תניא חלק א כו
ברם, כגון דא צריך לאודעי כלל גדול. כי:
- כמו שנצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו,
- ככה ממש בנצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות, הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות, הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם.
ומה שכתוב (משלי יד כג): "בכל עצב יהיה מותר", פירוש, שיהיה איזה יתרון ומעלה מזה - הנה, אדרבה, מלשון זה משמע, שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה, רק שיגיע ויבא ממנו איזה יתרון. והיינו השמחה האמיתית בה' אלהיו, הבאה אחר העצב האמיתי לעתים מזומנים על עונותיו במר נפשו ולב נשבר, שעל-ידי זה נשברה רוח הטומאה וסטרא-אחרא ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים.
כמו שכתוב בזהר על פסוק (תהלים נא יט): "רוח נשברה לב נשבר וגו'", ואזי יקוים בו רישיה דקרא (תהלים נא י): "תשמיעני ששון ושמחה וגו'", (תהלים נא יד): "השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה וגו'". וזהו טעם הפשוט לתיקון האר"י ז"ל לומר מזמור זה אחר תיקון חצות קודם הלימוד, כדי ללמוד בשמחה אמיתית בה' הבאה אחר העצב.
שיש לשמחה זו יתרון כיתרון האור הבא מן החשך דוקא, כמו שכתוב בזהר על פסוק (קהלת ב יג): "וראיתי... שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור [מן החושך]", עיין שם, ודי למבין.
ומקרא מלא דבר הכתוב: (דברים כח מז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וגו'". ונודע לכל פירוש האר"י ז"ל על פסוק זה.
והנה עצה, היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא, ואפילו בני חיי ומזוני: מודעת זאת לכל מאמר רז"ל "כשם שמברך על הטובה כו'", ופירשו בגמרא "לקבולי בשמחה", כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית, כי גם זו לטובה, רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר, כי היא מעלמא דאתכסיא, שלמעלה מעלמא דאתגליא, שהוא ו"ה משם הוי"ה ברוך-הוא, ועלמא דאתכסיא הוא י"ה. וזהו שכתוב (תהלים צד יב): "אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה וגו'".
ולכן אמרו רבותינו ז"ל, כי "השמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"". כי השמחה היא מאהבתו קרבת ה' יותר מכל חיי העולם הזה, כדכתיב (תהלים סג ד): "כי טוב חסדך מחיים וגו'", וקרבת ה' היא ביתר שאת ומעלה לאין קץ בעלמא דאתכסיא, כי שם חביון עוזו, ויושב בסתר עליון, ועל כן זוכה ל"צאת השמש בגבורתו" לעתיד לבא, שהיא יציאת חמה מנרתיקה שהיא מכוסה בו בעולם הזה, ולעתיד תתגלה מכיסויה, דהיינו שאז יתגלה עלמא דאתכסיא ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו בעולם הזה ומסתופפים בצלו, צל החכמה, שהוא בחינת צל, ולא אורה וטובה נראית, ודי למבין.
אך העצבות ממילי דשמיא, צריך לשית עצות בנפשו ליפטר ממנה: אין צריך לומר בשעת עבודה, שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב, אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ, אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו, בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אחר-כך בתאוות ח"ו, כנודע, שאם לא כן - מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו?!
והנה, בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה בתלמוד תורה או בתפילה, ובין שנפלה לו שלא בשעת עבודה, זאת ישים אל לבו, כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית, אפילו לדאגת עונות חמורים ח"ו. רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת, להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו, כדי שעל-ידי זה יהיה ליבו נשבר באמת, במרירות אמיתית, וכמבואר עת זו במקום אחר.
ושם נתבאר גם-כן, כי מיד אחר שנשבר לבו בעתים קבועים ההם, אזי יסיר העצב מלבו לגמרי, ויאמין אמונה שלימה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח, וזו היא השמחה האמיתית בה' הבאה אחר העצב, כנ"ל.