ביאור:משלי א

בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י

קיצור דרך: a2801

משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא       (מהדורות נוספות של משלי א)
ר' הביאור במהדורה המעומדת

---

א מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.

למי מיועד ספר משלי? ומה אפשר ללמוד ממנו?

ב לָדַעַת המשלים עוזרים לדעת- חָכְמָה ללמוד מאחרים

להרחבה וּמוּסָר לקבל ביקורת

להרחבה, לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה להסיק מסקנות באופן עצמאי

להרחבה.

ג לָקַחַת ללמוד מוּסַר הַשְׂכֵּל מסקנות מתוך ייסורים וצרות

להרחבה, צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵשָׁרִים לדעת מי צודק, איך לשפוט, ואיך לעשות פשרה

להרחבה.

ד לָתֵת ללמד לִפְתָאִים אנשים שקל לפתות אותם

להרחבה עָרְמָה זהירות מפני פיתויים

להרחבה, לְנַעַר - דַּעַת וּמְזִמָּה זהירות מפני הזוממים לפגוע בו

להרחבה.

ה יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח לימוד, וְנָבוֹן - תַּחְבֻּלוֹת תכנון אסטרטגי

להרחבה יִקְנֶה.

ו לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה משל ונמשל

להרחבה, דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם דברי חכמה הנאמרים בצורה מוצפנת.

ז יִרְאַת יְהוָה - רֵאשִׁית היא תנאי מקדים לרכישת- דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר, אֱוִילִים אנשים שטחיים

להרחבה בָּזוּ מזלזלים ביראת ה' וחושבים שיוכלו ללמוד דעת בלי קשר עם ה'

להרחבה.{פ}

ח שְׁמַע, בְּנִי, מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.

ט כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לרֹאשֶךָ דברי ההורים, כשהם מצטרפים ומלוים את יראת ה' שלך, מוסיפים יופי להתנהגותך

להרחבה, וַעֲנָקִים תכשיטים

להרחבה לְגַרְגּרֹתֶיךָ לגרונך, כלומר דברי ההורים מוסיפים יופי לדיבורך

להרחבה.

פסוקים רבים בספר משלי משווים בין האב והאם. ראו אב ואם בספר משלי

אזהרה מפני התחברות עם נוכלים ורוצחים

י בְּנִי! אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אנשים חוטאים - אַל תֹּבֵא! אל תתפתה לבוא איתם!

יא אִם יֹאמְרוּ

"לְכָה אִתָּנוּ, נֶאֶרְבָה לְדָם נארוב כדי לרצוח

להרחבה, נִצְפְּנָה נסתתר

להרחבה לְנָקִי כדי ללכוד אדם חף מפשע - חִנָּם ההצטרפות חינם, בלי כל השקעה ומאמץ מצדך

להרחבה;

יב נִבְלָעֵם כִּשְאוֹל חַיִּים כמו שהקבר בולע את המתים, כך אנחנו נבלע את קרבנותינו בעודם בחיים, וּתְמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר נבלע את קרבנותינו בשלמותם, כמו שמורידים מתים לבור הקבורה בשלמותם

להרחבה;

יג כָּל הוֹן יָקָר נִמְצָא, נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָלָל;

יד גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ תשתתף בהגרלה לחלוקת השלל באופן שיוויוני

להרחבה, כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנּוּ הקופה שלנו תהיה משותפת - כשאנחנו נרוויח, גם אתה תרוויח

להרחבה!"

טו בְּנִי! אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם, מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם הרחק את עצמך מהשביל שהם הולכים בו, אל תחשוב אפילו להתקרב אליהם!

טז כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ, וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ דָּם הם ממהרים לעשות רע ולרצוח, ולכן לא יהססו לעשות רע גם לך ולרצוח גם אותך

להרחבה.

יז כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת 'בחינם מפזרים אוכל על הרשת'

להרחבה, בְּעֵינֵי כָּל בַּעַל כָּנָף כך מדמיין כל עוף שרואה את הרשת

להרחבה.

יח וְהֵם -  אולם הציידים, שפרשו את הרשת - לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ אורבים כדי להרוג את אותם עופות, יִצְפְּנוּ מסתתרים לְנַפְשֹׁתָם כדי לקחת את חייהם

להרחבה.

יט כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע כך גורלו של כל אדם שרוצה להרוויח כסף קל

להרחבה - אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח הרצון הזה יהרוג אותו

להרחבה.

קריאה להתחבר עם החכמה וללמוד אותה לפני שיהיה מאוחר

יש שני פרקים נוספים בספר שבהם החכמה קוראת. ראו החכמה קוראת

כ חָכְמוֹת כל מי שיש בו חכמה, ובפרט נשים חכמות

להרחבה בַּחוּץ תָּרֹנָּה יוצאת החוצה וקוראת, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָה קוראת בקול רם

להרחבה.ּ

כא בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת ברחוב ראשי הומה אדם

להרחבה תִּקְרָא, בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים מקומות מפגש ציבוריים

להרחבה; בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר:

כב "עַד מָתַי, פְּתָיִם אנשים המתפתים בקלות

להרחבה, תְּאֵהֲבוּ פֶתִי?! להתפתות לדבריהם של לצים וכסילים?!

להרחבה וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם והרי הלצים רוצים רק ללעוג לאחרים

להרחבה, וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת והכסילים שונאים כל ידע

להרחבה!

כג תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי אם תעזבו את הלצים והכסילים ותחזרו לשמוע את דברי הביקורת שלי, הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם אתן לכם כמו מעיין נובע

להרחבה רוּחִי מחשבותי, כלומר אתן לכם רעיונות חכמים, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם.

כד יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ סירבתם לבוא ללמוד חכמה, נָטִיתִי יָדִי סימנתי לכם באצבעי שתבואו וְאֵין מַקְשִׁיב;

כה וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי התעלמתם לחלוטין מעצותי

להרחבה, וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם לא רציתם לשמוע -

כו גַּם אֲנִי החכמה בְּאֵידְכֶם כשתבוא עליכם צרה

להרחבה אֶשְׂחָק החכמה תצחק עליכם, כלומר תרגישו שהמציאות טופחת על פניכם

להרחבה, אֶלְעַג אצחק בזלזול

להרחבה בְבֹא פַחְדְּכֶם כשיבוא עליכם אסון שאתם פוחדים ממנו.

כז בְּבֹא (כשאוה) כְשוֹאָה פַּחְדְכֶם, וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה מהר ובהפתעה יֶאֱתֶה יבוא; בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה מצוקה.

כח אָז כשיהיו להם צרות ובעיות יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֱעֶנֶה יצטרכו חכמה כדי לפתור אותן אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי ללמוד, יְשַׁחֲרֻנְנִי ישכימו עם שחר, כלומר יתאמצו מאד ללמוד, ובכל-זאת

להרחבה וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי.

כט תַּחַת כִּי כעונש על כך ש

להרחבה שָׂנְאוּ דָּעַת, וְיִרְאַת יְהוָה לֹא בָחָרוּ.

ל לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי, נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי דברי ביקורת הנאמרים בהגיון

להרחבה.

לא וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם 'ייהנו' מהתוצאות השליליות של התנהגותם

להרחבה, וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ ויצטרכו 'למלא את הזמן' במחשבות על 'מה יכולנו לעשות אילו היינו חכמים יותר כשהיינו צעירים'

להרחבה."

הקטע מציע שלוש דרכים להתמודד עם יצר הרע. ראו שלוש דרכים לחנך את הפתי שבתוכנו

לב כִּי הסיבה שאמרתי דברים קשים ומפחידים היא ש- מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם הרגיעה שהפתיים נמצאים בה מסכנת את חייהם

להרחבה, וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם והשלוה שהכסילים נמצאים בה מסכנת גם את קיומם הרוחני.

לג וְשֹׁמֵעַ לִי השומע בקול החכמה ולומד את דברי החכמה יִשְׁכָּן בֶּטַח, וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה ויוכל להיות רגוע ולא לפחד מאותם איומים.

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

הערות

• תוכן לספר משלי על פי נושאים, מתוך הערך "ספר משלי" בויקיפדיה

ביאורי פסוקים

מבנה וסיכום הפרק

עריכה

דקויות

ספר משלי נפתח בשישה פסוקים המתארים את תכלית הספר: "מִשְׁלֵי... לָדַעַת...""לָקַחַת..""לָתֵת... יִשְׁמַע... לְהָבִין."

האות ל מציינת את התכלית של מה שלפניה:

1. לפי רוב הפירושים, הפסוקים מתארים את התכלית עבור הקורא - מה התועלת שהקורא בספר יכול להפיק ממנו (ראו מצודות).

2. ולענ"ד, הפסוקים מתארים את התכלית עבור הכותב - מדוע החליט שלמה המלך לכתוב את הספר.

מבנה הפרק

פסוקים 1-9 מתייחסים לכל הספר:

• פסוקים 1-6: "מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" - תכלית כתיבת הספר לכותב ולקורא.
• פסוקים 7-9: "יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת... שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ..." - מקורות הלימוד: המקור הראשי הוא יראת ה' (פסוק 7), והמקורות המלווים הם מוסר האב ותורת האם - המסורת מהדור הקודם (פסוקים 8-9).

פסוקים 10-33 כוללים שני נאומי-אזהרה:

• פסוקים 10-19: "בְּנִי! אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים - אַל תֹּבֵא!" - אזהרה לנערים מפני הצטרפות לכנופיית שודדים המבטיחה להם התעשרות קלה ומהירה*.
• פסוקים 20-33: "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ.. עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי?..." - החכמה מזהירה את הפתיים מפני הצטרפות לחבורת-רחוב של לצים וכסילים, המבטלים את זמנם ואינם לומדים, וקוראת להם לחזור לספסל הלימודים*.

הנאום הראשון בלשון זכר והנאום השני בלשון נקבה, כנגד (משלי א ח): "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ"*.

פסוק א

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: אלה הם המשלים אשר אמר שלמה, כי את התורה המשיל לאשה טובה, והמינות לזונה; וכן ברוב הדברים אחז בדרך משל.

תרגום ויקיטקסט: זה ספר המשלים שאסף וכתב שלמה בן דוד מלך ישראל -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א א.

דקויות

השורש משל נזכר בתנ"ך בכמה משמעויות:

א. פתגם או דבר-חכמה קצר, כמו בדברי דוד, (שמואל א כד יג): "כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי: 'מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע'; וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ".

ב. שיר או נאום, כמו בדברי בלעם, (במדבר כג יח): "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע, הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר".

ג. שלטון והנהגה, כמו בדברי בני יעקב, (בראשית מה כו): "עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם".

ד. דמיון והקבלה, כמו בדברי ה', (ישעיהו מו ה): "לְמִי תְדַמְיוּנִי וְתַשְׁווּ, וְתַמְשִׁלוּנִי וְנִדְמֶה?".

כל המשמעויות הללו נמצאות בספר משלי:

א. יש בו פתגמים קצרים עם מסר קולע, כמו ב(משלי כא כג): "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ - שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ"*. רוב הפסוקים בפרקים י-כב, כה-כט הם מסוג זה.

ב. יש בו נאומים שיריים עם מסר מורכב, כמו הנאום במשלי ו6-11 המתחיל במילים: "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם"*. רוב הפרקים א-ט, כג-כד, ל-לא מחולקים לנאומים מסוג זה.

ג. יש בו הנחיות לשלטון והנהגה, כמו ב(משלי כה ה): "הָגוֹ רָשָׁע לִפְנֵי מֶלֶךְ - וְיִכּוֹן בַּצֶּדֶק כִּסְאוֹ"*.

ד. ויש בו גם דימויים והקבלות רבים, הממחישים עקרונות מוסריים בעזרת דוגמאות מהטבע והחיים, כמו (משלי כז יח): "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ, וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד"*. ולפי מפרשים רבים, גם הפסוקים הנראים פשוטים, למעשה כוללים דימויים נסתרים (רש"י, מצודות).

הקבלות

שתי משמעויות של המילה משל התקיימו בשלמה, (מלכים א ה א): "וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם, מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו... וַיְּדַבֵּר שְׁלֹשֶת אֲלָפִים מָשָׁל...""". המשלים של שלמה משקפים את ניסיונו כמושל.

פסוק ב

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: תועלת הדברים, להודיע לבני אדם חכמה ומוסר; ואחז במשל למען הבין לזולת דברי בינה, כי הוא מבוא גדול לקנות ההבנה.

תרגום ויקיטקסט: - שלמה אסף משלים כדי לדעת דברי חכמה ומוסר שאמרו חכמים אחרים, ומתוכם להבין ולפתח אמרי בינה חדשים;

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א ב.

דקויות

"לָדַעַת", "לָקַחַת", "לָתֵת" - האות ל מציינת את התכלית של מה שלפניה:

1. לפי רוב הפירושים, הפסוקים מתארים את התכלית עבור הקורא - מה התועלת שהקורא בספר יכול להפיק ממנו.

2. ולענ"ד, הפסוקים מתארים את התכלית עבור הכותב - מדוע החליט שלמה המלך לכתוב את הספר. משלי שלמה... לדעת חכמה - המשלים שאסף שלמה כדי שיידע חכמה. ולא כתב להודיע אלא לדעת - קודם-כל שיידע הכותב בעצמו, ורק אחר-כך יוכל ללמד אחרים. וכן כתב גם הרמח"ל בהקדמה לספרו "מסילת ישרים", שתכליתו קודם-כל ""ללמד לעצמי"" ואחר-כך גם ""להזכיר לאחרים"".

מה ההבדל בין חכמה לבינה?

חכמה ובינה מופיעות יחד לאורך כל התנ"ך ובפרט בספר משלי. מתוך דברי חז"ל וניתוח המקורות, נראה שהחכמה פונה כלפי חוץ והבינה פונה כלפי פנים, כלומר: חכמה היא הכשרון לשמוע וללמוד ולדבר וללמד, ובינה היא הכשרון לחשוב ולחקור ולנתח ולהסיק מסקנות. כך פירשנו לאורך כל הספר.

בפסוק שלנו, הצלע הראשונה מייצגת את השלב הראשון בחינוך, שבו האדם למד ממקורות חיצוניים ומקבל ידע מאחרים, והצלע השניה מייצגת את השלב השני, שבו האדם חוקר מסיק מסקנות בעצמו, מבין דבר מתוך דבר ובונה עוד קומה של ידע.

מה ההבדל בין חכמה למוסר?

לפי רוב המפרשים, המילה מוסר באה מהשורש יסר וקשורה לייסורים מכות וצרות, כמו ב(ירמיהו ל יד): "כָּל מאהבַיִךְ שכחוּךְ, אוֹתָךְ לֹא יִדְרֹשׁוּ; כִּי מַכַּת אוֹיֵב הכִּיתִיךְ, מוּסָר אַכְזָרִי; עַל רֹב עונֵךְ, עָצְמוּ חַטֹּאתָיִךְ".

הפסוק שלנו מדבר על לדעת חכמה לעומת לדעת מוסר. מה זה "לדעת מוסר" ומה ההבדל בין שתי הידיעות?

1. חכמה היא ידיעת החוק, מוסר הוא ידיעת העונש על הפרת החוק; חכמה משפיעה על השכל, מוסר משפיע על הרצון (מלבי"ם על הפסוק; חפץ חיים בפתיחה לספר שמירת הלשון).

2. חכמה היא לכתחילה - "שלא ייפול ברשת היצר הרע אשר הוא פורש לרגליו ושלא יתפתה בפיתויו". מוסר הוא בדיעבד - "אם יצרו מתגבר עליו, ייסר את עצמו וישבור אותו" (הגר"א על הפסוק).

3. המילה מוסר מופיעה בתנ"ך גם במשמעות של הסרה (מהשורש סור), (שמואל א כא ז): "וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ, כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ", (ישעיהו יז א): "מַשָּׂא דַּמָּשֶׂק: הִנֵּה דַמֶּשֶׂק מוּסָר מֵעִיר, וְהָיְתָה מְעִי מַפָּלָה". מכאן, חכמה - להוסיף תכונות טובות, מוסר - להסיר תכונות רעות; חכמה - לדעת מה לעשות, מוסר - לדעת מה לא לעשות, איזה מעשה ראוי להיות מוּסָר ומורחק מחיינו (ע"פ אורי בירן, "נקודת חיבור").

4. ולענ"ד, ההבדל בין חכמה למוסר ברור כשמשווים שני קטעים מקבילים בספר משלי, שבאחד מהם נזכרה חכמה ובשני - מוסר: (משלי ו ו): "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם"*, לעומת (משלי כד לב): "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי... וָאֶחֱזֶה, אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי, רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר"*. שני הקטעים עוסקים בחריצות לעומת עצלות, ושניהם מסתיימים בשני פסוקים זהים. אולם פרק ו מדבר בשבח החריצות על-ידי דוגמה חיובית - הנמלה החרוצה שמצליחה להסתדר ללא קצין שוטר ומושל. ופרק כד מדבר בגנות העצלות על-ידי דוגמה שלילית - האיש העצל שמזניח את שדהו עד שהוא נהרס.

אם כך, החכמה היא לימוד מדוגמה חיובית, לימוד מתוך רצון להתקדם ולהצליח;המוסר הוא לימוד מדוגמה שלילית, לימוד מתוך חשש להיכשל ולסבול מייסורים.

פסוק ג

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: לקחת (ללמוד) מוסר מחוכם;

צדק - היא עבודת האלהים, ומשפט - מה שבין אדם לחבירו, ומשרים - בדבר המידות והנהגת האדם.

תרגום ויקיטקסט: - כשה' נתן חכמה לשלמה, הוא כתב ספר זה כדי לקחת בו את החכמה והמוסר שה' השכיל אותו בהם, ובעזרתם לעשות צדק ולנהל משפט וליישר את היחסים בין אדם לחברו;

/ וגם אתם, הקוראים בספר, מוזמנים לקחת ממנו מוסר (להפיק לקחים מעשיים) כדי להשכיל (להצליח) בכל מעשיכם, וכדי לדעת איך לעשות צדק ומשפט ומישרים.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א ג.

דקויות

מדוע לקחת מוסר השכל?

