ביאור:בבלי יומא דף ע
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יומא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו [1].'
וגולל ספר תורה [ומניחו בחיקו, ואומר: יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן]:
וכל כך למה [2]?
כדי שלא להוציא לעז על ספר תורה [3].
ובעשור של חומש הפקודים קורא על פה:
אמאי? נגלול וניקרי?
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: אמר רב ששת: לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד ציבור [4].
ונייתי אחרינא [5] ונקרי?
רב הונא בר יהודה אמר: משום פגמו של ראשון [6]; וריש לקיש אמר: משום ברכה שאינה צריכה [7].
ומי חיישינן לפגמא? והאמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת מביאין שלש תורות וקורין אחת בענינו של יום, ואחת של ראש חודש, ואחת של חנוכה!?
תלתא גברי בתלתא ספרי ליכא פגמא, חד גברא בתרי ספרי איכא פגמא.
ומברך עליה שמונה ברכות:
תנו רבנן: על התורה - כדרך שמברכים בבית הכנסת; על העבודה ועל ההודאה ועל מחילת העון – כתיקנה [8]; ועל המקדש בפני עצמו, ועל הכהנים בפני עצמן, ועל ישראל בפני עצמן, ועל שאר תפלה.
תנו רבנן: 'ושאר התפלה [9]: רנה, תחינה, "בקשה מלפניך על עמך ישראל שצריכין להושע", וחותם בשומע תפלה, ואחר כך כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים [10].' [11]
הרואה כהן גדול [כשהוא קורא - אינו רואה פר ושעיר הנשרפין, והרואה פר ושעיר הנשרפין - אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא] לא מפני שאינו רשאי [אלא שהיתה דרך רחוקה, ומלאכת שניהן שוה כאחת]:
פשיטא?
מהו דתימא כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: אין מעבירין על המצות [12], ומאי מצוה [13]? - [14] (משלי יד כח) בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ [וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן]? - קא משמע לן [15].
[ויקרא טז: פסוק ג: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה פסוק ה: וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת [למעשה אחד לחטאת ואחד לעזאזל] וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה
בקרבנות מוסף של יום כפור כתוב: במדבר כט,ח וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם; במדבר כט,יא: שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם]
משנה:
אם בבגדי בוץ קורא, קדש ידיו ורגליו, פשט, ירד וטבל, עלה ונסתפג, והביאו לו בגדי זהב, ולבש, וקדש ידיו ורגליו, ויצא, ועשה את אילו ואת איל העם ואת שבעת כבשים תמימים בני שנה [16] - דברי רבי אליעזר;
רבי עקיבא אומר: עם תמיד של שחר היו קרבין, ופר העולה [17] ושעיר הנעשה בחוץ היו קרבין עם תמיד של בין הערבים [18];
קדש ידיו ורגליו, ופשט, וירד, וטבל, ועלה ונסתפג;
הביאו לו בגדי לבן ולבש וקדש ידיו ורגליו, נכנס להוציא את הכף ואת המחתה;
קדש ידיו ורגליו, ופשט, וירד, וטבל, עלה ונסתפג;
הביאו לו בגדי זהב, ולבש, וקדש ידיו ורגליו, ונכנס להקטיר קטורת של בין הערבים ולהטיב את הנרות,
וקדש ידיו ורגליו, ופשט <וירד וטבל עלה ונסתפג>;
הביאו לו בגדי עצמו ולבש ומלוין אותו עד ביתו, ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש.
גמרא:
איבעיא להו: היכי קאמר [19]?: עם תמיד של שחר היו קרבין, ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים? או דילמא הכי קאמר: עם תמיד של שחר היו קרבין ופר העולה [בהדייהו], ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים? ותו: פר העולה לרבי אליעזר – דשייריה [20], אימת עביד ליה? [21] ותו: בין לרבי אליעזר בין לרבי עקיבא, אימורי חטאת [22] אימת עביד להו?
אמר רבא: לא משכחת לה [23] מתקנתא [24], אלא [25] או לרבי אליעזר דתנא בדבי שמואל [26], או לרבי עקיבא כדתוספתא [27],
דתנא דבי שמואל: רבי אליעזר אומר: יצא ועשה אילו ואיל העם ואימורי חטאת, אבל פר העולה ושבעת כבשים ושעיר הנעשה בחוץ - עם תמיד של בין הערבים;
רבי עקיבא דתוספתא מאי היא?
