קטגוריה:בראשית א כח
נוסח המקרא
ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.
וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכׇל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃
וַ/יְבָ֣רֶךְ אֹתָ/ם֮ אֱלֹהִים֒ וַ/יֹּ֨אמֶר לָ/הֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּ/רְב֛וּ וּ/מִלְא֥וּ אֶת־הָ/אָ֖רֶץ וְ/כִבְשֻׁ֑/הָ וּ/רְד֞וּ בִּ/דְגַ֤ת הַ/יָּם֙ וּ/בְ/ע֣וֹף הַ/שָּׁמַ֔יִם וּ/בְ/כָל־חַיָּ֖ה הָֽ/רֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָ/אָֽרֶץ׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וּבָרֵיךְ יָתְהוֹן יְיָ וַאֲמַר לְהוֹן יְיָ פּוּשׁוּ וּסְגוֹ וּמְלוֹ יָת אַרְעָא וּתְקוּפוּ עֲלַהּ וּשְׁלוּטוּ בְּנוּנֵי יַמָּא וּבְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּבְכָל חַיְתָא דְּרָחֲשָׁא עַל אַרְעָא׃ |
אונקלוס (דפוס): | וּבָרִיךְ יַתְהוֹן יְיָ וַאֲמַר לְהוֹן יְיָ פּוּשׁוּ וּסְגוֹ וּמְלוֹ יַת אַרְעָא וּתְקוּפוּ עֲלָהּ וּשְׁלֻטוּ בְּנוּנֵי יַמָּא וּבְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּבְכָל חַיְתָא דְּרַחֲשָׁא [נ"א דְּרָחִשָׁא] עַל אַרְעָא׃ |
ירושלמי (יונתן): | וּבְרִיךְ יַתְהוֹן יְיָ וַאֲמַר לְהוֹן יְיָ פּוּשׁוּ וּסְגוּ וּמְלוּ יַת אַרְעָא בְּנִין וּבְנָן וּתְקוּפוּ עֲלָהּ בְּנִכְסִין וּשְׁלוּטוּ בְּכַוְורֵי יַמָא וּבְעוֹפָא דִשְׁמַיָא וּבְכָל רִיחֲשָׁא חַיְיתָא דְרַחֲשָׁא עֲלוֹי אַרְעָא: |
רש"י
- לשון גור אריה:
- רק מדסמך קרא אצל פרו ורבו דרש גם כן ללמד שהאיש שדרכו לכבוש הוא מצווה על פריה ורביה כו' עכ״ל.
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
והזכיר בכאן "זורע זרע" ולא "מזריע זרע" כמו שהזכיר בבריאתו ביום שלישי "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע" לפי שהעשב מוציא הזרע ומזריעו ואין הוא בעצמו חוזר זרע. ומפני זה הזכיר בכאן "זורע זרע" כאדם שהוא זורע זרע כדי שיקנה זרע אחר כיוצא בו, ובא לומר שהקב"ה נתן במזונו הכח הממיר על שלמותו ויהיה מחליף ומחדש בגופו מה שנחסר ממנו כיוצא בו ובצורתו ובמדתו. וברכה זו היתה במזונו של אדם הראשון קודם שחטא. והכח הזה הוא עתיד שיתגבר באדם לעתיד לבא ויחזור למנהגו הראשון. ואף החיות ישתנה טבען ויאכלו העשבים כבהמות, הוא שכתוב (ישעיה יא ז) ופרה ודוב תרעינה ואריה כבקר יאכל תבן, והכתוב הזה ירמוז הענין הזה שמזכיר בלשון עתיד לכם יהיה לאכלה והיה ראוי לומר לכם הוא לאכלה או לכם נתתי לאכלה, אבל הענין שפתח בלשון עבר להורות על העבר וסיים על העתיד לרמוז על העתיד כי הקב"ה יאמץ בזמן ההוא את הכח הממיר אשר באדם עד שיהיה מחליף את המאכל ומבשל אותו ולא ישאר ממנו פסולת ולא שמרים אבל יחזירנו אל צורת הדבר החולף מן הגוף וכמדתו לא פחות ע"כ.
