ויקיטקסט

ביאור:משלי טז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י

משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא       (מהדורות נוספות של משלי טז)
ר' הביאור במהדורה המעומדת


א לְאָדָם באחריותו של האדם מַעַרְכֵי לֵב לערוך, לסדר את מחשבותיו לפני הנאום, וּמֵיְהוָה ולבקש מה' שיתן לו מַעֲנֵה לָשׁוֹן תשובות לשאלות בלתי צפויות

להרחבה.
ב כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ נקיים וטהורים מכל כוונה רעה בְּעֵינָיו כאשר הוא בוחן אותם בראיה שטחית

להרחבה,    אבל אין להסתפק בראיה השטחית, כי-וְתֹכֵן שוקל ומודד בדקדקנות

להרחבה רוּחוֹת את המחשבות והכוונות

להרחבה יְהוָה.
ג גֹּל גלה, ספר בתפילה

להרחבה אֶל יְהוָה מַעֲשֶׂיךָ, וְיִכֹּנוּ יהיו יציבות ומבוססות

להרחבה מַחְשְׁבֹתֶיךָ.
ד כֹּל פָּעַל יְהוָה לַמַּעֲנֵהוּ כך שתהיה תשובה ופתרון עבורו, וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה ליום שבו ה' יביא צרה שבה הרשע ייפגע

להרחבה.
ה תּוֹעֲבַת יְהוָה כָּל גְּבַהּ לֵב אדם החושב מחשבות של התנשאות וגאוה

להרחבה, יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה בסופו של דבר יעשה גם מעשים מלוכלכים, ולא ייפטר מעונש

להרחבה.
ו בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת בעשיית מעשים מעבר למה שחייבים, וגם בהקפדה על החובות

להרחבה יְכֻפַּר עָוֺן     של גאוה והתנשאות

להרחבה, וּבְיִרְאַת יְהוָה - סוּר מֵרָע יינצל האדם מעשיית מעשים רעים מתוך גאוה.
ז בִּרְצוֹת יְהוָה דַּרְכֵי אִישׁ כשה' מרוצה מאורח חייו של אדם

להרחבה, גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם ה' יגרום להם להשלים אִתּוֹ.
ח טוֹב מְעַט בִּצְדָקָה להיות עני ולעשות רק מעט מעשי צדק

להרחבה, מֵרֹב תְּבוּאוֹת מאשר להשיג רכוש רב שיכול לשמש למעשי צדק רבים, כאשר משיגים אותו- בְּלֹא מִשְׁפָּט בניגוד לחוק וליושר.
ט לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ באחריותו לתכנן היטב את מעשיו, וַיהוָה יָכִין צַעֲדוֹ יחליט אם לעזור לו לבצע אותם

להרחבה.
י קֶסֶם אמצעים מופלאים ומתוחכמים

להרחבה עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ מאפשרים למלך להגיד את פסק הדין הראוי, בְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל פִּיו.
יא פֶּלֶס כלי הבודק שהמאזניים מאוזנים במדוייק

להרחבה וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט מאזניים שמשמשים כדי לשפוט את האדם על מעשיו - בכף אחת נמצאים מעשי האדם ובכף השניה נמצא הגמול המגיע לו, עד שהכפות מתאזנות לַיהוָה, מַעֲשֵׂהוּ הגמול שה' עושה עם האדם (שנמצא בכף השניה של המאזניים) משתמש ב- כָּל אַבְנֵי כִיס כל אבני המשקל שנמצאים בנרתיק, מהגדולה ביותר עד הקטנה ביותר; כלומר הגמול מחושב במדוייק עד המעשה הקטן ביותר

להרחבה.

יב תּוֹעֲבַת מְלָכִים רוב המלכים שונאים ומתרחקים מ-

להרחבה - עֲשׂוֹת רֶשַׁע, כִּי בִצְדָקָה בעשיית צדק

להרחבה יִכּוֹן יהיה יציב ומבוסס

להרחבה כִּסֵּא שלטונם

להרחבה.
יג רְצוֹן מְלָכִים - שִׂפְתֵי צֶדֶק אדם המדבר דברי צדק, וְדֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב.

פסוקים נוספים מתייחסים לסכנה שבקרבה לשלטון - ראו ביאור:התנהגות לא זהירה עם השלטונות. פסוקים נוספים מתארים את כוחה של החכמה בהבאת שלום בין בני אדם - ראו ביאור:חכמים יודעים להרגיע מריבות.

יד חֲמַת מֶלֶךְ  -  מסוכנת לציבור כמו מַלְאֲכֵי מָוֶת, וְאִישׁ חָכָם היודע להקשיב ולדבר

להרחבה יְכַפְּרֶנָּה ירגיע את חמתו של המלך ויציל את הציבור מהסכנה.
טו בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ כשהמלך מאיר את פניו, מתייחס באהבה לאדם, הדבר מוסיף לו - חַיִּים, וּרְצוֹנוֹ כשהמלך מפוייס ושבע רצון

להרחבה - כְּעָב מַלְקוֹשׁ ענן המביא גשם, כלומר מביא שפע וברכה לציבור.
לקנות הרגלים של חכמה, יושר וענוה
טז קְנֹה לקנות, ללמוד חָכְמָה - מַה טּוֹב מֵחָרוּץ עדיף מלקנות זהב

להרחבה, וּקְנוֹת בִּינָה - נִבְחָר עדיף מִכָּסֶף.
יז מְסִלַּת יְשָׁרִים קביעת הרגלי התנהגות שאין בהם פיתויים ומכשולים מסייעת ל-

להרחבה סוּר מֵרָע, שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ הרוצה לשמור על עצמו שלא יחטא - נֹצֵר שומר היטב על-

להרחבה דַּרְכּו הרגליו, שלא יהיו בהם פיתויים

להרחבה.
יח לִפְנֵי שֶׁבֶר אסון - גָּאוֹן האדם מתנהג בגאוה

להרחבה, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן - גֹּבַהּ רוּחַ מחשבה של התנשאות.
יט טוֹב שְׁפַל רוּחַ להיות עניו ולא מתנשא, ולהיות אֶת עם (עניים) עֲנָוִים, מֵחַלֵּק שָׁלָל מאשר לקבל רכוש רב ולהיות אֶת עם גֵּאִים.
כ מַשְׂכִּיל חושב איך להצליח

להרחבה עַל דָּבָר - יִמְצָא טוֹב, וּבוֹטֵחַ בַּיהוָה המאמין שבסופו של דבר ה' יקבע אם יצליח או לא

להרחבה אַשְׁרָיו.
כא לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא יוזמן לפגישה

להרחבה נָבוֹן, וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם הדו-שיח הנעים שיהיה ביניהם יֹסִיף לֶקַח מסקנות חדשות שכל אחד מהם יוכל לקחת עמו.
כב מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל מחשבה איך להצליח

להרחבה בְּעָלָיו, וּמוּסַר מסקנות מתוך כשלונות, שמסיקים - אֱוִלִים אנשים שטחיים

להרחבה - אִוֶּלֶת הן שטחיות ולא יעזרו להם להצליח בעתיד

להרחבה.
כג לֵב חָכָם מחשבותיו של אדם היודע לדבר ולהקשיב

להרחבה יַשְׂכִּיל ייתן כישרון והצלחה ל- פִּיהוּ דיבורו של החכם, וְעַל שְׂפָתָיו על כל דיבור שהוא אומר - יֹסִיף לֶקַח מסקנה מעשית שהשומעים יוכלו לקחת עמם.

פסוקים נוספים בספר משלי משתמשים בדבש כמשל חיובי או שלילי; ראו ביאור:דבש בספר משלי. פסוקים נוספים בספר משלי מדברים על דברים המשפיעים באופן חיובי ושלילי על בריאות הגוף; ראו ביאור:עצמות בספר משלי.

כד צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם דברי ידידות ואהבה הנאמרים בקול נעים ובחכמה

להרחבה, מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם לגוף וליחסים במשפחה.
כה יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר חלקה וללא מכשולים

להרחבה לִפְנֵי אִישׁ כאשר האדם נמצא בתחילת הדרך והיא פרושה לפניו

להרחבה, וְאַחֲרִיתָהּ אך בסוף הדרך ישנה התפצלות לכמה דרכים, וכולן - דַּרְכֵי מָוֶת.
כו נֶפֶשׁ צרכיו החומריים של-

להרחבה עָמֵל אדם העובד קשה עָמְלָה לּוֹ גורמים לו לעבוד קשה יותר ממה שהוא צריך

להרחבה, כִּי אָכַף לחץ ודחק עָלָיו פִּיהוּ הרעב לאוכל

להרחבה.
כז אִישׁ בְּלִיַּעַל שרצונו רק להזיק

להרחבה כֹּרֶה מכין בסתר רָעָה, וְעַל (שפתיו) שְׂפָתוֹ דיבורו הגלוי כְּאֵשׁ צָרָבֶת לוהטת ושורפת, כלומר הוא מדבר דברים חמים וידידותיים באופן מוגזם..
כח אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת מזגזג, אומר דבר והיפוכו

להרחבה יְשַׁלַּח יצית מָדוֹן מריבה בין השומעים, וְנִרְגָּן החושב שהזולת שונא אותו

להרחבה מַפְרִיד אַלּוּף גורם לכך שהמריבה תבער לאורך זמן עד שתפריד בין ידידים טובים ואהובים

להרחבה.
כט אִישׁ חָמָס מקולקל ומושחת

להרחבה יְפַתֶּה רֵעֵהוּ, וְהוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹב.
ל עֹצֶה עוצם את עֵינָיו לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת לדמיין שהוא עושה רע, ההיפך ממה שהוא עושה בדרך-כלל

להרחבה - קֹרֵץ שְׂפָתָיו מצמיד את שפתיו כרמיזה

להרחבה כִּלָּה רָעָה החליט לעשות מעשה רע בפועל

להרחבה.
לא עֲטֶרֶת כבוד הנובע מריבוי צאצאים המקיפים את האדם כמו כתר

להרחבה תִּפְאֶרֶת כבוד הנובע מההורים ומכוח נעורים שֵׂיבָה כבוד הנובע מזקנה - בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא אפשר להשיג רק בדרך צודקת, דרך שאפשר להנחיל מדור לדור

להרחבה.
לב טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם המצליח להתגבר על הכעס מִגִּבּוֹר מהמצליח להתגבר על אויב חיצוני

להרחבה, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ המצליח לשלוט במחשבות מִלֹּכֵד עִיר מהמצליח לשלוט בתושבי עיר שלמה.
לג בַּחֵיק במקום נסתר, קרוב לגוף האדם יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל חפץ המשמש לביצוע הגרלה, כגון קוביה, וּמֵיְהוָה כָּל מִשְׁפָּטוֹ אך כשה' רוצה לעשות משפט, הוא מתערב בתוצאות

להרחבה.

ביאורי פסוקים

מבנה וסיכום הפרק

עריכה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.




הפרק משלי טז כולל כמה קבוצות של פסוקים שניתן למצוא ביניהם קשר. בניסוח מדוייק יותר: אם מניחים שיש קשר בין פסוקים סמוכים, אפשר להגיע לפירושים מעניינים לאותם פסוקים: 

עם זאת, ברוב החלק השני של ספר משלי (פרקים י-כב) אין קשר בין פסוקים סמוכם, ולכן יש לקחת את כל הפירושים בעירבון מוגבל.


מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-01-29.


פסוק א

עריכה


תרגום מצודות: ביד האדם לערוך (לסדר) הדברים בלבו בסדר נאות, אבל מה' בא העזר לסדר מענהו (אמריו) בלשון לבל יכשל בהם.

תרגום ויקיטקסט: על האדם המתכונן לנאום לערוך (לסדר) בליבו את הדברים שהוא מתכנן להגיד, ולהתפלל לה' שיעזור לו לענות בלשונו לשאלות בלתי-צפויות.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז א.


דקויות

1. זהו פסוק שכדאי להגיד אחרי שהתכוננו היטב לשיחה חשובה או הרצאה, ולפני שמתחילים לדבר:

לב = מקום המחשבות; לאדם מערכי לב = תפקידו של האדם הוא לערוך, להכין ולסדר בליבו את הדברים שהוא רוצה להגיד;

מענה = תחילת דיבור (כמו "ויען ויאמר..."), או תשובה לשאלה; ומה' מענה לשון = ה' קובע אם האדם יצליח להפעיל את לשונו כראוי, ואם יצליח לענות בלי להתבלבל לכל השאלות המפתיעות שישאלו אותו בהמשך.

אם כך, אחרי שערכנו והכננו בליבנו את כל מה שאנחנו רוצים להגיד, ראוי להתפלל לה' שיעזור לנו בשלב הביצוע.

2. יש שפירשו את הפסוק גם על שיחה שבין האדם לבין ה': "לאדם מערכי לב הוא רמז אל תיקון הלב שאדם צריך לעשות קודם שיתפלל לפניו ית', ואז תפילתו נשמעת ונענית... ולכן חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים..." (רמ"ד ואלי).

הפסוק מצוטט בתפילה שנוהגים החזנים לומר לפני אחת התפילות המרכזיות בשנה - תפילת מוסף של יום הכיפורים: החזן מצהיר שערך את ליבו והכין את כוונותיו, והוא מבקש מה' שיברך את לשונו, כך שלא יתבלבל ולא ייכשל בלשונו במהלך התפילה הארוכה.

התפילה הזאת נראית פרדוקסלית - אם האדם כבר מתפלל לה', אז שיגיע ישר לתפילה העיקרית; מה הטעם להתפלל שיצליח בתפילה? אולם רבי נתן מברסלב הסביר:

"ההכנה והרצון לבד, שמכין את עצמו ורוצה לדבר רק שאינו יכול, גם זה יקר מאד אצלו יתברך, ואם יהיה חזק בזה הרבה, בודאי יעזרו השם יתברך ויברא לו דיבורים... כשהוא חזק ומכין עצמו לדבר ולשוח בינו לבין קונו וחזק בזה איזה שעה ברצונות וכיסופין חזקים, אזי השם יתברך עוזרו ושולח לו דיבורים לתוך פיו... וכמו שכתוב לאדם מערכי לב, ומה' מענה לשון, שהאדם צריך לערוך לבו, היינו בחינת ההכנה הנ"ל, ואזי השם יתברך בורא לו דיבורים לתוך פיו, בבחינת ומה' מענה לשון..." (ליקוטי הלכות, תפילת המנחה הלכה ז אות פט).

לפעמים האדם יודע שהוא רוצה לדבר עם ה', אבל הוא מבולבל ולא זוכר על מה הוא רוצה לדבר, ולכן יש טעם לבקש מה' שיעזור לו בזה.

3. מסקנה נוספת מהפסוק שלנו היא, שיש להשתמש בכוח הדיבור בחרדת-קודש, לא לחלל אותו בדיבורים אסורים או מיותרים, שהרי כוח הדיבור שבלשון הוא כוח אלהי (הרב יצחק עראמה, עקדת יצחק על פרשת הצרעת; וראו גם: הצרעת כעונש על לשון הרע).

הקבלות

1. הרעיון, שה' נתן לאדם את כוח הדיבור, נזכר כבר בתרגום אונקלוס על (בראשית ב ז): "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" - "לרוח ממללא".

רעיון דומה נזכר בדברי ה' למשה, אחרי שמשה התלונן שהוא כבד-פה וכבד-לשון, (שמות ד יא): "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי ה'!".

2. בפסוקנו נאמר שהאדם עורך את הלב, אולם משורר תהלים ביקש שה' יעזור לו גם לטהר את ליבו, (תהלים נא יב): "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים, וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי"*. ראו גם (תהלים קלט ד): "כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי, הֵן ה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ".

3. הפסוק שלנו מדבר על תיכנון וביצוע בתחום הדיבור. פסוקים נוספים מעבירים מסר דומה בתחומים אחרים: האדם אחראי לתכנן את מעשיו מראש בצורה היסודית ביותר שאפשר, אך רק ה' קובע אם יצליח לבצע את תוכניותיו. ראו (משלי טז ט): "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ, וה' יָכִין צַעֲדוֹ"*.

מאיפה באות המילים?

בהמשך הפרק ישנו פסוק שנראה לכאורה מנוגד, (משלי טז כג): "לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ, וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח", כלומר - דברי פיו של החכם באים מליבו*. אז מאיפה באות המילים - מה' או מהלב?


1. היה אפשר לפרש שיש הבדל בין הפסוקים - בפסוק 1 נזכר "מענה לשון", ובפסוק 23 נזכרו "פיהו... שפתיו". ע"פ מלבי"ם, יש הבדל בין לשון לבין פה ושפתיים - הלשון היא פנימית יותר, והיא מציינת את הדיבור העמוק יותר, שנאמר בתבונה ובמחשבה.

- אולם, לא נראה שהבחנה זו מסייעת להסביר את הפסוקים, כי בשני הפסוקים נזכר הלב, שהוא פנימי יותר מהלשון. אז אם מערכי לב, שהם פנימיים, נמצאים בשליטת האדם, וגם הפה והשפתיים, שהם חיצוניים, נמצאים בשליטת האדם, אז מה המשמעות לכך שדווקא הלשון, שהיא באמצע, נמצאת בשליטת ה'?

2. לפי פירושנו, יש להבחין בין "מערכי לב" לבין "מענה לשון": האדם יכול לשלוט בדברים שהוא עורך ומכין בליבו מראש, אבל הוא לא יכול לדעת מראש את כל השאלות שישאלו אותו, ולכן לא יכול להכין מענה לכולן.