1. לקיחה היא משלימתה של הנתינה. שלמה ביקש מה' שייתן לו חכמה שתאפשר לו לעשות משפט צדק, (מלכים א ג ט): "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע"; ואכן, (מלכים א ה כו): "וה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ"*. שלמה כתב את ספר משלי כדי שיהיה כלי-קיבול לחכמה האלהית שקיבל, כדי לקחת את אותה חכמה שה' נתן לו ולהשתמש בה למטרה שעבורה ביקש אותה, לעשות "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים".

לפי זה, יש לפרש את הפסוקים 2-4 בסדר כרונולוגי המתאר את תהליך חיבור הספר: עוד כשהיה ילד, אסף שלמה משלים על-מנת לדעת חכמה ומוסר ולהבין אמרי בינה (פסוק 2). כשגדל ועלה למלוכה, ה' נתן לו חכמה והוא החליט לכתוב ספר שבו יוכל לקחת את החכמה ואת המוסר שה' השכיל אותו בהם כדי שיעשה בהם צדק ומשפט ומישרים (פסוק 3). כשהתבגר וראה את מצבם העגום של הצעירים, החליט לפרסם את הספר כדי לתת לפתאים ערמה וזהירות מפיתוי, ולתת לנער דעת וזהירות ממזימה (פסוק 4).

2. לקיחה היא למידה (מצודות), ובפרט למידה פעילה, שבה התלמידים לא רק מקבלים מהמורה את חומר הלימוד שהכין אלא גם טורחים ולוקחים אותו בעצמם. ומכאן, שהקורא בספר צריך להשקיע מאמץ ולחשוב איך לקחת את הדברים לחייו הפרטיים.

3. הביטוי לקח מוסר מציין גם הפקת מסקנות ולְקָחִים (משלי כד32); הביטוי מוסר השכל מציין הפקת לקחים מעמיקה, המנסה למצוא את השֵכֶל שבכל דבר (לקוטי מוהר"ן א), לקחת מכל הצלחה ומכל כישלון מסקנות שיאפשרו לאדם להשכיל (= להצליח) בעתיד.

מה ההבדל בין צדק, משפט ומישרים?

צדק הוא העיקרון הנצחי והמופשט של הגינות, לתת לכל אחד את המגיע לו; משפט הוא התהליך הפורמלי והמסודר שבו מחליטים מה מגיע למי; ומישרים הם אמצעים להגיע לפשרה בדרכי שלום (ראו "צדק - משפט - מישרים"). זה הסדר הנכון בלימוד: קודם ללמוד מה צודק, אחר-כך איך להגיע לצדק, ובסוף מה עושים כשאי-אפשר להגיע לצדק וצריך להתפשר (וכך גם במשלי ב9).

הקבלות

מטרתה העיקרית של החכמה בתנ"ך היא לעשות משפט ומישרים.

כך בדברי שלמה, שביקש לב שומע לשפוט וקיבל חכמה, (מלכים א ג ט): "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע", (מלכים א ה כו): "וה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ"*.

כך בפסוק שלנו, שבו מוסר השכל משמש לעשיית צדק ומשפט ומישרים;

כך בפרק הבא, שבו תבונה משמשת לעשיית צדק ומשפט ומישרים (משלי ב9);

וכך גם בעתיד, כשהמלך מבית דוד ישכיל לעשות משפט וצדקה, (ירמיהו כג ה): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ".

פסוק ד

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: הדברים הנאמרים פה יועילו לתת לשוטים ערמה (התחכמות) להסיר הפתיות מלבם; לנער, למי שהוא רך בשנים, אשר יעשה מעשיו בבלי דעת ובלי מחשבה קדומה, הדברים ההם יועילו לקנות דעת ומזימה (מחשבה) - מעתה יחשוב בדבר עד לא יעשנה.

תרגום ויקיטקסט: - שלמה החליט לפרסם את הספר כדי לתת לאנשים המתפתים בקלות עורמה שתציל אותם מפיתוי מסוכן, ולתת לכל נער דעת שתציל אותו ממזימה מזיקה;

/ וגם אתם, הקוראים בספר, מוזמנים לתת מתוכו עצות לפתיים כך שיקבלו עורמה (זהירות מהטעיות), ולעזור לכל נער לדעת איך להיזהר ממזימה.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א ד.

דקויות

לתת לפתאים ערמה - מי הנותן?

1. שלמה, הכותב. אחרי שה' נתן לו חכמה והוא לקח אותה (פסוק 3), החליט לכתוב ספר כדי לתת ולהעביר הלאה את החכמה שקיבל.

2. אתם, הקוראים! ספר משלי כולל עצות ברמות שונות, חלקן עשויות להיראות לכם פשוטות וברורות, אבל יש אנשים שעבורם העצות הללו לא ברורות, וראוי שכל אחד מכם ישתדל לתת את העצות לאנשים הזקוקים להם.

בפרט, ראוי לתת לפתאים ( = אנשים המתפתים בקלות) ערמה (= זהירות מפני הטעיות), וכן לתת לנער (חסר ניסיון) זהירות מפני מזימה (= תוכנית שמטרתה להזיק לזולת). זוהי חובתכם להזהיר אותם, וכך לתת לפתיים ערמה - להסביר להם את הסכנות, כדי שגם הם יידעו לא להתפתות (וכן במשלי ח4-5).

מכאן למדו חכמים שיש להשאיר בבתי-הספר גם תלמידים פחות מוכשרים (כל עוד הם הגונים ואינם פוגעים בזולת), ולא להקים בתי ספר לחכמים בלבד (אגרות חזון איש – א, פא).

הקבלות

למי לתת ערמה ומזימה?

המושגים ערמה ומזימה נזכרים בתנ"ך כמה פעמים במשמעות שלילית:

• ערמה היא היכולת להטעות ולפתות, כמו הנחש שפיתה את חוה בבראשית ג1: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים", הגבעונים שהטעו את בני ישראל ביהושע ט4: "וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה, וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים", והרוצח בשמות כא14: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה - מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת".
• מזימה היא תוכנית לעשות רע לזולת, כמו ב(תהלים כא יב): "כִּי נָטוּ עָלֶיךָ רָעָה, חָשְׁבוּ מְזִמָּה בַּל יוּכָלוּ" וב(משלי כד ח): "מְחַשֵּׁב לְהָרֵעַ, לוֹ בַּעַל מְזִמּוֹת יִקְרָאוּ"*.

מפתיע מאד, אם כך, שספר משלי מציב את הערמה והמזימה כאחת המטרות שלו!

נראה שמטרת הספר היא, ללמד את הנערים איך להיזהר מהערמות וממזימות. כדי להתמודד עם האויב, צריך להכיר את הנשק שלו. הדבר נכון במיוחד גם במאבקים רוחניים:

• כדי שיוכלו להתמודד עם פיתויים והטעיות, הם צריכים בעצמם לדעת איך לפתות ולהטעות - "לתת לפתיים ערמה";
• וכדי שיוכלו להתמודד עם תוכניות שמטרתן לפגוע בהם - הם צריכים בעצמם לדעת איך לתכנן תוכניות כאלו - "לנער דעת ומזימה".

כך גם ב(משלי ב יא): "מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה" - העובדה שהנער מכיר מזימות תשמור עליו, כי היא תאפשר לו להתגונן. ובהמשך הפרק שם מתוארות מזימות משני סוגים - מזימות "גבריות" של שוד ואלימות (ב 12-15) ומזימות "נשיות" של פיתוי ובגידה (ב 16-19).

העיקרון הכללי "לתת לפתיים ערמה, לנער דעת ומזימה" נכון גם בתחומים אחרים, למשל:

• בתחום השיווק: יש ספרים, ואולי גם קורסים פתוחים, שמסבירים לציבור הרחב על תחבולות מקובלות בעולם השיווק והמכירות. מי שיילכו לקורסים כאלה, יוכלו לזהות יותר בקלות, מתי סוכני המכירות מפעילים עליהם תחבולה שיווקית ומנסים למכור להם מוצר שהם לא באמת צריכים. לדוגמה, כשאתם אומרים לסוכן המכירות "אנחנו לא רוצים לקנות את המוצר כי הוא יקר מדי", והסוכן שואל "אם אני אעשה לכם הנחה של 20% - תקנו?", אתם נמצאים תחת לחץ פסיכולוגי להגיד "כן", כי הרגע אמרתם שאתם לא רוצים לקנות בגלל המחיר הגבוה. אחרי שאמרתם "כן", אתם עלולים לגלות שאתם בעצם בכלל לא צריכים את המוצר, אבל זה כבר מאוחר מדי, אמרתם "כן" ולא נעים לכם להתחרט... אבל אם אתם מכירים את התחבולה הזאת מראש, יהיה לכם קל יותר להגיד "לא".
• בתחום הבידור: יש קוסמים, שמסבירים לקהל את סוד הקסם - איך הם עשו את זה; קוסמים אלה מקיימים, לדעתי, את הפסוק "לתת לפתיים ערמה": הם מלמדים את הצופים (שחלקם לפחות פתיים) את אחת מדרכי ההטעיה, ובכך עושים אותם יותר "ערומים" וזהירים מפני הטעיות בכלל.

למי לא לתת ערמה ומזימה?

אדם רע עלול להשתמש בערמה ובמזימה כדי לרמות אחרים. לכן, ספר משלי ממליץ ללמד ערמה ומזימה רק לתלמידים תמימים, פתיים ונערים, ולגרש מבית הספר אנשים רעים העלולים להשתמש לרעה בידע שקיבלו:

• (משלי כב י): "גָּרֵשׁ לֵץ, וְיֵצֵא מָדוֹן, וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן"*.
• (משלי כג ט): "בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר, כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ"*.

מה עושים כשצריך ללמד בציבור, שבו יש גם אנשים תמימים וגם אנשים רעים? האם ללמד ערמה ומזימה כדי שהאנשים התמימים יידעו להיזהר, או להימנע מכך כדי שלא לתת רעיונות לאנשים הרעים? רבן יוחנן בן זכאי התלבט בשאלה זו:

"תנו רבנן: אין עושין את המחק צדו אחד עב וצדו אחד קצר; לא ימחוק בבת אחת, שהמוחק בבת אחת רע למוכר ויפה ללוקח; ולא ימחוק מעט מעט, שרע ללוקח ויפה למוכר;"

"על כולן אמר רבן יוחנן בן זכאי: 'אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר:"

• "אם אומר - שמא ילמדו הרמאין;"
• "ואם לא אומר - שמא יאמרו הרמאין 'אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו'!""

רבן יוחנן בן זכאי התלבט, האם ללמד טכניקות מסויימות של מרמה במדידת תבואה. מה היתה ההכרעה שלו בשאלה זו? "איבעיא להו: אמרה או לא אמרה?"

"אמר רב שמואל בר רב יצחק: אמרה, ומהאי קרא אמרה (הושע יד): כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (תלמוד בבלי, בבא בתרא פט:).

רבן יוחנן בן זכאי הסתמך על פסוק מספר הושע, והחליט שגם במצב זה יש ללמד "ערמה ומזימה".

פסוק ה

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: וגם לחכם יועילו הדברים, כי כשישמעם - יוסיף עוד ללמוד מדעתו, והנבון יקנה על-ידם תחבולות, והם דברים עמוקים בעיון רב בדקות המחשבה.

תרגום ויקיטקסט: - הספר מתאים גם למתקדמים - החכם שישמע את המשלים יוסיף לעצמו לקחים ומסרים מעשיים, והנבון שיקרא בספר יקנה לעצמו תחבולות (אסטרטגיות) חדשות -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א ה.

דקויות

מה ההבדל בין חכם לנבון?

חכם הוא היודע לשמוע, ללמוד וללמד; נבון הוא היודע לחשוב ולהסיק מסקנות.

החכם יוסף לֶקַח = ייקח מידע מבחוץ ויוסיף על חכמתו; והנבון יקנה תחבולות = ישיג לעצמו שיטות חדשות לחשיבה והסקת מסקנות.

הקבלות

הראשון שנקרא נבון וחכם בתנ"ך היה יוסף, (בראשית מא לג): "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם", (בראשית מא לט): "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ". ויש כאן רמז לחכם החושב "איני צריך למשלים הללו, שכבר למדתי חכמה ודעת קדושים אדע" ... "גם יוסף הצדיק היה חכם ונבון, ואף על פי כן היה צריך לכמה תחבולות בכל יום כדי להינצל מכף רע" (רמ"ד ואלי).

הביטוי יוסף לקח נזכר גם ב(משלי ט ט): "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד, הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח", והוא רומז לכינויו השלישי של יוסף (שאינו נזכר בתנ"ך אך נזכר במדרשים): יוסף הצדיק.

פסוק ו

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: הדברים האלה נאמרים על שני דרכים: להבין את המשל - מה שהמשיל אל המליצה, וגם את המליצה עצמה: כשאומר בהמליצה להשמר מזונה, ואמורה להמשיל על המינות, הנה יש להבין בה להיות נזהר ממינות, גם מאשה זונה;

(ולתוספת ביאור אמר): דברי חכמים האמורים בפה מלא, והרמוזים בדרך חידה (דברים סתומים קשה ההבנה).

תרגום ויקיטקסט: - כי יש בספר רבדים רבים: הקורא יכול להבין את המשמעות המילולית הפשוטה של כל משל, אך אם יתעמק יותר יבין גם את המליצה (הנמשל); הוא יוכל למצוא כאן דברי חכמים פשוטים, אך גם חידות מתוחכמות.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א ו.

דקויות

מה ההבדל בין משל למליצה?

המפרשים פירשו את המושגים בשתי דרכים מנוגדות:

1. מליצה היא התרגום של המשל, כמו ש"מליץ" הוא מתורגמן (בראשית מב23); בלשוננו, המליצה היא הנמשל (הגאון מווילנה, חמדה גנוזה; ודומה לזה פירש מלבי"ם).

2. משל הוא התרגום, הנקרא בלשוננו "נמשל", ומליצה היא המילים שמשתמשים בהן, הנקראות בלשוננו "משל" (רש"י).

לענ"ד, הפסוק מדבר על ארבעה דברים שיש להבין, כנגד ארבעת הרבדים של התורה - פרד"ס:

• משל הוא המשמעות הפשוטה של המילים - פשט;
• מליצה היא הנמשל - הרעיון שהמשל רומז אליו - רמז;
• דברי חכמים הם דרשות מוסריות שהחכמים קישרו לפסוק - דרש;
• וחידותם הם הדברים הנסתרים והמוצפנים - הסוד.

פסוק 4 התייחס לפתאים ונערים, פסוק 5 לחכמים ונבונים, והפסוק שלנו מלמד שבספר משלי ישנם רבדים שונים - הרבדים הפשוטים מדברים לכל פתי נער, אבל הרבדים המתקדמים מתגלים רק לחכם והנבון המתעמקים בהם.

הקבלות

שמשון שאל את הפלשתים חידה, (שופטים יד יד): "וַיֹּאמֶר לָהֶם 'מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל, וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק'; וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד הַחִידָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים". חידה קצרה בת שתי צלעות שבכל אחת 3 מילים. כדי לפתור אותה, צריך לגלות את הסיפור שמאחריה - לגלות ששמשון הרג אריה ומצא דבש בגוויית האריה.

שלמה חיבר חידות רבות בסגנון דומה. רוב הפסוקים בפרקים י עד כד דומים בסגנונם לחידת שמשון - גם הם מורכבים ברובם משתי צלעות שבכל אחת 3-4 מילים. כל פסוק כזה הוא חידה! כדי לפתור את החידה עליכם לגלות את הסיפור שמאחריה, וזאת תוכלו לעשות ע"י הקבלה לסיפורים ממקומות אחרים בתנ"ך.

תוכלו להיעזר בספריה של ס. שרייבר, "משלי שלמה על אישי התורה" ו"משלי שלמה על מלכות בית דוד" (תשרי ה'תשס"ח); בספרו של ר' אליהו שץ, "פירוש אליהו על ספר משלי"; וגם כמובן בספר זה. בהצלחה!

דוד לעומת שלמה

דוד המלך, דיבר על משלים וחידות שקשה להבין, (תהלים מט ה): "אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי, אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי". השיר שלו עוסק באחד הסודות הנשגבים ביותר - הישארות הנפש אחרי המוות*, סוד שרוב בני האדם אינם מבינים, (תהלים מט כא): "אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ".

דוד ניסה לפתוח את החידות על-ידי ניגון בכינור, כלי נגינה המעורר השראה ולוקח את נפש האדם אל מעל המציאות הרגילה; דרך זו מתאימה לדוד, שאהב לנגן בכינור, (שמואל א טז כג): "וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל, וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה".

גם שלמה מנסה להבין את המשלים והחידות של החיים, אולם יש לו דרך אחרת: במקום לקחת כינור, הוא לוקח מוסר השכל, הוא אוהב חכמה ומנסה לפתור חידות בעזרת דברי החכמים, "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה, דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם"""".'

פסוק ז

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: (עתה החל לדבר דבריו, ואמר:)

בראשית למוד הדעת יקנה יראת ה', כי הלא אוילים (רשעים) בזו את החכמה והמוסר, ואם לא יקנה יראת ה' בראשיתה - מה תועלת בלימודה? הלא יבזה אותה וימאס בה.

תרגום ויקיטקסט: יראת-כבוד כלפי ה' היא הצעד הראשון בידיעת חכמה ומוסר! הבזים לה' ומנסים ללמוד חכמה בלי יראת ה', לא יצליחו להבין את עומק החכמה ויישארו אוילים (שטחיים).

/ יראת ה' (ראיית נוכחות ה' המאחדת את כל המציאות) היא הראשית (העיקר) בלימוד דעת חכמה ומוסר; אולם האוילים (השטחיים) לומדים כל דבר-חכמה בנפרד ואינם רואים את האחדות ולכן בזים לה'.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א ז.

דקויות

מבנה הפסוק

הפסוק מורכב משתי צלעות מנוגדות. לפי הטעמים והמשקל, שתי הצלעות הן: "יראת ה' ראשית דעת; חכמה ומוסר אוילים בזו"; דעת מקבילה ל-חכמה ומוסר, ומכאן שהניגוד המרכזי בפסוק הוא בין יראת ה' לבין אוילים. אולם מדוע האוילים הם הניגוד של יראת ה'? המפרשים הציעו כמה הסברים:

1. אוילים הם רשעים, ורשעים כמובן אינם יראים את ה'. יראת ה' צריכה להיות ההתחלה של כל לימוד ודעת, כי האוילים הרשעים - שאינם יראים את ה' - בזים לחכמה ומוסר ואינם לומדים דעת (מצודת דוד, וכן רש"י פירוש שני, ר' יונה גירונדי).