ברכה שניה היא מצות פריה ורביה והוא שאמר ויאמר להם אלהים פרו ורבו, והזכיר בו שם אלהים כי בזה ישתתף אדם לאלהים, וכענין שכתוב (בראשית ד) קניתי איש את ה' ודרשו רז"ל ג' שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו, וטעם המצוה הוא שתהיה ההולדה הכנה לקבל הנפש השכלית כדי להכיר בוראו ולעבוד עבודתו שאם לא כן מותר האדם מן הבהמה אין, וכן אמר הנביא וגם את בניהם אשר ילדו לי כלומר לשמי, ובארו בו כי ישראל הם נולדים לשמו וזאת היא הכונה בהם לא ככוונת הרשעים שהוא כדי ליישב העולם ולאכול ולשתות כבהמות אלא שתהיה הכונה לשמו בלבד והוא שיכוין בתולדתו אל הכונה לקבל הנפש השכלית ולהמשכת רה"ק כענין הקרבנות הגופיים שהיתה הכונה להשראת שכינה ולהמשכת רוה"ק.
והנה בשני כתובים אלה מנה הקב"ה מזונות לכל בריותיו מאדם ועד בהמה ועד עוף השמים, ונגזר על כל בעלי חיים שיהיו מזונותיהם כל ירק עשב לא הפירות והזרעים, וגזר על האדם שיהיו מזונותיו הפירות והזרעים ולא בשר בעלי חיים כי לא רצה להתיר לו בשר נפש התנועה, ומה שלא התיר לו מאכל הבשר לפי שנפש התנועה יש לה קצת מעלה אשר בה מתדמה אל נפש המשכלת ויש לה בחירה בטובתה ומזונותיה ותברח מן הצער ומן המיתה, וכאשר חטאו בעלי נפש התנועה בדור המבול והשחיתו דרכם כענין שכתוב כי השחית כל בשר וגו', ונגזרה עליהם השחתה כענין שכתוב (בראשית ו יג) קץ כל בשר בא לפני ובלבד נח הצדיק הציל מהם לקיום המינין אז הותרו לו לשחוט ולאכול לפי שאין קיומן אלא בשבילו ואעפ"כ לא נתן להם רשות בנפש, ועל כן אסר להם אבר מן החי כי לא התיר את הנפש רק את הגוף ואסר ג"כ את הדם לפי שהוא קיום הנפש שנאמר (דברים יב כג) כי הדם הוא הנפש, וכתב הרמב"ן ז"ל כי זהו טעם השחיטה ומה שאמרו רז"ל צער בעלי חיים דאורייתא, ומזה אנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ורדו בדגת הים. אם זכו ורדו ואם לאו ירדו. את שהוא בצלמנו כדמותנו ורדו ושאינו בצלמנו כדמותנו ירדו:
אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, שנאמר: לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח, הותר להם, שנאמר: "כירק עשב נתתי לכם את כל". מיתיבי: ורדו בדגת הים; מאי לאו לאכילה? לא, למלאכה. ודגים בני מלאכה נינהו? אין, כדבעי רחבה: הנהיג בעיזא ושיבוטא מהו? תא שמע: ובעוף השמים. מאי לאו, לאכילה? לא, למלאכה, כדבעי רבה בר רב הונא: דש באווזין ובתרנגולין לרבי יוסי בר' יהודה מהו? תא שמע: ובכל חיה הרומשת. ההוא נחש הוא, דתניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלי לא נתקלל נחש, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו ב' נחשים טובים: אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלכונין טובים ואבנים טובות ומרגליות, ולא עוד, אלא שמפשיל לו רצועה תחת זנבו ומוציא בו עפר לגנתו ולחורבתו. מיתיבי, היה רבי יהודה אומר: אדם הראשון מסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולים לו בשר ומצננים לו יין. הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו! התם בבשר היורד מן השמים, כי הא דרבי שמעון בן חלפתא הוי קאזיל באורחא, פגעו ביה הנך אריותא והיו קא נהמי לאפיה. אמר: "הכפירים שואגים לטרף". נחתו ליה תרתי אטמתא, חדא אכלוה וחדא שבקוה. אתייה ואתא לבי מדרשא, בעי עליה: דבר טמא הוא זה או טהור? אמרו לו: אין דבר טמא יורד מן השמים. בעא מיניה רבי זירא מרבי אבהו: ירד דמות חמור מהו? אמר ליה: תנין שוטה! הרי אמרו אין דבר טמא יורד מן השמים:
ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו. תני בר קפרא: בתולה נשאת בד' ונבעלת בה', הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים. אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם. אלמנה נמי תבעל בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים? ברכה לאדם עדיפא ליה. אי נמי משום שקדו, דתניא: מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי? שאם אתה אומר תבעל בחמישי, למחר משכים לאומנותו והולך; שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא שמח עמה שלשה ימים, חמישי בשבת וערב שבת ושבת. מאי איכא בין ברכה לשקדו? איכא בינייהו אדם בטל, אי נמי יום טוב שחל להיות ערב שבת:
אית דמפקין בהאי לישנא. תמן תנינן: בתולה נשאת ליום הרביעי, ואלמנה ליום החמישי. למה? שכתוב בהן ברכה. והלא אין כתיב ברכה אלא בחמישי לדגים ובששי לאדם? בר קפרא אומר: רביעי אור לחמישי, חמישי אור לששי:
האיש מצווה על פריה ורביה, ואין האשה מצווה על פריה ורביה, דאמר קרא: ומלאו את הארץ וכבשוה; איש דרכו לכבוש, ואין אשה דרכה לכבוש. אדרבה, וכבשוה תרתי משמע? אמר ר' יצחק: וכבשה כתיב; האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, שאם הרבתה רגל, באה לידי זנות, לידי קלקול. וכן אתה מוצא גבי דינה בת יעקב: "ותצא דינה בת לאה וירא אותה שכם בן חמור". רב יוסף אמר מהכא: "אני אל שדי פרה ורבה", ולא כתיב "פרו ורבו". ר' יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: ויברך אותם אלהים. ואין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, דההיא דאתאי לקמיה דר', אמר לה: לא מפקדת. אמרה ליה: לא בעיא הך איתתא חוטרא לידה ומרא לקבורה? אמר: כי האי ודאי כייפינן. יהודית דביתהו דר' חייא הוי לה צער לידה, שנאי מנא ואתיא לקמיה, אמרה ליה: איתתא מפקדא אפריה ורביה? אמר לה: לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא. לסוף גליא ליה מילתא. אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא! דאמר מר: יהודה וחזקיה אחי, פזי וטוי אחוותא:
מעשה בצידן באחד שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה. אתון לקמיה דרבי שמעון בן יוחאי, בעי למשבקה. אמר לה: כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך. אמר ליה רבי שמעון בן יוחאי: כשם שנזדווגתם מתוך מאכל ומשתה, כך אי אתם פורשים זה מזה אלא מתוך מאכל ומשתה. מה עשתה? עשתה סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי, ורמזה לשפחותיה ואמרה להן: טלו אותו לבית אבא. בחצי בלילה ננער משנתו, אמר לה: היכן אני נתון? אמרה לו: לא כך אמרת לי, כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? וכדו אין לי חפץ טוב ממך. וכיון ששמע ר' שמעון בר יוחאי, נתפלל עליהם ונפקדו. והלא דברים קל וחומר: ומה בשר ודם שמח שמחה משמח את הכל, כשיבא הקב"ה לשמח את ירושלים, וישראל מצפין לישועתו של הקב"ה, על אחת כמה וכמה:
אמר רבי אבהו: נטל הקב"ה כוס של ברכה וברכן. מיכאל וגבריאל היו שושבינים של אדם הראשון. מצינו שהקב"ה מברך חתנים, דכתיב: ויברך אותם אלהים וגו'. מקשט כלות, "ויבן ה' אלהים את הצלע". מבקר חולים, "וירא אליו ה'" וגו'. קובר מתים, "ויקבור אותו בגי". מראה פנים לאבל, "וירא אלהים אל יעקב" וגו' "ויברך אותו"; מה ברכה ברכו? ברכת אבלים ברכו:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
- פרשנות מודרנית:
תרגום ויקיטקסט: ואלהים בירך את האדם (הזכר והנקבה), ואמר להם: פרו (הולידו 'פירות', ולדות דומים לכם) ורבו (היו רַבִּים במספרכם); ומלאו את כל הארץ (היבשה) וכבשו אותה (הפריחו את השממה); ורדו (שלטו ומשלו) בדגת הים, ובעוף השמים, ובכל חיה הרומשת על הארץ.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית א כח.
מה ההבדל בין פְּרוּ לבין רְבוּ?
ראו פסוק כב.
מה משמעות הציווי וּרְדוּ?
ראו פסוק כו.
מה הקשר בין פְּרוּ וּרְבוּ לבין וּרְדוּ?