פסוק 23 מתייחס לחלק הראשון: לב חכם = המוח של אדם חכם; ישכיל = יתן כישרון והצלחה; לב חכם ישכיל פיהו = כשאדם חכם עורך ומכין מראש את מחשבות ליבו, הוא יכול להסביר אותן בצורה מסודרת וברורה, וכך דיבורו משכיל ומצליח להשיג את מטרתו; ועל שפתיו יוסיף לקח = תוך כדי דיבור הוא יצליח להעביר מסרים נוספים לקהל השומעים (זוהי מומחיותו של החכם - להשתמש נכון באיברי הדיבור).

אבל גם אם התכונן מראש, הוא עדיין תלוי בה' שייתן לו מענה לשאלות מפתיעות שישאלו אותו לאחר הנאום.

3. ויש שפירשו את פסוקנו, לא על אדם שמעוניין לדבר בעצמו, אלא על אדם שפונה לנביא כדי שיגיד לו את דבר ה': "וכשהיו נביאים, היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה', והיה הנביא אומר, על-פי משפט הנבואה, דרכו אשר יילך בה, לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו. וזהו לאדם מערכי לב - שלו לא היה רק לערוך לבבו לדרוש את ה' בכל לבבו, ומה' היה מענה לשון, על ידי הנביא, איך יתנהג." (הגאון מווילנה על משלי טז ד)

פסוק ב

עריכה


תרגום מצודות: כל דרכי איש זך (ברור ונקי) בעיניו, כי אינו רואה חובה לעצמו; וה' הוא בתוך רוחו של כל אדם, ויודע הוא אם דרכיו זכאים אם לא.

תרגום ויקיטקסט: כל דרכי ההתנהגות של כל איש נראים בעיניו זכים, נקיים וטהורים מכל רע; אולם ה' תוכן (שוקל ומודד בדקדקנות) גם את הרוחות, הכוונות והרצונות שמאחרי המעשים.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז ב.


דקויות

מהי המשמעות המעשית של פסוק זה, ושל הפסוק הדומה ב(משלי כא ב): "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'"*? מה צריך לעשות אדם שרוצה להיות זך וישר בעיני ה', והרי כל דרך שיילך בה תיראה בעיניו זכה וישרה, גם אם בעיני ה' היא רעה?! כמה תשובות:


1. המשמעות המעשית היא המוּדעוּת להשגחת ה' (ע"פ גליה). המודעות עשויה להשפיע על המעשים, כדברי חז"ל: "והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה, דע מה למעלה ממך, עין רואה ואזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין" (רבי יהודה הנשיא, משנה אבות ב א). המודעות עשויה להביא את האדם לאמץ לעצמו את נקודת המבט של ה', כדברי חז"ל: "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו" (רבן גמליאל בן רבי יהודה הנשיא, משנה אבות ב ד), ולשקול היטב את מעשיו: "יפשפש במעשיו" (תלמוד בבלי, ברכות ה). כך פירשו גם חכמי המדרש: "כל דרכי איש זך בעיניו, ותוכן רוחות ה' - זה השוטה, שמחכים עצמו בעיניו, והוא אינו יודע שתוכן רוחות ה'. אבל מי שמשליך מחשבות ליבו על הקב"ה, הוא מכין מחשבותיו, שנאמר: גול אל ה' מעשיך, ויכונו מחשבותיך" (מדרש משלי (בובר)).

לפי זה, הקשר בין דרך/דרכי לבין רוחות/ליבות הוא קל וחומר: ה' שוקל היטב אפילו את המחשבות של האדם, קל וחומר שהוא שוקל את המעשים.

כל דרך/י איש זך/ישר בעיניו = כשהאדם שוקל איך להתנהג, הוא באופן טבעי בוחר להתנהג לפי ההרגלים והמנהגים הישנים שלו, שנראים בעיניו ישרים וטהורים; כשהאדם שואף להשיג מטרה מסויימת, הוא באופן טבעי חושב שכל האמצעים כשרים להשגת המטרה. אולם -

ותוכן רוחות/ליבות ה' = הראיה הסובייקטיבית של האדם עלולה להיות מוטעית, ולכן ספר משלי מייעץ לאדם שינסה לאמץ נקודת מבט אחרת - נקודת המבט של ה': ה' שוקל ובוחן היטב אפילו את מחשבות ליבו של האדם, ובוודאי גם את מעשיו. אדם המודע להשגחה התמידית של ה', יתרגל גם הוא לשקול היטב את מעשיו, ולא לעשות את מה שנראה בעיניו במחשבה ראשונה.

2. המשמעות המעשית היא תשומת-לב למחשבות ולכוונות. האדם מתרגל לעשות מעשים מסויימים שנראים טוב כלפי חוץ, אבל ה' בוחן בעיקר את כוונת הלב, כדברי חז"ל: "רחמנא - ליבא בעי". אדם שרוצה להיות זך וישר בעיני ה', צריך להתעמק ולבדוק את הכוונות שעומדות מאחרי כל מעשה ומעשה שהוא עושה, ולא להסתפק בכך שהם נראים טוב כלפי חוץ (רמ"ד ואלי על הפסוק);

"ויראת מאלהיך - לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות, לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר 'לטובה נתכוונתי!', לפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלהיך" (רש"י על ויקרא יט14).

לפי זה, הקשר בין דרך/דרכי לבין רוחות/ליבות הוא ניגוד: ה' שוקל היטב בעיקר את המחשבות והכוונות של האדם, ומייחס פחות חשיבות למעשים החיצוניים.

דרך = הרגל ומנהג, או אמצעי להשגת מטרה; זך = נקי וטהור, ללא פסולת, כמו ב(שמות כז כ): "...וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר..."; ובהשאלה: מעשים נקיים וטהורים, ללא כל כוונה פסולה; בעיניו = במחשבה הראשונה, השטחית; כל דרכי איש זך בעיניו = כל אדם, כשהוא בוחן את מעשיו והרגליו בראיה שטחית, חושב שמעשיו נקיים ונעשים מתוך כוונה טהורה; כל אדם, כשהוא שואף למטרה מסויימת, חושב שכל האמצעים להשגת המטרה הם זכים וטהורים.

תוכן = שוקל ומודד בדקדקנות; רוחות = מחשבות וכוונות; ותוכן רוחות ה' = ה' אינו מסתפק בראיה שטחית, הוא שוקל ומודד את כל המחשבות והכוונות של האדם; ולכן גם האדם, הרוצה לעבוד את ה' באמת, צריך לבחון לעומק את מחשבותיו בכל פעם מחדש, כדי לוודא שהן באמת זכות וטהורות, ואין לו מניעים אינטרסנטיים פסולים.

3. המשמעות המעשית היא ענוה ביחס להבנת רצון ה'. ישנם אנשים שמותחים ביקורת על אחרים ואומרים להם "אתם חוטאים! אתם צריכים לעשות רק את רצון ה'!"; בביקורת זו מסתתרת הנחה סמויה, שהמבקר יודע מהו רצון ה', ושדרכו של המבקר היא הדרך המתאימה לרצון ה'. הפסוקים שלנו מלמדים, שלפעמים דרכו של האדם נראית בעיניו ישרה למרות שהיא אינה ישרה בעיני ה': "עשיית רצון ה' אינה יכולה לשמש כהגדרת היראה, שהרי מהות רצון ה' אינה פשוטה כלל. משלי: דרך אויל ישר בעיניו ושמע לעצה חכם: כל דרך איש ישר בעיניו ותכן לבות ה': הרבה אנשים בטוחים שיודעים את רצון ה' וטועים מאוד" (יראת שמים / משה הרשברג; וראו גם הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות?! / עצור כאן חושבים).

4. המילה תוכן משמעה כמו "מתקן", ומשמעות הפסוקים היא: כל אדם צריך להשתדל שדרכיו יהיו זכות וישרות כמיטב יכולתו, לפי מה שנראה בעיניו, "וה'... יעזרהו על תיקון הלב ויישור המידות" (רבי יונה גירונדי על משלי כא2); פירוש זה מתאים לחלוקת התפקידים בין ה' לאדם, (משלי טז ט): "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וה' יָכִין צַעֲדוֹ"*.

- אולם, פירוש זה אינו מתאים למשמעות המקובלת של הפועל תוכן בבניין קל; לפי פירוש זה היה ראוי לכתוב "ומתכן ליבות ה'" או "ומתקן ליבות ה'".

להסבר ההבדלים בין פסוקנו לפסוק המקביל ב(משלי כא ב): "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'"*, ראו שם.

פסוק ג

עריכה


תרגום מצודות: גול (גלגל וסבב) מעשיך אל ה', להיות מביא לעבודתו, ואז יכונו ויתבססו מחשבותיך.

תרגום ויקיטקסט: גַּלֵה לה' בתפילה את כל המעשים שעשית, שעשו לך, ושאתה מתכנן לעשות; סַפֵּר לו הכל, וכך מחשבותיך ייכונו, יתייצבו ויסתדרו בראשך.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז ג.


דקויות

גלגל אל ה'

לפי רוב המפרשים, גֹל = גַּלְגֵּל, כלומר:

1. העבר הלאה - "גלגל" את האחריות למעשיך אל ה' - הכר בכך שה' שולט ביכולתך לבצע את מעשיך, כמו בהמשך הפרק, (משלי טז ט): "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ, וה' יָכִין צַעֲדוֹ"*.

2. כוון את כל מעשיך לשם ה' - גם המעשים הפשוטים והיומיומיים: "שכל מעשיו של אדם יהיו לשם שמיים, שהרי כשהוא עושה כן, אפילו דבר הרשות נחשב לו כדבר מצוה... שבכך יכונן מחשבותיו ויצליח בכל מעשיו" (רמ"ד ואלי).

מספרים על החפץ חיים, שפעם אחת נסע בעגלה עם חתנו. כשהגיעו ליעד, התארגן החפץ-חיים לרדת מהעגלה, ובינתיים הלך חתנו ושילם לעגלון. כשירד החפץ חיים, שאל את חתנו: "האם כבר שילמת?", אמר לו "כן". אמר לו "אוי, חבל, רציתי לשלם בעצמי". אמר לו "למה? מה זה חשוב?". אמר לו "על מה חשבת כששילמת לעגלון?", אמר לו "מה יש לחשוב? נסענו בעגלה אז צריך לשלם!". אמר לו החפץ חיים: "על זה אני מצטער: כשאני משלם לעגלון, אני חושב על כל המצוות שיש בזה: "ביומו תתן שכרו", "לא תלין פעולת שכיר", גמילות חסדים..." (שמעתי מהרב ראובן הילר). אמנם צריך להיזהר לא להגזים - שלא לשכוח את המצווה עצמה מרוב מחשבות על הכוונות...

3. בדוק תמיד את המחשבות והמעשים שלך, לעומת הדרישות והרצונות של ה', כדי לוודא שהם מתאימים: "כל דרכי איש זך בעיניו, ותוכן רוחות ה' - זה השוטה, שמחכים עצמו בעיניו, והוא אינו יודע שתוכן רוחות ה'. אבל מי שמשליך מחשבות ליבו על הקב"ה, הוא מכין מחשבותיו, שנאמר: גול אל ה' מעשיך, ויכונו מחשבותיך" (מדרש משלי).

גַלֵּה לה'

4. ולענ"ד אפשר לפרש: גֹל = גַל = גַלֵּה = סַפֵּר. לפעמים יש כל כך הרבה דברים לעשות וכל כל הרבה עניינים לסדר, שהמוח מוצף במחשבות וקשה להחליט מה לעשות קודם. ספר משלי מציע לשתף את ה': גל אל ה' מעשיך = ספר לה', בשיחה אישית, על כל מעשיך, שכבר עשית ושאתה מתכוון לעשות.

יכונו = יהיו מבוססות ויציבות; וייכונו מחשבותיך = ה' כמובן יודע הכל ולא צריך שהאדם יספר לו על מעשיו, אבל כשהאדם מתפלל אל ה' ומספר לו על כל מעשיו, הוא עושה סדר בשטף המחשבות, ומציב את המחשבות על בסיס יציב, וכך קל לו יותר לתכנן את מעשיו.

הקבלות

1. גם בספר תהלים נאמר שצריך "לגלגל" אל ה' את הדאגות, (תהלים כב ט): "גֹּל אֶל ה' יְפַלְּטֵהוּ, יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ", (תהלים נה כג): "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ, לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק".

2. דרך נוספת לייצב את המחשבות היא לקבל עצה - העוזרת למקד את המחשבות: עצה מה', (משלי יט כא): "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם"*; או אפילו עצה מאדם, (משלי כ יח): "מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן"*.

פסוק ד

עריכה


תרגום מצודות: הכל ברא ה' למען קילוסו, וגם טובת הרשע וכח הזרוע שנתן בו הוא להיות מוכן לרצועת מרדות ביום בוא הרעה להיות שבט אפו, ואם כן גם זה הוא למענהו.

תרגום ויקיטקסט: כל דבר בעולם ה' פעל (עשה) כך שיהיה לו מענה (תשובה ופתרון); וגם את הרשע ה' עשה כך שיהיה מענה לאיומיו, והוא אותו יום שבו ה' יביא רעה פתאומית על הרשעים ויאבדם.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז ד.


דקויות

מה זה למענהו?

1. למענהו מהמילה למען, המציינת תכלית ותועלת (אולי כמו המילה "מַעַן" בלשון ימינו, שמשמעה "כתובת"). לפי זה, משמעות הפסוק היא, שלכל מה שה' ברא בעולם יש תועלת, כל מה שקורה בעולם משתלב בתוכניות של ה' (רלב"ג); גם המעשים של הרשע משתלבים, בלי ידיעתו, בתוכניות של ה', כי ה' משתמש ברשע ביום רעה, לייסר את החוטאים ולהחזיר אותם למוטב, כמו שנאמר למשל על אשור, (ישעיהו י ה): "הוֹי, אַשּׁוּר, שֵׁבֶט אַפִּי, וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי!" (רמ"ד ואלי), וכן (שמואל א כד יג): "כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ"*.

המשמעות המעשית נמצאת בפסוק הבא, (משלי טז ה): "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב, יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה": מכיוון שכל מעשי האדם משתלבים בתוכניות של ה', כל כוחותיו ניתנו לו מה', ולכן אסור לו להתגאות בהצלחתו ובכוחו, כמו שעשה מלך אשור בהמשך אותה נבואה, (ישעיהו י יב): "וְהָיָה כִּי יְבַצַּע ד' אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִָם, אֶפְקֹד עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְעַל תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו, כִּי אָמַר 'בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי, וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים ועתידתיהם[וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם] שׁוֹשֵׂתִי, וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים'" (רמ"ד וואלי).

ייתכן שפירוש זה הוא היסוד לתפילה שאנחנו מתפללים בראש השנה: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו". בעתיד תתבטל הגאוה, וכולם - גם הרשעים - יבינו שהם פעלו ככלי ביד ה' (ע"פ גליה).

2. למענהו מהמילה מענה, תשובה; למענהו = לתשובה שלו. והפסוק בנוי כתקבולת:

כל - פעל ה' - למענהו;

וגם רשע - [פעל ה'] - ליום רעה.

כל בעיה בעולם, ה' פעל ועשה כך שיהיה לה מענה, תשובה ופתרון;

וגם את הרשע ה' פועל ומכוון כך שיהיה מענה ופתרון לטענותיו ואיומיו, והמענה הוא יום רעה - יום שבו ה' מביא רעה פתאומית על העולם; הרשע, שבטח בכוחו וגבורתו, ייפול בפתאומיות, וקרבנותיו יינצלו.

3. למענהו מהמילה מענה, שמשמעה גם שירה ותהילה לה', כמו ב(תהלים קמז ז): "עֱנוּ לה' בְּתוֹדָה, זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר". לפי זה, משמעות הפסוק היא, שה' פעל ועשה את כל העולם כדי שיכבדו ויהללו אותו. אפילו הרשע משתלב בעל-כרחו במטרה זו, שהרי ביום רעה, כאשר הרשע נופל, אנשים מהללים את ה' על כך (רש"י, ר' יונה, מלבי"ם, מצודות). חז"ל למדו מפסוק זה מסקנות מעשיות רבות; לפירוט ראו ב"הקבלות".

- אולם לענ"ד, אין זה פשוטו של מקרא. המילה מענה אינה המילה המקובלת לתאר שירה ותהילה; לפי פירוש זה היה ראוי לכתוב, למשל, "כל פעל ה' לתהילתו", או "כל פעל ה' לכבודו" (כמו ב(ישעיהו מג ז): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו").

הקבלות

למענו או למעננו?

1. הפירוש המסורתי הוא, שכל מעשי ה' הם לכבוד עצמו, כמו ב(ישעיהו מג ז): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו", וכמו בדברי חז"ל "עבודה צורך גבוה" ו"כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" (משנה אבות ו יא). המשמעות המעשית של כל פעל ה' למענהו היא, שגם האדם צריך לקחת בחשבון את כבוד ה' כאשר הוא מתכנן את פעולותיו. חז"ל למדו מכאן, למשל, ש:

- האדם צריך לרחוץ את פניו בכל יום, כי פני האדם מסמלים את צלם א-להים, והם צריכים להיות יפים ונקיים (בבלי שבת נ:);

- בערב פסח, לאחר ששוחטים את קרבן הפסח, יש להפשיט אותו מייד, גם בשבת, כדי שלא יסריח או שלא יהיה מוטל כנבילה עד הלילה (בבלי שבת קטז:);

- יש להשתדל להביא למקדש את בעלי-המקצוע הטובים ביותר, גם אם הם דורשים שכר גבוה יותר ממחיר השוק (בבלי יומא לח.).