2. אוילים הם אנשים שאינם מוכנים לקבל עצות, הם בזים לכל דבר חכמה ומוסר המגיע מאנשים אחרים. התכונה המנוגדת לכך היא יראת ה', כי אדם ירא ה' מרגיש שיש כוח למעלה ממנו, ומתוך כך מבין שאינו יודע הכל, ופתוח לקבל עצות .

3. אוילים הם ספקנים, בניגוד ליראת ה' המבטאת אמונה (מלבי"ם); או: אוילים הם אנשים שאינם רוצים ללמוד מוסר ומידות טובות, בניגוד ליראת ה' המציינת מוסר ומידות (רלב"ג).

- אולם ברוב ספר משלי, התואר אויל משמעו שטחי ורדוד. אויל הוא לא בהכרח רשע, ואינו מנוגד אל יראת ה'.

4. לכן לענ"ד יש לפסק את הפסוק בניגוד למשקל ולטעמים: "יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר; אוילים בזו". ישנן כמה ראיות לחלוקה זו של הפסוק:

• המושג דעת חכמה ומוסר נזכר בפירוש בפסוק 2, ומסתבר שגם כאן המושג דעת חכמה ומוסר הוא מושג אחד שנמצא כולו בצלע הראשונה של הפסוק.
• הפועל בזה נזכר כמה פעמים כניגוד של הפועל ירא את ה', למשל ב(משלי יד ב): "הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא ה', וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ"*; מסתבר שגם כאן המושג בזו הוא הניגוד של יראת ה', ומשמעו "בזוּ את ה'".

ראשית - שני פירושים

1. ראשית היא התחלה. יראת ה' צריכה להיות השלב הראשון של לימוד דעת חכמה ומוסר (מצודות, הגר"א). יראת ה' כאן במשמעות רגש של חשש ודאגה מפני עבירה על רצון ה'. הרגש צריך לבוא לפני הלימוד השכלי. מסקנה דומה עולה ממחקרים שנעשו בדורנו על חינוך ילדים לערכים. התברר שהחינוך היה יעיל רק כשהוא עורר בילדים רגש של יראה מפני עשיית רע (דניאל גולמן, "אינטלגנציה רגשית", פרק 7 "שורשי האמפתיה", עמ' 129).

ספר משלי עצמו נוהג לפי העצה של עצמו, ומציב את יראת ה' בפסוק הראשון לאחר הפתיחה, כך שכל הקורא בספר יתעורר ליראת ה' לפני שימשיך בלימוד . כך גם בפרק ט: המורָה החכמה בונה בית-ספר וקוראת לתלמידים לבוא, והשיעור הראשון הוא יראת ה', (משלי ט י): "תְּחִלַּת חָכְמָה - יִרְאַת ה', וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה"*.

2. ראשית היא גם עיקר. יראת ה' היא הדבר הראשי והחשוב ביותר שיש לדעת (רש"י). יראת ה' כאן במשמעות ראיית נוכחות ה' במציאות. ה' הוא הבורא האחד המייצג את אחדות הבריאה כולה. בדורנו ישנם מדענים חשובים (כגון אלברט איינשטיין), שהשאיפה הגדולה ביותר שלהם היא למצוא את ה"תיאוריה של הכל", עקרון יסודי אחד שממנו נובעים כל שאר חוקי הטבע. יראת ה' היא אף יותר מזה, כי היא מאחדת לא רק את חוקי הטבע אלא גם את חוקי המוסר.

גם בפרק ב, יראת ה' היא המטרה העיקרית של הלימוד וההתבוננות, (משלי ב ג): "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה - אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא".

יראת ה' היא גם השלב הראשון וגם השלב הראשי; גם ההתחלה וגם התכלית; הלימוד צריך להתחיל ברגש של יראת ה' ולהגיע בסופו להבנה מעמיקה של אותה יראת ה'.

הקבלות

לאחר שה' הוציא את בני ישראל ממצרים, הוא לימד אותם לדעת אותו. אולם יראת ה' הייתה ראשית הדעת - לפני כל דעת שבני ישראל למדו, בא אירוע שעורר בהם יראה:

• אחרי קריעת ים סוף, (שמות יד לא): "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", ושלושה ימים אחר-כך, (שמות טו כה): "...שָׂם שָׁם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט..."*.
• אחרי עשרת הדיברות, (שמות כ טז): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אַל הָעָם: אֶל תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם, לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ", ומייד אחר-כך, (שמות כא א): "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם".
• אחרי מתן לוחות הברית השניים, (שמות לד ל): "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו", ומייד אחר כך, (שמות לד לב): "וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי".

כך גם ב(משלי ט י): "תְּחִלַּת חָכְמָה - יִרְאַת ה', וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה"*, ב(תהלים קיא י): "רֵאשִׁית חָכְמָה - יִרְאַת ה'", וגם בדברי חכמי המשנה: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת" (רבי חנינא בן דוסא, משנה אבות ג ט). יראת ה' שברגש צריכה תמיד לבוא לפני הדעת שבשכל.

-

אמנם בפרק ב, היראה היא תוצאה של לימוד מעמיק, (משלי ב ג): "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה - אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא". אז מה קודם - היראה או הלימוד?

1. יש מפרשים שהבחינו בין בינה, הקודמת ליראה (לפי פרק ב), לבין חכמה ודעת, הבאות אחריה; אולם, בפסוקים אחרים ניתן ללמוד שהבינה היא כישרון מתקדם יותר מהחכמה - הכישרון לחשוב ולהסיק מסקנות מתוך דברים שלמדנו; אם כן יש כאן מעגליות - היראה קודמת לחכמה, החכמה קודמת לבינה, והבינה קודמת ליראה!

2. ייתכן שאכן יש כאן תהליך מעגלי: לפעמים אדם עובר חוויה של התגלות, שממלאת את ליבו ביראת ה', אך הוא עדיין לא מבין את משמעות החוויה. בשלב הבא, הוא מתחיל ללמוד דעת חכמה ומוסר - ללמוד מה הוא רצון ה', ולתקן את התנהגותו כך שתתאים לרצון ה'. בשלב הבא, הוא משתמש בכוח הבינה, מתעמק בדברים שלמד, מנסה להבין דבר מתוך דבר, לקבוע כללים ולהבין את העקרונות שמאחרי חוקי החכמה והמוסר. ובעזרת הבינה, הוא מצליח להבין יראת ה': הוא כבר מכיר את ה' טוב יותר, הוא יודע מה הם העקרונות המוסריים החשובים לה', ויודע שה' משגיח על הכל, החל מהעקרונות הגדולים ועד הפרטים הקטנים; ההבנה הזאת ממלאת אותו ביראת כבוד מפני ה' - והפעם היראה מבוססת על הבנה ולא רק על חוויה.

זה התהליך שעברו בני ישראל בספר שמות: קודם-כל, ה' עשה להם נסים ונפלאות שעוררו בהם יראת ה'; הם גילו שיש כוח עליון, ויראו מפניו, אך לא הכירו אותו ולא ידעו מה טיבו. השלב הבא היה הלימוד השכלי - חוק ומשפט. מתוך הלימוד הזה, בני ישראל הבינו טוב יותר מי הוא אותו אל שהם יראים מפניו, מה רצונו ומה הוא דורש מהאדם - "אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא".

התהליך נמשך באופן מחזורי - אחרי כל יראה באה חכמה, אחריה - בינה, אחריה יראה ברמה גבוהה יותר, ושוב חכמה, וכן הלאה. ספר משלי, כמו ספר שמות, מציע תהליך חינוכי מחזורי, המורכב מהתעוררות רגשית ולימוד שכלי לסירוגין.

רעיון זה, שיש דרגות שונות של יראת ה', נזכר בגרסאות שונות גם בדברי מפרשי המקרא, למשל "יראת ה' מוסר חכמה - יראת העונש מביאה לידי חכמה, וחכמה מביאה לידי יראת הרוממות" (הגאון מווילנה על משלי טז33; ).

כך גם בדברי מפרשי המשנה "אם אין חכמה - אין יראה, אם אין יראה - אין חכמה" (ר' אלעזר בן עזריה, משנה אבות ג יז); גם כאן שאלו המפרשים: מאיפה להתחיל? הרי אם אין לי חכמה - איך תהיה לי יראה? ואם אין לי יראה - איך אלמד חכמה? והסבירו שיש שני סוגי יראה, "יראה תתאה" ו"יראה עילאה" ( תניא חלק א מג).

3. וייתכן שהפסוקים מדברים על שני מצבים שונים: הפסוק שלנו מתאר את המצב האידיאלי, שבו ה' מתגלה לאדם ומעורר בו את היראה והרצון ללמוד - "יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר". זה היה המצב בזמן התורה, כפי שניתן לראות בפסוקים שהובאו למעלה מספר שמות;

והפסוק בפרק ב מתאר מצב שבו אין התגלות, ואז הדרך היחידה להגיע ליראת ה' היא על-ידי התבוננות שכלית, משלי ב3-5:"אִם לַבִּינָה תִקְרָא... אָז תָּבִין יִרְאַת ה'". זה היה המצב לאחר חורבן הבית, ולכן רבים מחכמי ישראל טענו שיש להגיע ליראת ה' על-ידי התבוננות שכלית - ביניהם הרמב"ם, הרמח"ל והרש"ז מלאדי (ראו בפירושנו על משלי ב5).

4. יש שפירשו, שהמילה ראשית אינה מתייחסת לסדר הזמנים, אלא לסדר החשיבות: "יראת ה'... היא תרומת עיקר הדעת..." - (רש"י על משלי א7). בדומה לזה פירשו, שהיראה היא המטרה והחכמה היא האמצעי, ולכן: "במחשבה... התכלית תחילה, ולכן במחשבה.. היראה תחילה... אבל במעשה - החכמה תחילה" (הגאון מווילנה) .

כך יש לפרש גם בדברי חז"ל: יראת החטא צריכה להיות קודמת לחכמה בסדרי העדיפויות והשיקולים שהאדם עושה כשהוא מחליט כיצד לפעול.

פירוש זה מתאים לתקופה שבה אין התגלות, ובה האדם צריך קודם-כל להשתמש בחכמה ובתבונה על-מנת ללמוד יראת ה'; אך בתקופת התורה, כפי שראינו, היראה באה לפני החכמה גם מבחינת הזמן.

---

גם בזמן המקרא, כמו בימינו, היו אנשים שהתייחסו לתורה כאל חכמה אנושית, וניסו ללמוד אותה בלי יראת-כבוד כלפי ה', (ישעיהו כט יג): "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה". כמו הנביא ישעיהו, גם ספר משלי קובע שאין ערך ללימוד כזה. מי שאין לו יראת ה', גם הלימוד שלו יהיה שטחי ואוילי.

---

ומעניין שבעברית, המילה מוֹרָה דומה למילה מוֹרָא וכן להר המוֹרִיָּה (ע"פ גליה).

פסוק ח

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: שמע (קבל) מוסר מאביך, כי בוודאי חפץ הוא בתקנתך, ואל תטוש (תעזוב) תורת אמך (מה שאמך מלמדתך).

תרגום ויקיטקסט: בני (קורא היקר)! באת לכאן כדי ללמוד דברים חדשים? יפה מאד! אבל עדיין, שמע והקשב לדברי המוסר שקיבלת במסורת מאביך, ואל תנטוש (תעזוב) את התורה שאמך לימדה אותך -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א ח.

דקויות

מי הדוברים בקטע?

1. מצד אחד, הדוברים מתייחסים לשומע כבְּנִי, ומכאן שהם ההורים;

2. מצד שני, הם מדברים על אביך ואמך בגוף שלישי (בניגוד לפסוק המקביל ב(משלי ג א): "בְּנִי! תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח, וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ", שם הם מדברים בגוף ראשון)!

1. ייתכן שהדוברים בקטע הם ההורים, המדברים על עצמם בגוף שלישי כדי להדגיש את השוויון ביניהם. גם בימינו נוהגים הורים לדבר על עצמם בגוף שלישי כשהם משוחחים עם ילדיהם הקטנים, למשל "מי חמוד של אמא?", "מי בא לאבא?" וכד'. ההורים פונים אל ילדיהם לפני שהם שולחים אותם לבית הספר, ומזהירים אותם שלא ישכחו את המסורת שלמדו בבית.

2. וייתכן שהדוברים הם המורים, והכינוי בני אינו כינוי ביולוגי אלא כינוי של חיבה לאדם צעיר, כמו בדברי יוסף לבנימין (בראשית מג29). המורה פונה אל התלמיד בכינוי בני כדי להזכיר לו שהוא לא סתם "איש", הוא בן, יש לו הורים, והוא צריך לשמוע ולשמור את המוסר ואת התורה שקיבל מהם ולא לשכוח את מסורת הוריו .

ישנם מוסדות-חינוך הקובעים נוסח-תפילה אחיד וקוד-לבוש אחיד, ומחייבים את התלמידים הבאים מעדות שונות להתאים את עצמם למנהגים אלה ולוותר על מנהגי הוריהם. המורה בפסוקנו מחזיק בגישה הפוכה: הוא מדגיש, שהדברים שהוא מתכוון ללמד אינם באים לבטל או להחליף את המסורת והמנהגים שהתלמיד מביא עמו מהבית, להיפך! הוא מעודד את התלמיד לשמור על המסורת הייחודית של משפחתו גם בין כתלי בית הספר (לדיון מפורט בנושא שמירת המסורת בבתי-ספר, ראו על הניגוד שבין שמירת המסורת לבין אחדות עם ישראל / ד"ר אלכסנדר קליין; ברשת: http://www.yedidia.net/alex/node/20).

אביך - אמך

הפסוק מייחס חשיבות שווה למוסר האב ולתורת האם; אלה שני עניינים שונים העומדים בפני עצמם וחשובים באותה מידה. למה בדיוק הכוונה?

1. כפי שהסברנו למעלה, הכוונה למסורת ומנהגים שכל אב ואם מלמדים את ילדיהם.

2. ייתכן גם שהפסוק רומז, שספר משלי כולו מדבר בשני קולות: אבהי ואמהי. ישנם פרקים בספר משלי המייצגים את תורת האב, ופרקים אחרים המייצגים את תורת האם.

בפרק א עצמו, מייד אחרי פסוקי הפתיחה, ישנו קטע המזהיר את הבן מהצטרפות לכנופיית שודדים; לקטע זה ישנו אופי גברי וייתכן שהוא מייצג את מוסר האב. בקטע הבא מייד אחריו, הדמות המרכזית היא דמות נשית, גברת "חכמות" המדברת בלשון נקבה, וייתכן שהיא מייצגת את תורת האם. תופעה דומה ניתן לזהות ב(משלי ו כ): "נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ"*. ישנם עוד זוגות רבים של פסוקים מקבילים בספר משלי, שאחד מהם "גברי" והשני "נשי"; ראו במאמר "זכר ונקבה בספר משלי".

3. ויש שפירשו מושגים אלה כמשל - האב הוא משל לקב"ה שנתן תורה למשה, והאם היא משל לכנסת ישראל שחידשה והוסיפה תקנות וסייגים (רש"י).

פסוק ט

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: כי המוסר והלמוד הזה הם לראשך לויה (חיבור) של חן, ועדי ענקים סביב לגרגרותיך (צואריך).

תרגום ויקיטקסט: - כי מנהגי בית הוריך ילוו אותך ויתנו לך חן כמו כתר המונח על ראשך, וידגישו את הייחודיות שלך כמו תכשיטים ענקים על הגרגרות (הגרון) שלך.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א ט.

דקויות

לוויית חן - ענקים

1. לויית חן וענקים הם שני סוגים של תכשיטים, לראש ולצוואר. תכשיטים הם כלים שהאדם שם על עצמו כדי להיראות יפה, אך גם כדי להיראות בולט ושונה מאחרים. המורה מסביר לתלמיד, שהשמירה על מוסר האב ותורת האם נותנת לו חן וייחודיות - הוא אמנם לומד את אותם נושאים, באותו בית-ספר ועם אותם מבחנים כמו תלמידים רבים אחרים, אבל במקביל הוא שומר על המסורת שהביא מהבית, וכך הוא בולט ושונה משאר התלמידים - כמו אדם המקושט בתכשיטים .

2. לויית חן וענקים מזכירים גם כתר ותכשיטים של מלך. הדובר בקטע הוא שלמה המלך, וייתכן שהוא בא לומר לבניו/תלמידיו, שעליהם להיות מחוברים למסורת כדי שיוכלו להמשיך את שושלת המלוכה. הדבר נכון לא רק לבניו של שלמה המלך אלא לכל אדם מישראל, שהרי כל עם ישראל הוא "ממלכת כהנים"; השמירה על מסורת ישראל מחברת אותנו לשושלת מכובדת של מלכים (ע"פ גליה).

3. המושג לוויית חן מבטא ענוה מצד ההורים: יראת ה' (שנזכרה בפסוק 7) היא העיקר, ודבריהם של ההורים הם רק תכשיט המלווה אותה.

4. לוית חן היא דבר אחד, וענקים הם רבים, וכל אחד מהם עשוי שרשרת מחוליות רבות או מחרוזת מאבני חן רבות; ייתכן ששני סוגי התכשיטים רומזים לשני סוגי המשלים שנמצא בהמשך הספר:

• בפרקים א-ט ובפרקים ל-לא רוב המשלים הם ארוכים, בכל פרק או פרשיה ישנו משל אחד העומד בפני עצמו, כמו לוית חן;
• בפרקים י-כט רוב המשלים הם קצרים, כל משל אורכו פסוק אחד או שניים, ובכל פרק ישנם הרבה משלים שאינם קשורים זה לזה, כמו מחרוזת של אבני חן - ענקים.

ראשך - גרגרותיך

1. לפי חלק מהמפרשים, הראש הוא משל למחשבות, "אשר שם החכמה וכוחות השכל" (רבי יונה גירונדי, נולד לפני כ-800 שנה; ואחריו רלב"ג), והגרגרת היא משל לכוח הדיבור (רלב"ג, מלבי"ם, רמ"ד ואלי); לפי זה, הפסוק מלמדנו שמסורת הדורות הקודמים מוסיפה חן וכבוד למחשבות ולדיבורים.

