פתיחת התפריט הראשי

<< · תניא · חלק א · יח · >>

ולתוספת ביאור באר היטב מלת "מאד" שבפסוק (דברים ל יד): "כי קרוב אליך הדבר מאד וגו'", צריך לידע נאמנה, כי אף מי שדעתו קצרה בידיעת ה', ואין לו לב להבין בגדולת אין סוף ברוך הוא, להוליד ממנה דחילו ורחימו אפילו במוחו ותבונתו לבד, אף על פי כן קרוב אליו הדבר מאד לשמור ולעשות כל מצוות התורה, ותלמוד תורה כנגד כולן, בפיו ובלבבו ממש מעומקא דליבא באמת לאמיתו בדחילו ורחימו, שהיא אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל, שהיא ירושה לנו מאבותינו. רק שצריך להקדים ולבאר תחילה באר היטב:

  • שורש אהבה זו,
  • ועניינה,
  • ואיך היא ירושה לנו,
  • ואיך נכלל בה גם דחילו.

והעניין, כי האבות הן הן המרכבה, ועל כן זכו להמשיך נפש רוח ונשמה לבניהם אחריהם עד עולם מעשר ספירות דקדושה שבארבע עולמות, אצילות בריאה יצירה עשייה, לכל אחד ואחד כפי מדרגתו וכפי מעשיו. ועל כל פנים, אפילו לקל שבקלים ופושעי ישראל נמשך בזיווגם נפש דנפש דמלכות דעשייה, שהיא מדרגה התחתונה שבקדושת העשייה. ואף על פי כן, מאחר שהיא מעשר ספירות קדושות, היא כלולה מכולן, גם מחכמה דעשייה, שבתוכה מלובשת חכמה דמלכות דאצילות, שבתוכה חכמה דאצילות, שבה מאיר אור אין סוף ברוך הוא ממש, כדכתיב: (משלי ג יט): "ה' בחכמה יסד ארץ", ו(תהלים קד כד): "כולם בחכמה עשית".

ונמצא כי אין סוף ברוך הוא מלובש בבחינת חכמה שבנפש האדם, יהיה מי שיהיה מישראל. ובחינת החכמה שבה, עם אור אין סוף ברוך הוא המלובש בה, מתפשטת בכל בחינות הנפש כולה להחיותה מבחינת ראשה עד בחינת רגלה, כדכתיב: (קהלת ז יב): "החכמה תחיה בעליה". [ולפעמים ממשיכים פושעי ישראל נשמות גבוהות מאד שהיו בעמקי הקליפות, כמו שכתוב בספר גלגולים].

הנה, החכמה היא מקור השכל וההבנה, והיא למעלה מהבינה, שהוא הבנת השכל והשגתו, והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה, והיא מקור להן. וזהו לשון חכמה, כ"ח מ"ה, שהוא מה שאינו מושג ומובן ואינו נתפס בהשגה עדיין, ולכן מתלבש בה אור אין סוף ברוך הוא דלית מחשבה תפיסא ביה כלל.

ולכן, כל ישראל, אפילו הנשים ועמי הארץ, הם מאמינים בה', שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה, כי (משלי יד טו): "פתי יאמין לכל דבר וערום יבין וגו'". ולגבי הקדוש ברוך הוא, שהוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, הכל כפתיים אצלו יתברך, כדכתיב: (תהלים עג כב): "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך וגו'", כלומר, שבזה שאני בער ובהמות, אני תמיד עמך.

ולכן, אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב, וסובלים עינויים קשים שלא לכפור בה' אחד, ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה'. וגם במעט שיודעים, אין מתבוננים כלל, ואין מוסרים נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל, אלא בלי שום דעת והתבוננות, רק כאילו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד, בלי שום טעם וטענה ומענה כלל. והיינו משום שה' אחד מאיר ומחיה כל הנפש על ידי התלבשותו בבחינת חכמה שבה, שהיא למעלה מן הדעת והשכל המושג ומובן.


<< · תניא · חלק א · יח · >>