2. אולם, ישנם מקורות שלפיהם ה' ברא את העולם כדי להיטיב לנו ולעשות עמנו חסד, כגון (תהלים פט ג): "עולם חסד יבנה", (איוב לה ז): "אם צדקת - מה תתן לו" ועוד; בעל חובות הלבבות בשער עבודת האלהים אף לומד מכאן את החובה לעבוד את ה' מתוך הכרת הטוב).

- ועוד: על-פי פשט הפסוק, ה' הוא שדואג לכבוד עצמו: "כל פעל ה' למענהו", ולכן קשה להסיק מכאן שהאדם צריך לדאוג לכבוד ה'; היה אפשר לפרש דווקא להיפך - ה' דואג לכבוד עצמו ולכן אין צורך שניכנס לתחום שלו ונדאג לכבודו; עצם העובדה שהאדם מנסה לדאוג לכבוד ה', יש בה משום בזיון לה'! ראו בפירוש חז"ל על פרשת פרץ עוזא, בתלמוד בבלי, סוטה לה.: "נשא ארון את נושאיו ועבר, שנאמר (יהושע ד) ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם. ועל דבר זה נענש עוזא, שנאמר (דברי הימים א יג) ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון. אמר לו הקב"ה: עוזא! נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן?! (שמואל ב ו) ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם על השל..." עוזא דאג לכבוד ה' ורצה "להושיע" את ארון ה' מנפילה, אבל בכך הוא הראה על תפיסה אלילית, כאילו ה' צריך שעובדיו "יושיעו" אותו; וראו גם בדברי יואש אבי גדעון.

3. הראי"ה קוק (מוסר אביך ב ד) מיישב בין המקורות הסותרים באופן הבא: ה' אכן ברא את העולם כדי להיטיב לנבראים. אולם, הטובה הגדולה ביותר לנבראים היא, שיבינו את גדולת מעשי ה' בבריאה. משל לאדם הרוצה להיטיב לילדו ומביא לו מתנה, ואז כדי להיטיב לו עוד יותר גם טורח ומסביר לו את גדולת המתנה וחשיבותה, כדי שישמח ויעריך את מה שקיבל.

יום רעה

1. הביטוי יום רעה מציין, בדרך כלל, יום שבו ה' מביא פורענות על הרשעים ומגן על הצדיקים, (ירמיהו יז יז): "אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה, מַחֲסִי אַתָּה בְּיוֹם רָעָה. יֵבֹשׁוּ רֹדְפַי ואַל אֵבֹשָׁה אָנִי, יֵחַתּוּ הֵמָּה ואַל אֵחַתָּה אָנִי; הָבִיא עלִיהם יוֹם רָעָה, וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם", (ירמיהו נא ב): "וְשִׁלַּחְתִּי לְבָבֶל זָרִים וְזֵרוּהָ וִיבֹקְקוּ אֶת אַרְצָהּ, כִּי הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב בְּיוֹם רָעָה", (תהלים כז ה): "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה, יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי", (תהלים מא ב): "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'".

ומכאן, גם בפסוק שלנו - המענה לאיומיו של הרשע הוא אותו יום רעה שה' יביא על הרשעים.

2. אולם, הכבוד הגדול יותר הוא, לא שהרשעים אובדים אלא שהם חוזרים למוטב, (יחזקאל יח כג): "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע, נְאֻם ד' ה'?! הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה!". ולכן יש שפירשו, על-דרך הדרש, וגם רשע מביא כבוד לה' כאשר הוא הופך ליום את הרעה שבו - כאשר הוא הופך את החושך לאור: "פירוש, שישוב מרשעו, ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה, כד אתכפיא סטרא-אחרא ואסתלק יקרא דקודשא-בריך-הוא לעילא" (תניא חלק א כז).

פסוק ה

עריכה


תרגום מצודות: תועבת ה' כל גבה-לב; מידו של מקום יבוא הגמול ליד המחויב, ולא ינקה ממנה כי לא תשוב ריקם.

תרגום ויקיטקסט: ה' מתעב (שונא) כל אדם שמחשבות ליבו גבוהות (גאות ומתנשאות); גם אם עונשו יתעכב ויעבור מיד ליד, בסופו של דבר הוא לא ייצא נקי (פטור מעונש) -

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז ה.


דקויות

גבה = התנשאות, הסתכלות "מלמעלה"; לב = מקום המחשבות; גבה לב = אדם החושב מחשבות של גאוה והתנשאות על הזולת.

יד ליד = בסופו של דבר, ראו (משלי יא כא): "יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע"*; לא ינקה = יגרר לחטא גם במעשה, או: יקבל את עונשו.

תועבת ה' כל גבה לב = מחשבות של התנשאות מרחיקות את האדם מה'. כשהאדם מתמלא בתחושת חשיבות עצמית, הוא לא יכול לקבל שפע אלהי; כמו בקבוק סתום שאינו יכול לקבל נוזלים נוספים (ע"פ גליה).

מה מוסיפה המילה כל?

1. חז"ל נחלקו בשאלה, האם ראוי שתהיה באדם תחושה מועטה של גאוה, או בכלל לא. לפי אחת הדעות, המילה כל מלמדת שאסור שתהיה באדם אפילו מידה כלשהי של גאוה: "אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמיד חכם, צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית (משקל קטן הוא... כלומר צריך שיהיה בו מעט גאוה, שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו, ויהא דבריו מתקבלין עליהן בעל כרחם). אמר רבי הונא בריה דרב יהושע: (גסות מועט נאה והוגנת לו לתלמיד חכם) ומעטרא ליה (ומעטרתו) כי סאסא לשבולתא (המעטרת את השבולת). אמר רבא: בשמתא דאית ביה (גסות הרוח) ובשמתא דלית ביה (גסות פורתא, לפי שאין בני עירו יראים ממנו ואין בו כח להוכיחם). אמר רבי נחמן בר יצחק: לא מינה ולא מקצתה (לא יחפוץ אדם לא בכולה ולא במקצתה, ד)מי זוטר דכתיב ביה תועבת ה' כל גבה לב"*.

2. יש אנשים החושבים, שמותר להם להתגאות אם זה אמת. המילה כל מדגישה, שגם מי שיש לו במה להתגאות, כמו אדם צדיק שמקיים הרבה מצוות, גם הוא יהיה מתועב על ה' אם יהיה גבה לב, כי "כשייחשב עם נפשו באמת, יתוודע לו כי לא תיקן עדיין אפילו החצי... לפי החכמה אשר הטביע הקב"ה בנפשו" (ח"ח, שמירת הלשון א, שער התבונה יד), "כשיתבונן עם נפשו חשבון אמיתי, ימצא שלא שילם אפילו אחד מאלף לפי הטובות שמיטיב הקב"ה עמו כל ימי חייו" (ח"ח, ספר חובת השמירה יד). הדרישה ממנו הרבה יותר גדולה מאדם שלא זכה ללמוד תורה. כמו הבדיחה הידועה, על אדם שהתגאה בכך שיש לו מיליונים בבנק, וכששאלו אותו "איך עשית את זה?" הוא ענה "ירשתי מההורים שלי מיליארדים..." (ע"פ החפץ חיים).

3. יש אנשים החושבים, שרק דיבורים של גאוה אסורים; הפסוק מדגיש, שהגאוה אסורה אפילו במחשבה: "הגם שאין ה' מעניש על המחשבה ועל המידות הרעות, כל שלא הוציאו פרי לפעולת אדם, וכן גם על הפעולה לא יעניש תיכף ע"י השגחה מיוחדת, רק יסתיר פנים מהחוטא ויניחנו למקרה הזמן, לא כן מדת גבה לב, שחושב בלבו שהוא במדרגה עליונה מאד, ועל ידי כך יפרץ פרץ בכל כחות נפשו לחשוב את לבו כלב אלהים, ועל יד כך לא ישמע לדברי התורה והמורים, ויעבור גבולות המוסר, זה שורש פורה ראש ולענה ותועבה היא לה' עד שיענישנו יד ליד, רוצה לומר שלא ע"י אמצעי, ולא ינקה מעונש, כי העונש הבא על-ידי הטבע לפעמים יש רשע מאריך ברעתו כי מקוה שישוב בתשובה, לא כן הגבה לב, שאין תקוה שייטיב דרכו" (מלבי"ם), "לא מיבעי אם הגאוה נראית וניכרת לפני כל, שהיא בוודאי מגונה, אלא אפילו אם הגאוה מכוסה ואיננה נראית לבריות, גם כן מגונה היא מאד, דאף שנסתרה מהם, אבל לא נסתרה היא מעיני המקום ברוך הוא, ויודע מחשבות ליבו של האדם אם מתכוין בעשיית מצווה לשם שמיים או לשם דבר אחר שהוא רק להתגאות בעיני הבריות" (ע"פ החפץ חיים, קונטרס ליקוטי אמרים פרק יד).

הקבלות

1. הגאוה נאסרה כבר בתורה, כי היא גורמת לאדם לשכוח את ה', (דברים ח יד): "הִשָּׁמֶר לָּךְ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ... וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"; וחכמי התלמוד למדו מכאן, שכל מי שמתגאה "כאילו כפר בעיקר" (רבי יוחנן, בבלי סוטה ד:). כי מי שמתגאה, שוכח שהוא רק חלק קטן מהבריאה המופלאה של ה'.

באותה פרשה נזכרה המילה תועבה בהקשר של עבודת אלילים, (דברים ז כו): "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ, שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא"; וחכמי התלמוד למדו מכאן ש"כל אדם שיש בו גסות הרוח - כאילו עובד עבודת כוכבים" (רבי יוחנן משום רשב"י, שם); בספר ויקרא נזכרת המילה תועבה בהקשר של גילוי עריות, (ויקרא יח כז): "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ", ומכאן שכל המתגאה "כאילו בא על כל העריות" (רבי חמא בר חנינא, שם). הכל נובע מאותה נקודה - המתגאה שוכח שהוא רק חלק קטן מהבריאה, ורוצה לנכס לעצמו את הבריאה כולה.

2. מצוה נוספת האוסרת על גאוה היא מצוות המלך, (דברים יז כ): "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול; לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". "נרמז בכאן בתורה איסור הגאות, כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך, כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו, כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל האלהים אפילו במלך, כי לה' לבדו הגדולה והרוממות, ולו לבדו התהילה, ובו יתהלל האדם" (רמב"ן שם).

3. נבואה נגד הגאוה נמצאת גם בספר ישעיהו, הנבואה מסתיימת ב(ישעיהו ב כב): "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא", וחכמי התלמוד דרשו, שכל המתגאה "כאילו בנה בָמָה" (עולא, בבלי סוטה ד:). התורה אוסרת על בניית במות כדי לעודד את כל ישראל לעלות להתאחד סביב בית המקדש; אולם אדם שיש בו גאוה אינו רוצה באחדות זאת, הוא רוצה לשים את עצמו מעל האחרים, וכך כאילו בונה במה המנתקת אותו מעבודת ה' הציבורית.

כך גם בהמשך, (ישעיהו י לג): "הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה, וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים, וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ", ומכאן: "כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה" (רבי אלעזר, בבלי סוטה ה א).

4. גם בספר ירמיהו ישנה אזהרה נגד גאוה, המונעת מאדם להאזין לדבר ה', (ירמיהו יג טו): "שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ, אַל תִּגְבָּהוּ, כִּי ה' דִּבֵּר".

5. גם בספר תהלים נאמר שה' אינו סובל גאוותנים, (תהלים קא ה): "מלושני[מְלָשְׁנִי] בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית, גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב - אֹתוֹ לֹא אוּכָל".

6. אזהרה נוספת נגד גאוה נמצאת ב(איוב כד כד): "רוֹמּוּ מְּעַט - וְאֵינֶנּוּ, וְהֻמְּכוּ - כַּכֹּל יִקָּפְצוּן; וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ" - מי שמרים את עצמו יותר מדי דומה לשיבולת שראשה בולט מעל השאר, שהיא גם מתייבשת יותר מהר, וגם בדרך-כלל הראשונה שנקטפת*. המשל מזכיר את המשך הפסוק שלנו, יד ליד לא יינקה - בסופו של דבר, תהיה יד שתקטוף אותו.

פסוק ו

עריכה


תרגום מצודות: בעבור החסד והאמת אשר יעשה האדם יכופר העוון, ובלבד כשהוא סר מרע בעבור יראת ה' לא מיראת הבריות.

תרגום ויקיטקסט: - אולם מי שכבר חטא בגאוה, יוכל לכפר על עוון זה במעשי חסד ואמת המנצלים לטובה את תחושת הגאוה שלו; ובתחושה של יראה מפני ה' יוכל לסור מעוון רע זה ולהפסיק להתגאות לעתיד.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז ו.


דקויות

חסד ואמת

ה"חפץ חיים" למד מהביטוי "חסד ואמת", שיש לחלק את ההשקעה - חצי לחסד, וחצי לאמת. בפרט, חז"ל פירשו: "אמת - זו התורה", "ועל כן, מהנכון שיחלק זה לחצאין, דהיינו, חציו על החזקת התורה.. וחציו על ענייני החסד... שתהיה בידו זכות של חסד ואמת" (שם עולם חלק ב, השמטות); "מאד צריך ליזהר, שלא יחסר לו מידת החסד אפילו יום אחד מימי חייו, כמו שצריך איש הישראלי" "ליזהר לעניין קביעת עתים לתורה בכל יום... כי כוח הקדושה נשלם על-ידי השלושה עמודים, תורה ועבודה וגמילות חסדים. ובעו"ה, כאשר חסר לנו עתה העמוד השלישי של עבודה מעת החורבן, ולא נשאר לנו כי אם אלה השני עמודים, מוכרחים אנו לחזקן ביתר שאת" (אהבת חסד ב יב); "כל העוסק בתורה מוחלין לו על כל עוונותיו... אין כוונת דבריהם שבלימוד התורה בלבד... יוצא ידי חובתו, הלא כבר אמרו "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו". אלא, עיקר התיקון על-ידי התורה למי שהיכולת בידו להבינה, ולומד על-מנת לקיים, וגם שב מדרכו הרעה... ועוסק בחסד ומרחם על הבריות" (החפץ חיים - חייו ופעלו, ג תתכד).

הקבלות

לפי רוב הפירושים, הפסוק מלמד שמעשי חסד ואמת מכפרים על כל עוון: "בחסד ואמת - הנה, מי שיתנהג ביושר ובאמת בגמילות חסדים יכופר לו העונש שהיה ראוי לבא עליו" (רלב"ג, ודומה לכך בבלי ברכות ה ב), "בעבור החסד והאמת אשר יעשה האדם יכופר העון, ובלבד כשהוא סר מרע בעבור יראת ה' לא מיראת הבריות" (מצודות, ודומה לו מלבי"ם).

איך זה מסתדר עם (דברים י יז): "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד"? והרי המצוות שהאדם מקיים הן כמו שוחד שהאדם נותן לה', כדי שיעלים את עיניו מהעוונות!

1. ייתכן שהפסוק בספר דברים מדבר רק על שוחד חומרי, כגון נתינת כסף למקדש או לקרבנות: "ולא יקח שחד - לפייסו בממון" (רש"י), והוא באמת לא מכפר על עוונות. אבל הפסוק בספר משלי מדבר על מעשים טובים של חסד ואמת, שהם בעיקר בין אדם לחברו, והם מכפרים.

- אולם, המושג "שוחד", גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה משפטית, מציין גם מעשים שאינם חומריים.

2. וייתכן שהפסוק בספר דברים מדבר על אדם שעובר עבירות ובמקביל מקיים מצוות; במקרה זה, כל מעשה ומעשה נשפט בפני עצמו והמצוות לא מכפרות על העבירות. אבל הפסוק בספר משלי מדבר על אדם שכבר הפסיק לעבור עבירות, וכבר קיים את מה שנאמר בסוף הפסוק סור מרע; במקרה זה, מעשים של חסד ואמת יכולים לכפר על עוונות העבר (ר' יונה, מצודות).

3. וייתכן שהחסד, האמת וכפרת העוון הם שלבים באותו תהליך: אדם העושה חסד עם נשמתו, ומחפש את האמת - יגלה מה הוא צריך לתקן, ויוכל לכפר על עוונו; ומתוך כך תתעורר בו יראת ה', שתעזור לו לסור מרע בעתיד (ע"פ גליה).

4. לענ"ד יש לתרץ את הקושיה לפי פסוק נוסף המלמד שמעשים טובים יכולים לכפר על עוונות, בדברי דניאל למלך בבל, (דניאל ד כד): "לָהֵן, מַלְכָּא, מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲליך[עֲלָךְ], וַחטיך[וַחֲטָאָךְ] בְּצִדְקָה פְרֻק, וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן, הֵן תֶּהֱוֵא אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ". דניאל מציע למלך בבל לכפר על חטאיו במעשי צדקה (=עשיית צדק, מקביל לאמת) ובמתן חנינה או מתנת חינם לעניים (מקביל לחסד).

החטא העיקרי של מלך בבל בפרק זה הוא חטא הגאוה, (דניאל ד כז): "עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר: הֲלָא דָא הִיא בָּבֶל רַבְּתָא, דִּי אֲנָה בֱנַיְתַהּ לְבֵית מַלְכוּ, בִּתְקַף חִסְנִי וְלִיקָר הַדְרִי!"; ה' דרש ממנו להכיר שהמלכות שייכת לה', והוא יתן אותה למי שירצה, (דניאל ד יד): "...עַד דִּבְרַת דִּי יִנְדְּעוּן חַיַּיָּא דִּי שַׁלִּיט עִליא[עִלָּאָה] בְּמַלְכוּת אֲנושא[אֲנָשָׁא], וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ, וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יְקִים עֲליה[עֲלַהּ]".

