מדוע הולך ביושרו ולא "הולך ביושר"? למי מתייחס כינוי השייכות?

1. יושרו של האדם - המידה המתאימה לו על-פי אופיו ומצבו:

דרך החכמה היא ללכת בכל מידה בדרך האמצעית (ראו שביל הזהב בספר משלי ). דרך זו נקראת "דרך הישר". אבל במקרים מסויימים, אדם שהתרגל ללכת יותר בדרך קיצונית בצד אחד - צריך להרחיק את עצמו לצד השני, עד שיגיע לאמצע. כלומר, לכל אדם, לפי מצבו הנפשי, יש דרך שהיא הישרה ביותר עבורו - היא יושרו (ע"פ הגאון מווילנה) .

את הדרך הזאת יודע רק האדם עצמו; אנשים אחרים שיראו אותו נוהג בקיצוניות - עלולים לצחוק עליו. למשל, אם האדם נולד עם יצר זללנות, והוא רוצה לשבור אותו ע"י צומות - אנשים שיראו אותו צם עלולים לצחוק עליו ולזלזל בו. אדם ההולך ביושרו - מתנהג בדרך הישרה עבורו ולא חושש מלעגם של הבריות - מראה בכך שהוא ירא ה' - שמטרתו רק לעשות רצון ה' ולא להגדיל את כבוד עצמו.

אבל נלוז דרכיו - מי שהולך בדרכים עקומות, שאינן מתאימות עבורו לפי מצבו הנפשי - מראה בכך שהוא בוזהו, בוזה את ה', כי דעתן של הבריות חשובה עבורו יותר מרצון ה'.

מכאן אפשר ללמוד גם לגבי מצוות תוכחה: כשאדם בא להוכיח את חברו, הוא צריך קודם-כל להכיר אותו היטב, כדי שיידע האם התוכחה הזאת באמת מתאימה ל יושרו של חברו - האם היא מתאימה לו ע"פ מצבו הנפשי, או שהיא רק תגרום לו נזק. ואולי משום כך נאמר ב (ויקרא יט יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ"(כפירוש חז"ל) "עם שאיתך בתורה ומצוות": מצוות התוכחה חלה רק על אדם שנמצא אתך, שאתה מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת מה יחסו לתורה ומצוות ומה התוכחה שמתאימה לו.

1.5. יושרו של האדם - המעשה שנראה ישר בעיניו: אדם שהולך ביושרו, כלומר בדרך שנראית לו ישרה, עושה זאת מתוך יראת ה', גם אם הוא טועה. אך אדם שאינו מייחס חשיבות למעשיו, לא מכבד את תפקידו שיועד לו, ובכך מזלזל גם בה' (ע"פ יעל) .

האם ייתכן כי כל אדם שעושה את מה שנראה לו ישר הוא ירא ה'? והרי נאמר ב (משלי יב טו): "דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם"( פירוט )!

דוד אקסלרוד הציע: אדם הדבוק בתום לב באיזושהי מערכת ערכים, ממילא מקבל עול של דבר מה מעליו (ובכך הוא קרוב להיות ירא ה');   לעומתו, נלוז דרכיו הוא המתאים את השקפתו לצורכי צידוק מהלכיו העכשוויים, ממילא הוא מבחינתו השופט העליון (ולעולם לא יהיה ירא ה').   "ראשית חכמה יראת ה'" - תחילה של כל הבנה ומחקר היא קבלת עול מערכת חוקים, כלומר, הכרה בכך שהמציאות אינה מסתדרת בהכרח לפי רצוני. זה ללא ספק תנאי מינימאלי למחקר כלשהו.

2. יושרו של האדם - הדרך הישרה שהלך בה מאז ומעולם. הפסוק פונה לאדם שהקפיד במיוחד על מידה מסויימת, ועכשיו קשה לו להמשיך ולהתמיד בה. אם אותו אדם ירא את ה', הוא יתחזק וימשיך להתמיד במידה הטובה שלו גם כשקשה: "ביושרו שאחז בתחילה, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו - אין מזיזין אותו ממקומו, כמו שאמר איוב", (איוב כז ו): "בְּצִדְקָתִי הֶחֱזַקְתִּי וְלֹא אַרְפֶּהָ, לֹא יֶחֱרַף לְבָבִי מִיָּמָי", "כי בכך השראתו מתקיימת עליו, והיא מצילתו מכל הרעות ומכל העושקים" (רמ"ד ואלי) .

3. יושרו של ה', שנזכר בהמשך הפסוק; הדרך הישרה בעיני ה' (ראו "הקבלות").  רק מי שהולך, בפועל, בדרך הישרה בעיני ה', הוא ירא ה' באמת.   יראת ה' אמיתית לא מסתפקת במחשבות ובאמונות מופשטות - היא מתבטאת גם במעשים, בהליכה בדרך הישרה בעיני ה'.

נלוז דרכיו בוזהו - מי בוזה את מי? - ניתן לפרש בהתאמה לפירושים הקודמים:

1. נלוז דרכיו בוזה את ירא ה'; כיוון שירא ה' הולך בדרך הישרה עבורו, הנלוז דרכיו = הרוצה ללכת בדרך עקומה, מבזה ומזלזל בירא ה', ולועג לו על כך שאינו נוהג כמוהו (מצודות).

2. נלוז דרכיו בוזה את עצמו; כמו בפסוקים נוספים שבהם כינוי שייכות מתייחס לנושא .  כשאדם סר מהמידה הטובה שנהג בה כל ימיו, הדבר פוגע בכבודו ומבזה אותו.

3. נלוז דרכיו בוזה את ה' (ע"פ רש"י, הגר"א, מלבי"ם) ; בעוד שהולך ביושרו מראה בכך על כבוד ויראה לה', הנלוז  (סר ונוטה) מהדרכים שה' קבע שיש ללכת בהן, מבזה את ה'. ואין הוא יכול לטעון ש"בתוך הלב" הוא מכבד אותו, כי הכבוד חייב להתבטא גם במעשים.

4. הולך ביושרו בוזה את נלוז דרכיו; כמו שנאמר על הצדיק ב (תהלים טו ד): "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד..."- הצדיק מבזה את המאוסים (או מואס את הנבזים), ומכבד את יראי ה'.