מטרת ה' בבריאת האדם תוארה בפסוק כו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ'" - ה' ברא את האדם כדי שימשול בעולם. בפסוקנו, ה' אכן מצווה את האדם לקיים מטרה זו, ואומר להם (לזכר ולנקבה): "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ".
אבל לפני כן הוא אומר להם דבר נוסף: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ". מצוה זו לא נכללה במטרת בריאת האדם; אם כך מדוע נאמרה?
נראה שפסוק כח - כמו פסוקים רבים אחרים בתנ"ך - מסודר במבנה של טבלה:
ויברך אותם אלהים, |
ויאמר להם אלהים: |
פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה; |
ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. |
בדברי ה' לאדם יש גם ברכה וגם מצוה: ה' ברך את האדם שיתרבה ויצליח למלא את העולם ולכבוש אותו, ואז אמר לו מה התפקיד שלו, לשם מה הוא נברא: התפקיד שלו הוא למשול בכל היצורים החיים בעולם.
מדוע שילב ה' את הברכה והמצוה בצורה זו, ולא אמר כל אחת מהן בנפרד?
- כי יש קשר הדוק בין הברכה למצוה: הברכה היא האמצעי לביצוע המצוה.
האדם נברא כדי למשול בעולם. אבל העולם הוא מאד גדול והאדם הוא מאד קטן; אם ה' היה אומר לאדם רק את המטרה שלשמה הוא נברא - האדם לא היה יודע מאיפה להתחיל, ואיך הוא יכול למשול בעולם כל-כך גדול. ולכן ה' נתן לו עצה: 'כדי למשול בעולם - אתה צריך קודם-כל להתרבות, כדי למלא את העולם ולכבוש אותו. אחר-כך תוכל למשול בעולם'.
וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ - עד מתי יש לפרות ולרבות?
לדגים נאמר (בראשית א כב): "וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים", ולאדם נאמר "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" - כלומר את היבשות. ניתן לפרש משפט זה בכמה דרכים:
1. ברכה: ה' מבטיח לאדם, שאם יעסוק בפריה ורביה, בסופו של דבר צאצאיו ימלאו את כל הארץ - יוכלו להתיישב בכל יבשה בעולם.
2. מצוה: "שימלאו כל הארץ, ויפרדו הגוים למשפחותם בקצוי תבל לרובם, ולא יהיו במקום אחד כמחשבת אנשי דור הפלגה" (רמב"ן). בני האדם עלולים להתרבות אבל להישאר במקום אחד - לגור כולם במגדל אחד גבוה - כמו שניסו לעשות בזמן מגדל בבל (וכמו שעושים בכמה ערים בעולם גם בימינו). ה' מצווה עליהם שלא לעשות כך, אלא לנדוד ולכבוש ארצות חדשות ולמלא את כל היבשות בעולם.
3. מגבלה על מצוות פריה ורביה: יש אומרים שבימינו כבר אין צורך לפרות ולרבות שכן בני-האדם כבר ממלאים את כל העולם. אמנם בטענה זו ישנן מספר בעיות:
- עובדתית הטענה לא נכונה. שטחים רבים בעולם מיושבים בדלילות, כגון במדבריות או איים. אפילו ארץ ישראל ממזרח ל"קו הירוק" מיושבת בדלילות יחסית.
- המצוה לפרות ולרבות נאמרה גם לבני נוח, ושם (בפעם השניה) לא נאמר "ומלאו את הארץ". ראו בביאור על בראשית ט ז.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01.
וְכִבְשֻׁהָ - איך כובשים?
ה' מצווה על האדם לכבוש את השממה. כשבני-אדם מגיעים למקום שומם, מבראים יערות, מייבשים ביצות, שותלים פרדסים, סוללים דרכים וכו' - הם למעשה כובשים את האדמה הזאת מידי ה"תוהו ובוהו" וממשיכים את כוונת ה' בבריאת העולם, (ישעיהו מה יח): "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ - לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ". "ואומרו וכבשוה סמוך לומלאו, לומר כי באמצעות שימלאו הארץ, בזה תהיה נכבשה לפניהם. כי מקום החרב אין אדם שולט בו, כי לצד שוממותו הוא מתמלא נגדיים לאדם" (אור החיים).
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
קטגוריות־משנה
קטגוריה זו מכילה את 4 קטגוריות המשנה המוצגות להלן, ומכילה בסך הכול 4 קטגוריות משנה. (לתצוגת עץ)
פ
דפים בקטגוריה "בראשית א כח"
קטגוריה זו מכילה את 33 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 33 דפים.