גם בפסוק הקודם לפסוקנו נזכר חטא הגאוה, (משלי טז ה): "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב, יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה"*.

אם כך, ייתכן שהפסוק שלנו מתייחס רק לכפרה על עוון הגאוה: הדרך לכפר על עוון הגאוה היא להתמקד במעשים טובים - מעשים של חסד ואמת (= מעשים שמעבר לחובה, וגם קיום החובה); כשאדם משתמש בכל הכוחות שקיבל מה' כדי לעשות מעשים טובים, הוא למעשה מכיר בכך שהכוחות הללו אינם רכושו הפרטי, הם ניתנו לו כדי שיוכל למלא משימות מסויימות בעולם, וכך מכפר על מחשבות הגאוה.

הדרך לסור ולהימנע ממעשים רעים שנובעים מגאוה היא ביראת ה' - לראות את ה' כל הזמן מול העיניים ולחשוש מלעבור על דבריו; אדם שירא את ה' מכיר בכך שה' נמצא מעליו, ולכן הגאוה לא תגרום לו לעבור על דבר ה'.

אם כך, עצתו של דניאל למלך בבל נובעת מהפסוקים שלנו בספר משלי.

גם רמ"ד וואלי קישר את הפסוק שלנו לעניין הגאווה שנזכר בפסוק הקודם, אולם הוא פירש להיפך: "בחסד ואמת יכופר עוון - לרמוז שכל שאר העוונות מתכפרים בחסד, שהיא הצדקה, ובאמת, שהיא עסק התורה, חוץ מן הגאוה, שאם אינו מסירה מליבו, חסד ואמת לא יכפרוה בלי ספק, לפי שהקדושה רחוקה ממנו, שהכפרה והטהרה תלויה בה כידוע. ומה תקנה יש לו? שיתפוס ביראת ה', שאין כמוה להכניע את האדם ולסלק מלבו הרע הגדול של הגאוה".

פסוק ז

עריכה


תרגום מצודות: כאשר ירצה ה' דרכי האיש בהיותם ישרים, אז גם אויביו ישלים עמו, ומכל שכן שלא יתעוררו עליו אויבים חדשים.

תרגום ויקיטקסט: כשה' מרוצה מדרכי התנהגותו ואורח חייו של איש, הוא יגרום אפילו לאויביו להשלים איתו.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז ז.


דקויות

נושא ונשוא

ניתן לקרוא את החצי השני בשתי דרכים:

1. הנושא הוא ה', והפועל "השלים" הוא פועל יוצא - ה' גורם לאויבים לעשות שלום עם האדם;

2. הנושא הוא האויב, והפועל "השלים" הוא פועל עומד - כל אחד ואחד מהאויבים עושה שלום עם האדם.

בין אדם לחברו

הפסוק פונה לכל אדם שנגרם לו צער כלשהו בגלל פעולה של אדם אחר. מטרת הפסוק הוא ללמד, שהדרך הנכונה להתמודד עם צער זה היא - קודם כל - להשלים עם ה'.

לאויבים יש תפקיד - האויבים באים להמחיש ולהדגיש לנו את נקודת התורפה שלנו, הנקודה שבה אנחנו עדיין לא שלמים. אבל כשהאדם שלם במעשיו, ועושה את המעשה הרצוי בעיני ה', אז:


1. אין צורך באויבים שימחישו לו את פגמיו, ולכן ה' גורם לכך שהאויבים ישלימו עמו - ה' ישלים עמו את אויביו.

2. האויבים רואים מעצמם שהאדם רצוי לפני ה' ורוצים לחיות עמו בשלום, ולכן האויבים מעצמם ישלימו עמו.

"כי אין עוד מלבדו יתברך, וכל בני אדם הם ביד ה' יתברך, והוא מקשה את לבם או מרכך את ליבם כפי מה שרוצה שיגיע לזה העומד מולם. ולכן, גם כאן העצה העיקרית שלו היא תפילה. וכאשר יפייס את בורא העולם, והוא יתרצה אליו, אזי אותם בני אדם, שעד עכשיו הזיקו לו, הבורא ישנה את ליבם, והם יהיו המיטיבים שלו..."

"ברגע שהאדם מאשים מישהו בייסורים שיש לו - זהו פגם גדול מאד באמונה... מה שמתרחש בראשו ובליבו של אדם אומלל זה, הוא אחת מכמה אפשרויות: אם אין לו מה לעשות כנגד המצרים, כגון: בנקים, רשויות, שופטים ושוטרים וכד', הוא נופל לייאוש גמור, ויש שמגיע אף למחשבות של התאבדות ר"ל, משום שחושב שבמקרים כאלה ה' יתברך לא יכול לעזור לו. ואם המצר הוא סתם אדם כמותו, כגון: אשתו, שכן, שותף וכד', אזי כל היום וכל הלילה הוא עסוק במחשבות: "אני אשלח לו את פלוני שישפיע עליו" או "אני אתנקם בו" או "אני אעשה לו כך וכך" או "אני אשלח לו בריונים" וכו' וכו', הוא לא נרדם בלילות, ונפשו סוערת, רגע חושב כך ורגע כך, והוא יכול להגיע לכל מיני מצבים שפלים של חנופה והתרפסות, או כעס ואכזריות, שנאה ונקמה ר"ל, ואף עלול לגרום צער ונזק לאותו אדם שהוא חושב שהוא סיבת כל צרותיו, ולהפוך מנרדף לרודף, ואז אוי לו ולנפשו, כי על ידי זה יעורר את כעסו של הבורא..."

"אבל צריך שיידע, שיש לו מה לעשות! החיים שלו בידיים שלו ולא בידיים של אחרים! כי זה בידיים שלו לפנות ולדבר עם בעל הבית של העולם, שהוא הקובע היחידי לכל מה שקורה לו בחיים, וממנו יתברך יוכל לקבל את הטוב ואת כל הישועות שצריך. וכאשר יפנה אל הבורא, ויבקש ממנו שימחל לו על העוון שבגללו באו לו הייסורים הללו, אזי לא זאת בלבד שיפסיק אותו אדם לצער אותו, אלא גם יהפוך לו לאוהב נאמן"" (הרב שלום ארוש, בגן האמונה, עמ' עו-עח).

בין ישראל לעמים

מדינת ישראל מנסה מאז הקמתה להשיג שלום עם אויביה, ולא תמיד מצליחה. הפסוק שלנו מציע לעשות מאמץ נוסף, אבל בכיוון אחר - קודם-כל להשלים עם ה'.

סבא רבא שלי, אברהם עמר ז"ל, היה סוחר תבלינים במרוקו, והיה יושב בחנות כל היום וקורא תהלים. כל הערבים שבאו אליו לחנות, ביקשו ממנו שיברך אותם ויכתוב להם קמעות, וכמה שהוא אמר להם שהוא רק יהודי פשוט ולא מבין בדברים האלה, הם המשיכו לבקש. וכשהוא עלה לארץ עם משפחתו, השכנים הערבים ביקשו שיישאר.

גם מדינת ישראל תוכל להגיע למעמד דומה בקרב שכנותיה - מדינה המסתפקת במועט מבחינה חומרית, מדינה שבה הערכים החשובים הם התורה והתפילה. מדינה שכל שכנותיה מעריכות את חכמתה ומבקשות את ברכתה. אם תרצו - אין זו אגדה.

אויבים נוספים

בנוסף לאויבים מבחוץ, חכמי המדרש הביאו כמה דוגמאות לא שגרתיות ל"אויבים" (ראו ילקוט שמעוני על הפסוק), למשל:

1. "אויביו זה יצר הרע";

2. "אויביו זו אשתו": כשדרכיו של האדם פגומות ומקולקלות, ה' מזמן לו בת-זוג שאינה מתאימה לו לגמרי, והזיווג ביניהם יוצר עימותים ומריבות שמאלצים את האדם להתמודד עם הפגמים באישיות שלו ולתקן אותם. אך כשדרכיו מתוקנות ורצויות בעיני ה', ה' מזמן לו בת-זוג שהיא שותפה מלאה לדרכיו, משלימה אותו וחיה בשלום עימו, ואין ביניהם שום עימותים ומריבות. ראו בביאור הגר"א לפסוקנו, הסבר מעמיק למדרשים אלו.

3. "אויביו... רבי אומר: זה הכלב, ורבי יהושע בן לוי אומר: זה הנחש" (ירושלמי תרומות ח ג): כשהאדם הולך בדרכי ה', גם הטבע משלים איתו, כמו שנאמר ב(איוב ה כג): "כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ, וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ".

4. אפילו הרב יכול להיחשב ל"אויב": פעם אחת, נזף רבי יהודה הנשיא בתלמידו רבי חייא, ונידה אותו. לאחר חודש שלח לו שליח שהוא יכול לחזור, אך מייד התחרט ושלח שליח שני שלא יחזור. רבי חייא לא פגש את השליח השני, וחזר לבית המדרש. רבי יהודה הנשיא קרא עליו את הפסוק הזה. מכיוון שכוונותיו של רבי חייא היו טהורות ולשם ה', ה' גרם לרבו להשלים עמו במהירות.

הקבלות

1. הפסוק שלנו מלמד, שהשלום עם האויבים הוא מתנה מה'. האם זה אומר שלא צריך להשתדל לעשות שלום בעצמנו? ודאי שלא, הרי נאמר, (תהלים לד טו): "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ", וגם בספר משלי נאמר פעמים רבות שיש להימנע ממריבות, (משלי יז יד): "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן, וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ"*. רדיפת שלום וההימנעות ממריבות היא אחת מהדרכים שה' רוצה שנלך בהם. אולם, אם כל רדיפת השלום שלנו רק גורמת למלחמה, צריך להסיק מכך שאולי לא השקענו מספיק בדרכים אחרות.

כמו שבמלחמה יש לפעול במקביל באופן חומרי ורוחני, (משלי כא לא): "סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה, ולה' הַתְּשׁוּעָה"*, כך גם בעשיית שלום.

2. הפסוק התקיים ביצחק אבינו, כשיריביו הפלשתים באו אליו, (בראשית כו כח): "וַיֹּאמְרוּ 'רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ, וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ'".

3. המושג דרכי איש נזכר גם ב(משלי טז ב): "כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו וְתֹכֵן רוּחוֹת ה'"*; מכאן, כדי שדרכינו יהיו רצויים לה', אנחנו צריכים לשקול ולמדוד את המחשבות שלנו בצורה מעמיקה, לא להסתפק בכך שהם נראים בסדר בעינינו בראיה שטחית*.

פסוק ח

עריכה


תרגום מצודות: יותר טוב הון מעט הבא בצדק וביושר, מהרבה תבואות הנאספים בלא משפט כי אם בגזל ובעושק.

תרגום ויקיטקסט: טוב יותר להיות עני ולעשות רק מעט מעשי צדקה, מלהשיג הרבה תבואות תוך עבירה על החוק והמשפט, גם אם משתמשים בהן אחר-כך לצדקה.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז ח.


דקויות

1. מקובל לפרש "עדיף להשיג מעט רכוש בדרך הצדק, מלהשיג הרבה רכוש בלא משפט-צדק" (ראו למשל רש"י, מצודות);

- אולם, מובן מאליו שאסור לעשות עוול כדי להרוויח רווח חומרי - אין צורך בפסוק לשם כך.

2. יש שפירשו: טוב יותר להיות עני בעל רכוש מועט, אפילו אם כתוצאה מכך צריך לקבץ נדבות ולהתפרנס מן הצדקה, מלהשיג תבואות רבות בדרכי מרמה: "כל שכן, שעל אותו המועט יש ההשראה של השכינה שנקראת צדקה, ולכן יאכל פתו ויהנהו; מה שאין כן עושה עושר ולא במשפט, שיתעוררו כנגדו כל כך קטרוגים עד שבחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל" (רמ"ד ואלי, פירוש ראשון).

- אולם פירוש זה אינו מתאים למשמעות המילה צדקה בלשון המקרא, שהיא: עשיית צדק (המשמעות "קיבוץ נדבות" היא מאוחרת).

3. יש אנשים שאומרים: "אני צריך להיות תלמיד חכם, לשם כך אני צריך ללמוד כמויות עצומות של דברי תורה, ולשם כך אני צריך ללמוד יומם ולילה בלי הפסקה"; מרוב רצון להיות תלמידי חכמים, הם לא לומדים מלאכה ולא מפרנסים את עצמם, ומצפים לקבל את פרנסתם מהאישה או מהממשלה.

הפסוק שלנו מכוון גם לאנשים אלה, שכן תבואות הן גם תבואות רוחניות כגון דברי חכמה וחידושי תורה : "טוב שישיג האדם מעט מהדברים העיוניים וישלים בהם החקירה בצדק וביושר, מאשר ישיג מהם הרבה בזולת חקירה ישרה; כי זה ממה שיביאהו לחשוב שהשיג האמת מזולת שיהיה כן; וגם אם השיג האמת הנה לא השיגהו בדרכיו ולא יכנס זה בגדר הידיעה" (רלב"ג); "כן הוא בתורה, טוב שילמד מעט מעט בצדקה... ממה שיקבץ על-יד הרבה אך לא במשפט, שאין יודע הדין על בוריו, או ממה שילמד הרבה ויהיה מלא פניות ומרמות" (הגר"א).


מי שאין לו זמן ללמוד את כל ספרי החידושים והפירושים שנכתבו - לא חייב לעשות זאת בכל מחיר; ה' לא קבע שכל אחד ואחד חייב להיות גאון בתורה. אבל ה' כן קבע שצריך לעשות מלאכה, כפי שמפורש בדברי חז"ל, הרמב"ם והשולחן ערוך, (משלי יח ט): "גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית"*.

יותר טוב ללמוד מעט ולחיות בצדקה, חיים שיש בהם גם עשיית מלאכה על-פי חוקי ה', מללמוד הרבה ולחיות בלא משפט, בניגוד לחוקי ה'.

4. יש אנשים שאומרים "אני צריך לרוץ לכנסת ולזכות בהרבה מנדטים כדי שאוכל לתקן את המדינה"; מרוב רצון לזכות בהרבה מנדטים, הם נוהגים בצורה לא ישרה, עושים הסכמים עם בעלי הון או אנשי תקשורת מושחתים, ועד שהם מגיעים לשלטון, הם כבר שוכחים מה בדיוק רצו לתקן. גם לאנשים כאלו נאמר: טוב להשיג מעט מנדטים בצדקה, מלהשיג הרבה מנדטים בלא משפט (ראו להיכנס לפוליטיקה בלי לצאת מעבודת ה').

5. ולענ"ד, יש לפרש: טוב למעט אפילו במעשי צדקה, מלעשות מעשי צדקה רבים בכסף שהושג באופן לא חוקי, בלא משפט.

הפסוק מיועד לאנשים שאומרים: "אני צריך להרוויח הרבה כסף ולהיות עשיר, כדי שאוכל להקים מוסדות שיתקנו את העולם"; מרוב רצון להרוויח הרבה כסף, הם "מחפפים" בתחום היושר והמשפט, ולא נזהרים מספיק מגזל ומפגיעה בזכויותיהם של אחרים.

מי שאין לו כסף לתקן את העולם - לא חייב לעשות זאת בכל מחיר; ה' לא הטיל עלינו להתעשר כדי לעשות מעשים מיוחדים; ה' כן הטיל עלינו לשמור על חוקי היושר והמשפט.

הקבלות

1. הביטוי טוב מעט נזכר גם בפרק הקודם, (משלי טו טז): "טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת ה', מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ"; ראו שם*.

2. הביטוי בלא משפט נזכר גם ב(ירמיהו יז יא): "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט; בַּחֲצִי ימו[יָמָיו] יַעַזְבֶנּוּ, וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל"*.

3. הפסוק שלנו מלמד שיש להסתפק במועט כדי לשמור על ערך הצדק והמשפט; פסוק דומה בהמשך הפרק מלמד שיש להסתפק במועט כדי לשמור על ערך הענוה, (משלי טז יט): "טוֹב שְׁפַל רוּחַ אֶת עניים[עֲנָוִים], מֵחַלֵּק שָׁלָל אֶת גֵּאִים"*.

פסוק ט

עריכה


תרגום מצודות: לב אדם יחשב באיזה דרך יהלך, וה' מכין פסיעותיו ללכת במקום שירצה.

תרגום ויקיטקסט: על האדם המתכונן למסע לחשב בליבו ולתכנן היטב את דרכו; אולם רק ה' יחליט אם יכין (יתמוך וייצב) כל צעד שיעשה האדם בדרך זו.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז ט.


דקויות

דרך - צעד

דרך היא סדרה של צעדים, ובנמשל דרך היא תוכנית כללית המורכבת ממספר רב של צעדים לביצוע (ראו דרך - צעד). לב = מקום המחשבות:

  • האדם יכול לחשוב ולתכנן את הדרך = התוכנית הכללית שהוא רוצה לבצע - בליבו;
  • ה', ברצונו, מכין ומייצב את צעדיו = האמצעים הספציפיים שהוא משתמש בהם על-מנת לבצע את תוכניותיו ולהגיע אל מטרתו.

אם כך, האדם אחראי לתיכנון (דרך) וה' שולט בביצוע (צעד). מה המשמעות המעשית?