- אולם, למרות שהמחשבות נמצאות בראש, המושג שמסמל את המחשבות בלשון המקרא הוא הלב (לב במשמעות של פנים, מרכז, כמו בביטוי "לב הים"; כי המחשבות הן הפְּנִים והמרכז של האישיות).

- וכן, למרות שמיתרי הקול נמצאים בגרגרת, המושגים שמסמלים את המחשבות בלשון המקרא הם לשון, פה ושפתיים.

2. ייתכן גם, שהראש הוא משל להתנהגות - שהרי בלשון המקרא, ראש הוא כינוי למנהיג.

3. ויש שפירשו, שהכתוב מציין את הראש והגרגרת, רק משום שהם האיברים שמקובל לשים עליהם תכשיטים (רש"י).

4. לענ"ד, הראש הוא משל לזהות הייחודית של האדם, אולי משום שהראש הוא החלק שבו בני אדם ניכרים ונבדלים זה מזה יותר מכל איבר אחר בגוף .

פסוק י

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: אם יפתוך (יסיתוך) חטאים ללכת אחר דעתם, אל תבא (אל תרצה).

תרגום ויקיטקסט: בני! אם יפתו אותך אנשים חוטאים להצטרף אליהם - אל תבוא איתם ואל תרצה לבוא איתם!

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א י.

דקויות

חַטָּאִים הם חוטאים "מקצועיים", אנשים שעיקר עיסוקם בחטא (כמו ש"נַגָּנִים", למשל, הם מנגנים מקצועיים).

המילה תֹּבֵא כתובה כמו "תבוא" ומנוקדת כמו "תאבה" כדי להעביר שני מסרים בו-זמנית:

1. כאשר אנשים חטאים - חוטאים מקצועיים - מנסים לשכנע להצטרף אליהם, צריך לסרב לבוא, גם אם נראה שהעיסקה שלהם היא כשרה (הרב יונה גירונדי, הגר"א, רמ"ד ואלי). כך כנראה פירש רבי שמעון בר יוחאי (ילקוט שמעוני), שקישר את הפסוק ל(משלי יג כא): "חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה, וְאֶת צַדִּיקִים יְשַׁלֶּם טוֹב": הצרות רודפות אחרי החטאים וישיגו אותם בסופו של דבר, ולכן לא כדאי להצטרף אליהם גם לעסקה כשרה.

2. צריך להיזהר, לא רק שלא לבוא איתם, אלא גם שלא לאבות ולרצות להצטרף אליהם. כשאנשים מפוקפקים מפתים אותנו להצטרף אליהם לעסק, ואנחנו מחליטים שלא לבוא, יש לנו לפעמים "ייסורי מצפון הפוכים", מעין קול פנימי שאומר לנו "חבל, הפסדת הזדמנות לעשות כסף קל". לפי ספר משלי, צריך להשתדל להיפטר מה"אנטי-מצפון" הזה. עליך להסביר לעצמך, שאתה לא מפסיד שום דבר מזה, להיפך, אתה מרויח, אתה ניצל מסכנה גדולה, כמו שמוסבר בהמשך הקטע

שתי משמעויות אלו נזכרות גם בקטע הבא בפרק א:

כנגד הניקוד אַל תֹּאבֶה - (משלי א כה): "וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי, וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם"*, (משלי א ל): "לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי, נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי"*;

וכנגד הכתיב אַל תָּבֹא - (משלי א כו): "גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק, אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם; "בְּבֹא כשאוה[כְשׁוֹאָה] פַּחְדְּכֶם, וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה; בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה"*- מידה כנגד מידה.

פסוק יא

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: אם יאמרו "לכה אתנו, נארבה (נשב במארב) לשפוך דם, נצפנה (נסתר) לארוב על דם נקי, לשפוך חנם על לא חמס בכפו".

(וכפל הדבר במילים שונות, כדרך המליצה ולהתמדת הפתוי).

תרגום ויקיטקסט: - גם אם יאמרו: "לך איתנו ותהיה חלק מהחבורה המלוכדת שלנו!"; "אנחנו עומדים לצאת למארב מסעיר, להסתתר ולהתנפל על מישהו ולשפוך דם!"; "אנחנו מצפינים, מסתירים זה את זה ושומרים זה על זה! אמנם הקרבן הוא נקי (חף מפשע), אבל אל תדאג, יהיה בסדר, אנחנו נצא מזה בחינם בלי עונש!".

/ גם אם ינסו לפתות אותך במילים: בוא איתנו, נארוב לשפוך דם, נצפון (נסתתר ונארוב) לאדם רע שיצא נקי (פטור מעונש) חינם (בלי הצדקה) ונהרוג אותו כי הוא אשם ומגיע לו למות!".

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א יא.

דקויות

'החטאים מנסים לפתות את הנער במילים לכה איתנו, נארבה לדם'. אבל האם זה באמת כל-כך מפתה?! האם אדם מן היישוב יתפתה להצטרף לכנופיית שודדים ההולכים לשפוך דם? ומה כל-כך מפתה בכך שהאדם הוא נקי והדם נשפך חינם?

ניתן להשיב לשאלה לפי ארבע משמעויות אפשריות של המילה חינם: ללא עונש, ללא תשלום, ללא הצדקה, ללא אשמה:

1. ייתכן שהפסוק אכן אינו מכוון לאנשים נורמטיביים, אלא לנערי רחוב, המחפשים התלהבות וריגושים, ועבורם, הצטרפות לכנופיה היוצאת למארבים אלימים אכן מהווה פיתוי (כמו צעקת-הקרב הידועה: "רוצים לראות דם!").

העובדה שהקרבן נקי כשלעצמה אינה מפתה, אבל החטאים מציינים אותה כדי לומר לנער: "למרות שהקרבן הוא נקי וחף מפשע, אנחנו נצא מזה חינם, בלי עונש" (ע"פ דעת מקרא). ייתכן גם שהמשפט הוא תקציר של שיחת-השכנוע בין חטאים לנער; הם אומרים "נארבה לדם של פלוני", הוא אומר "אבל הוא נקי!", והם עונים "אל תדאג, לא יתפסו אותנו, זה יהיה חינם".

לפי פירוש זה, משמעות המילה חינם היא ללא תשלום, כמו בלשון ימינו, ויש לה שתי תת-משמעויות:

א. ללא תשלום על החופש, כמו ב(שמות כא ב): "וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם". השודדים מבטיחים לנער שהוא לא ייתפס - הוא יצא מהמארב חופשי ובחינם - ללא עונש וללא תגמול. ובפסוק הבא הם מסבירים איך זה יקרה - הם יבלעו את הקרבנות כשאול חיים ולא ישאירו מי שינקום את דמם (ע"פ דעת מקרא).

ב. ללא תשלום על האוכל, כמו ב(במדבר יא ה): "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם". המילה מתקשרת לפסוק הבא: "חינם, נבלעם כשאול חיים...". השודדים מבטיחים לנער ארוחת-חינם - נבלע את כל רכושם ונרויח הרבה רכוש ללא תשלום. ראיה לפירוש זה נמצאת בהמשך הפרק, בפסוק 17: "כי חִנָּם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף" - "כל ציפור שרואה אוכל על הרשת חושבת שהיא מקבלת אוכל בחינם, אך למעשה זה יעלה לה בחייה".

2. על-דרך הדרש, אפשר לפרש את המילה נקי על-פי אחת המשמעויות העיקריות שלה בלשון המקרא, שהיא פטור מעונש, כמו ב(שמות כא יט): "וְנִקָּה הַמַּכֶּה" וב(שמות כא כח): "וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי"*. נקי הוא לא בהכרח צדיק או חף מפשע, הוא מה שנקרא בימינו "לא שפיט", אי אפשר להעניש אותו. הוא אמנם פטור מעונש, אבל אבל הפטור הזה הוא חינם - הוא לא מוצדק. אם כך, הביטוי נקי חינם משמעו: אדם שקיבל פטור מעונש ללא הצדקה. חבורת השודדים מציגה את עצמה כמחתרת אידיאולוגית, שמטרתה לקחת את החוק לידיים ולהרוג אנשים שמערכת המשפט שיחררה ללא הצדקה.

3. אמנם, צירוף המילים "דם", "נקי" ו"חינם" רומז בבירור לרצח של אדם חף מפשע, כמו ב(דברים יט י): "וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ" וב(שמואל א כה לא): "וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם" ועוד. לפי זה, הפסוק אכן אינו ציטוט מדברי הפיתוי של החטאים, אלא דבריו של המורה, מחבר הספר, המודיע לנער את כוונתם האמיתית של החטאים ""(אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 243; וכן רש"י, מצודות).

החטאים אומרים משהו בסגנון "בוא נארוב לפלוני ונשפוך את דמו כדי להרוויח כסף". אבל אתה, הנער, הרי יודע שפלוני הוא נקי ושזה לא מוסרי לשפוך דם נקי. אתה אולי מתעלם מהבעיה המוסרית כי אתה חושב שתרוויח כסף, אבל אני, המורה, אומר לך שלא כדאי לך, ודווקא מסיבות תועלתניות - אתה תמות בסוף.

המורה משתמש כאן בתכסיס רטורי: לצטט כביכול את היריב אבל בצורה שממנה משתמעות הבעיות בדבריו. כך גם, כנראה, ב(משלי ט יז): "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם"*. המורה, במילים שהוא מכניס לה לפה, פותח בחלק הבעייתי כדי שאפילו לרגע הנער לא יחשוב שהמורה מנסה לשכנע אותו דווקא לכיוון הזה (ע"פ נריה קליין).

לפי פירוש זה, משמעות המילה חינם היא: ללא אשמה, כמו ב(משלי ג ל): "אַל תרוב[תָּרִיב] עִם אָדָם חִנָּם, אִם לֹא גְמָלְךָ רָעָה"*ועוד. גם היא, כמו נקי, אינה ציטוט מדברי החטאים אלא מילה שהמורה שם בפיהם כדי להראות לנער את הבעיה בדבריהם.

- אמנם, לענ"ד סביר יותר להניח שהמורה משתמש במילים של החטאים עצמם, שהרי המשפט נאמר בסגנון של דיבור ישיר, כמו ציטוט. ועוד: הרי מטרתו של המורה היא להזהיר את הנער מפני פיתויים (כמו שהוא פותח את דבריו: "אם יפתוך חטאים - אל תבא"), ולשם כך עליו לתאר את הפיתויים כפי שהם, באותן מילים שהנער שומע מפי החטאים ברחוב, כדי שהנער יידע לזהות את הפיתויים ולהיזהר מהם.

4. ויש שפירשו, שהפיתוי הוא אכן ציטוט מדוייק מדברי החטאים, והוא אכן מכוון דווקא לאדם צדיק וישר! החטאים אומרים "אנחנו הולכים לשדוד אדם חף מפשע, ואם הוא יגלה אותנו ויתנגד לנו אנחנו מוכנים גם לשפוך את דמו, אין לנו שום עכבות מוסריות. אבל אתה הרי אדם מוסרי ורוצה למנוע שפיכות דמים. אם תצטרף אלינו, תוכל לעזור לנו לשדוד את האדם הנקי בלי להתגלות, וכך לא יהיה צורך בשפיכות דמים" (ע"פ פירוש אור החיים על הפסוק). הפיתוי כאן הוא מוסרי: בוא תצטרף אלינו לשוד, כדי למנוע רצח!

ספר משלי חושף את הכוונה האמיתית שלהם: הם לא באמת רוצים להימנע משפיכות דמים - להיפך - המטרה העיקרית שלהם היא לשפוך דם במהירות, עם כמה שפחות התנגדות מאנשים טובים ואיכפתיים כמוך. כשאתה מצטרף אליהם, אתה נותן להם לגיטימציה.

לא רק שודדים פרטיים נוהגים כך, אלא גם ממשלות, המעוניינות לשדוד את הציבור או חלק ממנו, מנסות לגייס לשירותן אנשים טובים שישמשו להן כעלה-תאנה (שמעתי מהר"י שליסל).

הקבלות

שאול המלך שנא את דוד ורצה להרגו. יהונתן בנו הוכיח אותו והשתמש בשלוש מילים המופיעות גם בפסוקנו, (שמואל א יט ה): "וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי לְהָמִית אֶת דָּוִד חִנָּם?!". בסופו של דבר, שאול לא הצליח להרוג את דוד - דווקא שאול הוא זה שמת, ודוד עלה לשלטון במקומו. אז אם שאול המלך, עם צבא של אלפי אנשים, לא הצליח - קל וחומר שכנופיית השודדים, המציעה לך להצטרף אליה, לא תצליח, אלא רק תיפול ותפיל את כל מי שיצטרף אליה.

פסוק יב

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: "כמו השאול בולע כל הגוף, כן נבלע הכל כשהם בחיים (בעודם בחוזק העושר), נבלע אותם כשהם תמימים (שלמים) במרבית ההון, וכמו היורד לבור, שיורד בו שלם בכל איבריו."

(והיא היא, וכפל הדבר במילים שונות).

תרגום ויקיטקסט: - "נבלע את כל רכושם בבת-אחת, כמו שהשאול (המוות) בולע את כל החיים!", "הם כל-כך תמימים שהם יפלו ברשתנו בקלות, כמו אנשים ההולכים לתומם ויורדים לתוך בור!".

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א יב.

דקויות

ניתן לפרש את הפסוק לפי שתי משמעויות שונות של התואר "תמים":

1. תמים = שלם בגופו: "כמו שהקבר בולע את גופו של המת בשלמותו, כך אנחנו נבלע את קרבנותינו ואת רכושם בשלמותו" (ע"פ רש"י); כמו "עַד תֻּמָּם" (דברים ב15). זו טכניקת-פיתוי של נוכלים: הם מבטיחים לקרבנותיהם שיוכלו להשיג את כל מה שהם רוצים; בניגוד למציאות, שבה צריך תמיד לבחור ולהתפשר.

2. תמים = שלם במעשיו, צדיק, כמו נוח (בראשית ו9). ובדברי הנוכלים זה תואר של זלזול, כמו 'נאיבי' בלשון ימינו: "הם כל-כך צדיקים-תמימים, שהם לא מבינים שום דבר בענייני העולם הזה, ונוכל בקלות להטעות אותם ולהפיל אותם לבור" (רמ"ד ואלי). וכמו ב(שמואל ב טו יא): "וְאֶת אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלַים קְרֻאִים וְהֹלְכִים לְתֻמָּם, וְלֹא יָדְעוּ כָּל דָּבָר".

הקבלות

אחי יוסף שנאו אותו בגלל נקיון-כפיו (ביחס אליהם) ובגלל תמימותו הילדותית שהתבטאה בחלומותיו. הם אמרו זה לזה: נארבה לדם, נצפנה לנקי חינם, נבלעם כשאול חיים, ותמימים כיורדי בור, (בראשית לז כ): "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו", "שירד לבור לפי תומו, ולא היה יודע מה היו עושין לו" (מדרש משלי (בובר) א).

אולם ראובן לא התפתה, (בראשית לז כב): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן: אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם, הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ". הוא ניסה לשכנע אותם שיוותרו לפחות על חלק מתוכניתם - שיוותרו על "נארבה לדם", ויקיימו רק את "תמימים כיורדי בור".

ואכן האחים השתכנעו, (בראשית לז כד): "וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם"*.

אולם יהודה עדיין חשש שיוסף ימות, ולכן שכנע את אחיו להציל אותו תמורת בצע כסף, (בראשית לז כו): "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו 'מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ?'", במקום שימות בבור - נמכור אותו ונרוויח כסף, כל הון יקר נמצא, נמלא בתינו שלל, (בראשית לז כז): "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא", "זו מכירתו של יוסף, שהיה בן יקיר לאביו" (מדרש משלי שם).

"גורלך תפיל בתוכנו - בשעה שישב יוסף, נוטל הכליד[הגביע] והיה מקיש בו... כיס אחד יהיה לכולנו - שהיו כולם אוכלים על שולחן אחד במסיבה, כיצד היה עושה? נתן לכל אחד ואחד חלק אחד, ולבנימין חמישה חלקים..." (מדרש משלי (בובר) א).

ראו עוד: יוסף - בבואה של שלמה ויצירתו החכמתית / ד"ר נסים אליקים -> בית המדרש הוירטואלי.

פסוק יג

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: "הן נמצא אצלו כל הון יקר, ואת בתינו נמלא מהשלל אשר נקח ממנו."

תרגום ויקיטקסט: - "את כל ההון (הרכוש) היקר שיש בעולם נמצא במסגרת המבצעים שלנו!", "נמלא את בתינו בכסף ורכוש שניקח כשלל במלחמתנו נגד התמימים!".

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א יג.

דקויות

שלל הוא רכוש שלוקחים בכוח, במלחמה או בשוד. ייתכן שהשודדים אומרים לנער, שהרכוש שהם עומדים לשדוד הוא בעצמו שלל: האדם שמחזיק ברכוש עכשיו, למעשה שלל וגנב אותו מאחרים, ולכן זה מוצדק לגנוב ממנו (ע"פ אור החיים).

הקבלות

בלק בן ציפור, מלך מואב, ניסה לפתות את בלעם לארוב לעם ישראל ולקלל אותם כדי שדמם יישפך. הוא הבטיח לו שימלא את ביתו בשלל. אבל בלעם סירב, (במדבר כב יח): "וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק: אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה". בלעם הבין שאסור לו לבוא עם חטאים הרוצים לפגוע בחפים מפשע, גם אם יתנו לו בית מלא בכסף וזהב.

אולם בסופו של דבר בלעם לא עמד בפיתוי והלך בדרך איתם, (במדבר כב לה): "וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק", (במדבר כב לט): "וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם בָּלָק וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת", וסופו שנהרג במלחמה.

בני, אל תחזור על הטעות של בלעם! אם חטאים מנסים לפתות אותך לפגוע בחפים מפשע תמורת בית מלא שלל - אל תלך בדרך איתם, כי כל בוצע בצע, את נפש בעליו ייקח.