דתניא [28]: 'רבי עקיבא אומר: פר העולה ושבעת כבשים - עם תמיד של שחר היו קרבין [29], שנאמר [30]: (במדבר כח כג) מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד [תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה] [31], ואחר כך עבודת היום,
ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ [32], שנאמר (במדבר כט י) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים [וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם] [33], ואחר כך אילו ואיל העם, ואחר כך אימורי חטאת [34], ואחר כך תמיד של בין הערבים [35]'.
מאי טעמא דרבי אליעזר?
עביד כדכתיב: עביד ברישא דתורת כהנים [36], והדר עביד דחומש הפקודים [37];
ורבי עקיבא?
כדקתני טעמא: (במדבר כח כג) מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד [תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה], אלמא מוספין עם תמיד של שחר עביד להו.
ורבי אליעזר, האי מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים [38] מאי עביד ליה? [39]?
ההוא מיבעי ליה 'על מה שזה מכפר זה מכפר [40].
רבי יהודה אומר משמו [41]: אחד [42] קרב עם תמיד של שחר וששה עם תמיד של בין הערבים; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר משמו: ששה קרבין עם תמיד של שחר ואחד עם תמיד של בין הערבים.'
תוספתא מסכת יומא [43] פרק ג הלכה יט [ליברמן]:
ר' ליעזר או': כך סדר הקרבנות היו מקריבין פר העולה ושעיר הנעשה בחוץ היו קריבין עם תמיד של שחר, ואחר כך פר ושעיר הנעשה בפנים, ואחר כך אילו ואיל העם, ואחר כך שבעת כבשים תמימים;
ר' עקיבא או': פר העולה ושבעת כבשים תמימים היו קריבין עם תמיד של שחר, שנ' מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד, ואחר כך פר ושעיר הנעשה בפנים ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ, שנ' (במדבר כט י) [שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת] מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם], ואחר כך אילו ואיל העם; רבי יהודה אומר משם ר' ליעזר: אחד קרב עם תמיד של שחר וששה קריבין עם תמיד של בין הערבים
מאי טעמייהו דרבנן [רבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון]?
תרי קראי כתיבי: (במדבר כח כג) מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר [אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה], וכתיב (ויקרא טז כד) [וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו] וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ [וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם]; הלכך עביד מנייהו הכא ומנייהו הכא.
במאי קא מיפלגי [רבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון, בכמה עושים בבוקר וכמה בין הערבים]?
רבי יהודה סבר: עביד חד, כדכתיב מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר [44], והדר עביד עבודת היום, [45] דילמא חולשא חליש כהן גדול [46]!
ורבי אלעזר ברבי שמעון סבר: כיון דאתחיל - עביד ששה דילמא פשע [47]; [48] דלגבי עבודת היום זריז הוא [49]! [50]
דכולי עלמא [51] מיהת חד איל הוא [52] – כמאן?
[ויקרא טז: פסוק ג: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה פסוק ה: וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח ... וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה
בקרבנות מוסף של יום כפור כתוב: במדבר כט,ח וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד ...]
כרבי, דתניא [ספרא אחרי מות פרשתא ב הלכה ב]: רבי אומר: [וְ]אַיִל אֶחָד האמור כאן [53] - הוא האמור בחומש הפקודים; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: שני אילים הן: אחד האמור כאן ואחד האמור בחומש הפקודים.
מאי טעמא דרבי?
דכתיב אֶחָד!
ורבי אלעזר ברבי שמעון, מאי אֶחָד?
מיוחד שבעדרו;
ורבי?
נפקא ליה ממבחר נדריך [דברים יב,יא: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה’]
ורבי אלעזר ברבי שמעון?
חד בחובה וחד בנדבה, וצריכי [54].
קידש ידיו ורגליו:
תנו רבנן [ספרא אחרי מות פרשתא ד פרק ו הלכה ב]: '(ויקרא טז כג) וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד [וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם]; למה הוא בא? להוציא את הכף ואת המחתה,
הערות
עריכה- ^ למפרע
- ^ למה צריך לומר "יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן"
- ^ כשרואין אותו קורא פרשה שלישית על פה, יהו סבורים שספר תורה חסר אותה פרשה
- ^ שיהו מצפין ודוממין לכך
- ^ שיהא נגלל לפרשה שלישית
- ^ שלא יאמרו חסר הוא
- ^ שיהא צריך לחזור ולברך
- ^ כמו שאנו אומרין אותן בתפלה
- ^ השנויה במשנה כך היא
- ^ להראות נוֹיוֹ של ספר תורה ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה, שנאמר (שמות טו ב) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ: התנאה לפניו במצות לולב נאה, ספר תורה נאה, בקלף נאה, בדיו נאה, בלבלר אומן; ומערב יום הכפורים הביאום שם
- ^
כתב רזיאל זקבך:
באופן פשוט נראה לומר כי הברכה השמינית, "על שאר התפילה" היתה בלשון : "רינה, תחינה, בקשה מלפניך על עמך ישראל שצריכין להושע, בא"י שומע תפילה".