1. כשעושים חשבון נפש לאחר שקורה אסון, ומנסים לברר מדוע זה קרה, אחד הדברים שצריך לדעת הוא - מהי "חלוקת התפקידים" בין ה' לבין האדם? אילו דברים הם מעשה ידי ה' ואפשר לראות בהם עונש על חטאינו, ואילו דברים הם בסה"כ תוצאה טבעית של טעויות אנושיות? הפסוק שלנו מתייחס לנושא זה:

האדם יכול לתכנן את המעשים שהוא רוצה לעשות, ואם המעשים האלה מתאימים לתוכניות של ה' - ה' יעזור לו לבצע אותם. כלומר: התיכנון הוא ב"אחריות" האדם, וההצלחה בביצוע היא ב"אחריות" ה':

  • אם האדם לא תיכנן נכון את דרכו, אז הכישלון שלו הוא באחריותו בלבד, ואינו מעיד על עונש מה';
  • אבל אם האדם תיכנן את דרכו ונכשל באחד הצעדים של הביצוע, וכך התוכניות השתבשו באופן בלתי צפוי, אז הוא יכול לראות בכך סימן שהדרך לא היתה רצויה בעיני ה', או שיש לו חטא אחר שהוא נענש עליו.

2. ויש שפירשו שהמשמעות המעשית קשורה לבטחון והשתדלות: "...העצה היעוצה על איש לבב ובעל דעת, להחזיק בשני העניינים יחד, אם בכיוון מעשיו, לישרם תמיד לפני ה', ואם במה שיפקח בענייניו תכלית מה שיאפשר, ושלא יעזוב מהחריצות וההשתדלות כמובטח על הזכות או כמתייאש, אבל יעשה עד מקום שידו מגעת, ולא יקווה אשר יגיעו מאוויי נפשו כי אם ע"י החפץ האלוקי אשר בידו הכל, והכל בו. וכמו שאמר החכם לב אדם יחשוב דרכו וה' יכין צעדו..." (עקדת יצחק, הקדמה לפרשת וישלח); "לב האדם יתבונן איך ראוי שיתדרך בדרכו במה שירצה לעשותו; אמנם, בהוצאה לפועל יצטרך עזר אלהי שיכין צעדו ויישירהו אל מה שראוי לו בדרך ההוא, כי "לא לאדם דרכו"." (רלב"ג).

הקבלות

לב אדם יחשב דרכו

אחריותו של האדם היא לחשוב ולתכנן היטב את דרכו; אם טעה ובחר בדרך לא נכונה, האחריות לכישלון היא עליו בלבד. רעיון דומה ניתן למצוא בפסוקים נוספים המתייחסים ל"דרך" בספר משלי:


  • (משלי כב ה): "צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ, שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם" - כשאדם בוחר דרך עיקש = עקומה ולא סלולה, ואינו נזהר, הוא עלול להיתקל בקוצים ומכשולים. מכאן למד רבי חנינא (בתלמוד בבלי ע"ז ג:) - ש"הכל בידי שמים, חוץ מצנים פחים"*.
  • (משלי יט ג): "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ, וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ": התכנון וההחלטה באיזו דרך ללכת - הם תפקידו של האדם; כאשר אדם טועה והולך בדרך לא נכונה, בגלל האיוולת = השטחיות שלו, בגלל שלא חשב עד הסוף על התוצאות - האחריות על התוצאות היא שלו בלבד, ואין הוא יכול לראות בכך אות או עונש מה'*.
  • (משלי כא כט): "הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו, וְיָשָׁר הוּא יכין[יָבִין] דרכיו[דַּרְכּוֹ]": הישר, אוהב השלום, מתכנן את דרכו בתבונה כך שלא תגרום צער לזולת*.
  • (משלי יד ח): "חָכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ, וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה" - הפיקח מתכנן בתבונה את דרכו, ולכן אינו צריך לרמות*.

חלוקת תפקידים בין ה' לאדם

פסוקנו מתאר חלוקת תפקידים בין האדם לה': האדם צריך לחשוב ולתכנן היטב את דרכו, וה' קובע אם האדם יצליח לבצע את תוכניותיו. חלוקת-תפקידים דומה נזכרת בפסוקים רבים נוספים:

  • (משלי טז ב): "כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו, וְתֹכֵן רוּחוֹת ה'" (ופסוק דומה במשלי כא2) - האדם צריך להשתדל שהתנהגותו תהיה זכה וישרה כמיטב יכולתו, לפי מה שנראה בעיניו, וה' יעזור לו לתקן את מידותיו (ר' יונה גירונדי).
  • (משלי כ כד): "מַה' מִצְעֲדֵי גָבֶר; וְאָדָם, מַה יָּבִין? דַּרְכּוֹ" - גם פסוק זה מבחין בין צעד לבין דרך, רק שכאן הסדר הוא הפוך: ה' נותן לאדם את הצעדים, כלומר - ה' קובע את האמצעים שהאדם יוכל להשתמש בהם על-מנת לממש את מטרותיו, מה יהיו כישרונותיו היסודיים של כל אדם ואדם; והאדם - כל שנשאר לו להבין ולתכנן הוא - הדרך שיצעד בה, כלומר, באיזה אופן ישתמש בכישרונות שה' נתן לו*.
  • (משלי טז א): "לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב, ומה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן" - האדם צריך לתכנן בליבו את הדברים שהוא רוצה להגיד, וה' קובע אם יצליח לבטא את התשובות בלשונו (מצודות).
  • (משלי כא לא): "סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה, ולה' הַתְּשׁוּעָה"*: האדם צריך לחשוב ולהכין את האמצעים למלחמה, אך עליו לזכור שרק ה' יקבע את התוצאות. לכן, אם התכוננו למלחמה ובכל-זאת לא הצלחנו - אפשר לראות בכך אות מה' שהמלחמה לא הייתה רצויה או שהיו לנו חטאים אחרים*.
  • (משלי יט כא): "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם": האדם חושב ומתכנן, אך בסופו של דבר רק ה' יחליט (מצודות).
  • (משלי י ג): "לֹא יַרְעִיב ה' נֶפֶשׁ צַדִּיק, וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף; רָאשׁ עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה, וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר"*: האדם צריך להיות חרוץ וישר כדי להצליח בדרך הטבע, אבל יחד עם זה גם להיות צדיק כדי שה' יעזור לו.

ומצד שני -

  • (משלי כא א): "פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה', עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ" - בניגוד לאדם רגיל, שיכול לחשב ולתכנן את דרכו בעצמו ("לב אדם יחשב דרכו"), אצל המלך המצב שונה: אצל המלך, לא רק הביצוע ביד ה', אלא גם המחשבות והתוכניות*.
  • וייתכן שזה הפירוש גם ב(משלי כט כו): "רַבִּים מְבַקְשִׁים פְּנֵי מוֹשֵׁל, ומה' מִשְׁפַּט אִישׁ" - הרבה אנשים רוצים להיפגש עם המושל כדי לנסות לשכנע אותו שיפעל לטובתם, אך בסופו של דבר, ה' הוא השופט, והוא שקובע אם האדם יצליח במשפטו או ייכשל.
  • (ירמיהו י כג): "יָדַעְתִּי, ה', כִּי לֹא לָאָדָם דַּרְכּוֹ; לֹא לְאִישׁ הֹלֵךְ וְהָכִין אֶת צַעֲדוֹ. יַסְּרֵנִי, ה', אַךְ בְּמִשְׁפָּט, אַל בְּאַפְּךָ, פֶּן תמעיטני.": ירמיהו, בניגוד לשלמה המלך, טוען שדרכו של האדם אינה לגמרי בשליטתו, כי יש יצר הרע; וייתכן גם שהפסוק מתייחס בפרט למלך הנכרי שמאיים לעלות על ירושלים - לבו של המלך הוא ביד ה', וה' הוא שקובע את דרכו*.

פסוקים נוספים על צעד ודרך -

  • (תהלים לז כג): "מה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ, וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ. כי יפול לא יוטל, כי ה' סומך ידו": אפשר לפרש כמו משלי כ24 - ה' נותן לאדם את הצעדים, והאדם מחליט באיזו דרך הוא חפץ ורוצה ללכת; ואפשר לפרש כמו משלי טז9 - ה' נותן לאדם את הצעדים, אם ה' חפץ ומעוניין שהאדם יצליח ללכת בדרך שבחר לעצמו*.
  • (איוב לא ד): "הֲלֹא הוּא יִרְאֶה דְרָכָי, וְכָל צְעָדַי יִסְפּוֹר"; (איוב לד כא): "כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ, וְכָל צְעָדָיו יִרְאֶה" - שני הפסוקים האלה אינם מציינים שה' מתערב בדרכיו של האדם, אלא רק שה' צופה ומשגיח על דרכיו וגם על צעדיו.
  • (משלי ד יא): "בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵתִיךָ, הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר. בְּלֶכְתְּךָ לֹא יֵצַר צַעֲדֶךָ, וְאִם תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל" - אם תבחר בחכמה את הדרך שאתה רוצה ללכת בה, אז תוכל להתקדם בה בצעדים רחבים. וכמו שידוע לכל מהנדס, כל דקה שמשקיעים בתכנון המוקדם יכולה לחסוך שעות רבות בביצוע*.

חכמי המדרש קישרו את הפסוק לדברי יוסף בספר בראשית: ""ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים". זה שאומר הכתוב: לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו" (פסיקתא זוטרתא על בראשית מה8), כלומר: האדם יכול לחשוב ולתכנן דרך-פעולה מסויימת, אולם בסופו של דבר רק ה' הקובע אם יצליח לצעוד בדרך זו.

ראו גם את הפסוק בהקשרו: פוליטיקה בעזרת ה'.

פסוק י

עריכה


תרגום מצודות: אמרי המלך ברורים כאלו היה קסם (ניחוש) על שפתיו, כי אין דבר נכחד מאת המלך, לפי שכל האנשים יחזרו למצוא חן בעיניו, ולזה ימצא בכל דבר מי מגלה אוזן המלך, לזה לא ימעול (יבגוד) פיו במשפטו לעות הדין מחמת טעות ושגגה.

תרגום ויקיטקסט: הדיבור הנמצא על שפתי מלך דומה לקסם - יש לו כוחות מופלאים ומתוחכמים לזהות את האמת במשפט; ועליו להיזהר במיוחד, כאשר הוא עוסק במשפט, לא למעול בה' בדברי פיו ולא לנצל את כוחו לרעה.

/ על כל קסם (שבועה) שהמלך נושא על שפתיו, ה' מעמיד אותו במשפט; ולכן עליו להיזהר שלא ימעל פיו ולא יפר את שבועתו.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז י.


דקויות

מהו הקסם שנמצא על שפתי מלך?

1. מפרשים רבים פירשו שקסם הוא משל לכוח פלאי, מעבר לכוחו של אדם רגיל: "הנה, על שפתי מלך דבר ידמה לקסם, להגיד האמת בדברים, כי כל דבר לא יכחד מן המלך... כי עניניו במלכותו מסודרים מהשם יתברך... כי בסיבת רצון האנשים למצוא חן בעיניו, ימצא בכל דבר מי שיגלה אזנו להגיד האמת" (רלב"ג, וכן מצודת דוד).

לפי זה, הפסוק בא לפאר ולרומם את המלך, שיש לו כוח כה גדול לגלות את האמת במשפט.

אולם ישנן מספר ראיות לכך שהפסוק דווקא מותח ביקורת על מוסד המלוכה. ראשית, ברוב המקרא המילה קסם קשורה לעבודה זרה המאפיינת את תרבות הגויים ומנוגדת לעבודת ה' (ראו "הקבלות"). שנית, מעילה היא שימוש בדבר-קודש לתועלת אישית וגם היא מנוגדת לעבודת ה'. בחירת המילים בפסוק שלנו בוודאי אינה אקראית: מכל המילים שיכלו לציין את כוחו של המלך, הפסוק בחר דווקא במילים עם משמעות המנוגדת לעבודת ה'. שלישית, הפסוק שלנו מופיע אחרי סדרה של עשרה פסוקים שכמעט כולם מזכירים את שם ה'. דווקא הפסוק שלנו לא מזכיר את שם ה', וגם כאן יש רמז שהמלך-הקוסם עומד בניגוד לעבודת ה'.

לפי זה, ייתכן שהפרק מבטא את חכמתם של יועציו הזקנים של המלך שלמה. היועצים פונים אל שלמה בנימוס ואומרים לו: "המלך הוא כמו קוסם. יש לו כוח עצום. אבל הכוח הזה הוא מסוכן. הוא עלול לקרב את המלך לתרבות הגויים ולהרחיק את המלך מה'. הוא עלול להביא את המלך למעול מעל בה'. המלך צריך להיזהר שלא ישתמש בכוחו הגדול לרעה ובמשפט לא ימעל פיו".

2. בדורנו, המושג קסם מתבטא בפלאי הטכנולוגיה, שהרי "כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק אינה ניתנת להבחנה מקסם" (ארתור סי. קלארק). הטכנולוגיה נותנת בידי השלטון כוחות מופלאים לגילוי האמת, כגון: מאגר ביומטרי ותגי זיהוי תת-עוריים. האם אפשר לסמוך על השלטון, שישתמש בהם רק למטרות טובות ובמשפט לא ימעל פיו?

במשפט

1. על-פי הטעמים המילה שייכת לחלק השני - יש קסם על שפתי מלך, ולכן עליו להיזהר שלא ימעל פיו כאשר הוא עוסק במשפט;

2. אולם אפשר גם לפרש שהמילה שייכת לחלק הראשון - יש קסם על שפתי מלך כאשר הוא עוסק במשפט (כשלמה במשפטו המפורסם), ולכן עליו להיזהר שלא ימעל פיו.

לא ימעל פיו

1. יש שפירשו שזו כהצהרת אמון במלך: "ולזאת הסבה בעינה, לא ימעל פי המלך במשפט, כי יגיד האמת, ויהיו משפטיו לפי המשפט המוגבל מהשם יתברך" (רלב"ג, מצודת דוד), "בדבר המשפט, הדברים ניתנים בפיו כקסמים בלי הבנה ושום שכל, לפי שבאים מלמעלה, והוא אינו אלא כגרזן ביד החוצב בו, ולכן במשפט לא ימעל פיו, שלא יגזור כלום נגד הגזרה העליונה..." (רמ"ד ואלי פירוש שני), שהרי, (משלי כא א): "פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה', עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ"*.

- אולם, פירוש זה אינו מתאים למשמעות המקובלת של השורש מעל; ואולי הם קראו כאן "במשפט לא ימעד פיו".

- ועוד: כידוע, לא כל המלכים השתמשו בכוחם כדי לעשות צדק; ואולי יש לפרש כאן, שאם המלך רוצה לשפוט בצדק, אז הוא יצליח בכך, ולא ימעד.

2. לענ"ד מסתבר יותר שזו אזהרה למלך - שלא ינצל לרעה את הכוח הפלאי שה' נתן לו, אלא ישתמש בו רק לצורך המשפט (כמשמעות הפועל מעל בלשון המקרא).

כך כנראה פירשו חכמי המדרש: "נאה חכמתו של שלמה, שלימד חכמה לאחרים מנפשו. כיצד, אמר שלמה: מעיד אני עליי שמיים וארץ, שכל חכמה שנתן לי הקב"ה, לא הוצאתי מפי דבר שקר, אלא הכל במשפט, לכך נאמר במשפט לא ימעל פיו" (רבי אלכסנדראי, מדרש משלי): שלמה לימד חכמה לאחרים מנפשו - הוא לימד לאחרים רק אחרי שנתן דוגמה אישית בעצמו. רק אדם שחי כל ימיו לפי העקרונות שהוא מטיף להם, זוכה לאותו כוח "קסם" המאפשר לו להשפיע על אחרים. הצלע השניה במשפט לא ימעל פיו היא תנאי לקבלת הכוח הנזכר בצלע הראשונה קסם על שפתי מלך.

שימוש בדבר-קודש לתועלת אישית נקרא מעילה גם כשהוא נעשה בשוגג, (ויקרא ה טו): "נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל, וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה'...". המלך צריך להיזהר, לא רק מניצול לרעה של כוחו, אלא גם משימוש לא זהיר בכוחו - ניסוח מעורפל של חוקים ותקנות, שעלול לגרום עוול כאשר החוקים ייאכפו בצורה לא שיוויונית: "המלך, כל מה שיבטא בשפתים, אף על פי מקרה, הוא דומה כקסם, שימהרו וינחשו ויחלטו הממנו, שכפי שיוציא בשפתיו ואיכות דבורו החיצוני שבו ילביש אמרי פיו הוא כקסם להחליט על זה ענינים גדולים, ועל-כן במשפט לא יכסה את פיו במעיל, שכל דבור פיו שידבר בחכמה להחליט את המשפט ידבר בבירור שלא יהיה שום מקום לטעות, פן על-ידי-כך יבא פיו לידי מעילה ובגד גלוי" (מלבי"ם).

הקבלות

1. משה רבנו

מלך וקסם נזכרו בשני פרקים סמוכים בספר דברים.

המלך ב(דברים יז יד): "כִּי תָבֹא... וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי - שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ... לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי"*, כלומר: לא תשים עליך מלך בעל סמכויות אבסולוטיות כמו שמקובל אצל הגויים, אלא "מלך" ייצוגי בלבד, בלי צבא ובלי הרמון ובלי תקציב, שסמכותו היחידה היא לכתוב את התורה ולקרוא בה ולירוא את ה' (ראו שם בהמשך פסוקים 16-20).

הקסם ב(דברים יח ט): "כִּי אַתָּה בָּא... לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ... מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף"... (דברים יח יד): "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ, וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן".