פסוק יד

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: (ויוסיפו לומר לך:) "אם תרצה, אתה תפיל את הגורל אשר תרצה, לברר לכל אחד חלקו; אם תרצה, יהיה כיס (אמתחת ושק) אחד לכלנו - נאכל ונשתה בשותפות מדמי הגזילה".

תרגום ויקיטקסט: - "השלל יתחלק בהגרלה שיוויונית, וגם אתה תפיל גורל ותקבל חלק שווה בתוכנו כאחד מאיתנו!"; "כיס אחד, קופה אחת משותפת יהיה לכולנו - ההצלחה שלך היא ההצלחה שלנו!".

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א יד.

דקויות

1. לפי רוב המפרשים, גורל = אמצעי לחלוקה הוגנת של רכוש, והפסוק הזה הוא ציטוט מדברי החטאים שמנסים לפתות את הבן: אנחנו נהיה שותפים, וכל אחד יקבל חלק שווה והוגן (רש"י, מצודות); לפי זה, הפסוק קשור לפסוקים הקודמים - בפסוקים הקודמים הם הציעו לו פיתויים חומריים, ובפסוק הזה הם מציעים לו פיתוי חברתי - אחדות ושותפות.

2. אך אפשר לפרש, שהפסוק הזה כבר אינו ציטוט מדברי החוטאים, אלא הוא דבריו של המורה, המנסה לעורר בו את רגש האחריות לגורלה המשותף של המשפחה: "אם תלך עם החוטאים, תפיל את הגורל שלך, אבל הגורל שלך נמצא בתוכנו, כלומר תפיל גם אותנו יחד איתך! כיס אחד יהיה לכולנו - לכולנו יש "חשבון משותף", כשאחד נופל - כולם נופלים!". לפי זה, הפסוק קשור לפסוקים הבאים, המזהירים - בני! אל תלך בדרך איתם!.

הדובר בקטע הוא שלמה המלך, והוא פונה אל בנו, ומזהיר אותו, שאם יילך אחרי חטאים, הוא עלול להפיל את כל שושלת המלוכה. ואכן, בנו של שלמה - רחבעם - שמע בקול יועצים חטאים (מלכים א יב), וגרם לחלוקת הממלכה והפלתה - בדיוק כפי שחזה שלמה (ע"פ גליה).

מדרש משלי פירש באופן דומה: "גורלך תפיל בתוכנו - זו תורה, שהיתה גורלו של הקב"ה ונתנה לישראל; כיס אחד יהיה לכולנו - בשעה שעמדו על הר סיני ואמרו 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע'" (מדרש משלי (בובר)). כשבני ישראל קיבלו את התורה, הם גם התחייבו שיהיה להם גורל אחד משותף, ושיהיו ערבים זה לזה.

הקבלות

הגורל היה אמצעי מקובל לחלוקת שלל-מלחמה:

(יואל ד ג): "וְאֶל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ"

(עובדיה א יא): "בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ שערו[שְׁעָרָיו] וְעַל יְרוּשָׁלַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם"

(נחום ג י): "גַּם הִיא לַגֹּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי גַּם עֹלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת וְעַל נִכְבַּדֶּיהָ יַדּוּ גוֹרָל וְכָל גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים"

(תהלים כב יט): "יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם, וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל"

פסוק טו

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: אל תלך בדרך אשר אתם, אשר הם הולכים בה, שלא תלמוד ממעשיהם; מנע רגלך מנתיבתם - מהדרך שהם הולכים בה -

תרגום ויקיטקסט: - בני! אל תלך בדרך עם חטאים (אל תשתף עמם פעולה), מנע (הרחק) את רגלך מהנתיב שלהם (אל תחקה אותם) -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א טו.

דקויות

הקשר בין חצאי הפסוק

1. החידוש בחצי הראשון הוא שלא ללכת בְּדֶרֶך כלשהי - גם אם אינה דרך של חטאים, אם ההליכה היא אִתָּם. כלומר, אסור ללכת עם חוטאים גם כדי להשיג מטרות טובות (ׂע"פ רלב"ג).

2. החידוש בחצי השני הוא למנוע רַגְּלְךָ - גם אם אתה נמצא לבדך והחטאים לא נמצאים איתך, מִנְתִיבָתָם. כלומר, אסור לחקות את החוטאים ולהתנהג כמותם (ע"פ הגר"א).

הקבלות

נאמר בתורה, (ויקרא יט יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ"*, מצוה להוכיח את החוטאים כדי להחזיר אותם למוטב, וכדי להוכיח אותם, מובן שחייבים ללכת בדרך איתם! איך זה מסתדר עם הפסוק שלנו אל תלך בדרך איתם? כמה תשובות:

1. הפסוק שלנו אינו מתייחס לכל חוטא, אלא רק לחוטאים שמנסים לפתות את האדם להצטרף אליהם, כמו שנאמר בתחילת הקטע "אם יפתוך חטאים...". לאנשים כאלה עדיף שלא להתקרב, כי במאבק בין הפיתוי לבין התוכחה, היצרים החזקים יותר של האדם נמצאים בצד של הפיתוי.

2. הפסוק שלנו מתייחס רק אל "דרך" ואל "נתיב", המסמלים מנהג קבוע. כדי להוכיח, מספיק לנהל שיחה קצרה ועניינית, אין צורך להתחבר בקביעות.

פירוש זה מתאים למקורות נוספים המדברים על הליכה בדרך רשע או על התחברות לרשע:

• (משלי טו ט): "תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע, וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב" - המנהג הקבוע של הרשע הוא פסול, ולכן אין להצטרף אליו בקביעות*.
• (משלי יג כ): "הלוך[הולך] אֶת חֲכָמִים וחכם[יֶחְכָּם], וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ" - אדם שהולך עם חכמים יושפע מהם ויהיה חכם כמותם, ואדם המתרועע עם כסילים יושפע מהם ויהיה רע כמותם*.
• (תהלים א א): "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב"
• "הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתייאש מן הפורענות" (ניתאי הארבלי, משנה אבות א ז, וראו במפרשים שם)- אל תפתח יחסים של שכנות ושל חברות עם אדם רשע - בשניהם יש קביעות והתמדה.
• ואולי גם (משלי כא כ): "אוֹצָר נֶחְמָד וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם, וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ" - כשאדם חכם גר בשותפות עם כסיל, ההשפעה השלילית של הכסיל משחיתה והורסת את האוצרות הנחמדים של החכם*.

3. הפסוק שלנו פונה במיוחד אל "בני!", אל נער צעיר, שעדיין אין לו מספיק ידע וניסיון כדי להוכיח, ויש יותר סיכוי שיושפע משישפיע: ""יש הבדל בין איש לבין בן. בתהילים, כשהוא אומר אשרי האיש, ולא אומר אשר לא הלך עם הרשע אלא בעצתו, בדרכו, במושבו. לעומת זאת במשלי, יש הקפדה יתרה כי מדובר בבן - לא איתם, וגם לא בדרכם" , "כי אין תקנה לפתי אלא בברחו מסוד מרעים הערומים, שאין לו כוח לעמוד בפיתויים מפני חולשת ידיעתו" (רמ"ד ואלי).

4. וייתכן שהדבר תלוי בתחושתו האישית של כל אחד, אם הוא מושפע או משפיע: "כל אחד יכול לראות, אם הוא קצת עובד עם עצמו, שיש אנשים שלא בריא לו להסתובב איתם. יש אנשים, שכשהוא לידם הוא מתחיל לעשות דברים, שאחר כך הוא מצטער עליהם. כשהאדם חושב רגע, הוא מבין שהטעות הייתה מראש, להתחבר אליהם. כרגע, במצב שבו אני נמצא, יש אנשים שלא טוב לי להיות איתם, שבמקום לדחוף הם דוחים, שבמקום להועיל הם מפילים. הדרך לא ליפול, אומר שלמה המלך, היא לא להכנס בכלל למצב של מפגש עמם, לא מפגש מציאותי ולא רעיוני, לא בהצטרפות פשוטה ולא בחיקוי... הדבר תלוי באדם, וראוי שאם הוא שם לב שנגרר אחרי האנשים שירד על מנת להעלות אותם, אכן ראוי לו שידע להציב לעצמו גבולות." .

פסוק טז

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: כי עם כי לא ניכר לעין שהדרך הזה הוא רע, מכל מקום סוף כוונתם על הרעה, וימהרו לשפוך דם כאשר תמצא ידם.

תרגום ויקיטקסט: - כי הם רגילים לרוץ בקלילות ולעשות רע גם בינם לבין עצמם, וכך מהר מאד יגיעו גם לשפוך את הדם של שותפיהם, ובפרט את הדם שלך!

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א טז.

דקויות

בפסוק 11 נאמר, שהחוטאים אומרים לנער נארבה לדם; בפסוק שלנו, האב מזהיר אותו שהם ימהרו לשפוך דם. מה מחדש האב? הרי החטאים כבר אמרו בפירוש שהם רוצים לשפוך דם!

1. ייתכן שהדם בפסוק 11 הוא דמם של קרבנות הפשע, והדם בפסוק 16 הוא דמו של הנער התמים - "הם אומרים לך שישפכו את דמם של אחרים, אך למעשה הם ימהרו לשפוך את דמך שלך". פירוש זה מתאים למשל הנמצא בהמשך דבריו של האב ((משלי א יז): "כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָל בַּעַל כָּנָף, וְהֵם לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ, יִצְפְּנוּ לְנַפְשֹׁתָם"*: הציפור חושבת שנותנים לה אוכל חינם, אך למעשה הציידים מתכוונים לשפוך את דמה; כך גם הנוכלים, כשהם מבטיחים לך שתרוויח כסף חינם, למעשה מתכוונים לשפוך את דמך. הם משתמשים בך למבצעים שלהם, אבל ברגע שלא יצטרכו אותך - אתה תהפוך לנֵטֶל עבורם, והם לא יהססו לשפוך את דמך.

באופן מעט שונה, ניתן לפרש שהדם בפסוק 16 הוא הדם של השודדים - "הם רוצים לשפוך את דמם של אחרים, אך אינם יודעים שהם למעשה עומדים לשפוך את הדם של עצמם". לפי פירוש זה, השודדים עצמם הם הציפור הנופלת בפח. הם חושבים שהם הולכים להשיג רכוש רב בחינם, אבל בסופו של דבר יפלו במלכודת כלשהי (עונש מה', מארב משטרתי או כל צרה אחרת) וימותו. פירוש זה מתאים לפסוק הסיכום, (משלי א יט): "כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע, אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח"*- דרך רדיפת הבצע מובילה את כל העוסקים בה אל מותם; גם החַטָּאִים ייפלו בסופו של דבר ולכן לא כדאי לך להצטרף אליהם (ע"פ נריה קליין).

2. אך יש שפירשו, שהמילים וימהרו לשפוך דם בפסוק 16 מתייחסות לדמם של הקרבנות. לפי זה, המילים נארבה לדם בפסוק 11 אינן דברי הפיתוי כאמירתם, כפי שייאמרו על-ידי החטאים, אלא פירושם: החטאים רק מבטיחים לנער שירוויח הרבה כסף ("כל הון יקר נמצא..."), אבל האב מזהיר אותו שדרכם מובילה לשפיכות דמים (רלב"ג, מצודות). האב מלמד את בנו לפתח שמיעה ביקורתית - לשמוע בתוך דברי הפיתוי גם את והתוצאות. כשאומרים לו "בוא נרוויח את כל ההון שבעולם", הוא צריך לשמוע מכאן "בוא נהרוג את כל מי שיפריע לנו להרוויח את כל ההון שבעולם".

הקבלות

פסוק כמעט זהה נמצא ב(ישעיהו נט ז): "רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ, וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי...". שם ברור שהכוונה לדמם של הקרבנות, שהרי הוא דם נקי.

ההקבלה הזאת יכולה להוכיח שגם בפסוקנו הכוונה לדמם של הקרבנות, כפירוש 2 (ב"דקויות").

אך ההבדל בין הפסוקים יכול דווקא להוכיח את ההיפך: "לעומת לשפוך דם נקי שבפי הנביא אומר החכם לשפוך דם, לומר לנו, שאין הוא מתכוון לדם נקי, שהרי אין החטאים חפים מפשע!" (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 243). מכאן שהדם הוא דמם של השודדים, או של הנער עצמו המצטרף אליהם, כפירוש 1.

פסוק יז

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: כי כמו שנדמה בעיני כל בעל כנף (ציפור) שעל חנם מזורה (פרושה) הרשת, ואין הכוונה על הלכידה, ומתוך כך יורד בתוכה לאכול מהזרעונים אשר בה -

תרגום ויקיטקסט: - כי ההבטחה שלהם, שאם תצטרף אליהם תרויח כסף בקלות, דומה לרשת מזורה (פרושה) ובה גרגרים מזורים (מפוזרים), אשר כל ציפור בעלת כנף שרואה אותם חושבת "היי, איזה כיף, מישהו עשה לי טובה ופיזר לי אוכל בחינם!" -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א יז.

דקויות

כי

1. המילה כי בפסוקנו, כמו בפסוק הקודם, מנמקת את פסוק 15 "אל תלך בדרך איתם!". והסיבה: "כי זו מלכודת - ההבטחה שלהם 'נצפנה לנקי חינם' היא רשת פרושה מלאה בגרגרים, שמטרתה לגרום לציפור לחשוב שמחלקים לה אוכל בחינם ואז לצפון לה ולהרגה".

2. וייתכן שהמילה כי בפסוקנו מצטרפת למילה כן בפסוק 19 ומציינת דימוי, כמו ב(ישעיהו נה ט): "כִּי גָּבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" ובדומה לישעיהו מד3, ושיעור הכתוב הוא: "כמו הרשת המזורה בחינם בעיני הציפור... כך אורחות כל בוצע בצע" (ע"פ דעת מקרא).

חינם מזרה הרשת בעיני כל בעל כנף

מְזֹרָה = מהשורש זרה שמשמעו פיזר; הרשת פרושה ומפוזרת על הארץ, או: גרגרי אוכל פזורים על הרשת. חנם מזורה הרשת = הרשת, וגרגרי האוכל שעליה, מפוזרים בחינם - רק לבוא ולקחת.

בעיני = מנקודת מבט סובייקטיבית; המילים "חנם מזרה הרשת" אינן מתארות את המצב האמיתי, אלא את המצב כפי שנראה לציפורים - בעיני כל בעל כנף; הציפורים חושבות שמציעים להן אוכל בחינם, אבל זה "חנם" רק בעיניהן; המציאות היא שונה - במציאות המחיר הוא דמם של העופות, נפשותם.

פסוק יח

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: אבל באמת, פורשי הרשת לא בחנם פרשוה, כי הם יארבו לדמי העופות, ומסתירים עצמם לקחת נפשותם, וללכוד פרשוה.

תרגום ויקיטקסט: - אולם הם (הציידים שפיזרו את הגרגרים) לא באמת רוצים להאכיל את הציפורים - הם אורבים ומחכים שהציפורים יילכדו ברשת, כדי לשפוך את דמן; הם צופנים (מסתירים את עצמם) כדי להרוג את נפשן של הציפורים ולהפוך אותן לאוכל -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א יח.

פסוק יט

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: כן ארחות (דרך, הנהגה וסדר) של בוצע בצע (הגזלן), לעשות תחבולות לבל ירגיש מי בו להשמר ממנו, ואחר זה יגזול העושר, וגם יקח נפש בעל העושר למען לא יודע.

תרגום ויקיטקסט: - כן לאותה תוצאה מובילות האורחות (הדרכים) של כל בוצע בצע, הרוצה להשיג רווח קל ומהיר: הרצון הזה יגרום לו ליפול בפח ויקח לו את הנפש (יהרוג אותו)!

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א יט.

דקויות

מיהו 'בוצע בצע' ומיהו 'בעליו'?

משמעות הביטוי בוצע בצע היא החושב רק על הרווח הפרטי שלו ומתעלם מכל שיקול אחר. בפסוק שלנו ניתן לפרשו בשתי דרכים:

1. בוצע בצע הוא השודד - מנהיג כנופיית החטאים, ובעליו הוא הנגזל קרבן הפשע, והשודד ייקח את נפש בעליו, כלומר ירצח את האדם התמים שאותו הוא רוצה לשדוד (מצודת דוד ועוד). הקטע בא ללמד שכל שודד עלול להפוך לרוצח, כי כשאדם שם את הרווח האישי שלו מעל הכל, גם רצח לא ירתיע אותו .

גם אם השוד אינו מסתיים ברצח ממש, עצם הגניבה של רכוש דומה מעט לרצח (רבי יוחנן, בבלי בבא קמא קיט., ויקרא רבה כב ו, רש"י על שמואל ב יב ה), וזאת מכמה סיבות:

א. האדם משקיע חלק מחייו כדי להשיג רכוש, ומי שלוקח ממנו את רכושו, כאילו לקח לו את אותה פיסת חיים שהשקיע בהשגתו.

ב. השוד גורם נזק נפשי חמור לנשדד - הוא מאבד את תחושת הביטחון, מרגיש חלש וחסר-אונים, וכתוצאה מכך עלול להיגרם לו נזק גם בתחומי חיים אחרים.

ג. ועל-פי הסוד, ישנו קשר נשמתי בין האדם לבין רכושו, וכשרכושו נשדד, האדם מאבד את אותו חלק מנשמתו הקשור לאותו רכוש (ע"פ 'צדקת הצדיק').

2. בוצע בצע הוא הנער הרוצה להרוויח כסף קל בחינם, והוא גם בעליו, ואותו בצע שהוא רודף אחריו ייקח את נפש בעליו, "נפש עצמו, שנעשה עכשיו בעל הממון שגזל מחבירו" (רש"י), כלומר יביא לבסוף למותו של הנער. הקטע בא ללמד שהמצטרף לשודדים מסכן את חייו. נפש גם במובן מושאל - האישיות העצמית של האדם, ההולכת לאיבוד כשאדם נגרר אחרי חוטאים .

לענ"ד, פירוש זה מסתבר יותר: הרי השודדים בקטע זה כלל אינם מנסים להסתיר את העובדה שהם מתכוונים לרצוח את הנגזל - זה הדבר הראשון שהם אומרים, בפסוק 11: "אִם יֹאמְרוּ 'לְכָה אִתָּנוּ, נֶאֶרְבָה לְדָם, נִצְפְּנָה לְנָקִי - חִנָּם!..."*. הקטע מזהיר את הנער, שבסופו של דבר ירצחו גם אותו (ראו פסוק 16).