ואגב אורחא, נלע"ד לומר כי לכאורה ברורות לשונות תחינה ובקשה בתפילה על עם ישראל הצריכין להוושע, אך מה ללשון רינה ביחס לעם ישראל הנתון בצרה וזקוק לישועה?!
תפילה בבית המקדש בלשון רינה, תחינה ותפילה מזכיר את תפילת שלמה במקדש במעמד ייסודו: "ופנית אל תפילת עבדך ואל תחינתו, ה' אלקי לשמוע אל-הרינה ואל-התפילה, אשר עבדך מתפלל לפניך היום" (מלכים א ח כח).
לפני פסוק זה מוזכר שבחו של הקב"ה: "ויאמר ה' אלקי ישראל, אין כמוך אלקים, בשמיים ממעל, ועל-הארץ מתחת: שומר הברית, והחסד, לעבדיך, ההולכים לפניך בכל-ליבם. אשר שמרת, לעבדך דויד אבי, את אשר-דיברת, לו; ותדבר בפיך ובידך מילאת, כיום הזה" (שם כג-כד). ובהמשך שם מפורטות תפילות ותחינות על עם ישראל שצריכים להוושע: בסליחה, במשפט, ממלחמה, בתשובה לארץ, במטר, בהוראת הדרך הטובה, מרעב, מדבר, מארבה וחסיל, מצרת אויב, מכל-נגע וכל-מחלה. "כל- תפילה כל-תחינה, אשר תהיה לכל-האדם, לכול, עמך ישראל--אשר יידעון, איש נגע לבבו, ופרש כפיו, אל-הבית הזה. ואתה תשמע השמיים מכון שבתך, וסלחת ועשית, ונתת לאיש ככל-דרכיו, אשר תדע את-לבבו: כי-אתה ידעת לבדך, את-לבב כל-בני האדם. למען, ייראוך, כל-הימים, אשר-הם חיים על-פני האדמה--אשר נתת, לאבותינו" (שם לח-מ).
הגמרא בברכות ו., לומדת מפסוק זה על חשיבות מקום התפילה: תניא אבא בנימין אומר אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה במקום רנה שם תהא תפלה.
הגמרא ברכות דף לא. לומדת את סדר התפילה מפסוק זה: "יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל? - כבר מפורש על ידי שלמה, שנאמר (מלכים א ח כח) 'לשמוע אל הרנה ואל התפלה', רנה - זו תפלה, תפלה - זו בקשה". נמצא כי מצוות התפילה מוגדרת כרינה, כאמירת שבחו של מקום, ורק אחריה יש לו לאדם לשאול את צרכיו. וכן מובא במדרש רבה, פרשת ואתחנן: "יכול יהא תובע צרכיו ויוצא לו?