המלך והקסם שניהם מייצגים את תרבות הגויים. שניהם אנשים שהגויים ייחסו להם שליטה מוחלטת: המלך שולט באנשים והקוסם "שולט" בעתיד. התורה מזהירה מפני שניהם ואומרת: "אל תלכו אחרי מלך/קוסם ככל הגויים אלא רק אחרי 'מלך'/נביא שה' בחר". "אל תמנו שליטים חזקים המייצגים את העוצמה האנושית, אלא שליחים צנועים המייצגים את הנאמנות לה'" (להרחבה בנושא זה ראו ספרו של מיכה גודמן "הנאום האחרון של משה").

גם הפסוק שלנו מופיע אחרי סדרה של עשרה פסוקים שכמעט כולם מזכירים את שם ה'. דווקא הפסוק שלנו לא מזכיר את שם ה'. יש כאן רמז שהמלך-הקוסם עומד בניגוד לעבודת ה' - כמו בספר דברים. "המלך הוא כמו קוסם, יש לו כוח עצום, והלוואי שלא ישתמש בכוחו כדי למעול מעל בה'".

2. שמואל הנביא

שמואל הנביא התנגד בתוקף למלוכה. ה' הצדיק אותו ואמר, (שמואל א ח ח): "כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים - כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים גַּם לָךְ"*: מינוי מלך משול לעבודת אלהים אחרים.

עברו שלושה דורות, אנחנו בימי שלמה והמלוכה היא עובדה מוגמרת. גם מי שמתנגד למלוכה, כשמואל הנביא בדורו, לא יעז לומר שהמלוכה היא עבודת אלילים. המושג קסם קשור למנהגים של עובדי אלילים, כמו בספר דברים (לעיל) וב(ירמיהו יד יד): "חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם ואלול[וֶאֱלִיל] ותרמות[וְתַרְמִית] לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם" ועוד. השימוש במושג זה בפסוק המדבר על המלך נועד לרמוז לביקורת של שמואל על המלוכה.

3. שאול מלך ישראל

שאול מלך ישראל נאשם במעילה שהוא מעל בה', (דברי הימים א י יג): "וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בה': עַל דְּבַר ה' אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר, וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ". המעילה מתייחסת לחטאיו של שאול במלחמות (שמ"‎א יד-טו), וגם להעלאה באוב, הנקראת קסם, (שמואל א כח ח): "וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים... וַיֹּאמֶר: קסומי[קָסֳמִי] נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ". גם שמואל הנביא האשים את שאול המלך ב"חטאת קסם", (שמואל א טו כג): "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר! יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' - וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ"*.

שלמה מתייחס לחטאיו של שאול, קודמו של דוד אביו, ואומר שהמלך לא צריך ללכת לקוסמים ובעלי-אוב לצורך גילוי האמת; המלך ההולך בדרך ה' זוכה לחכמה אלהית מופלאה כמו קסם, המאפשרת לו לברר את האמת במשפט, כמו שעשה שלמה עצמו, (מלכים א ג כח): "וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ, וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט"*. הקסם צריך להיות על שפתי מלך במשפט - המלך צריך להשתמש בחכמתו הקסומה כדי לחשוף את האמת במשפט - וכך לא ימעל פיו - לא יגיע למצב של מעילה ופניה אל בעלי אוב (ע"פ גליה).

4. צדקיהו מלך יהודה

גם צדקיהו מלך יהודה נאשם במעילה, (יחזקאל יז יט): "לָכֵן כֹּה אָמַר ד' ה': חַי אָנִי אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ; וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בִּי" - צדקיהו הפר את שבועתו (למלך בבל), וכך מעל בדברי פיו.

לפי פירוש זה, מסתבר שהמשמעות של קסם פה, היא כמו בערבית = שבועה, כמו ב(יחזקאל כא כח): "וְהָיָה לָהֶם כקסום[כִּקְסָם] שָׁוְא בְּעֵינֵיהֶם שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם, וְהוּא מַזְכִּיר עֲוֹן לְהִתָּפֵשׂ". גם משפט קשור לשבועה - מקום המשפט הוא מקום השבועה, מכאן הקשר בין שבע לשבועה - החודש השביעי הוא החודש של מזל מאזנים = משפט = שבועה (אביתר כהן).

לפי זה יש לפרש: כשהמלך נושא קסם (שבועה) על שפתיו, אסור לו למעול בשבועה, כי ה' ישפוט אותו לחומרה כמו את צדקיהו.

פסוק יא

עריכה


תרגום מצודות: הנה, יש ביד ה' פלס (מטה המאזניים) ומאזניים לשקול בהם משפט תשלומין, ומעשהו בדבר התשלומין הוא כמו כל אבני כיס, הם אבני המשקל הנתונים באמתחת ושק, ויש שם רבי המשקל וקטני המשקל, וכן ישקול המקום תשלומין לכל אחד לפי הגמול.

תרגום ויקיטקסט: פלס ומאזניים העשויים במשפט צדק (מאוזנים היטב) חשובים לה' מאד; ה' עושה (עוסק) גם בפרטים קטנים, ובודק שכל אבני-המשקל שבכיסו של הסוחר הן תקינות ומאוזנות.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז יא.


דקויות

פלס ומאזניים משמשים לשקילה, (ישעיהו מ יב): "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ, וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם". הפלס כנראה שימש לשקילת משקלים גדולים יותר: ה' שקל את ההרים בפלס הגדול, ואת הגבעות במאזניים הקטנים (מלבי"ם). ויש מפרשים שה"פלס - ענין יושר, כמו: "פלס מעגל רגליך". והושאל על מטה המאזנים, כי הוא מיישר את המשקל" (מצודת ציון).

האבנים הן המשקלות ששמים על כפות המאזניים כדי שיהיו מאוזנים, והכיס הוא הנרתיק שבו נמצאות המשקלות, (דברים כה יג): "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן, גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה".

הפסוק קובע שהפלס והמאזניים הם לה', וגם אבני-הכיס הם מעשהו של ה'. מה משמעות קביעה זו? כמה פירושים:

1. הפסוק הוא משל למשפט שה' שופט את האדם. פלס ומאזני משפט הם אמצעים שבהם, כביכול, ה' משתמש כדי לעשות משפט: על כף אחת, ה' שם את מעשהו של האדם, אם טוב ואם רע; ועל הכף השניה הוא שם את מעשהו של ה' - השכר או העונש שה' נותן לאותו אדם. ה' מביא בחשבון את כל מעשיו של האדם - הגדולים (שאותם שוקלים בפלס), וגם הקטנים (שאותם שוקלים במאזניים). כל אבני כיס הם כל הגדלים השונים של אבנים שנמצאות בנרתיק האבנים; המעשים של ה', שהוא שם על כף המאזניים כדי לֹאזן את מעשי האדם, משתמשים בכל האבנים הנמצאות בכיס - בכל הגדלים השונים, מהאבן הגדולה ביותר ועד הקטנה ביותר; כלומר:

  • ה' גומל לֹאדם על כל מעשיו, מהגדולים ועד הקטנים, "כאשר יש באבני כיס משקלות גדולות וקטנות, הכל לפי פעלו של אדם" (רש"י), "שה' אינו מניח מענוש על הקלות ועל הדקות במעשים או במחשבות ושיח שפתיים" (ר' יונה), "רומז אל דקדוק נמרץ, אפילו כגרגיר וחצי גרגיר, כמו שבני אדם שוקלים את הזהב" (רמ"ד ואלי).
  • ה' משתמש בכל האמצעים שלרשותו כדי לגמול לֹאדם על מעשיו.

והמסר לגבינו:

  • יש לתת שכר או עונש הולמים לפי חומרת המעשה, מהמעשה הקל ביותר ועד החמור ביותר;
  • כשנותנים שכר או עונש - בין בחינוך ילדים ותלמידים ובין במלחמה באויבים - יש להיות יצירתיים ולהשתמש במגוון האפשרויות העומדות לרשותנו.

2. הפסוק מתייחס למאזניים ואבנים כפשוטן, כמו ב(ויקרא יט לו): "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם; אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". וכוונת הפסוק היא: פלס ומאזני משפט (מאזני צדק) חשובים מאד בעיני ה'. כמו כן חשובות בעיניו כל האבנים שבכיס, שכולן צריכות להיות מאוזנות ומדוייקות. גם לאבנים הקטנות יש חשיבות גדולה לה'. "אבני המשקל נתונות בכיסו של אדם, ויושרו נמדד במידת דיוקו בערך המשקלות... רמאות קטנה, שאין בני אדם מרגישים בה, היא עוול ותועבה" (יואל אליצור, "מקום בפרשה" לפרשת כי תצא, עמ' 397), "העיר בזה גם-כן אל דבר המשקלים והמאזניים, כי ידיעת היותם בצדק הוא לה', ולזה ראוי שיירא האדם מזה" (רלב"ג ביאור שני).

3. הפסוק הוא משל לשיקול-דעת - שקילת דעות ורעיונות, שכדי להצליח בהם צריך סיוע מה': "המשקל בדברים העיוניים, ומאזני צדק ומשפט לשקול בהם הישר והבטל, הוא לה', כי יצטרך עזר אלהי זה בצדק וביושר לרוב הטעויות שאפשר שיפלו בו. ולזה גם-כן יהיה מעשה השם יתברך כל המשקלים שבכיס אשר ישקלו בהם דבר מהדברים העיוניים, כי להם סדרים יתיישרו בהם להסיר הדרכים המטעים מהם, ואלו הסדרים מתחלפים בהתחלף סוגי העיון" (רלב"ג ביאור ראשון).

הקבלות

חכמי המדרש הביאו כמה דוגמאות לכך שה' שופט את האדם במדוייק לפי מעשיו: משה, שמואל, יהודה, בני ישראל והמצרים (שמות רבה טז ד), ויוסף (בראשית רבה פד ז).

וכן באופן כללי יותר: "פלס - זה המקרא, ומאזני משפט - אלו הדינין, לה' - אלו ההלכות, מעשהו כל אבני כיס - זה התלמוד, וכל עושיהן עתידין ליטול שכרן לעתיד לבוא""."

"אמר רבי יוסי הגלילי: משל" "למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס גדול, ובנה בתוכו מגדל גבוה ומקירו שהיה גנתו בתוכו, והשכיר פועלין והפקידן שיהיו עוסקים במלאכתן. עמד" "המלך ועלה בראש המגדל, והיה רואה אותם והן לא היו רואים אותו. לפנות יום בא" "המלך ועמד עליהם בדין, אמר: המעדרים יבואו ויטלו שכרן, המנכשין יבואו ויטלו שכרן, מלקטי צרורות יבואו ויטלו שכרן, ונשתיירו בהן פועלים שלא עסקו במלאכתן. אמר המלך: אלו מה הן עושין? אמרו לו: הן מפנין בתים מלֹאים לתוך בתי ריקנין. אמר""המלך: וכי מה הנאה יש לי מהם? אמר""המלך: אלו שעוסקים במלאכתי יטלו שכרן, ואלו שלא עסקו במלאכתי יצאו להריגה, שמרדו בדברי" (מדרש משלי (בובר)).

פסוק יב

עריכה


תרגום מצודות: דבר תעוב הוא למלכים לעשות רשע, כי בעבור מעשה הצדק יכון כסאו, ולזה יתעב הרשע להעמיד הכסא על כנו.

תרגום ויקיטקסט: כדאי למלכים לתעב ולהתרחק מאד מעשיית רשע, כי רק כאשר יעשו צדק יהיה הכיסא (השלטון) שלהם נכון ויציב לדור ודור.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז יב.


דקויות

1. על-פי הדקדוק, הפסוק מתאר את המצב המצוי - המלכים שונאים לעשות רשע: "רק ע"י הצדקה, שהם המעשים הטובים, יכון כסא, שיהיה לו קיום; אם כן, עשות רשע, שהוא הפך הצדקה, היא תועבת מלכים, כי זה יהרס מכון כסאם ומלכותם" (מלבי"ם, וכן מצודות). ברור שאין הכוונה לכל המלכים, שהרי אנחנו יודעים שיש מלכים שעושים רשע, אלא רק לרובם.

א. ייתכן שהפסוק שימש כטענה בויכוח רב-השנים בישראל, בין תומכי המלוכה למתנגדיה:

מתנגדי המלוכה טענו, שבמשטר מלוכני, אין לשליט שום מוטיבציה לנהוג בצדק עם הציבור, כי הוא מקבל את השלטון בירושה מאביו בין אם הוא צדיק ובין אם לא (זאת בניגוד למשטר האנארכי-דמוקרטי שהיה בימי השופטים, שבו כל שופט היה נבחר לפי מעשיו ובלי קשר למוצאו).

תומכי המלוכה טענו, שדווקא במשטר מלוכני יש למלך מוטיבציה לנהוג בצדק, כי הוא רוצה שהכיסא שלו ייכון ויהיה יציב לאורך זמן - לא רק בדור הנוכחי אלא גם לדורות הבאים (זאת בניגוד למשטר אנארכי-דמוקרטי, שבו לכל שופט ישנה מוטיבציה לחשוב רק על הדור הנוכחי, שהרי בדור הבא בכל מקרה ייבחר שופט ממשפחה אחרת).

ב. וייתכן שהפסוק הוא עצה לאזרח או לפקיד בארמון המלך, לנהוג בצדק וביושר כאשר הוא בא לפני המלך, ולא לנסות להתקדם בדרכי-רשע.

ג. וכמשל, זו עצה לכל אדם העומד לפני ה' - "ואם מלכי האדמה יתעבו עשות רשע - אף כי מלך הצדקה ואדון האמת" (ר' יונה).

2. אולם יש שפירשו, שהפסוק מתאר את המצב הרצוי -

א. המצב הרצוי למנהיגים הדנים את הציבור - "דבר תעוב הוא לדיינין, ואין הגון להם לעשות רשע" (רש"י): אין הגון למלך לעשות רשע, כי הדבר יפגע ביציבות של כסא-מלכותו.

ב. כמשל, המצב הרצוי לשכל האנושי - "למלכים, והם השכלים האנושיים, הוא מתועב מאד ושנוא עשיית הרשע בדעות או במדות, וזה כי: עשיית הרשע במדות יהיה סבה שלא יכון כסא המלך, אבל יסורו הכחות הנפשיות מלשרתו, וימנע מפני זה ממנו השלימות אשר הוא כחיי עליו; ועשיית הרשע בדעות, שתהיה סבתו לקיחת המחשבות והצורות הדמיוניות לא על נכון, הוא סבה שלא יגיע מהם השירות הראוי, כי בצדק וביושר יכון הכסא והאדנות שיש לו עליהם, אך בזולת זה אין לו תועלת" (רלב"ג).

הקבלות

דוד ושלמה בנו פעלו בהתאם לפסוק זה:

  • (שמואל ב ח טו): "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ";
  • (מלכים א י ט): "יְהִי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל, בְּאַהֲבַת ה' אֶת יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה".

ואכן ה' הבטיח לדוד שכיסאו יכון לעולם:

  • (שמואל ב ז טז): "וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ, כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם".
פסוק יג

עריכה


תרגום מצודות: רצון מלכים שפתי צדק (אמרי צדק), ודובר ישרים יהיה אהוב אל המלכים.

תרגום ויקיטקסט: - כדאי למלכים לרצות ולהשתדל ששפתיהם ידברו בצדק, ולאהוב אנשים המדברים ביושר.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז יג.


דקויות

הפסוק ממשיך את קודמו; רצון הוא ניגוד של תועבה בפסוקים רבים. גם כאן אפשר לפרש את הפסוק כמתאר מצב מצוי או רצוי:

1. מצב מצוי: "רצון מלכים הוא שפתי צדק במה שיעידו בעדות בספורי הקודמים, כמו שיצטרך זה בחכמות, אשר לא תשלם העמידה על מה שיצטרך לעמוד עליו מן החוש בהם כי אם בזמן ארוך נפלא יעבר החיים האנושיים, כמו הענין בחכמת הכוכבים ובהרבה מהדברים הטבעיים; ומי שהוא דובר ישרים - יאהב, כי היושר בדברים יישירוהו למצוא האמת במה שיחקר בו" (רלב"ג).

2. מצב רצוי: "כשם שהזכיר בתחילה מה צריך להיות תועבת מלכים, כך הזכיר בסמוך מה צריך להיות הרצון שלהם... שכל דבריהם וכל גזרותיהם יהיו בצדק ובמשפט, שבכך תהיה עליהם השראת השכינה, שהיא סוד ה'צדק'. וגם צריך המלך לאהוב מי שדובר ישרים, שהם יתנו לו עצות נכונות ויתנהג כראוי בכל ענייני מלכותו" (רמ"ד ואלי).

פסוק יד

עריכה


תרגום מצודות: חמת מלך היא כאילו ישולח באדם מלאכי מוות; ואיש חכם יכפרנה (יעביר את החמה) במתק אמרי פיו.

תרגום ויקיטקסט: חמת-זעם של מלך מסוכנת לציבור כמו מלאכים (שליחים) הזורעים מוות והרס בממלכה; ולכן איש חכם יכפר וירגיע את כעסו של המלך וימנע את ההרס. ולעומת זאת -

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז יד.


דקויות

יש להבין פסוק זה יחד עם הפסוק הבא, המתאר את המצב ההפוך -

הקבלות

1. שתי נשים חכמות הצליחו להרגיע כעס מלכותי בימי דוד:

- אישה חכמה מהדרום הצליחה לשכנע את דוד שלא יהרוג את אבשלום, (שמואל ב יד ב): "וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ...";

- אישה חכמה מהצפון הצליחה לשכנע את יואב, שר צבא דוד, שלא יהרוס את העיר שהסתירה את שבע-בן-בכרי המורד, (שמואל ב כ טז): "וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר 'שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ'...";

- ואפשר להוסיף לשתיהן את אביגיל, (שמואל א כה ג): "וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר", שהצליחה לשכנע את דוד לא להרוג את נבל הכרמלי.