הקבלות

בצע ונפש נזכרים גם ב(איוב כז ח): "כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע, כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ", וחכמי התלמוד נחלקו בשאלה: נפשו של מי? "רב הונא ורב חסדא: חד אמר: נפשו דנגזל, וחד אמר: נפשו של גזלן" (בבלי בבא קמא קיט., בבא מציעא קיב.).

גם בפסוק שלנו, אפשר לפרש בשתי דרכים את הביטוי נפש בעליו: נפשו של הגזלן - במקרה זה, נפשו של הנער המתפתה להצטרף לחבורת השודדים בעבור בצע-כסף, או נפשו של הנגזל - נפשו של הקרבן החף-מפשע שהחבורה הולכת לשדוד (ראו "דקויות").

פסוק כ

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: הלא כל חכמה מהחכמות תרונה (תכריז ותשמיע קול) בחוץ, במקום פרסום,

תרגום ויקיטקסט: במקום להקשיב לחוטאים - הקשב נא למורות החכמות המרננות דברי-חכמה בחוץ, וחכמתן ברחובות מרימה את קולה -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א כ.

דקויות

הקטע מכאן ועד סוף פרק א הוא נאום של החכמות אל הפתיים.

חכמות = מילה מורכבת: מצד אחד המילה עצמה כתובה בלשון רבות, וכך גם הפועל הראשון (תָּרֹנָּה = מרננות, שרות), ומכאן שהכוונה לנשים חכמות; מצד שני רוב הפעלים בפסוק הם בלשון יחידה (תתן קולה, תקרא, תאמר), ומכאן שהכוונה לחכמה המופשטת. נראה שהכתוב מכוון לשתי המשמעויות:

1. הנשים החכמות, מורות ואמהות, יוצאות לרחובות לשליחות חינוכית - להוכיח את נערי הרחוב הפתיים ולהחזיר אותם אל ספסל הלימודים. אותן נשים תָּרֹנָּה (לשון רבות) - תשרנה שירי שבח לחכמה. כך גם נערותיה של החכמה ב(משלי ט ג): "שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא, עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת: מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה?..."*, וכן אשת חיל, (משלי לא כו): "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ"*.

לפי זה, הפרק כולו בנוי על-פי הפסוק "שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך": בקטע הקודם (פסוקים 10-19) מדבר האב, ומזהיר את בנו מפני חוטאים המנסים לפתות אותו; בקטע הנוכחי (פסוקים 20-33) מדברת האם, וגם היא מזהירה את הפתיים מפני לצים וכסילים המשפיעים עליהם לרעה.

2. לפי רוב המפרשים, חכמות היא החֹכְמָה המופשטת, הרוחנית. ה'קריאה' של החכמה היא משל למסר הכללי של החכמה, המכוון לכל אדם ואדם - לעזוב את הפיתויים, להתרחק מהלצים והכסילים (פסוק 22), ולבוא ללמוד את דברי החכמה (פסוק 23), לפני שיהיה מאוחר (פסוק 26).

3. וייתכן שהפסוק כולל את שני הפירושים: הקוראת כאן היא החכמה המופשטת, אבל הספר מתאר את הקריאה שלה על-מנת להעביר מסר לכל הנשים החכמות, שיקראו גם הן: "והחכמה הנכונה והמצויינת היא שתמריץ את בעליה ללמדה לאחרים. ואמר החכם חכמות בחוץ תרנה ברחובות תתן קולה..." (הרב אברהם בן הרמב"ם, על מידת הנדיבות).

החכמה בכבודה ובעצמה יוצאת לצאת לרחוב ולקרוא לפתיים; ולכן גם כל אדם שיש לו חכמה, ובפרט הנשים החכמות, צריכות לצאת לשטח לשליחות חינוכית.

בהמשך נפרש את הפסוקים לפי שני הפירושים במקביל.

הקבלות

1. כשחנה התפללה לה' שייתן לה ילד, (שמואל א א יג): "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ"*; מדוע לא נתנה את קולה (דיברה בקול רם) כמו הנשים החכמות בפרקנו? "כי התפילה - במקום נמוך, שיש שם אחיזה לחיצונים; אבל החכמה - במקום גבוה, שאין בו שום אחיזה לחיצונים" (רמ"ד ואלי).

2. עם ישראל, עבד ה', ב(ישעיהו מב ב): "לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשָּׂא וְלֹא יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלוֹ"; מדוע עם ישראל אינו נותן את קולו, כמו החכמה בפרקנו? ב"דעת מקרא" שם תירצו בשתי דרכים:

א. עם ישראל אינו רוצה לצעוק את דבריו - אין זה מכובד למסר הרוחני העדין שהוא מנסה להעביר. הוא מעדיף לחכות בסבלנות עד שהגויים יתעלו ויבואו אליו מיוזמתם (זאת בניגוד לחכמה בפרקנו, המעבירה מסרים חומריים בענייני העולם הזה; מסרים כאלה לפעמים צריך לצעוק על-מנת לטלטל את התלמידים ולעוררם).

ב. עם ישראל בגלות אינו יכול לצעוק ולהרים את קולו, הוא בזוי ונרדף (לעומת זאת, הפרק שלנו נכתב כשעם ישראל היה בארץ ישראל, אז היה אפשר לומר דברי חכמה בקול רם בלי פחד).

3. מהפסוק שלנו ניתן להסיק, שיש לקיים שיעורי תורה בחוץ, ברחוב, במקום שבו כולם יכולים להצטרף, על-מנת להרבות תלמידים. אולם מפסוקים אחרים ניתן להסיק מסקנה אחרת. הדבר גרם לויכוח בין שני גדולי ישראל בתקופת חתימת המשנה - רבי יהודה הנשיא (רבי), ורבי חייא (בבלי מועד קטן טז:, מתורגם לעברית; וכן פירש רבי שמואל בר נחמני - ראו ילקוט שמעוני על הפסוק):

"פעם אחת גזר "רבי", שלא ישנו לתלמידים בשוק. מאי דרש? ((שיר השירים ז ב): "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן" - מה ירך בסתר, אף דברי תורה (שהיא מעשה אומנותו של הקדוש ברוך הוא) בסתר (כלומר במקום סגור)."

"יצא "רבי חייא" ושנה לשני בני אחיו בשוק - לרב, ולרבה בר בר חנה."

"שמע "רבי" וכעס... מדוע עשית כך?!"

"אמר לו [ "רבי חייא" ]: שכתוב "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ"

"אמר לו [ "רבי" ]: אם קראת, לא שנית; ואם שנית, לא שילשת; ואם שילשת, לא פירשו לך. "חכמות בחוץ תרנה" - כמו שאמר רבא: 'כל העוסק בתורה מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ'".

"והרי כתוב ((ישעיהו מח טז): "לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי"?!"

"- ההוא בימי כלה (ימים שבהם דורשים דרשות המיועדות לציבור הרחב; אבל בימים רגילים, לדעת "רבי", יש ללמוד במקום סגור)."

""ורבי חייא", בפסוק "חמוקי ירכיך..." מה עושה?"

"- מפרש אותו בצדקה ובגמילות חסדים (שיש לעשותם בסתר; אבל דברי תורה, לדעת "רבי חייא", יש ללמוד בחוץ)." (בבלי שם).

חכמי המדרש פירשו באופן דומה לרבי: "שעה שהחכם יושב ועוסק בתורה, הכל מרננים אחריו ואומרים אשריו לזה שלמד וזכה לחכמה. ברחובות תתן קולה - אלו תלמידי חכמים שיושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומשמיעים את קולם בדברי תורה. בראש הומיות תקרא - מה הים הומה בגליו, אף תלמידי חכמים בשעה שיושבים ועוסקים בתורה הם הומים, ו...קולם ערב לפני הקב"ה... בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר - הוא יושב ועוסק בתורה נגד המלכים והשרים ואינו מתבייש, דכתיב ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש." (ילקוט שמעוני).

וכן יש שפירשו שהחוץ והרחובות הם משל לבתי מדרש, שבהם לומדים תורה בהרחבה, ולמעשה אין לצאת החוצה לרחוב ללמד חכמה כי אין זה מכובד: "חכמות בחוץ תרונה... בחוצה של תורה. המרגליות, היכן היא נמכרת, בחוץ [או בחנות]? כך התורה. ברחובות תתן קולה - במקום שמרחיבין אותה, בבתי כנסיות ובתי מדרשות:" (רבי יונתן בן אלעזר, ילקוט שמעוני),

"פנים זה לא רק מושג גיאוגרפי או טופוגרפי. יש עולם של חוץ ועולם של פנים... יש נורמות של חוץ ונורמות של פנים... חוץ פירושו - שטחיות, רדידות ובינוניות... בחוץ מסתפקים ברמה נמוכה בכל התחומים... מטען רוחני קל, אופי מתנודד, הדגשה תמידית על החיצוניות, יצירת רושם חיצוני, חוסר אבחנה, תפילה חטופה ויבשה - כל אלו שייכים לעולם החיצוני... להכנס "פנימה" - פירושו לא רק להיכנס פיזית, אלא להיכנס לעולם רוחני אחר." (הרב יהודה עמיטל, דף קשר 668),

"כדי להגיע ל" חכמות בחוץ תרנה" - להפצת התורה בכל מקום ומקצוע שבו הוא עוסק - חייב האדם לשהות בבית המדרש, בו התורה אינה מצומצמת, וההלכה, האגדה והמחשבה מורחבים למלוא עומקם." (הרב יהודה עמיטל, דף קשר 775),

"הישיבה מבטיחה הפריה הדדית ודיבוק חברים של אנשים שונים עם דעות שונות ושיטות לימוד שונות, ומתוך החוויה האינטלקטואלית של הלימוד המשותף נמצאת התורה מתגדלת, מתעצמת ומתרחבת." (הרב אהרן ליכטנשטיין, דף קשר 772).

אפשר לפשר בין שתי הדעות: החכמות אכן מדברות ברחוב, כפי פשט הפסוק, אבל רק כדי לקרוא לתלמידים לבוא וללמוד; הלימוד עצמו יכול להיות במקום צנוע ומכובד יותר.

-

פסוק כא

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: בראש מקום שנשמע שם המיית בני אדם, בפתחי שערים - מקום הנכנסים והיוצאים בכל עיר ועיר, תאמר כל חכמה את אמריה (והוא ענין מליצה, וכאומר: הלא התורה גלויה לכולם ומזהירה על קיומה).

תרגום ויקיטקסט: - בכביש הראשי, ההומה והרועש ביותר, קוראת החכמה; בפתחי שערים, במקום התכנסות הציבור והמנהיגים, וכן בכל מקום בתוך העיר, אומרת החכמה את דבריה -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א כא.

דקויות

המיה היא קול גדול, שוטף ומטביע. השורש המה מופיע בספר משלי במשמעות שלילית, הקשורה לפיתויים (משלי ז11), כסילות (משלי ט13) ושיכרות (משלי כ1). ומכאן:

1. המוֹרוֹת (והמורים) היוצאות לשליחות חינוכית צריכות לפעול גם במקומות כאלה, מקומות הומים מכסילות ושיכרות.

2. ואם הקוראת היא החכמה המופשטת, הפסוק מלמד, שגם במקומות רועשים, בראש הומיות, ניתן לשמוע את קולה של החכמה, אם מקשיבים היטב.

שער במקרא הוא מרכז החיים הציבוריים, מקום השלטון והמשפט. הפסוק מלמד, שגם במקומות כאלו, מקומות שבהם מסתובבים אנשים מכובדים ומלאי בטחון עצמי, בפתחי שערים בעיר, גם שם יש להשמיע את קולה של החכמה.

פסוק כב

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: עד מתי פתיים (פתאים, שוטים הנפתים מהר) תאהבו פתי? עד מתי לצים לצון חמדו להם? עד מתי כסילים ישנאו דעת?

תרגום ויקיטקסט: - "עד מתי אתם, הפתיים, תאהבו להתפתות?!, עד מתי תשמעו לפיתויי הלצים אשר חומדים (מתאווים) רק מעשי לצון לעג וזלזול, ולפיתויי הכסילים אשר שונאים כל דעת?!

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א כב.

דקויות

1. בקריאה ראשונה נראה שהחכמה קוראת לשלושה סוגים של נערי רחוב - פתיים, לצים וכסילים. אולם, בפסוקים אחרים נאמר שאין טעם להוכיח לצים (משלי ט7-8), וגם הכסילים אינם מבינים דברי טעם (משלי כג9). לכן, מסתבר שהחכמה קוראת רק לפתיים. החכמה אומרת להם להתרחק מהלצים ומהכסילים, ולשוב לספסל הלימודים. ואכן, היא פונה אל הפתיים בגוף שני תאהבו, ומדברת על הלצים והכסילים בגוף שלישי חמדו, ישנאו.

2. ואם הקוראת היא החכמה המופשטת, ייתכן שגם שלושת הטיפוסים הם מופשטים - משל לשלושת היצרים המרחיקים את האדם מן התורה: "בני אדם המרחקים עצמם מן התורה הוא מחמת שלושה עניינים: א' מחמת שנתפתו ביצרם לילך אחר תאוות העולם הזה... ב' מחמת שחפצים לדבר דברים בטלים [לצים]... ג' מחמת שתלמודם קשה עליהם ורוצים שתהא התורה באה מעצמה [כסילים]..." (הגאון מווילנה).

3. חכמי המדרש דרשו את הפסוק על תקופות בתולדות עם ישראל: "עד מתי פתים תאהבו פתי - אלו דור המדבר; ולצים לצון חמדו להם - אלו עדת קורח; וכסילים ישנאו דעת - זו מלכות הרשעה, שלא קיבלה עליה עול מלכות שמים ועול תורה" (מדרש משלי): - בני דור המדבר היו פתיים, התפתו והושפעו לרעה מה"ערב רב" וגורמים נוספים שהסיתו אותם; - עדת קורח היו לצים, זלזלו ולעגו למשה ואהרן; - ומלכות הרשעה - אולי מלכות שומרון, שמלכיה הרשעים רדפו את נביאי ה' כי שנאו דעת אלהים.

פסוק כג

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: תשובו לשמוע תוכחתי. הלא אביעה (אדבר) לכם רוח פי (הלא אני מזהיר לכם בכל עת), אודיעה דברי אתכם (כפל הדבר במילים שונות).

תרגום ויקיטקסט: - אני מציעה לכם, עזבו את הרחוב ותשובו אל ספסל הלימודים, שם אלמד אתכם הוכחות הגיוניות, אתן לכם רעיונות חדשניים כמעיין נובע, ואודיע לכם דברי חכמה בתחומים המעניינים אתכם.

/ אני מציעה לכם לשוב, לחזור בכם מכסילותכם ולקבל את התוכחה (הביקורת) הנובעת מהחכמה; לשוב מהליצנות ולהקשיב לרעיונות הרציניים הנובעים מרוח החכמה; לשוב מהפתיות ולפעול מתוך מודעות לדברי החכמה.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א כג.

דקויות

החכמה קוראת לפתיים לשוב אליה, ומציעה להם שלוש הצעות; ניתן לפרשן לפי כל אחד מהפירושים לפסוק הקודם:

1. אם הפסוק הקודם מתאר קריאה של מורות חכמות אל נערי רחוב שיחזרו לספסל הלימודים, אז הפסוק שלנו מתאר שלוש הבטחות של המורות החכמות, לשיפור איכות ההוראה. המורה החכמה קוראת לנערי-הרחוב לשוב לבית-הספר, אבל יחד עם זה גם מקבלת על עצמה ללמד באופן משמעותי ומעניין יותר: - תוכחה = ויכוח ובירור הגיוני, ולא כללים שרירותיים;- הבעה = כמעיין נובע, מתחדש מדי יום; - דעת = היכרות קרובה, תשומת לב ויחס אישי. וכל אלה בגוף ראשון - תוכחתי, רוחי, דברי - כדי להדגיש את האחריות והמוערבות האישית של המורה בחינוך.

2. אם הפסוק הקודם מתאר קריאה של החכמה המופשטת אל שלושת היצרים שבלב האדם - פתיות ליצנות וכסילות, אז הפסוק שלנו מתאר שלוש תרופות לשלושת היצרים האלה: - כנגד הפיתויים - תשובו לתוכחתי: בכל פעם שאתם מרגישים פיתוי לעשות דבר רע, תחזרו ללמוד את התוכחות (= ההוכחות ההגיוניות) שמסבירות מדוע זה רע: "רפואתם - לשבר תאוותם ויצרם בדברי תוכחה ומוסר". - כנגד הליצנות - הנה אביעה לכם רוחי: בכל פעם שמתעוררות בכם מחשבות של לעג והבל, לכו ללמוד ותראו איך מעיין נובע של רוח חכמה נכנס ללבכם: "ואז תהיה לכם, על-ידי רוח הקודש, הנאה גדולה כמעיין הנובע... והנאת רוח הקודש גדולה מרוח הטומאה, מפני שזו היא הנאה אמיתית". - כנגד הכסילות, שנאת הדעת - אודיעה דברי אתכם: בתנ"ך, הפועל ידע מציין קשר קרוב ואישי המביא לאהבה. בכל פעם שאתם מרגישים שנאה וקושי בלימוד, למדו דברי תורה הקרובים ללבכם, "ותראו מתיקותה ותאהבו אותה" (הגאון מווילנה).

לפי פירוש זה, ההקבלה בין הפסוקים היא ישרה, אך אפשר גם לפרש שזו הקבלה כיאסטית:- תשובו לתוכחתי = בשלב ראשון עליכם לשוב מהכסילות ומהשנאה, ולהיות מוכנים לקבל תוכחה; להכיר בכך שאתם לא מושלמים.- רוח = כיוון (כמו "ארבע רוחות השמים"); אביעה לכם רוחי = בשלב שני עליכם לשוב מהליצנות ורדיפת ההבלים, ולקבל ממני הנחיה וקריאת כיוון. במקום לרדוף אחרי ליצנות שהיא "הבל ורעות רוח", בואו לשאוב מהמעיין של רוח החכמה.- אודיעה דברי אתכם = בשלב שלישי עליכם לשוב מהפתיות ומהכניעה להשפעת הסביבה, ולפעול מתוך מודעות ודעת.

