פתיחת התפריט הראשי

משלי יד ו: "בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן, וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל."

תרגום מצודות: ביקש לץ חכמה, ואין - לא ימצא בלבו חכמה, כי השמן לבו; אבל לנבון נקל למצוא דעת, כי הורגל בה.

תרגום ויקיטקסט: הלץ, שבצעירותו זלזל בלימודיו, התבגר וביקש להתקבל ללימודי חכמה, ואין מי שהסכים לקבלו; אולם הנבון, שבצעירותו השקיע בלימודיו, התקבל בקלות לכל מקומות הדעת.

/ הלץ, המזלזל בלימודיו, מבקש (מחפש בזיכרונו) דבר-חכמה שלמד בעבר, ואין הוא יכול למצוא אותו; אולם הנבון, החושב ומסיק מסקנות מהדברים שהוא לומד, נזכר בקלות בכל דבר-דעת שלמד.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד ו.


דקויותעריכה

אחד הדברים המשפיעים על יכולתנו לזכור דברים הוא מידת החשיבות שאנחנו מייחסים להם:

ביקש = רצה; לץ = הלועג ומזלזל בזולת; חכמה = הכישרון לשמוע וללמוד; ביקש לץ חכמה ואין = כשהלץ מנסה להיזכר ולשחזר את דברי החכמה שלמד, הוא אינו מצליח. הזלזול והבוז שהרגיש כלפי האנשים שלימדו אותם וכלפי הדברים שהם לימדו גרמו לכך שהזיכרון שלו "סינן" אותם, ועכשיו הם אינם בזכרונו.

ועוד: הלעג של הלץ עלול לגרום גם לתלמידים אחרים לזלזל בחכמה, ולכן החכמים מרחיקים את הלץ מהלימוד:

  • (משלי ט ז): "יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן, וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ. אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ"*.
  • (משלי כב י): "גָּרֵשׁ לֵץ - וְיֵצֵא מָדוֹן; וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן"*.

לכן ביקש לץ חכמה ואין = כשהלץ מבקש ללמוד חכמה, אין מי שיסכים ללמד אותו.

לעומת זאת:

דעת = הכרות קרובה וברורה, באמצעות החושים; נבון = החושב ומסיק מסקנות; ודעת לנבון נקל = אדם נבון יודע בבירור את הדברים שלמד, קל לו "לשלוף" אותם מהזיכרון כאילו הוא רואה אותם מול עיניו.

הוא הבין את החשיבות של כל דבר שלימדו אותו, הבין את הקשר בין כל דבר שלמד לבין דברים אחרים שהוא יודע, ואיך כל דבר משתלב בתמונה הכללית, ואף הסיק מהם מסקנות נוספות, ולכן עכשיו הדברים מסודרים היטב בזכרונו.

הקבלותעריכה

ליצנות לעומת בדיחהעריכה

הפסוק שלנו מגנה את הליצנות, שהיא צחוק של לעג וזלזול, ופוגעת בלמידה ובזיכרון. אבל הבדיחה, שהיא צחוק שאינו של זלזול, דווקא פותחת את הלב ומקלה על הלמידה, ולכן: "רבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן (נפתח לבם מחמת השמחה), לסוף יתיב באימתא" , וכן "רב המנונא סבא, כד הוה ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא. בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה..." (זוהר ויקרא דף מז:; ראו השמחה כמצוה ביהדות). כלומר, בזמן שחכמי הזהר למדו מרב המנונא הזקן את סודות התורה, היה רב המנונא מלמד אותם קודם פרק מצחיק בדברי שטות, על-מנת שהדבר יועיל להם להחכים.

רעיון זה נרמז כבר בספר משלי, בנאומה של החכמה, (משלי ח ל): "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם, מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת. מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ, וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם" - החכמה משתעשעת ומשחקת לפני ה', ולכן גם לבני האדם מותר לשחק ולהשתעשע בחכמה*.