שלמה הצעיר שמע את הסיפורים הללו והסיק מהם שתי מסקנות:

א. חמת מלך מלאכי מוות: כעס של מלך הוא מסוכן ועלול להביא מוות על תושבי הממלכה;

ב. איש חכם יכפרנה: איש חכם (או אישה חכמה) יודע למצוא פתרונות שמרגיעים את הכעס ומונעים את המוות.

המלך הוא רק בן אדם - הוא עלול להתעצבן ולעשות שטויות. לכן חשוב שיהיו בממלכה גם אנשים חכמים שיודעים להרגיע ולמצוא פתרונות.

2. גם משלו של קהלת רומז לעניין זה, (קהלת ט יד): "עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים; וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם, וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ, וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא"*.

3. כשרונם של חכמים להרגיע מריבות נזכר גם ב(משלי כט ח): "אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה, וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף"*.

4. אזהרות נוספות על הסכנות שבקירבה למושל, ראו בהקבלות על (משלי כ ב): "נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶךְ, מִתְעַבְּרוֹ חוֹטֵא נַפְשׁוֹ"*.

פסוק טו

עריכה


תרגום מצודות: כשהמלך מאיר פניו למי, ומראה פנים צהובות ושוחקות, הוא לו לחיים, כי הרבה טובה ביד המלך; ורצון המלך הוא כעב המביא מלקוש, הוא המטר המאוחר היורד על הקשין ועל המלילות.

תרגום ויקיטקסט: - אור פנים (מצב-רוח טוב) של מלך מביא חיים לממלכה, ורצון (מצב-רוח מפוייס) מביא שפע וברכה לציבור כמו עב (ענן) המלא במלקוש (גשם).

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז טו.


דקויות

פסוק זה, יחד עם הפסוק הקודם, מתאר את ההשלכות של מצב רוחו של המלך, לטוב או לרע.

חמת מלך מציינת זעם ומצב-רוח רע; אור פני מלך מציין שביעות-רצון ומצב רוח טוב, כמו ב(שמואל א יד כט): "וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן... רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה".

מהי המשמעות המעשית של הפסוקים?

1. לאזרח - אזהרה שלא להתקרב יותר מדי אל המלך כדי שלא להיפגע מחמתו.

2. לפקיד בחצר המלך - אזהרה שלא להרגיז את המלך אלא לנסות למצוא חן בעיניו. בפסוקים הקודמים נאמר, (משלי טז יב): "תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע, כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא;רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי צֶדֶק, וְדֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב"*, ומכאן הנחיה לפקיד, שלא ינסה להתקדם בדרכי רשע כי הדבר שנוא על המלך ועלול לעורר את חמתו, אלא יתנהג בצדק וביושר וכך יזכה לאור פני המלך.

3. למלך עצמו - אזהרה שלא לכעוס ולהעניש בחמת-זעם כי הדבר עלול להרוס את ממלכתו, אלא להאיר פנים לאזרחים ולהתייחס אליהם בפייסנות וכך להגביר את השפע בממלכה. ואכן, גם בימינו ניתן לראות בבירור, שהמדינות המתייחסות בקשיחות ובעריצות לאזרחים הן מדינות עניות ונחשלות, בעוד שהמדינות המתייחסות בהגינות ובסלחנות לאזרחים הן מדינות מפותחות ומצליחות.

4. לכל אדם יש בחינת מלך המתבטאת בשלטון והשפעה על אנשים אחרים, ולכן עליו להיזהר שלא לכעוס כי הדבר יכול להמית את נפשם, אלא לקבל כל אדם בשמחה ובמאור פנים: "להיות האדם דומה לקונו בסוד מידת הכתר... פניו תהיינה מאירות תמיד ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות, שכן בכתר עליון נאמר: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, ואין שום אודם ודין נכנס שם כלל, כך אור פניו לא ישונה וכל המסתכל בהם לא ימצא אלא שמחה וסבר פנים ושום סיבה לא תטרידהו מזה כלל:" (תומר דבורה ב).

וכן, לכל אדם יש בחינת "מלך" ביחס לעצמו - "מוח שליט על הלב". וכאשר המלך מתמלא חמה - נשלחים רעלים מלאכי מוות אל הגוף, ולכן איש חכם יכפר ויסלח כדי שלא יגיע לידי כעס הרסני; אך כשהמלך (המוח) מאיר פניו, הדבר מביא חיים ובריאות לגוף, וכאשר הוא מתרצה וסולח - הדבר משפיע על הגוף כמו ענן מלא במלקוש (ע"פ גליה).5. בתנ"ך, אור פנים נזכר כמעט תמיד ביחס לה' (ראו "הקבלות"). לפי זה, מסתבר שגם כאן המלך כאן הוא גם משל לה', מלך העולם:

"חמת מלך מלאכי מוות - תלמוד מזה להתיירא מחמת ה' יתברך, כי גם את מלכי האדמה אתה ירא. ואיש חכם יכפרנה - תלמוד מזה מעלת החכמה והצורך והתועלת בה. ואם מלכי האדמה יאהבון החכמה ויתרצו אל החכם - אף כי אדון החכמה הנותן חכמה... באור פני מלך חיים -... כל אלה ללמוד גודל מעלת דרישת רצון ה' יתברך ולהכניס הדבר בלב בשר ודם, מאשר תראה, כי גם רצון מלכי האדמה עניין נכבד, ותטרח ותשתדל לקנותו" (ר' יונה; ראו גם רש"י, מלבי"ם);

"כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: חמת מלך (היינו צער שבאה לו חימה מאת המקום) מלאכי מות (היינו חולה שנוטה למות) ואיש חכם יכפרנה" (רבי פינחס בר חמא, בבלי בבא בתרא קטז א).

מכאן למדו גם, שראוי לאדם לשבת בבית הכנסת או בבית המדרש, גם אם איננו מתפלל או לומד, כי שם הוא נמצא באור פני ה'. כמו אור השמש, שממנו כל חיי היצורים בעולם, וכמו עב מלקוש, ענן כבד שבהכרח יוריד גשם, כך רצון ה', כאשר הוא רוצה להשפיע כל טוב על האדם, בוודאי ייתן (הרב מוצפי).

החמה היא האור (ע"פ גליה) -

חמת מלך היא מצב שבו נראה לאדם שה' כועס עליו ושולח לו מלאכי מוות; אבל איש חכם מבין שהחמה הזאת היא שפע מכוסה (יכפרנה - מלשון כיסוי). במקום חֵמָה, הוא רואה חַמָּה - שמש מחממת ומאירה, הנותנת חיים לעולם: באור פני מלך חיים. הכל תלוי בגישה! האדם הקטן, שאמור לקבל את השפע, חסר את הידע, היכולת או האמצעים להכיל את משפט המלך, ולכן הוא עלול לתפוס את רצון ה' להשפיע עליו כחימה, כרוגז וכעס עליו, אך ורק בגלל שלא השכיל לראות ולהבין מהו רצון ה' האמיתי, ובמקום לקבל זאת באהבה, הוא בוחר לחשוב שה' חלילה כועס עליו.

אור ה' הוא אותו אור שאינו משתנה לעולם, השאלה כיצד האדם בוחר לראות אותו: כחמה המאירה בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ - חיובית מחממת ומחיה, או בחֲמַת מֶלֶךְ - בצורה של דין ומשפט. איש - לשון ישות, ממשות וחשיבות. האדם שזכה למעלת איש, וחכמת ה' מאירה בו, יש בכוחו לכפר, לכסות על החטא והעוון, ובצדקת חכמתו אף "להגשים" את הממשות של אור ה' בנשמתו, להאיר את אור ה' מצד הרחמים ולדחות את מידת הדין, וכך חמת ה' מתהפכת ומתקבלת, בבחינת: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ. אותו אדם רואה את ה פנימיות של הרצון האלוקי ומקבל זאת באהבה. יש ביכולתו להכיל את אותו אור, עד שהשפע הזה נגלה אליו כמקור חַיִּים, ידיעת הרצון האלוקי מחיה אותו בדיוק כשם שהחמה מאירה ונותנת חום.

כך גם במצב ההפוך, כאשר נראה לאדם שהכל חשוך ולה' לא אכפת ממנו; איש חכם מבין שגם החשכה הזאת היא לטובה, כמו עָב - ענן כבד המסתיר את השמש - אך בתוכו נמצא שפע רב של גשם העומד להתגשם ולרדת לעולם ברגע האחרון - מלקוש.

ורצונו כְּעָב - הינו ענן המכסה את פני השמים ונותן גשם, כך גם בסיס הבניין נקרא גם כן עובים - מעבה הקורה וכדומה. והמלקוש - הגשם האחרון בעונה. יש חשיבות לעיתוי בדרך השפעת השפע - ה' יכול להשפיע בכיסוי כמו ענן, או להגשים את השפע ואז השפע נהיה גלוי לעין, או כמלקוש - אדם חוזר בתשובה ברגע האחרון, רגע לפני הקיץ או הקץ, ומתחנן לטיפת המים האחרונה המרווה את צמאונו לשוב לה'.

הקבלות

1. בתנ"ך, אור פנים נזכר כמעט תמיד ביחס לה', (תהלים ד ז): "רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב, נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ ה'", (תהלים מד ד): "כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם", (תהלים סז ב): "אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה", (תהלים פ ד): "אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה", (תהלים פט טז): "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן", (תהלים צ ח): "שת[שַׁתָּה] עונתינו לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ", (דניאל ט יז): "וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי" (יוצא-דופן אחד הוא (איוב כט כד): "אֶשְׂחַק אֲלֵהֶם לֹא יַאֲמִינוּ, וְאוֹר פָּנַי לֹא יַפִּילוּן"). לפי זה, מסתבר שגם הפסוק שלנו הוא משל לאור פני ה', מלך מלכי המלכים.

2. החֵמָה של המלך יכולה להיות גם חַמָּה המחממת ומאירה. אותה שמש יכולה גם להמית וגם להחיות. כך גם ב(מלאכי ג יט): "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא, בֹּעֵר כַּתַּנּוּר, וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא... וְזָרְחָה לָכֶם, יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ..."*: השמש שורפת את הרשעים ומרפאת את יראי ה'.

3. המלך יכול להיות מלקוש מחיה, אבל גם גשם סוחף וממית, (משלי כח ג): "גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים - מָטָר סֹחֵף וְאֵין לָחֶם"*.

פסוק טז

עריכה


תרגום מצודות: קנה חכמה - מה מאוד הוא טוב יותר מחרוץ (מין זהב טוב); וקנין הבינה - נבחר מכסף.

תרגום ויקיטקסט: טוב יותר לקנות חכמה מלקנות חרוץ (זהב); וכדאי לבחור לקנות בינה יותר מכסף.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז טז.


דקויות

מדי פעם מתפרסמת בעיתון כתבה שמנסה לעזור לאנשים לברר "במה הכי כדאי להשקיע?". פעם זה הדולר ופעם זה היורו; פעם זה נדל"ן ופעם זה נפט. ספר משלי מציע להשקיע בחכמה ובינה.

כסף וחרוץ (סוג של זהב) הם שתי מתכות יקרות - שניים מבין אפיקי ההשקעה שהיו מקובלים בעבר (ומקובלים במידה מסויימת גם היום). היינו מצפים ששלמה המלך ייתן לנו המלצה - באיזה מבין שני האפיקים לבחור; האם ערך הכסף יעלה, או דווקא ערך הזהב? אבל הוא נתן תשובה אחרת - לא זה ולא זה - עדיף לקנות חכמה ובינה, מאשר לקנות זהב וכסף. האפיקים הטובים ביותר להשקעה הם האופקים הרחבים; הם נותנים את התשואה הגבוהה ביותר לאורך זמן.

כך היה בזמן שלמה המלך; ומה המצב בימינו?על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2004, השכר הממוצע במשק (ברוטו) היה כ- 7000 ש"ח, והשכר הממוצע לתפקיד אקדמאי לא ניהולי היה כ- 11000 ש"ח - הבדל של יותר מ-50%. כלומר, גם בימינו, חכמה ותבונה היא השקעה טובה.


כמובן, יש להבחין בין "חכמה" לבין השכלה פורמלית: יש אנשים מאד חכמים שמימיהם לא למדו באקדמיה רשמית (אלא רק ב"אוניברסיטה של החיים"), ויש גם הרבה אנשים שלמדו באקדמיה ולא נעשו חכמים; לכן אפשר למצוא אנשים עשירים שלא למדו לימודים פורמליים, ואנשים שלמדו ונשארו עניים. ובכל זאת, הסטטיסטיקה מראה שלהשקעה בחכמה ישנו ערך כלכלי משמעותי.

הקבלות

הפסוק נותן המלצה להשקעה, שניתן להפיק ממנה תשואה כספית כמותית. פסוקים אחרים מדברים עם יתרונות איכותיים של החכמה והתבונה על-פני כסף וזהב, כך שהחכמה טובה יותר מכל השקעה, בלי קשר לתשואה שמפיקים ממנה:

(משלי ג יג): "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה. כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ" (שם ההקבלה בין חכמה ובינה לבין כסף וזהב היא הפוכה מבפסוק שלנו; פירוט).


(משלי ח י): "קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף, וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר. כִּי טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים, וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ"*.

(משלי ח יט): "טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז, וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר"(משלי ט יב): "אִם חָכַמְתָּ - חָכַמְתָּ לָּךְ, וְלַצְתָּ - לְבַדְּךָ תִשָּׂא"*

(תהלים קיט עב): "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ, מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף"

יתרונות נוספים של החכמה נזכרו בדברי חז"ל:

"מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו" (רבי נהוראי, תלמוד בבלי קידושין פב).

פסוק יז

עריכה


תרגום מצודות: מסילת (דרך) הישרים הוא לסור מרע, כי יתבוננו בדרכם שלא יבואו לידי נדנוד עוון; והרוצה לשמור נפשו, ישמור דרכו לבלי לכת כפי ההזדמן.

תרגום ויקיטקסט: סלילה של מסלולים מישוריים וללא מכשולים עוזרת לאדם לסור מרע; ולכן, הרוצה לשמור את נפשו ממעשים רעים, נוצר ומשגיח על דרכו שלא יהיו בה פיתויים.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז יז.


דקויות

הפסוק מסביר את חשיבותה של מסגרת חיצונית המונעת פיתויים, לדוגמה: חיבור אינטרנט מסונן, או חוק צינון לפוליטיקאים העוברים למגזר הפרטי.

מסילה = סלילה, פינוי הדרך ממכשולים, כמו ב(ישעיהו נז יד): "וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי", (ישעיהו סב י): "עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים".

מסילת ישרים = סלילה שמיישרת את הדרך ומחליקה אותה ממהמורות ובורות; מסילת ישרים סור מרע = כשסוללים ומיישרים את דרך החיים, מסירים ממנה מכשולים ופיתויים, קל יותר לסור ולהתרחק ממעשים רעים, ולכן -

שומר נפשו - הרוצה להציל את נפשו ממעשים רעים - נוצר דרכו - שומר על הדרך שהוא הולך בה, שתהיה נקיה ממכשולים (ע"פ הגר"א).

דרך טובה יכולה להשפיע לטובה על ההולך בה, ודרך רעה עלולה להשפיע לרעה; ולכן, אין להסתפק בחינוך מעמיק, אלא יש לדאוג שגם הדרך, המסגרת, תהיה סלולה ונקיה מפיתויים, כדברי הפתגם העתיק, "הדרך חכמה יותר מההולך בה".

פסוק יח

עריכה


תרגום מצודות: טרם יבוא שבר על הרשע, בא לו מתחלה גאון וממשל רב, כי בזה יכפל הצער; וטרם כישלון בא לו גובה רוח על רוב הטובה הבאה לו.

תרגום ויקיטקסט: לפני כל שבר (אסון) שקורה לאדם, ודאי התנהג בגאוה שגרמה לו לטעות וליפול; ולפני כל כישלון, בהכרח הרגיש גובה רוח (מחשבה יהירה).

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז יח.


דקויות

כשבא אסון על האדם, עליו לעשות חשבון נפש כדי להבין במה חטא, והנושא הראשון שצריך לחפש כשעושים חשבון נפש הוא הגאוה.

בדרך-כלל, פסוקים שמתארים שכר ועונש מתבוננים לכיוון העתיד, כלומר "אם תעשה כך - יקרה לך כך"; הפסוק שלנו יוצא מן הכלל, כי הוא מתבונן לכיוון העבר - לפני שבר גאון, כלומר "אם קרה לך שבר - סימן שלפני כן הרגשת גאוה"; ולפני כשלון גבה רוח, כלומר "אם נכשלת - סימן שלפני כן רוחך גבהה והתגאתה".

הפסוק אינו אומר, שכל מי שמתגאה - בהכרח נשבר ונכשל; הוא אומר את הכיוון ההפוך - כל מי שנשבר ונכשל, בהכרח התגאה לפני-כן. מכאן, שכל חשבון-נפש אמיתי חייב לגלות את נקודת הגאווה שקדמה למשבר.


אם אדם עשה חשבון-נפש, והמסקנה היחידה שהגיע אליה היא "האסון הוכיח שצדקתי, תמיד ידעתי שאני צודק, עכשיו אני עוד יותר משוכנע בכך" - כנראה הוא לא השקיע מספיק בחשבון-נפש; הוא נשאר גאוותן.

