קטגוריה:משלי ל ח

באחד המערכונים של "הגשש החיוור" מביא גברי את שייקה לבנק השכונתי, ומנהל הסניף, פולי, משכנע אותו להפקיד 1500 לירות בתוכנית חיסכון. בסוף המערכון אומר לו פולי "אני שמח לבשר לך שהחיסכון שלך צמח, ויש לך עכשיו 4500 לירות!" שייקה מתעצבן ואומר "אבל אני הפקדתי 1500 לירות! לאן נעלמו 3000?!".

בבדיחה זו ישנו רעיון עמוק הנרמז בפסוק שלנו. הדובר, אגור בן יקה, מבקש שלא להיות עני ולא להיות עשיר, אלא רק שיהיה לו מה לאכול. מבחינתו, עוני ועושר, פחות מדי או יותר מדי, הם שני צדדים של אותה בעיה.

הבקשה אמורה בנימה אישית "הרחק ממני... אל תתן לי... הטריפני לחם חוקי", כי ההגדרה של "פחות מדי" ו"יותר מדי" היא אישית ומשתנה מאדם לאדם - יש אנשים שהתרגלו לחיות בצמצום ויש אנשים שהתרגלו לחיות ברווח; אך העיקרון הוא שלא צריך לשאוף להשיג "כמה שיותר עושר", אלא להשיג בדיוק את הכמות המתאימה; עודף של עושר עלול לפגום בנפש האדם.

כשלאדם יש בדיוק מה שהוא צריך הוא רגוע, אבל כשלאדם יש פחות מדי או יותר מדי אין לו מנוחה - הוא כל הזמן חושב "איך אשיג את הכסף שחסר לי" או "על מה אבזבז את הכסף שיש לי". המחשבות הללו עלולות לגרום לו לחיות חיים של שקר. על כך נאמר בתחילת הפסוק שווא ודבר כזב הרחק ממני: תן לי בדיוק את כמות העושר שאני צריך, כך לא אתפתה לחיות בשקר.

שווא הוא שבועת שקר, כמו ב(שמות כ ו): "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא". רֵאש (עוני) עלול לגרום לאדם לשקר כדי להשיג את הכסף שחסר לו, כמו ב(ויקרא יט יא): "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ; וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר, וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'"; על כך נאמר בפסוק הבא "וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי".

כזב הוא אכזבה, הפרת הבטחה או שבירת תקוה. עושר עלול לגרום לאדם לחשוב שהוא אדון העולם, ולכן אינו חייב לקיים את הבטחותיו - והוא מדבר דברי כזב; ראו (משלי כה יד): "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן - אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר"*. יתכן גם שהכוונה לשקר במובן רוחני - חיים של רדיפה אחרי תענוגות או השקעות שאין בהם צורך אמיתי, רק כדי לבזבז את הכסף העודף; בחיים כאלו האדם עלול לשים את עצמו במרכז ולשכוח את ה'; על כך נאמר בפסוק הבא "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה'".

השווא והכזב כמובן אינם תוצאה הכרחית של העושר והעוני, אלא רק סכנה - פן אשבע, פן איוורש. יש גם עניים וגם עשירים ששמרו את דרך ה'. אגור בן יקה מבקש שה' לא יעמיד אותו בניסיון.

1. לפי רוב המפרשים, אגור ביקש שלא יהיה עשיר כלל, כי העושר עלול להוציא את הנפש מאיזון (ראו למעלה).

2. אך ייתכן שהדגש בבקשה הוא "אל תתן לי", שה' לא ייתן לו עושר במתנה בלי לעבוד. עושר כשלעצמו הוא דבר טוב, אבל עושר שהאדם מקבל במתנה עלול להרגיל אותו לכך שאנשים אחרים עובדים בשבילו, וזה רע (ראו בפירוש על פסוק 9).

1. "אלכסנדר מוקדון הלך לארץ קציא, הנמצאת מעבר להרי החושך, ושלח למלך קציא שיבוא לקבל את פניו."

"בא מלך קציא והביא לו לחם מזהב בתוך כלים מזהב."