עם זאת, חז"ל קבעו שגם לבדיחה יש מקום מוגבל - לא צריך להפוך את הלימוד כולו לבדיחה: "אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה (צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא)... איני? והאמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר (מרירות מחמת אימה) תכוינה...! לא קשיא: הא ברב והא בתלמיד. ואיבעית אימא: הא והא ברב, ולא קשיא, הא מקמי דלפתח הא לבתר דפתח, כי הא דרבה: מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן (נפתח לבם מחמת השמחה), לסוף יתיב באימתא." (שם). כלומר:

  • לפי דעת אחת, רק המורה צריך להשתמש בבדיחות, אבל התלמידים צריכים להיות רציניים ומלאי יראת כבוד.
  • ולפי הדעה השניה, מותר להשתמש בבדיחות רק בתחילת השיעור כדי לפתוח את הלב, אבל בהמשך השיעור יש לשבת ברצינות וביראה.

בימינו, אני רואה שנוהגים להקל בזה: גם רבנים וגם תלמידים נוהגים לספר בדיחות בכל חלקי השיעור. נראה שהם מפרשים, שכל בדיחה מותרת, ורק ליצנות - שיש בה הבעת בוז וזלזול - אסורה, כפי שפירשנו למעלה.

האם הלץ מבקש חכמה?עריכה

בפסוקנו נאמר, שהלץ מבקש חכמה, אבל ב(משלי טו יב): "לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ, אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ"*. ייתכן שהפסוק שלנו מתייחס לעתיד: בעתיד, כשהלץ ישנה את דעתו וירצה להיזכר במה שלמד או ללמוד דברים חדשים, לא יצליח להיזכר או שלא ימצא מי שיסכים ללמד אותו.

האם הלץ מוצא חכמה?עריכה

בפסוקנו נאמר, שהלץ אינו יכול למצוא את החכמה, וכך פירשו רוב המפרשים: "הלץ הוא העוסק בשיחות בטלות, וגם מתלוצץ על הבריות ולועג על מעשיהם ודבריהם... ושתי המידות אשר הזכרנו..... העוסק בשיחה בטלה והליצנות - מרחיקות את האדם מן החכמה, כי... החכמה... תמצא רק בלומדים במורא, ולא בליצנים המפרים יראה..." (הרב יונה גירונדי), "לץ הוא המתלוצץ מכל דבר ואינו מפחד מפני כל... אחר כך יבקש את מה שלמד מרבו ולא ימצא, וכל שכן שלא ידע מעצמו" (הגאון מווילנה), ואולי גם: "לא ימצא בלבו חכמה כי השמן לבו" (מצודות), "שכשם שנכנסים דברי ליצנות - כך יוצאים כנגדם דברי תורה... כי דברי חכמה ודברי ליצנות אינם יכולים לשבת יחדיו, כי דברי חכמה מצד האור ודברי ליצנות מצד החושך" (רמ"ד ואלי).

אבל בתחילת הספר נאמר לכאורה שהחכמה קוראת גם ללצים, משלי א20-23: "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה... עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי, וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם, וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת? תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי, הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם"!

1. ייתכן שהחכמה בפרק א קוראת רק לפתיים - רק אליהם היא פונה בגוף שני תאהבו פתי; ללצים היא לא אומרת בגוף שני "לצון אתם חומדים לכם" אלא בגוף שלישי לצון חמדו להם. מכיוון שהפתיים נמצאים בחברתם של לצים - צריך להסביר לפתיים שכדאי להם להתרחק מהלצים, כי הלצים רוצים רק לצון, ולא יאפשרו לפתיים ללמוד חכמה. ראו שלוש קריאות של החכמה.

2. ויש אומרים, שהפסוק שלנו מתאר את התירוץ השקרי שהלץ משמיע לכך שהוא לא לומד חכמה. הוא אומר "ביקשתי חכמה ואין", אבל למעשה ודעת לנבון נקל - אילו היה רוצה, היה מצליח בקלות, כמו הנבון. פירוש זה מתאים לפסוקים נוספים שמתארים את התנגדותו של הלץ לתוכחות (על-פי דעת-מקרא).

- אולם, פירוש זה אינו מתאים במדויק ללשון הפסוק, כי לא נאמר שהלץ היה יכול להשיג דעת בקלות אילו היה רוצה, אלא שהנבון יכול להשיג דעת בקלות.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/14-06