3. ואם הפסוק הקודם מתייחס לעם ישראל, אז הדובר בפסוק שלנו הוא משה: "תשובו לתוכחתי - אלו ישראל, שהוכיחן משה על מעשה העגל. הנה אביעה לכם רוחי - בשעה שפירש להם משנה תורה. אודיעה דבריי אתכם - מלמד שהודיען דקדוקיה ופירושיה של תורה, טומאה וטהרה, איסור והיתר" (מדרש משלי, ילקוט שמעוני).

פסוק כד

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

הפסוק

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א כד.

החכמה מתייאשת מהפתיים שאינם מקשיבים

(משלי א כד): "יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ, נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב,"

 מצודות

יען (לכן, הואיל ו)מאנתם לשמוע מה שקראתי,    כדרך אדם המרמז בנטיית היד להקשיב מאמריו, ואין מי מקשיב,

 סגולות

לאחר זמן, אומרת החכמה: "מפני שקראתי אליכם לשוב וללמוד, ואתם מיאנתם (סירבתם לבוא);   ואחר-כך התרחקתם עוד יותר, ואני נטיתי ידי ונפנפתי לכם לחזור, אולם ראיתי שאין בכם אף אחד שמקשיב -" t2801

 הקבלות

החכמה מתלוננת על כך שהיא קוראת ואף אחד לא עונה. תוכחות רבות בסגנון זה נמצאות בדברי נביאי הכתב, כגון:

1.  (ישעיהו נ ב): "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין, אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה? הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת, וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל?...", (ישעיהו סה יב): "וּמָנִיתִי אֶתְכֶם לַחֶרֶב וְכֻלְּכֶם לַטֶּבַח תִּכְרָעוּ, יַעַן קָרָאתִי וְלֹא עֲנִיתֶם, דִּבַּרְתִּי וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וַתַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי, וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בְּחַרְתֶּם", (ישעיהו סו ד): "גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם, וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם; יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה, דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ; וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי, וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ".

2. (ירמיהו ז יג): "וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ה' וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם",   (ירמיהו לה יז): "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא אֶל יְהוּדָה וְאֶל כָּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַים אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עֲלֵיהֶם, יַעַן דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ וָאֶקְרָא לָהֶם וְלֹא עָנוּ".

ובלשון שונה מעט גם בתורה ובנביאים ראשונים, כגון:

3. (דברים א מג): "וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה".

4. (שופטים ו י): "וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי... וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי"( פירוט ).

5. (בראשית מב כב): "וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם... הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם"( פירוט ).

ישנם שני הבדלים משמעותיים בין קריאות הנבואה לבין קריאות החכמה:

א. קריאות הנבואה מכוונות לכלל עם ישראל, וקריאות החכמה מכוונות לאדם פרטי.

ב. קריאות הנבואה מדברות על עונש השגחי מה', וקריאות החכמה מדברות על עונש טבעי.   לחכמה אין "סמכות" להעניש את האנשים שאינם שומעים בקולה; העונש מגיע אליהם באופן טבעי בגלל שאינם פועלים לפי החוקים שהעולם מתנהל לפיהם (ע"פ ד"ר נילי סמט) .

 עצות

המורה החכמה מתארת את האכזבה שלה מנערי הרחוב הפתיים, שאינם מוכנים בשום אופן לבוא ללמוד, בשני פסוקים סמוכים. כל אחד מהפסוקים מתאר שני שלבים בהתרחקותם של הנערים מהחכמה.

מיאן = "סירוב למשהו לאחר ראיית האפשרויות האחרות, הכרעה בין אופציות לאחר בחינתם" ( אורי יעקב בירן, קראתי ואין מקשיב, נקודת חיבור ) ;   יען קראתי ותמאנו = בשלב הראשון התלמידים עדיין קרובים לחכמה ויכולים לשמוע אותה קוראת, ולאחר שהם שומעים אותה הם חושבים על דבריה ומחליטים שאינם מעוניינים לבוא איתה ולחזור ללימודים - ממאנים.

נטה יד = נפנף בידו "כאדם המרמז לחבירו בידו... לסור אליו" (רש"י) ;   נטיתי ידי ואין מקשיב = בשלב השני התלמידים רחוקים יותר מהחכמה, כך שאינם יכולים לשמוע אותה אלא רק לראות אותה מנופפת את ידה, ובשלב זה הם כבר בכלל לא מקשיבים. 

תהליך ההתרחקות מהחכמה קרה גם בעם ישראל: " "בעת החדשה התרחש תהליך היסטורי שלימים ייקרא "תנועת ההשכלה". התהליך הזה, שעיקרו חילון מסיבי של אלפי אנשים ונטישת ה"דת" לטובת ערכים תרבותיים כללים, גרם לאחר מכן לבעייה נוספת:"

"בעוד שהאנשים שמרדו בדת אבותם הכירו את העולם שממנו יצאו היטב, וסירבו להשאר בתוכו מתוך מיאון, הרי שצאצאיהם של אותם אנשים כבר אינם יכולים למאן באמת, משום שהם, לרוב, לא מכירים את אותה ה"דת" שממנה יצאו אבותיהם...." "

והמסר: "גם אם אתה ממאן, לפחות תבחן במה מדובר. אמנם אתה תמאן בסוף, אולי לא תרצה, אבל לפחות תנסה, תבחן, תראה" ( אורי יעקב בירן, קראתי ואין מקשיב, נקודת חיבור ) .

t2801

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-09-03.

פסוק כה

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: ותפרעו (בטלתם) עצתי, ולא אביתם (לא רציתם) לקבל תוכחתי,

תרגום ויקיטקסט: - ומפני שפרקתם מעליכם ובטלתם בזלזול את כל העצות שנתתי לכם, ואת התוכחות ההגיוניות שהוכיחו את טעותכם כלל לא אביתם (לא רציתם לשמוע) -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א כה.

דקויות

עצה = הכוונה מעשית לפעולה; ניתן לפרש את הפסוק לפי שתי תת-משמעויות של המושג:

1. עצה כבלשון ימינו - רעיון מעשי שאחד נותן לזולתו. במקרה זה הכוונה לעצות הטובות שהחכמה רצתה לתת להם, שהם פרקו מעליהם מתוך רצון "להתפרע" ולהיות חופשיים. ותפרעו כל עצתי = בשלב הראשון התלמידים עדיין מתייחסים לעצה של החכמה, רק שהם פורעים (פורקים את עול) החכמה מעליהם, הם מחליטים שאין להם כוח וחשק לקיים את עצות החכמה כי הם רוצים להיות חופשיים; ותוכחתי לא אביתם = בשלב השני התלמידים בכלל לא רוצים לשמוע את דברי התוכחה של החכמה, זה בכלל לא מעניין אותם.

2. עצה היא גם תוכנית לפעולה שאחד מתכנן בינו לבין עצמו. איזו תוכנית בדיוק היתה לחכמה? אולי תוכנית לימודים. החכמה רצתה שהכסילים יעברו תהליך חינוכי שיגרום להם לצאת מהכסילות ולהצליח בחיים, אבל הם ביטלו את העצה בכך שלא באו בכלל לשיעור.

לפי המדרש, הכוונה לתוכנית שתיכננה החכמה האלהית עבור עם ישראל: "כל טובה שיעצתי עליכם, קלקלתם אותה ופרעתם אותה": ה' רצה להוציא את בני ישראל ממצרים, והם רצו לחזור למצרים; ה' רצה שיקבלו את התורה ויחיו חיי נצח, והם עשו את העגל והפסידו את חיי הנצח (במדבר רבה טז כד, וכן רש"י על הפסוק). למדרש זה יש סמך בהקבלה לתהלים - ראו ב"הקבלות" על פסוק 30.

ולענ"ד, התוכחה ותפרעו כל עצתי מתאימה לאנשים המפרשים את מצוות ה' באופן מנוגד בעליל לכוונה המקורית של ה'. כך, למשל, מתירים להלוות בריבית (ב"היתר עיסקה"), לעבד את אדמת ישראל בשמיטה (ב"היתר מכירה") וכו'. הכל מותר - אבל פורע את עצת ה', מבטל את החכמה האלהית הגנוזה במצוות אלו.

פסוק כו

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: לכן גם אני לא אחוס עליכם, ואשחק בבוא אידכם (צער ומקרה רע).

תרגום ויקיטקסט: - לכן גם אני (החכמה) אצחק כשיבוא עליכם איד (אסון), אלעג ואבזה אתכם כשיבוא עליכם הדבר שאתם פוחדים ממנו יותר מכל;

/ כשיקרה לכם אסון, תרגישו שהחכמה צוחקת ולועגת לכם, המציאות טופחת על פניכם;

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א כו.

הקבלות

בפסוק שלנו נאמר שהחכמה צוחקת ולועגת לאידם של הכסילים (איד = כישלון, צרה, אסון), אולם ב(משלי יז ה): "שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה"*. איך זה מסתדר?

1. אם הדוברת בקטע היא המורה החכמה, אז ייתכן שהפסוק שלנו הוא עונש. כמו שאסור, בדרך כלל, לגנוב כסף מאדם אחר, אך מותר לקחת ממנו קנס בתור עונש על עבירה שעשה, כך גם לגבי שחוק ולעג - בדרך כלל הם אסורים, אך מותר להשתמש בהם כעונש לאנשים העושים מעשים רעים.

ישנם אנשים שעונשים רגילים אינם משפיעים עליהם. יש אנשים שאפילו עונש מוות אינו מפחיד אותם. הדבר היחיד שחשוב להם זה הכבוד, ולכן הדרך היחידה להעניש אותם היא ללעוג להם.

שחוק ולעג כעונש נזכרו גם באזהרה לגויים הרוצים להילחם במשיח ה', (תהלים ב ד): "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, ד' יִלְעַג לָמוֹ"; קלון כעונש לכסילים נזכר גם ב(משלי ג לה): "וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן" - הדבר היחיד שיכול להרים את הכסילים משפלותם הוא הקלון, הביזיון*.

בנוסף, הפסוק שלנו אינו מדבר על שמחה פנימית אלא על שחוק ולעג חיצוניים; המורה יכולה לשחוק כלפי חוץ, מסיבה חינוכית, אך להיות עצובה מבפנים, (משלי יד יג): "גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב, וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה"*.

2. אם הדוברת היא החכמה המופשטת, אז ייתכן שגם הלעג המתואר כאן אינו לעג ממשי, אלא הוא משקף תחושה פנימית של הפתיים המסתבכים בצרות, שירגישו כאילו שמישהו לועג להם; וכעין הביטוי המקובל בימינו "המציאות טופחת על פניהם" (ע"פ הרב דוד קליר).

הפתיים, שלא למדו חכמה כשהייתה להם הזדמנות, יסתבכו בצרות ובעיות, ולא תהיה להם מספיק חכמה כדי לפתור אותן: הם ירגישו בזויים ונלעגים, כאילו המציאות כולה צוחקת עליהם (פסוק 26). אבל אז כבר יהיה מאוחר מדי מכדי ללמוד: הם ירגישו כאילו הם קוראים לחכמה והחכמה אינה עונה (פסוק 28). .

פסוק כז

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: בעת בוא לכם פחד כשואה (כחושך), ואידכם כרוח סערה יאתה (יבוא), (ולתוספת ביאור אמר:) בבוא עליכם צרה וצוקה.

תרגום ויקיטקסט: - כשיבוא עליכם האסון שפחדתם ממנו, באופן מפתיע שיגרום לכם להשתאות; כשיאתה (יבוא) עליכם איד (אסון), במהירות כמו סופה; כשיבואו עליכם צרה ומצוקה שיצרו מאד את יכולת הפעולה שלכם.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א כז.

דקויות

בפסוק מופיעים כמה ביטויים ציוריים. הסברנו לביטויים אלה מבוסס על דברי אורי יעקב בירן.

כשואה פחדכם = המושג "שואה", בימינו, טעון במשמעות שנוספה לו בעקבות הפוגרום חסר התקדים שנעשה במיליוני יהודים בעת מלחמת העולם ה-2. אמנם בלשון המקרא משמעותו שונה: "תבואהו לכל אחד רעה שישתאה כל שומעה" (אבן עזרא). כך מובן הקשר בין פחד לבין שואה: אדם חושש כל חייו מפני דבר נורא שעתיד להתרחש, חי בפחד מתמיד מפני התרחשותו, וכשהדבר הזה קורה הוא מתמלא השתאות מפני הדבר האיום שקרה.

- מפרשים אחרים פירשו כשואה מלשון חושך וענן, למשל "כענן העולה פתאום" (רש"י), "כחושך, כמו אמש שואה ומשואה" (מצודות); והכוונה, שהאסון יפתיע אתכם, כדבר המופיע מתוך האפלה.

אידכם כסופה = אידכם הוא ענן. כמו הענן, שהוא רוח ותדמית, שאינו מחובר לשום דבר ושרוח מסיעה אותו... והסופה מפזרת במהירות וביעילות מסך שלם של עננים, שיכולה לעקור עשרות עצים בסערה אחת. "אידכם יגיע כסופה", אומר שלמה המלך, "ברגע אחד יתגלה שכל המעשים היו הבל ורעות רוח".

- סופה נזכרת כמה פעמים בנבואות פורענות, במשמעות של סערה, צרה או מלחמה הבאה במהירות מאת ה'.

צרה וצוקה = צרה וצוקה, בפשטות, משמעותן בעיות, אסונות וכדו'. אולם יש למילה צָרָה משמעות נוספת - אישה שניה של אותו בעל. נראה שצרה מלשון צר, מצומצם ולא רחב. כך, צרות המתרגשות ובאות לעולם מצמצמות את מרחב הפעולה והחיים של האדם ומכריחות אותו לעשות דברים מסויימים, וכך גם אישה נוספת, התופסת תשומת לב, משאבים ומקום מהאישה השניה בחיי הבעל. המילה צוקה היא כנראה קיצור של מצוקה. ניתן למשוך את המילה מצוקה לשני כיוונים שונים: 1. צוק, מקום גבוה ומסוכן. 2. מציק, דבר שמעיק. הפירוש הראשון מוסב על נתונים, על מצב קיים שיש לאדם; הפירוש השני מתאר יחס, מגע, של דבר מבחוץ אל/על האדם. לעניות דעתי נראה, שהורדת האות 'מ' מהמילה מצוקה מעידה שהפירוש הראשון הוא הקולע יותר. על פי הסברינו כעת, ישנו קשר פשוט בין צרה וצוקה: שתיהן מדברות על מצבים נתונים, בשתיהן יש לאדם הרגשה שהמציאות נגדו ולאיש הנמצא בצרה ובצוקה אין אפילו אדם אחר להאשים אותו, משום ש"העולם" הפנה לו עורף. זה המשמעות של בבוא "עליכם", לפתע נוחת אסון ללא כל 'הצדקה'. האדם לא יכול להאשים אף אחד אחר בפגעים שבאים עליו, משום שהם, בסופו של דבר, נעשו באשמתו. הוא זה שלא הקשיב לאזהרות החכמה ולעצותיה.

בפסוק זה מתאר שלמה המלך ביתר חריפות את המצב הקשה שנקלעו אליו האנשים שאינם מקשיבים לחכמה ואף מתריסים נגדה. כפי שראינו, האדם חי בפחד עצום, התנפצות עולמו המזוייף היא קשה וכואבת, וכל זה מגיע ללא סיבה נראית לעין, ללא יכולת להאשים מישהו - חוץ מאת עצמנו .

הקבלות

פסוק 23 מתמודד עם היצרים על-ידי תוכחה ודברי-חכמה. אבל הלימוד לא תמיד עוזר - לפעמים היצר החומרי או הרוחני הוא חזק מדי. למקרים אלה נועדו הפסוקים הבאים (פסוקים 24-31), המתארים את גורלו המר של מי שלא ילמד, ופועלים על מידת היראה. ולפעמים גם זה לא עוזר, וצריך להזכיר את יום המוות, שבו כל היצרים בטלים, דבר הנותן נקודת מבט נכונה יותר על המציאות ומשמעותה (פסוקים 32-33).

שלושת הדרכים הללו להתמודדות עם יצר הרע נזכרו גם בתלמוד: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. אם נצחו – מוטב, ואם לאו -""יעסוק בתורה [הכוללת תוכחה ודברי-חכמה]... אם נצחו – מוטב, ואם לאו -""יקרא קריאת שמע [המדברת על שכר ועונש]... אם נצחו – מוטב, ואם לאו -""יזכור לו יום המיתה" (רבי לוי בר חמא בשם רבי שמעון בן לקיש, תלמוד בבלי, ברכות ה., בדרשה על תהלים ד5).

חז"ל למדו זאת מ(תהלים ד ה): "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ, אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם, עַל מִשְׁכַּבְכֶם, וְדֹמּוּ סֶלָה"*:

• א. העיסוק בתורה, שנעשה בלב ובמחשבה ובלי צרות חיצוניות, הוא הדרך המועדפת להינצל מהיצר;
• ב. אם זה לא עובד - האדם צריך לזכור את עניין השכר והעונש, ולשם כך יקרא קריאת שמע - "ודיברת בם... בשכבך...", שבה נזכר הגמול על המצוות והעבירות.
• ג. ואם גם זה לא עובד - האדם צריך לחשוב על יום המוות - היום שבו יידום וישבות לנצח מכל מעשיו, ולא יוכל יותר לתקן שום דבר בחייו; מחשבה זו תעזור לו להתמקד, עוד בחייו, במעשים החשובים והטובים יותר.

פסוק כח

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: אז (בבוא הצרה) יקראונני (יקראו אלי) ולא אענה, ישחרנני (ידרשו אותי) ולא ימצאוני.

תרגום ויקיטקסט: - אז, בעתיד, כשיבואו עליהם הצרות הללו, הם יקראו לי (יזדקקו לחכמה) אך אני לא אענה; אז הם כבר יהיו מוכנים אפילו לקום עם שחר ולחפש אותי (ללמוד חכמה), אך כבר יהיה מאוחר מדי, הם לא ימצאו -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א כח.

דקויות

1. הדוברת בפסוק היא המורה החכמה, המזכירה לתלמידים שהזמן העומד לרשותם הוא מוגבל, ואם לא ילמדו עכשיו - לא יוכלו ללמוד בעתיד (משלים חינוכיים פרקים א-ב בספר משלי כמתווי השקפה חינוכית / ד"ר ישראל רוזנסון, מכללת ליפשיץ).

