ביאור:החכמה קוראת
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
החכמות האמיתיות אינן מסתפקות בכך שהן לומדות תורה בעצמן - בבית או בבית המדרש; הן גם יוצאות החוצה, לרחובות, כדי לקרוא לכולם לבוא וללמוד. זוהי אחת המטרות העיקריות של ספר משלי, והיא נזכרת בשלושה פרקים לפחות:
- (משלי א כ): "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ, בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא, בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר"( פירוט )
- (משלי ח א): "הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא, וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ... לְיַד שְׁעָרִים לְפִי קָרֶת, מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה"
- (משלי ט א): "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה... שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת"
בסך הכל שמונה פסוקים שלמים מוקדשים לתיאור הקריאה של החכמה - לא ייתכן שמדובר כאן "רק" בפתיחות אומנותית לקטעים שאחריהן (כפי שכתבו ב'דעת מקרא') ; הפסוקים הללו נושאים מסר שהוא חלק בלתי נפרד מהמסר של הספר - החכמות (וגם החכמים, כמובן) צריכות לצאת החוצה ולקרוא לכולם שיבואו ללמוד.
מובן שגם האדם עצמו צריך לבוא ללמוד, ולא לחכות לחכמה, כמו שנאמר:
אולם, אסור לחכמים להזניח את אלו שאינם באים - יש לצאת אליהם ולקרוא להם.
הקריאה מיוחסת לחכמה, בלשון נקבה דווקא, אולי כדי להדגיש, שגם הנשים, שמטבען יותר צנועות ומעדיפות להישאר בבית, צריכות לצאת לרחוב כדי לקרוא לתלמידים.
מדוע ישנן שלוש קריאות שונות?
נראה לי שכל קריאה מתייחסת לסוג אחר של תלמידים, ומסבירה את דרך החינוך הראויה לאותם תלמידים:
בפרק א: " "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה; בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא; בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. עַד-מָתַי, פְּתָיִם, תְּאֵהֲבוּ-פֶתִי? וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם? וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ-דָעַת?!" ... ": החכמה פונה אל הפתיים בגוף שני, ומדברת על הלצים והכסילים בגוף שלישי; מכאן שהפניה היא אל הפתיים בלבד - אין טעם לדבר עם לצים וכסילים (כך נאמר גם במשלי ט ז-ח: "יוסר לץ לוקח לו קלון... אל תוכח לץ פן ישנאך...", משלי כג ט: "באזני כסיל אל תדבר, כי יבוז לשכל מיליך"); החכמה פונה אל הפתיים הנמצאים בחברתם של לצים וכסילים, ומנסה לשכנע את הפתיים להתרחק מהחברה הרעה, ולבוא ללמוד חכמה (משלי א כג): "תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי, הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם". פתיים הם אנשים שמתפתים בקלות , ונראה שהם לא משתכנעים מדברי החכמה - החברים שלהם מפתים אותם ללכת איתם. כדי להתמודד עם הפיתויים, החכמה צריכה להשתמש באמצעי נגדי - איומים (משלי א כד-לג): "יַעַן קָרָאתִי, וַתְּמָאֵנוּ; נָטִיתִי יָדִי, וְאֵין מַקְשִׁיב. וַתִּפְרְעוּ כָל-עֲצָתִי; וְתוֹכַחְתִּי, לֹא אֲבִיתֶם. גַּם-אֲנִי, בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק; אֶלְעַג, בְּבֹא פַחְדְּכֶם. בְּבֹא כשאוה (כְשׁוֹאָה), פַּחְדְּכֶם - וְאֵידְכֶם, כְּסוּפָה יֶאֱתֶה; בְּבֹא עֲלֵיכֶם, צָרָה וְצוּקָה. אָז יִקְרָאֻנְנִי, וְלֹא אֶעֱנֶה; יְשַׁחֲרֻנְנִי, וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי. תַּחַת, כִּי-שָׂנְאוּ דָעַת; וְיִרְאַת ה', לֹא בָחָרוּ. לֹא-אָבוּ לַעֲצָתִי; נָאֲצוּ, כָּל-תּוֹכַחְתִּי. וְיֹאכְלוּ, מִפְּרִי דַרְכָּם; וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ. כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם; וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם. וְשֹׁמֵעַ לִי, יִשְׁכָּן-בֶּטַח; וְשַׁאֲנַן, מִפַּחַד רָעָה.". ראו: שלוש דרכים לחנך את הפתי שבתוכנו .
