תימצא סתירה לדבריו [אלא] רק ממחקרי בינתו" (ר' יונה גירונדי על הפסוק).

2. סוג גם מלשון נסיגה, חזרה לאחור והתרחקות, כמו (ישעיהו נ ה): "...אנכי לֹא מָרִיתִי, אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי", (ישעיהו נט יד): "וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד" (מצודת ציון). לפי זה: סוג לב = אדם שליבו מתרחק ונסוג מהקשר עם ה' (מצודות).

- אולם, לפי זה העיקר חסר מן הפסוק - שם ה' לא נזכר - הפסוק מלמדנו שזה לא טוב להיות נסוג אבל לא אומר לנו ממה בדיוק.

3. סוג מלשון סִיג, פסולת מתכתית, כמו (ישעיהו א כב): "כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם"; ולפי זה סוג לב = הוא אדם שליבו מלא פסולת (הגר"א, רמ"ד ואלי, ואולי זו גם כוונת רש"י).

מעליו

1. מעליו = הרחק ממנו, כמו (במדבר כ כא): "וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו": איש טוב מתרחק מאיש סוג-לב: "כי העיקשות - מרוע לב, ואשר לא יתעקש, והוא נוח להקשיב ולשמוע לדברי הבריות, ההוא ייקרא איש טוב, והוא מרחיק דרכו מחברת סוג לב. כי אם לא ישמע למועצותיו ולא יקשיב לדבריו... ישנאהו על כך סוג הלב; ואיש טוב יתרחק לעולם משנאת בני אדם, על כן יתרחק מחברת סוג הלב" (ר' יונה גירונדי שם). הוא יודע שהסוג-לב לא ירצה להקשיב לו, וישנא אותו אם יביע דעות שונות משלו, ולכן מעדיף להתרחק.

2. מעליו = צורה מקוצרת של ממעלליו, ולפי זה יש הקבלה בין שני חצאי הפסוק - "מדרכיו" מקביל ל"ממעלליו", כמו ב(ירמיהו לב יט): "...לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו", (הושע ד ט): "...וּפָקַדְתִּי עָלָיו דְּרָכָיו וּמַעֲלָלָיו אָשִׁיב לוֹ", (הושע יב ג): "...וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ". הפסוק מלמדנו שכל אדם מקבל גמול על-פי אופיו - סוג לב מקבל גמול כדרכיו, ואיש טוב מקבל גמול כמעלליו, ובלשון ימינו "כל אחד אוכל את הדייסה שהוא בישל" (ע"פ דעת מקרא).

3. מעליו מלשון עָלֶה של עץ (ראב"ע, הגר"א); מחשבותיו ועצותיו של האדם נמשלות לעץ הנותן פירות, כמו ב(משלי א לא): "וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם, וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ"*. הפסוק בא ללמדנו, שאיש טוב נהנה לא רק מהפירות אלא גם מהעלים, תוצאות הלוואי החיוביות של מעשיו הטובים (ראב"ע); או להיפך: איש טוב נהנה בעולם הזה לא מהפירות אלא רק מהעלים, כי הפירות נשמרים לעולם הבא (הגר"א).

4. מעליו כמו מאליו, מעצמו, ולפי זה יש הקבלה בין שני חלקי הפסוק: "מדרכיו [של עצמו] ישבע סוג לב, ומעליו [מעצמו] ישבע איש טוב" (הרב חיים סבתו, "באור פניך" - הערות, בשם רבנו חננאל)."סוג לב, אדם שליבו עטוף בסיגים, שבע מדרכיו - ממה שהוא עושה. הוא מתמלא בדברים שהוא עושה כדי לא להיות עם עצמו ולחשוב. אולם איש טוב, השואף לטוב ומחפש את הטוב, שבע מעליו - מפנימיותו. אדם שמבין, שהרעב נוצר כדי לאותת על חיסרון, גשמי ורוחני, סופו ששבע מתוכו - חייו הפנימיים ממלאים אותו, ולא מעשיו החיצוניים; כאברהם אבינו, שכליותיו למדו אותו תורה" (הרב יהושע וייצמן, למה האדם רעב? - אתר ישיבת מעלות).

5. ולענ"ד, מעליו מלשון עליה - האיש הטוב שבע רק כאשר הוא נמצא בעליה מתמדת. זאת בניגוד לאיש סוג-הלב, השבע מדרכיו ומעלליו הנוכחיים.

הקבלות

1. חכמי המדרש דרשו את הפסוק על אברהם: "ומהיכן למד אברהם את התורה?... ר' לוי אמר: מעצמו למד את התורה, שנאמר מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב" (מדרש תנחומא בראשית מו יא, בראשית רבה צה ג). במדרש זה, נראה לכאורה ששני חלקי הפסוק מתייחסים לאברהם, אולם ישנה גירסה מפורטת יותר של המדרש:

"מי הקדימני ואשלם - מדבר באברהם, שמעצמו הכיר להקב"ה, כמה דכתיב מדרכיו ישבע סוג לב וגו'. מהו מדרכיו ישבע סוג לב? ר' אבא בר כהנא אומר: סוג לב וגו', שהוא מלא סיגים, מדרכיו עתיד להשתבע. ומעליו איש טוב - זה היה אברהם שהכיר מעצמו להקב"ה, ולא היה אדם שלימד אותו היאך להכיר את המקום, אלא הוא מעצמו, וזהו אחד מד' בני אדם שמעצמם הכירו להקב"ה..." (במדבר רבה יד ב)

החצי הראשון של הפסוק מתייחס לאדם שליבו מלא סיגים (פסולת); אולי הכוונה לאנשי דורו של אברהם, שליבם היה מלא בהבלי העולם הזה, הם שבעו מדרכיהם, כלומר, הרגישו שבעים ומלאים ממנהגיהם והרגליהם, ולא נתנו את דעתם לשאלות הקיומיות כגון: מי ברא את העולם? מדוע? ומה תפקידנו כאן?

החצי השני של הפסוק מתייחס לאברהם, שהכיר מעצמו (מאליו) להקב"ה, והחליט מעצמו להתרחק מדורו, לסור מעליו ולהיות איש טוב.

2. פסוקים 13-14 מזכירים את משלי פרק א:

(משלי א כו): "גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק, אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם"*- השחוק החינוכי, ששוחקים על הכסילים כדי להכאיב להם ולהמריץ אותם ללמוד, מזכיר את פסוק 13;

(משלי א לא): "וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ"*- עונשם של הכסילים, המקיפים את ליבם בגדר ואינם רוצים לשמוע, מזכיר את הפסוק שלנו.