כבר פירש שלמה (מלכים א ח): לשמוע אל הרנה ואל התפילה. רנה, זו קילוסו של הקב"ה. ותפילה, לצרכיו של אדם". ובעולת ראי"ה, חלק א', עמ' רס , עומד הרב קוק זצ"ל על תפקידי חלקי התפילה הללו: "חלקי התפילה העיקריים שנים: רנה ותפילה דהיינו שבח ובקשה. האחד הוא ששם השי"ת חוק בעולמו, שעל ידי תפילת האדם ימלא לו משאלות צרכיו, ותפילת ישרים רצונו ואת שוועתם ישמע ויושיעם. והשני, שיוציא האדם שלמותו מן הכח אל הפעל בהיותו מסדר דבריו לספר בגדולתו ית', ומרגיל בזה את דעותיו וכל כוחות נפשו לחזות בנועם ה', שהוא פרי החיים ותכלית השלימות. ובכלל סוג זה הוא הדבר העיקרי של הודעת כבודו של מקום בעולמו וקרבתו לבני אדם, וביותר לדבקים בדרכיו". לכן יש מקום לומר כי "רינה" היא הזכרת שבחו של מקום שהוזכרה בברכה השמינית לפני התחינה על עם ישראל שצריך להוושע. אך יתכן ויש גם "רינה... על עמך ישראל שצריכין להוושע", כי בישועת ישראל ובאבוד רשעים יש רינה ליושב תהילות ישראל. וכמו שאנו אומרים בתפילת "אנא בכח" – " תתיר צרורה, קבל רינת עמך, שגבינו טהרינו נורא", כי התרת צרותיהם של ישראל מעלה רינה ושבח למי ש"שומר הברית, והחסד, לעבדיך, ההולכים לפניך בכל-ליבם". בברכת רינה של תורה, רזיאל - ^ ומהו דתימא האי נמי אעבורי הוא: שמניח זו והולך לראות זו
- ^ יש בראייתן
- ^ יש כאן מצוה: משום
- ^ דלאו מעבר הוא, מאחר שאינו עסוק בה
- ^ של מוסף הן, בחומש הפקודים (במדבר כט)
- ^ נמי דמוסף
- ^ בטבילה חמישית
- ^ רבי עקיבא
- ^ ולא איירי ביה
- ^ והוא הדין נמי דאיכא לאקשויי אשעיר, אלא ריש מילתא נקט;
- ^ דתנא באידך פירקין דנתנם במגס עד שיקטירם
- ^ לסדר עבודת היום
- ^ במשנתינו
- ^ משכחת לה מתקנתא
- ^ דאיירי בכולהו
- ^ שפירש שם את דבריו יפה
- ^ בדרבי עקיבא לא גרסינן 'יצא ועשה'
- ^ בלבישה ראשונה
- ^ במוספי כל הרגלים [נכתב בחג המצות]
- ^ אלמא מוספין עם עולת הבקר נעשית בסמוך להן, וילמוד יום הכפורים מהם
- ^ ואף על פי שהוא מן המוסף - לא יכול להקדימו לעבודת היום
- ^ למדנו ששעיר חטאת הפנימי קדמו
- ^ כל אלו בטבילה שלישית
- '^ בטבילה חמישית; ולא איירי הכא בהוצאת כף ומחתה, דפשיטא לן דבתר אילו ואיל העם היא, כדתניא לקמן: שכל הפרשה נאמרה על הסדר וכו'
- ^ תורת כהנים כתיבא ברישא, הלכך אילו ואיל העם ואימורי חטאת בתר עבודת היום, והדר הוצאת כף ומחתה
- ^ ואחר כך מוספין ותמיד של בין הערבים דכתיבי לבסוף בחומש הפקודים
- ^ דמשמע דשעיר החיצון קודם לאילו ואיל העם
- ^ בשלמא מלבד עולת הבקר - לאו ביום הכיפורים כתיב, ומֵרְגָלים לא יליף, דסמיך אסידרא למיעבד הני דתורת כהנים ברישא, אלא האי דכתב ביום הכפורים גופיה - מאי עביד ליה
- '^ במתניתין דפרק קמא [משנה ג] דשבועות (דף ב,א) דריש ליה הכי: ועל שיש בה ידיעה בסוף ואין בה ידיעה בתחילה - שעיר הנעשה בחוץ מכפר שנאמר: (במדבר כט י) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים - על מה שזה מכפר זה מכפר: מה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה - כדמפרש התם - אף חיצון אינו מכפר וכו:
- ^ של רבי עקיבא
- ^ מן שבעת כבשים
- ^ כפורים
- ^ לסמוך מקצת המוספין לעולת התמיד
- ^ דאי אמרת כל המוספין יקריב עם תמיד של שחר -
- ^ ולא מצי למיעבד עבודת היום, והוא עיקר הכפרה
- ^ ולא עביד להו אחר עבודת היום
- ^ ולמאי דחיישת 'דילמא חליש' - ליכא למיחש:
- ^ ומחליף כח
- ^ וכולהו מוספין לא עביד, דתורת כהנים קדים, וצריך לקיים זו וְזו סדר הכתוב ומדרשי המקראות.
- ^ בין לרבי אליעזר בין לרבי עקיבא
- ^ דציבור, דכולהו אמרי איל העם, ולא איירי באיל הכתוב בחומש הפקודים כלל
- ^ בתורת כהנים: ויקרא,ה: וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח ... וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה
- ^ שיש דעת נוטה לומר נדבה מובחרת כדי שתהא מקובלת ברצון, ויש דעת נוטה לומר חובה תהא מובחרת כדי שיצא ידי חובתו יפה