בפרק ח: "הֲלֹא-חָכְמָה תִקְרָא; וּתְבוּנָה, תִּתֵּן קוֹלָהּ. בְּרֹאשׁ-מְרֹמִים עֲלֵי-דָרֶךְ; בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה. לְיַד-שְׁעָרִים לְפִי-קָרֶת; מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה"; הפתיחה דומה לפרק הקודם, אולם בהמשך, האוירה היא שונה לגמרי: חלק גדול מהפרק מדבר על אנשים נכבדים וחשובים (משלי ח יד-יח): "לִי-עֵצָה וְתוּשִׁיָּה; אֲנִי בִינָה, לִי גְבוּרָה. בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ; וְרֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק. בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ; וּנְדִיבִים, כָּל- שֹׁפְטֵי צֶדֶק.... עֹשֶׁר-וְכָבוֹד אִתִּי; הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה"; ויש אומרים שגם בתחילת הפרק (משלי ח ד): "אֲלֵיכֶם, אִישִׁים, אֶקְרָא; וְקוֹלִי, אֶל-בְּנֵי אָדָם", הפניה היא אל אנשים חשובים - כמשמעות המילה "אישים" בלשון ימינו ( כך פירש מלבי"ם ; לא מצאתי לכך ראיות בלשון המקרא, אבל הפירוש מתאים לתוכן הפרק). בפסוק הבא נזכרים פתיים וכסילים (משלי ח ה): "הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה; וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב", אך מסגנון הפסוק נראה שגם כאן הפניה היא אל האנשים החשובים - אלה שתפקידם להורות וללמד - שיגרמו לפתיים ולכסילים להבין ( פירוט ). בפרק זה כמעט ואין איומים - יש רק דיבורים ישירים על חשיבות החכמה, ובמיוחד על חשיבות ההוראה - ראו הוראה חשובה יותר ממצוות אישיות .
בפרק ט: " "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ; חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. טָבְחָה טִבְחָהּ, מָסְכָה יֵינָהּ; אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ. שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא - עַל גַּפֵּי" "מְרֹמֵי קָרֶת; מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה; חֲסַר-לֵב אָמְרָה לּוֹ" ..."; החכמה פונה אל פתיים = שמתפתים בקלות ואל חסרי-לב = שאינם מסוגלים לחשוב ; הפניה מזכירה את הפניה בפרק א, אלא שכאן לא נזכרים לצים וכסילים בחברתם של הפתיים, כך שנקודת הפתיחה של החכמה כאן היא טובה יותר; לכן, החכמה לא צריכה להשתמש באיומים, אלא רק בפיתויים חיוביים - "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי; וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי": החכמה מזמינה את הפתיים לסעודה שהכינה להם בביתה . לאחר מכן משתמשת החכמה בפיתוי שכלי - היא מסבירה לפתיים וחסרי-הלב למה כדאי להם להתרחק מחבריהם מפרק א, הפתיים שנמצאים בחברת הלצים: "עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ; וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה", כי "יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן, וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ": ראו עד כמה קשה להיות בחברת לצים - אי אפשר להתווכח איתם ; לדבר עם חכמים זה הרבה יותר נעים, אתם יכולים להתווכח איתם והם יאהבו אתכם ואפילו יבקשו לשמוע עוד: "אַל תּוֹכַח לֵץ, פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ; הוֹכַח לְחָכָם, וְיֶאֱהָבֶךָּ. תֵּן לְחָכָם, וְיֶחְכַּם עוֹד; הוֹדַע לְצַדִּיק, וְיוֹסֶף לֶקַח".