"אמר לו אלכסנדר: 'נראה לך שאני צריך את הזהב שלך?!'"

"אמר לו מלך קציא: 'האם אין לך מה לאכול בארצך שבאת עד לכאן?!'"

"אמר לו: 'לא באתי לכאן אלא כדי לדעת איך אתם דנים דין צדק'."

"ישב אלכסנדר מוקדון ליד מלך קציא וחיכה."

"בא אדם אחד לתבוע את חברו."

"אמר התובע: 'האיש הזה מכר לי חורבה אחת, ומצאתי בה אוצר. אני קניתי חורבה, לא קניתי אוצר!'"

"אמר הנתבע: 'כשמכרתי לו את החורבה, התכוונתי למכור לו את החורבה ואת כל מה שבתוכה!'.""אמר מלך קציא לאחד מהם: 'יש לך בן זכר?' אמר לו: 'כן'."

"אמר מלך קציא לשני: 'יש לך בת נקבה?' אמר לו: 'כן'."

"אמר להם: 'השיאו אותם זה לזו, ויהיה האוצר לשניהם, מתנה לחתונה'."

" (תרגום לעברית של אגדה מתוך בראשית רבה לג א).

אנשי ארץ קציא כנראה חיו לפי דבריו של אגור בן יקה בפסוקנו: "ריש ועושר אל תתן לי". אף אחד מהם לא רצה לקחת אוצר שאינו שייך לו, כי אף אחד לא רצה להיות עשיר יותר ממה שהוא צריך. המלך החכם הבין, שאם נמצא אוצר שאינו שייך לאף אדם חי, הוא כנראה שייך לאנשים שעדיין אינם בחיים - ילדים שעדיין לא נולדו, ומכאן הגיע לרעיון לתת את האוצר כמתנה לחתונת ילדיהם של התובע והנתבע. הגישה של מלך קציא הפוכה מהגישה המקובלת בעולם המערבי, המיוצג על-ידי אלכסנדר מוקדון (ראו סוף האגדה בפירוש על משלי יב10).

2. רמז לעיקרון המופיע במאמר זה נמצא גם בדיני מומים וטריפות: "בהמה בעלת חמש רגלים, או שאין לה אלא שלוש, הרי זה מום... חסר ויתר ברגל - טרפה נמי הויא. מאי טעמא? - כל יתר כנטול דמי" (בבלי חולין נח:)

3. במקומות אחרים בספר משלי ישנן המלצות למשקיעים, המתאימות לעיקרון של אגור בן יקה - לא להתעשר ולא להיות עני, (משלי כז כג): "יָדֹעַ תֵּדַע פְּנֵי צֹאנֶךָ שִׁית לִבְּךָ לַעֲדָרִים"*.

הפסוק שלנו מתייחס בשלילה לעושר ולעוני. אולם בפסוקים אחרים ישנן גישות אחרות:

- גישה חיובית לעוני, (תהלים קיט עא): "טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי, לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ" - העוני מקטין את כמות הפיתויים וכך מקל על האדם ללמוד את חוקי ה' (ראו האם זה טוב להיות עני?).

- גישה חיובית לעושר, (משלי יד כד): "עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם, אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת" - אחרי שהאדם למד ונעשה חכם, העושר מקנה לו כבוד המאפשר לו להשפיע גם על הכסילים*.

אולם אגור בן יקה מעיד על עצמו בפירוש שלא למד ואינו חכם, (משלי ל ג): "וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה"*, ולכן אין לו צורך בעוני ולא בעושר.

הרעיון שבפסוק שלנו - "ריש ועושר אל תתן לי" - נכון גם בעולם הרגש: יש אדם עני באהבה, מקבל רק ביקורת ללא מחמאות; ויש אדם עשיר באהבה, מקבל רק מחמאות ללא ביקורת. שני המצבים הללו בעייתיים: העוני עלול לגרום למתח ותיסכול, והעושר עלול לגרום לשאננות וגאוה; גם בתחום הזה דרוש איזון, (משלי כה יב): "נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם - מוֹכִיחַ חָכָם עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת"*.