קטגוריה:משלי יד ל

כדי לשמור על בריאות הגוף, יש לדעת להרפות ממחשבות רעות. הפסוק הקודם דיבר על כעס והפסוק שלנו מדבר על קנאה - שניהם רגשות רעים העלולים לגרום רקב עצמות - נזק לגוף ולנפש.

החיסון כנגד לשתי המחלות הללו היא לפתח לב מרפא - לב שיודע לעזוב ולהפסיק לחשוב מחשבות מטרידות. אם הלב יפסיק לחשוב מחשבות של כעס וקנאה, גם הגוף יהיה בריא יותר ויזכה לחיי בשרים.

"עיקר השגחתו תהיה תמיד על ליבו, כי ממנו תוצאות חיים לכל שאר האיברים, ולכן ישמרנו מן האנינות מן הכעס מן הקנאה והשנאה, שבכך יבלה בטוב ימיו ושנותיו בנעימים, ומה גם שבריאות הלב ממהר רפואתם של האיברים החולים... וכמה תחלואים באים על אדם מלבב דווי, שהרפואות אינן מועילות להם כלום, וכמה מתרפאים מלב שמח, כנגד סברתן של הרופאים" (רמ"ד ואלי).

בדרך-כלל נאמר בָּשָׂר בלשון יחיד. מדוע בפסוק שלנו בשרים בלשון רבים? כמה תשובות:

1. בשרים = איברי הגוף השונים: "הלב נתון באמצעם של הבשרים... וממנו תוצאות חיים לכולם... כי כולם מתפעלים מן הלב" (רמ"ד וואלי, ע"פ משלי ד23).

2. בשרים = אנשים שונים: "הנה, הלב שהוא מרפא ונותן רפיון ומרגוע לכעסו הוא חיי בשרים, כי בזה תועלת לו לשמרו מהיפעלות הכעס, ובו גם-כן תועלת לשמרו מהרע שימשך ממנו לו ולזולתו, ולזה אמר כי הוא חיי בשרים" (רלב"ג).

3. בשרים = של איש ואשה: ראו "הקבלות".

מַרְפֵּא - מהשורש רפא=רפה. לשורש זה ישנן שתי משמעויות: רפיון (עזיבה) ורפואה (בריאות). בפסוק שלנו שתי המשמעויות משתלבות: לב שמרפה ממחשבות שליליות הוא גם לב שמרפא את הגוף. הכוונה במיוחד להרפיה ממחשבות של כעס, שנזכרו בפסוק הקודם, (משלי יד כט): "אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת"*.

1. עצמות הן משל לגוף ולבריאות הגוף; כשאדם מקנא, המחשבות לא נותנות לו מנוחה, הוא רוצה להשיג בכל מחיר את מה שיש לאחרים, ומרוב מתח - הבריאות שלו עלולה להיפגע: הקנאה אוכלת את עצמותיו ופוגעת בבריאות גופו.

2. עצמות הן גם משל לעצמיות, האישיות העצמית של האדם: כשהאדם מקנא בזולת, הוא מפנה את האנרגיות הנפשיות שלו למחשבה על מה שיש לזולת, וכתוצאה מכך מזניח את העצמיות שלו, והיא נרקבת (שמעתי מהרב משה פליקס).

המילה בשר מציינת לפעמים את איברי הגבר והאישה, (בראשית יז יג): "הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ, וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם", (ויקרא טו יט): "וְאִשָּׁה כִּי תִּהְיֶה זֹבָהּ, דָּם יִהְיֶה זָבָה בִּבְשָׂרָהּ"*, וכן את החיבור ביניהם, (בראשית ב כד): "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"*. לפי זה, חיי בשרים הם חיי אישות (לכן בשרים בלשון רבים - של האיש והאשה). חיי בשרים מביאים ללב מרפא - רפואה והרפיה.

גם המילה עצם, כמו המילה בשר, מציינת את החיבור בין איש לאשתו, (בראשית ב כג): "וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹּאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת". לפי זה, רקב עצמות הוא ריחוק בין איש לאשתו - מצב שבו העצם, האמורה לחבר ביניהם, נרקבת מחוסר שימוש. רקב עצמות מביא לקנאה בזוגות אחרים וגם קַנָּאוּת הנובעת מחשד לבגידה. זה נכון גם לאשה, (שיר השירים ח ו): "שִׂימֵנִי כַּחוֹתָם עַל לִבֶּךָ... כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה", וגם לגבר, (משלי ו לד): "כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר, וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם"*. ולכן, (משלי יב ד): "אֵשֶׁת חַיִל - עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה"*.

- חכמי התלמוד פירשו את הפסוק כפשוטו: מי שיש בו קנאה, עצמותיו נרקבות לאחר מותו. סיפור יפה ממחיש את הרעיון (בתרגום חופשי לעברית):

"אמר רב מרי: אפילו הצדיקים, לאחר מותם, נרקבים ונעשים עפר, שנאמר (קהלת יב7): "וישב העפר על הארץ כשהיה".

רב נחמן הזמין פועלים לחפור באחת הקרקעות שלו. פתאום ראו הפועלים אדם שהיה קבור שם, והתחיל לצעוק עליהם! ברחו הפועלים בבהלה וסיפרו לרב נחמן. בא רב נחמן ושאל אותו: מי אתה? אמר לו: אני אחאי בן יאשיה. אמר לו רב נחמן: והרי אמר רב מרי, שאפילו הצדיקים הופכים לעפר לאחר מותם! אמר לו רב אחאי: מיהו ה"מרי" הזה, שאני לא מכיר? אני לא מחוייב להתנהג לפי הקביעות שלו! אמר לו רב נחמן: והרי כתוב בקהלת "וישב העפר אל הארץ כשהיה"? אמר לו רב אחאי: מי שלימד אותך קהלת, לא לימד אותך משלי. במשלי כתוב רקב עצמות קנאה - "כל מי שיש לו קנאה בלבו - עצמותיו מרקיבים; כל שאין לו קנאה בלבו - אין עצמותיו מרקיבים"!

מישש רב נחמן את גופו, וראה שהוא אמיתי. אמר לו: יבוא אדוני אל ביתי! אמר לו רב אחאי: גילית על עצמך שאפילו נביאים לא קראת! הרי כתוב (יחזקאל לז13): "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי" - רק כשה' יפתח את קברינו, באחרית הימים, תהיה לנו רשות לעלות מהם. אמר לו רב נחמן: והרי כתוב (בראשית ג19): "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", וזה נאמר לגבי אדם הראשון, ומחייב את כל הצאצאים שלו? אמר לו רב אחאי: זה באמת יתקיים - שעה אחת קודם תחיית המתים..." (בבלי שבת קנב ב, ודומה לכך פירש גם בר קפרא בירושלמי נזיר ז ב, וגם ספר המידות השלם שער הקנאה).