והמסקנה - צריך לעשות כל מאמץ אפשרי, בכל מצב, כדי להציל את הפתיים ולהביא אותם ללמוד חכמה:
- יש לפנות אל הפתיים הנמצאים בחברה רעה, ולהשתמש לשם כך אפילו בכלי הכואב ביותר - איומים (כמו בפרק א);
- יש לפנות אל האנשים החשובים, ולבקש מהם שיעזרו לפתיים להבין (כמו בפרק ח);
- ויש לפנות אל הפתיים המתלבטים בין החכמה לבין הכסילות, ולהשתמש לשם כך בפיתויים חמריים ושכליים (כמו בפרק ט).
ראו: האם יש לקיים שיעורי תורה באמצע הרחוב?
טבלת השוואה:
עריכה|
ט1-12 |
ח |
א 20-33 |
|
|
[ט1-3] "חכמות, בנתה ביתה; חצבה עמודיה שבעה. טבחה טבחה, מסכה יינה; אף ערכה שולחנה. שלחה נערותיה תקרא - על גפי מרומי קרת." |
[ח1-3] "הלוא חכמה תקרא ; ותבונה תיתן קולה . בראש מרומים עלי דרך; בית נתיבות ניצבה." "ליד שערים לפי קרת; מבוא פתחים תרונה ." |
[א20-21] "חכמות בחוץ" " תרונה ; ברחובות תיתן קולה . בראש הומיות תקרא ;" "בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר ." |
|
|
[ט4] "מי פתי? יסור הנה!; חסר לב, אמרה לו..." |
[ח4-5] "אליכם אישים אקרא; וקולי אל בני אדם. הבינו פתיים עורמה; וכסילים הבינו לב!" |
[א22] "עד מתי, פתיים, תאהבו פתי; ולצים - לצון חמדו להם; וכסילים ישנאו דעת?!" |
|
|
[ט5] "לכו לחמו בלחמי; ושתו ביין מסכתי." |
[ח6-9] "שמעו, כי נגידים אדבר; ומפתח שפתיי - מישרים. כי אמת יהגה חיכי; ותועבת שפתיי רשע. בצדק כל אמרי פי; אין בהם נפתל ועיקש. כולם נכוחים למבין; וישרים למוצאי דעת." |
[א23] "תשובו לתוכחתי: הנה אביעה לכם רוחי; אודיעה דבריי אתכם." |
|
|
[ט6-10] "עזבו פתיים וחיו; ואשרו בדרך בינה. יוסר לץ - לוקח לו קלון; ומוכיח לרשע מומו. אל תוכח לץ, פן~ישנאך; הוכח לחכם, ויאהבך. תן לחכם, ויחכם עוד; הודע לצדיק, ויוסף לקח. תחילת חכמה, יראת ה'; ודעת קדושים - בינה" . |
[ח10-11] "קחו מוסרי ואל כסף; ודעת, מחרוץ נבחר. כי טובה חכמה מפנינים; וכל חפצים לא ישוו בה." [ח12-21] "אני, חכמה, שכנתי עורמה; ודעת מזימות אמצא. יראת ה', שנאות רע גאה וגאון ודרך רע, ופי תהפוכות שנאתי. לי עצה ותושייה. אני, בינה, לי גבורה. בי מלכים ימלוכו; ורוזנים יחוקקו צדק. בי שרים ישורו; ונדיבים כל שופטי צדק. אני אוהביי אהב; ומשחריי ימצאונני. עושר וכבוד איתי; הון עתק וצדקה. טוב פריי מחרוץ ומפז; ותבואתי, מכסף נבחר. באורח צדקה אהלך; בתוך נתיבות משפט. להנחיל אוהביי יש; ואוצרותיהם אמלא" . [ח22-31] "ה' קנני ראשית דרכו; קדם מפעליו מאז... משחקת בתבל ארצו; ושעשועיי את~בני אדם" . ] ח 32 -34] "ועתה בנים שמעו לי; ואשרי דרכיי ישמורו. שמעו מוסר וחכמו; ואל תפרעו. אשרי אדם שומע לי, לשקוד על דלתותיי יום יום, לשמור מזוזות פתחיי" . |