2. וייתכן שהדוברת היא החכמה המופשטת, המזכירה לשומעים, שיש טעויות שאי-אפשר לתקן. .

3. ספר הזוהר מזכיר את הפסוק כמה פעמים כדי לתאר אדם שתפילותיו אינן נענות, למשל מי שאינו מעלה את תפילותיו לשם ה' כראוי (תיקוני זהר לד א) או מי שתפילותיו יבשות (תיקוני זהר מה ב, פב א).

הקבלות

1. "דרכם של הרשעים, שבזמן הרווחה אינם חוששים כלום לעבודת הבורא ולדבקות הקדושה... וכשבאה עליהם הצרה אז צועקים אליו ית' שיקום להצילם, כעניין שנאמר," (ירמיהו ב כז): "אֹמְרִים לָעֵץ 'אָבִי אַתָּה' וְלָאֶבֶן 'אַתְּ ילדתני[יְלִדְתָּנוּ]', כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים, וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ 'קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ'", "ואז צעקתם לשווא... מאחר שאין להם שום דבקות עם הקדושה" (רמ"ד ואלי).

וכן אמר שמואל הנביא לבני-ישראל שביקשו ממנו מלך, (שמואל א ח יח): "וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם, וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא".

מה שאמרו הנביאים ירמיהו ושמואל בשם ה', אמר כאן המלך שלמה בשם החכמה.

2. הפסוק מתאר את גורלם השלילי של הפתיים, אך ניתן להסיק ממנו גם מסקנה חיובית - אדם יכול לזכות לחכמה אם יעשה את שתי הפעולות הנזכרות בפסוק - "ישחרונני", "יקראונני":

- ישחרוני = יתאמצו לדרוש וללמוד חכמה בכל יום, עם עלות השחר, וכמו ב(משלי ח יז): "אֲנִי אהביה[אֹהֲבַי] אֵהָב, וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי"*;

- יקראוני = יתפללו מכל הלב אל ה' ויבקשו את עזרתו, או יקראו ויעוררו את התבונה הנמצאת בתוך ליבם, וכמו ב(משלי ב ג): "כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ... אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֲלֹהִים תִּמְצָא"*.

הפתיים, שלא ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם, ישחרו ויקראו וזה לא יעזור להם; אך רוב האנשים, שאינם פתיים ויודעים לזהות הזדמנויות, ישחרו ויקראו ויצליחו (ע"פ הגאון מווילנה).

פסוק כט

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: תחת (בעבור אשר) שנאו דעת.

תרגום ויקיטקסט: - תחת כי (כעונש על כך ש-) שנאו ללמוד דעת, וגם שנאו לדעת דברים שהיו מול עיניהם, ראו ובחרו להתעלם; לא בחרו לחיות תחת יראה ומודעות לנוכחות התמידית של ה', וגם לא בחרו להיות יראים וזהירים ולחשוש מסכנות;

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א כט.

דקויות

ניתן לפרש את הפסוק בעולם הרגש ובעולם המעשה:

1. בעולם הרגש, הביטוי שונא דעת מבטא רגש של דחיה והתנגדות כלפי לימודים. רגש כזה יכול לנבוע, למשל, מתדמית חברתית שלילית המודבקת לאדם הלומד הרבה (למשל "חנון", "יורם", "מרובע" וכד' - בהתאם למקום ולתקופה), או מחוויה שלילית הקשורה ללימודים (למשל השפלה ליד הלוח). . הביטוי יראת ה' מבטא רגש של כבוד כלפי ה', ראיה תמידית של נוכחות ה' בעולם. הכסילים נענשים כי בחרו ברגש השנאה במקום ברגש היראה.

2. בעולם המעשה, שונא דעת הוא אדם שאינו רוצה לדעת עובדה מסויימת, כי הוא חושש שהידיעה תדרוש ממנו לפעול, וחושב שאי-הידיעה תפטור אותו מאחריות ("בת יענה"). הביטוי יראת ה' מציין את מידת הזהירות והחשש מפני עשיית רע. הכסילים נענשים כי העדיפו שלא לדעת, וכך הראו שאין להם יראת ה'.

פסוק ל

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: לא אבו (לא רצו) לשמוע עצתי. נאצו (בזו) התוכחה.

תרגום ויקיטקסט: - לא אבו, "לא בא להם" לקבל את העצות שלי (של החכמה); נאצו (ביזו וקיללו) את דברי התוכחה והביקורת שלי -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א ל.

דקויות

בהמשך לפסוק הקודם, גם כאן ניתן לפרש את הפסוק בעולם הרגש:

הביטוי לא אבו מבטא רגש של אי-חשק, "לא בא לי" לקבל עצות, אני מעדיף להישאר עם ההרגלים הישנים והמוכרים שלי; הביטוי נאצו מבטא רגש של בוז וזלזול, הנובע למשל מתוך מחשבה שהמוכיח שייך לדור אחר ואינו רלבנטי לדורנו.

-

פסוקים 29-30 מתארים ארבעה חטאים של הכסילים בתחום הרגש. הגאון מווילנה קישר את ארבעת החטאים הללו לארבעת הנושאים שנזכרו קודם בפרק א: "נגד ארבעה עניינים שאמר מתחילה ועד הנה, והיינו:

• מפסוק 2, "לדעת חכמה", אמר שעניין הספר הוא לדעת ולידע דרך הטוב והחיים, שהיא ידיעת כלל התורה (פסוקים 1-6);
• ומפסוק 7, "יראת ה'", אמר, שיראת ה' ראשית הכל (פסוקים 7-9);
• ומפסוק 10, "בני אם יפתוך", היא עצה טובה ונכונה להיזהר מפיתוי היצר הרע והרשעים... (פסוקים 10-19);
• ואחר-כך, מפסוק 22, "עד מתי פתאים", היא תוכחה (פסוקים 20 והלאה).

וזהו:

• "תחת כי שנאו דעת" - הוא נגד "לדעת חכמה";
• "ויראת ה'" - הוא נגד מה שכתוב למעלה, ש"יראת ה' ראשית דעת", והיא עיקר הכל, ולהם לא היתה אפילו בחינת בחירה... כי לא די שאינם רודפים אחר זה, שהיא עיקר הכל, אלא אפילו אם היו שניהם לפניהם, "לא בחרו" בזה...
• "לא אבו לעצתי" - הוא נגד "בני אם יפתוך...", שהיא עצה טובה ונכונה.
• "נאצו כל תוכחתי" - הוא נגד "עד מתי פתאים...", שהיא תוכחה." (הגאון מווילנה).

הקבלות

פסוקים 30-31 מקבילים ל(תהלים פא יב): "וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי, וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי; וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם, יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם", אולם:

- בתהלים התוכחה היא לעם ישראל שאינו שומע בקול ה';

- במשלי התוכחה היא לתלמיד כסיל שאינו שומע בקול החכמה.

ההבדל בין הספרים מתאים להבדל בין התקופות: בתקופת דוד יש דגש רב יותר על "ציונות" ולאומיות, ובתקופת שלמה יש שפע חומרי רב וכתוצאה מכך דגש רב יותר על הפרט - כמו בדורנו.

פסוק לא

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: כמו שהנוטע אילן אוכל הוא מפירותיו, כן יקבלו פרי גמול דרכם, ויהיו שבעים מגמול עצתם, כי יקבלו הגמול משלם.

תרגום ויקיטקסט: - ולכן יוכלו לאכול רק מהפרי המועט, ההצלחה המעטה שהשיגו כתוצאה מדרכם חסרת האחריות; ומכיוון שזה לא יספיק להם, הם ינסו להשביע את התיסכול שלהם באכילה מהעץ - עצות שלאחר מעשה.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א לא.

דקויות

פרי - מועצה

הפסוק מתאר את גורלם של הפתיים שאינם לומדים. החצי הראשון ברור - הפתיים אוכלים פרי (תוצאה) של פתיותם; אבל החצי השני לא ברור - איך אפשר לשבוע ממועצה?!

1. המילה מועצה שורשה יעץ, כמו המילה עצה, ומשמעה תוכנית מעשית. המילה עֵץ באה משורש אחר, אבל ייתכן שיש קשר בין "עצה" לבין "עץ": כמו שהתוצאות של המעשים נמשלות לפירות, כך התוכניות - הקודמות למעשים - נמשלות לעץ - הקודם לפירות, שעליו צומחים הפירות.

אם כך, הפתיים שאינם לומדים חכמה:

• יאכלו מפרי דרכם = יאכלו את הפרי היבש והמצומק שגדל בגנם כתוצאה מהתנהגותם חסרת האחריות;
• וממועצותיהם ישבעו = ומכיוון שהפרי לא ישביע אותם, הם יצטרכו לאכול גם את העץ.

והנמשל:

• ויאכלו מפרי דרכם = יצטרכו להסתפק במעט ההצלחה שתהיה להם בחיים, כתוצאה מהחכמה המעטה שלמדו;
• וממועצותיהם ישבעו = ההצלחה הזאת לא תספיק להם, אז הם ישקעו במחשבות ועצות ש"לאחר מעשה", על מה שהיו יכולים לעשות אילו היו חכמים יותר כשהיו צעירים.

2. רש"י הבחין בין פרי למועצה באופן אחר: "מפרי דרכם - הפירות שאוכלים בחייהם בצרות המוצאות אותם; והקרן - שמורה להם בגיהנם" (רש"י). בלשון חז"ל מבחינים בין "קרן" לבין "פירות". אדם שיש בבעלותו נכס (למשל דירה), יכול לאכול את הפירות של הנכס (למשל להשכיר את הדירה), ולשמור את הקרן (הדירה) בבעלותו.

כך גם במעשים טובים: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים... ותלמוד תורה כנגד כולם"; וגם במעשים רעים: "הזכות - יש לה קרן ויש לה פירות... עבירה - יש לה קרן ואין לה פירות... ואלא מה אני מקיים ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו? - עבירה שעושה פירות (כגון חילול השם: שאדם חשוב עובר עבירה, ואחרים למדין ממנו לעשות כן) - יש לה פירות, ושאין עושה פירות - אין לה פירות" (בבלי קידושין מ א (רש"י)).

הקבלות

ביטוי מקביל ל"ויאכלו מפרי דרכם" בלשון ימינו הוא "אכלו את הדייסה שבישלו" (ע"פ ד"ר נילי סמט).

פסוק לב

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: כי מה שבחרו לשבת במשובה (בהשקט ומרגוע), מבלי טורח עול תורה, המרגוע ההיא תהרוג אותם, כי יקבלו גמול; ושלות כסילים תאבדם (היא היא, וכפל הדבר במילים שונות).

תרגום ויקיטקסט: - אתם שואלים למה אני כל-כך קשוחה איתם? למה אני לא מדברת בצורה רגועה? - כי הרגיעה מסוכנת להם: הפתיים מתפתים לעשות מעשי שובבות קלילים במקום לקחת את החיים ברצינות, עד שבאה עליהם צרה והורגת אותם; והכסילים שונאים לדעת את המציאות ומעדיפים להתעלם מסכנות ולחיות בשלווה מדומה, עד שאסון מאבד אותם -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א לב.

דקויות

משובת פתיים תהרגם

1. המילה משובה מקבילה למילה שלוה, ומשמעה שוּבה, רגיעה ונחת, כמו ב(ישעיהו ל טו): "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן". לפי זה, הפסוק הוא תוכחה לאנשים הרוצים רק חופש ומנוחה: "הרצון לנוח ולצאת מאחריות וממחויבות הוא דבר מצוי מאד... זוהי טעות... כי כשהנפש לא עושה ולא יוצרת ולא פועלת, הרי שהיא מתנוונת ונהיית עייפה ותשושה... ומובילה את האדם גם לעבירות" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, ד' סיון ה'תשס"ט).

פירוש זה מתאים להקשר: הפסוק נמצא בקטע שמטרתו להוכיח את הפתיים על כך שאינם משקיעים בלימוד חכמה*. הקטע כולל תוכחות קשות ומאיימות, וייתכן שבפסוק שלנו החכמה מסבירה מדוע היא נוקטת בלשון כה קשה: "כי משובת פתיים תהרגם..." = הסיבה שאמרתי דברים קשים היא, שכאשר פתיים נמצאים בשלוה ונחת, הדבר עלול להביא למותם, ולכן חשוב לזעזע אותם ולהוציא אותם מהשאננות.

2. המילה משובה נזכרה בתנ"ך גם במשמעות של מעשה שובבות וחטא, כגון (ירמיהו ג כב): "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים, אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם", (ירמיהו יד ז): "כִּי רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ, לְךָ חָטָאנוּ". לפי זה, המשמעות של "משובת פתים תהרגם" היא "ההתנהגות השובבה של הפתיים תגרום למותם".

הפסוק הבא מדבר על שלווה בנימה חיובית, (משלי א לג): "וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח, וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה"*. לפי זה, מסתבר שמטרת הפסוקים היא להציג את הניגוד בין שני סוגים של שלווה:

• מצד אחד, המשובה של הפתיים , שמתפתים לעסוק במעשי שובבות ושטות במקום ללמוד; והשלווה של הכסילים, השונאים לדעת את המציאות ומעדיפים להתעלם מעובדות שאינן נוחות להם. זו שלווה מדומה, שתתנפץ על סלעי המציאות ותביא אבדן.
• ומצד שני, הביטחון של החכמים, השומעים בקול החכמה, לומדים ומתבוננים במציאות ומתכוננים לכל צרה, ולכן יכולים להיות רגועים ושאננים מפחד רעה.

ושלוות כסילים תאבדם

גם כאן אפשר לפרש לפי שני הפירושים לצלע הראשונה:

1. החיים השלוים של הכסילים יגרמו להם לאבד את דרכם;

2. או: הרצון של הכסילים לחיות בשלוה, ולא לטרוח בלימוד תורה וקיום מצוות, יגרום לאבדנם (ע"פ מצודות).

הקבלות

1. דוד המלך אהב לחיות בשובה (שלוה), (תהלים כג ג): "נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב, יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ". אולם הוא שם לב שהשלוה גרמה לו לבטחון עצמי מופרז, (תהלים ל ז): "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי 'בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם'" (ראו עולת ראי"ה על הפסוק). מכאן הגיע למסקנה, שכדי להינצל מחטא יש להימנע משלוה מוגזמת, (תהלים ד ה): "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ, אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה"*.

ואת המסקנה הזאת הוא לימד את שלמה בנו: כי משובת פתיים תהרגם.

2. לפי (תהלים קטז ו): "שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה'"*; אם כך, מדוע משובת פתאים תהרגם? "כי יש שני מיני פתאים: הפתאים בדרכי העולם, שאינם יודעים להישמר מן הנזיקים בין בגופם בין בממונם מפני הפתיות שלהם, על אלו נאמר: שומר פתאים ה'... והפתאים בדרכי התורה והעבודה, שמתפתים מן היצר לילך בדרך רעה ולעזוב את הטובה, אינם נשמרים ממנו ית'..." (רמ"ד ואלי).

3. ישעיהו הנביא השתמש במילים דומות, (ישעיהו ל טו): "כִּי כֹה אָמַר ד' ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: 'בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן, בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם' - וְלֹא אָבִיתֶם""". הפסוק נמצא בנבואת תוכחה לבני ישראל הכורתים ברית עם מצרים כנגד אשור. ישעיהו טען, שאילו היו בני ישראל שומעים בקול ה', ה' היה מציל אותם מאשור ללא כל צורך במלחמה; אולם הם בחרו לבטוח במצרים כדי לשבת בשלווה, ולכן ישיגו את היפך הביטחון והיפך השלווה.

ושלוות כסילים תאבדם - רעיון דומה נמצא ב(משלי יט י): "לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג"*.

פסוק לג

עריכה

<< · ביאור · משלי א · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: (זהו סוף דברי החכמה, שאמרה:) אבל השומע לי, בטוח יהיה, ושאנן (שקט) שלא תבוא עליו פחד רעה.

תרגום ויקיטקסט: - והשומע בקולי (אומרת החכמה) ישכון בעולם הזה בבטחון, גם אם הוא יחיד בדרכו; הוא יוכל להיות שאנן (שקט ורגוע), לא תבוא עליו רעה שתפחיד אותו פתאום.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי א לג.

דקויות

הפתיים לעומת השומע

הפסוק הקודם דיבר בלשון רבים: "כי משובת פתיים תהרגם, ושלוות כסילים תאבדם"; הפסוק שלנו מדבר בלשון יחיד: "ושומע לי ישכון בטח, ושאנן מפחד רעה". באופן טבעי, הפתיים והכסילים הם רבים, והשומעים לקול החכמה הם מעטים: "יש כמות רבה יותר של אנשים המעדיפים ללכת בשרירות ליבם, שחפצים בהתגלות ליבם ולא מוכנים להאזין לקולות מבחוץ, מאשר אותו מספר מועט של אנשים ששומעים לחכמה" .

ולמרות זאת, אותו אדם יחיד השומע בקול החכמה, ישכון בטח. כמו אברהם אבינו שנקרא "עברי" כי "כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד" (רבי יהודה, בראשית רבה מב יג).

מה בין בטח לשאנן?

1. "ישכן בטח - בעולם הזה, ושאנן - לעולם הבא... מדינה של גהינם" (רש"י).

2. "הבוטח - הוא בגבורתו, והשאנן - הוא בשאין מטריד מבחוץ" (מלבי"ם).

3. "ישכון בטח - בעת בוא צרה על אחרים, ושאנן - בלב, מפחד רעה שקודם הצרה" (הגר"א).

4. ולענ"ד, השורש בטח מציין שלוה הנובעת מכך שיש על מי להישען; והשורש שאנן מציין שלוה הנובעת מכך שאין אויב חיצוני.

הקבלות

משה בירך את עם ישראל, (דברים לג כח): "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח, בָּדָד עֵין יַעֲקֹב, אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל". עם ישראל נמצא תמיד במיעוט, עם יחיד שהולך בדרך החכמה מול עמים רבים הרוצים להשמידו. משה בירך את העם, שלמרות שישכון בדד, הוא ישכון בטח בארצו.

כך, כל אדם שישמע בקול החכמה ישכון בטח, גם אם יהיה בודד מול כסילים רבים.