[א24-31] "יען קראתי ותמאנו; נטיתי ידי ואין מקשיב. ותפרעו כל עצתי; ותוכחתי לא אביתם. גם אני באידכם אשחק; אלעג בבוא פחדכם. בבוא כשואה פחדכם, ואידכם כסופה יאתה; בבוא עליכם צרה וצוקה. אז יקראונני, ולא אענה; ישחרונני, ולא ימצאונני. תחת כי שנאו דעת; ויראת ה' לא בחרו. לא אבו לעצתי; נאצו כל תוכחתי. ויאכלו מפרי דרכם; וממועצותיהם ישבעו" . |
|
|
[ט11-12] "כי בי ירבו ימיך; ויוסיפו לך שנות חיים. אם חכמת, חכמת לך; ולצת, לבדך תישא" . |
[ח35-36] "כי מוצאי מצא חיים; ויפק רצון מה'. וחוטאי חומס נפשו; כל משנאיי אהבו מוות" . |
[א32-33] "כי משובת פתיים תהרגם; ושלוות כסילים תאבדם. ושומע לי ישכון בטח; ושאנן מפחד רעה" . |
מיקומי הקריאות
עריכהבחלק הראשון של כל קטע, מתואר המקום שבו נמצאת החכמה כאשר היא קוראת. בפרקים א ו-ח, החכמה נמצאת קודם מחוץ לעיר, ואז מתקרבת פנימה - אל העיר:
- בפרק א, החכמה " רנה " ב"חוץ", ואז " נותנת קולה " ב"רחובות", ואז " קוראת " ב"ראש הומיות" (ברחוב הראשי, הומה האדם, שמוביל אל שער העיר), ואז " אומרת " ב"פתחי שערים".
- בפרק ח, הסדר הוא הפוך: קודם החכמה " קוראת ", והתבונה " נותנת קולה ", מחוץ לעיר - "בראש מרומים עלי דרך", ואז היא " רנה " "ליד שערים לפי קרת"
ע"פ הגר"א:
- הפועל "תרונה" מציין קול שמגיע כל-כך מרחוק עד שבקושי שומעים דיבור, הוא נשמע כמו רינה של ציפורים.
- הפועל "תתן קולה" מציין קול שמגיע מקרוב יותר - שומעים קול אבל עדיין לא שומעים את המילים.
- והפועל "תקרא" מציין קול שמגיע מקרוב יותר - שומעים כבר מילות-קריאה.
לפי זה, נראה שבפרק א החכמה קוראת לאנשים שנמצאים בתוך העיר - לכן כשהיא בחוץ היא "רנה" וכשהיא ליד העיר היא "קוראת". ובפרק ח החכמה קוראת לאנשים שנמצאים מחוץ לעיר - לכן כשהיא בחוץ היא "קוראת" וכשהיא מתקרבת לעיר היא "רנה".לפי זה, הפתיים והלצים יושבים בתוך העיר, בעוד שהאישים הנכבדים יושבים מחוצה לה! ואכן, זוהי גם המסקנה העולה מ עיון בפרק ט - ביתה של האישה החכמה נמצא מחוץ לעיר, והיא צריכה להתאמץ הרבה יותר מ"אשת כסילות" כדי להגיע אל מרכז העניינים!
---
מקורות
עריכהעל-פי מאמר של אראל (הגהה: עופר לביא) שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2002-08-27.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mjly/qriot