הקבלות

1. השבר הוא עונש מה' על הגאוה, שהרי, (משלי טז ה): "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב, יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה"*.

2. השבר הוא גם תוצאה טבעית של הגאוה - במיוחד כאשר מדובר בגאוה שגורמת לאדם לזלזל בכוחם של היריבים:

  • כוח פיסי - "הצבא שלנו הוא החזק ביותר באיזור" (מניין לך שהם לא שיפרו את הצבא שלהם בשנים האחרונות יותר מאיתנו?)
  • כוח מוסרי - "אנחנו צודקים ולכן ננצח" (האם ברור לך לגמרי שאין שום טיפת צדק בצד שלהם?)
  • כוח רוחני - "התפילות שלנו יבקיעו רקיעים ויבטלו את הגזירה" (ומה עם התפילות שלהם?)

על גאוה מסוג זה, הגורמת לשטחיות ורשלנות בהכנות למאבק, נאמר ב(משלי יט ג): "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ, וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ"*.

3. שני פסוקים, הכוללים ביטויים דומים, מתייחסים לנושא מכיוונים אחרים:

(משלי יח יב): "לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ, וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה" מתאר את הנהגת ה' בעולם - לפני שה' מביא שבר על אדם רשע, הוא מגביה את ליבו, כדי שהנפילה תהיה כואבת יותר*.

(משלי יז יט): "אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה, מַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ מְבַקֶּשׁ שָׁבֶר" מתאר גאוה של ציבור שלם - ציבור המתבדל משאר העם ויוצר "תנאי כניסה" גבוהים במיוחד, ובסופו של דבר נופל ונשבר*.

4. בתנ"ך מתוארים כמה אנשים שנשברו לאחר שהתגאו:


  • אדם וחוה - רצו להיות כאלהים, חטאו וגורשו מגן עדן (בראשית ג);
  • הנחש - התגאה בכך שהיה "עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה", ונענש ב(בראשית ג יד): "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה"*.
  • בוני מגדל בבל - רצו להגיע השמימה, מרדו בה' וגורשו לכל העולם (בראשית יא);
  • בני ישראל בימי יהושע - חשבו שיוכלו לכבוש את העי בקלות ונכשלו, ראו: מי שמאמין בניסים - לא לוקח סיכון.
  • אבשלום בן דוד - התגאה בשערו הארוך והיפה, (שמואל ב יד כו): "וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ... וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאֶתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ", ונתלה בשערו בעץ האלה, (שמואל ב יח ט): "וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד, וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד, וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה, וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה, וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ, וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר"
  • המן האגגי התגאה בכבודו ועושרו, (אסתר ה יא): "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ", וביום המחרת נאלץ להרכיב את מרדכי על הסוס, ולאחר מכן נתלה על העץ. ויש אומרים, שזו היתה מטרתה של אסתר כאשר זימנה אותו למשתה - היא רצתה לגרום לו להתגאות, כדי שהנפילה תהיה כואבת יותר (רבה, בבלי מגילה טו:).

יש מפרשים כך גם את פרשת בלק (במדבר כב-כה): בלק הזמין את בלעם לקלל את ישראל, ולכאורה בלעם רק בירך את עם ישראל שיהיו מושלמים בכל התחומים; אך למעשה, בברכה שלו היתה גנוזה קללה נסתרת, כי עצם הברכה גרמה לבני ישראל להתגאות ולהיכשל, כפי שמסופר בסוף הפרשה: "העם הגדול, העם המבורך, שאלוהים לצידו באופן מוחלט, זונח אמונה ומסורת וסוטה... ופונה אל בעל פעור שנחש וקסם הם לחם חוקו!... בלעם מצייר את דמות של עם ישראל כעם ממש עליון, כמעט ללא פגם... אז איך בסיום המסר המושלם הזה העם מידרדר? בדיוק בשל כך!!! סיפור ברכות בלעם משקף, לטעמי, מצב פסיכולוגי של המונים. כאשר המון מתחיל להאמין שהוא החזק, הגדול והמוצלח ביותר בעולם, דווקא אז מתחילות הצרות. לא רחוק היום, ובו החברה שלנו הייתה באיפוריה מלאה, לאחר שישה ימים! איפוריה שסימאה את עיני העם ומנהיגיו והידרדרנו ליום כיפור ההוא הנורא. בני-אדם, חברה אינם מושלמים. גיבור הסיפור שלנו, בלעם, הבין וידע זאת. הוא לא היה צריך לקלל את העם הזה. הוא נקט בדרך מחוכמת הרבה יותר: הוא תיאר את העם בצבעים האידיאליים ביותר, המושלמים ביותר. נפילת העם בעקבות זאת היא תולדה נובעת, כמעט בהכרח, כי העיניים סומות והאוזניים אטומות." (מוטי לקסמן, האמנם בלעם ברך?, פרשת בלק ה'תשס"ח).

5. מהפסוק שלנו ניתן להסיק, שכאשר אדם מפשפש במעשיו, הוא צריך להתייחס במיוחד למעשים שמבטאים גאוה, ומכאן שיש להתייחס רק למעשים שעשה מרצונו החופשי ולא למעשים שנכפו עליו.

לפי רעיון זה ניתן לפרש את הויכוח בין ירמיהו לבין בני ישראל שברחו למצרים אחרי חורבן בית המקדש. ירמיהו קרא לבני ישראל לעשות חשבון נפש ולתקן את חטא עבודת האלילים, שגרם לחורבן הבית (ירמיהו מד1-14); בני ישראל ענו לו שההיפך הוא הנכון, החורבן בא דווקא בגלל שהפסיקו לעבוד אלילים ולהקטיר קטורת למלכת השמים (ירמיהו מד15-19); וירמיהו ענה, שהחורבן בא כי הם לא שמעו בקול ה' (ירמיהו מד20-23). בני ישראל הפסיקו להקטיר למלכת השמים רק משום שהמלך יאשיהו ביטל את הפולחן הזה בכפיה, ולא מרצונם החופשי (ראו חשבון נפש במצרים).

אדם שבא עליו אסון, והוא רואה באסון זה הוכחה לכך שהוא היה צריך לעשות את מה שתמיד רצה ותמיד חלם לעשות - לא יצא ידי חובת חשבון נפש; האסון צריך ללמד את האדם שהרצון שלו היה פגום.

פסוק יט

עריכה


תרגום מצודות: יותר טוב להיות שפל רוח להתחבר עם הענוים, אף אם מעט ירויח עמהם, מלהיות מחלק שלל (הון) רב מאשר ירויח עם הגאים, כי פן ילמד ממעשיהם.

תרגום ויקיטקסט: טוב יותר להיות צנוע ושפל רוח ולהתרועע עם אנשים עניים וענוים, מלהתרועע עם אנשים עשירים וגאים כדי לקבל חלק מהשלל שהם משיגים.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז יט.


דקויות

1. יש אנשים שאומרים: "אני צריך להרוויח הרבה כסף ולהיות עשיר, כדי שאוכל לעזור לעניים", או "אני צריך ללכת לעבוד בחו"ל ולהרוויח הרבה כסף, כדי שאוכל לחזור לארץ ולקדם את הכלכלה הישראלית". מרוב רצון להרוויח הרבה כסף, הם עלולים להתחבר עם אנשים יהירים שמבטיחים להם שיעזרו להם להתעשר, והמידות שלהם נפגעות. על כך נאמר בפסוק שלנו: אֶת = עִם; טוב שפל רוח את ענוים = עדיף להיות שפל-רוח, ולשבת עם אנשים ענווים ועניים, מאשר ללכת ולשבת עם אנשים גאוותנים, בתקוה לזכות בחלק מהשלל שלהם, גם אם המטרה היא לחלק את ה"שלל" הזה לעניים.

2. ניתן לראות בפסוק זה גם הדרכה למעסיק, שאמור לבחור בין עובדים. ההמלצה של ספר משלי אליו היא, שעדיף לו לקבל לעבודה אדם עניו, שאינו מתגאה ביכולותיו, למרות שאין הרבה התלהבות בקליטה שלו לעבודה (שפל רוח), מלבחור אדם שמתגאה ביכולותיו, שנותן הרגשה ש"אם תבחר בי נוכל להתחלק בשלל רב" (על-פי יעל).

3. ניתן לראות בפסוק גם המלצה למי שמחפש עבודה. בדרך-כלל ההמלצה היום היא ללמוד איך לשווק את עצמך, ולומר כמה שיותר דברים חיוביים, ולטייח בעיות. אבל לפעמים, דווקא כאשר אדם אינו מתגאה, אלא מספר על הלבטים וגם קצת על החסרונות שלו, הוא יוצר תדמית של אדם ישר, שאפשר לסמוך עליו, ומסיר את הפחד של המעסיקים מפני מתחזה (על-פי יעל).

פסוק כ

עריכה


תרגום מצודות: המשכיל (מתבונן וצופה) לסוף הדבר - ימצא טוב, כי יצליח; ואם אחר כל ההתבוננות יבטח בה', אשרי לו.

תרגום ויקיטקסט: המשתמש בשכל כדי לתכנן היטב כל דבר שהוא עושה, ימצא טוב והצלחה; אולם רק הבוטח בה' ומייחס לו את הישגיו, ימצא אושר ושמחה בהצלחתו.

/ המסתכל היטב על כל דבר, ימצא בו את הצד הטוב ויבין שהכל לטובה; וגם מי שאינו מסתכל אבל בוטח בה', יאמין שכל מעשי ה' לטובה ויהיה מאושר ושמח בחלקו.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז כ.


דקויות

החצי הראשון של הפסוק מדבר על חשיבות התיכנון בשכל אנושי; החצי השני מדבר על הבטחון בה'. איך מתיישבים שני העקרונות הללו זה עם זה? כמה תשובות:

1. בדרך-כלל יש לתכנן בשכל, אולם בדברים הנוגעים למצוות יש לבטוח בה' מעבר לשכל, "כשהוא מפלס דרכיו, ורואה בה מצוה שיש בה סכנה או חסרון כיס, ובוטח בהקב"ה ועושה הטוב - אשריו" (רש"י).

2. יש לתכנן הכל בשכל, אולם להאמין שההצלחה תלויה ברצון ה' ולא רק בתיכנון המוקדם שלנו, "השם מבטחו עם זה בה', לא במה שהכין מהסבות, אשריו, כי השם יתברך ימציא לו חפציו, ואף אם שגג בהכנת הסבות" (רלב"ג). מי שיתכנן - יצליח, אולם רק הטוב בעיני ה' יהיה מאושר, (קהלת ב כו): "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו - נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה, וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים".

3. האדם יכול לבחור בין שתי דרכים - דרך התיכנון המושכל, שהיא טבעית וקלה יותר לאדם, ודרך הביטחון בה', שהיא קשה יותר אבל מזכה את המתמיד בה באושר רב יותר, "המשכיל על דבר, ומבקש בשכלו איך ובאיזה אופן יעשה, ימצא טוב... אמנם, יש דרך אחר, שאינו משכיל על דבריו כלל, רק בוטח בה' ומאמין שה' יעשה הכל כפי ההשגחה, אז אשריו, כי זה האושר וההצלחה הנפשיית ההשגחיית, שהמאושר הוא גדול מהמצליח, שזה אושר הנפש" (מלבי"ם).

הקבלות

יש רווקים הטוענים, שהם לא מוצאים בת זוג "מספיק טובה". הפסוק ממליץ להם להפעיל את השכל, ולהסתכל על הצדדים הטובים של הנשים שהם פוגשים.

הביטוי משכיל רומז לאשה, (משלי יט יד): "בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת, ומה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת"*;

גם הביטוי ימצא טוב רומז למציאת אשה, (משלי יח כב): "מָצָא אִשָּׁה - מָצָא טוֹב, וַיָּפֶק רָצוֹן מה'"*;

משכיל על דבר ימצא טוב - גבר שמשכיל, מפעיל את השכל, מסתכל בעין טובה על כל בת-זוג פוטנציאלית, ומשתדל למצוא בה את הצדדים הטובים והיפים, גם אלה שאינם גלויים במבט ראשון, יתקיים בו הפסוק "מצא אשה - מצא טוב";

ובוטח בה' אשריו - גם אם יש כמה דברים שלא מסתדרים ביניהם, הגבר המשכיל בוטח בה' שיעזור להם להתגבר על הקשיים, ויתקיים בו הפסוק "ומה' - אשה משכלת".

ניגודו של המשכיל הוא העיקש, (משלי יז כ): "עִקֶּשׁ לֵב לֹא יִמְצָא טוֹב, וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה"*: מי שמתעקש להחזיק ברושם הראשוני שעולה בליבו, ואם במבט ראשון הבחורה לא מצאה חן בעיניו - הוא יפסול אותה ולא ינסה לראות את הצדדים הטובים שלה, לא ימצא טוב, ועלול לחכות לעד.

הרעיון נכון כמובן גם לנשים - להסתכל בעין טובה על כל בן-זוג פוטנציאלי, להשכיל ולמצוא את הטוב בכל אחד, ולבטוח בה' שיעזור להתגבר על הצד הפחות טוב.

פסוק כא

עריכה


תרגום מצודות: למי שלמד חכמה מרבו, סופו יקרא נבון, כי יתחכם להבין דבר מתוך דבר; והממתיק אמרים לזולת, למען יערב לו להיות מקובל על הלב, הנה יועיל גם לעצמו, כי בזה יוסיף ללמוד להבין תוכיות הדבר.

תרגום ויקיטקסט: כדאי לאדם חכם לב לקרוא (להזמין) אדם נבון להיפגש עמו, ולנהל עמו שיחה נעימה ומתוקה שתוסיף לשניהם רעיונות חדשים שיוכלו לקחת עמהם.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז כא.


דקויות

1. יש שפירשו, שהפסוק בא להגדיר את משמעות המושג נבון: "פירש לנו, כי המחדש בשכלו דברי חכמה, ומבין דבר מתוך דבר, ייקרא נבון" (ר' יונה; ראו גם מלבי"ם, דעת מקרא), וללמד שגם הנבון צריך להסביר את מסקנותיו בצורה מתוקה ונעימה: "כשאדם מטעים דבריו לתלמיד וממתיק דבריו בטעמים, יוסיף לקח" (רש"י).

- אולם, לא ברור מה המשמעות המעשית של הגדרה זו? ומדוע החכם בחר להכניס הגדרה דווקא למושג זה, ודווקא באמצע הספר ולא בתחילתו או בסופו?

2. לכן לענ"ד יש לפרש את המילה ייקרא כמשמעותה ברוב ספר משלי - מעניין הזמנה. הפסוק שלנו ממליץ לחכמים להיפגש עם אנשים חכמים אחרים, מזרמים ומתחומים אחרים:

חכם לב (= היודע ללמוד ולהפנים) ונבון (= היודע להסיק מסקנות) הם שני טיפוסים שונים - לכל אחד מהם יש כישרונות מיוחדים; ייקרא = יזמין לפגישה; לחכם לב יִקָּרֵא נבון = כאשר חכם-הלב והנבון ייקראו ויוזמנו לפגישה משותפת -

ומתק שפתיים יוסיף לקח = אז השיחה ביניהם תהיה מתוקה ונעימה, וגם תוסיף לכל אחד מהם רעיונות חדשים שיוכל לקחת עמו.

ואכן כיום ידוע, בקרב מידענים, שאין שום דרך ללמוד בלי לתקשר עם אנשים (אור שפירא).

פסוק כב

עריכה


תרגום מצודות: השכל הוא לבעליו כמעיין הנובע חיים, כי בעבורו בא לו חיים; והיסורים הבאים על האוילים הם בעבור איוולתם.

תרגום ויקיטקסט: השכל הבוחן כל דבר לעומק הוא מקור חיים עבור בעליו; אולם מוסר-ההשכל שמפיקים אנשים אוילים, שלא בדקו את הדברים לעומק, הוא איוולת - שטחי ולא רציני.

/ השכל, החושב איך להצליח בעתיד, הוא מקור חיים לבעליו; אולם מוסר הכליות של האוילים, המתייסרים על טעויות העבר, הוא איוולת חסרת תועלת.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז כב.


דקויות

בעליו

"אמר: שכל בעליו, והיה לו לומר: שכל אדם, כמו", (משלי יט יא): "שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ, וְתִפאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע"*..., "ללמדך, שהשכל אינו מקור חיים, אלא למי ששולט עליו ומביאו לעשות רצון קונו, וזה נקרא בעל ואדון לשכלו, והוא כמו", (משלי כג ב): "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה"*, "ששולט על נפשו כרצונו. אבל האוילים, שהאיוולת שולטת עליהם, היא שגורמת את צרתם..." (רמ"ד ואלי פירוש אחרון).

מוסר

1. מוסר = הפקת לקחים מתוך ייסורים וצרות (ראו "הקבלות");

2. מוסר = הייסורים והצרות עצמם, ולפי זה: מוסר אוילים איוולת = "יסורי אוילים - ע"י אולת באים להם / האולת - יסורין הוא לאוילים" (רש"י, מצודות).

3. מוסר = ביקורת. אמנם, בדרך-כלל יש לקבל ביקורת מכל אדם, אולם כשנמצאים בחברתם של אוילים, יש להיזהר שלא לסמוך על הביקורת שמקבלים מהם, אלא לשפוט כל דבר בשכל:

  • מקור חיים שכל בעליו - השכל של האדם, המאפשר לו לשפוט ולבחון את הביקורת שאומרים לו, הוא מקור חיים עבורו, כי -
  • מוסר אוילים איוולת - הביקורת שמותחים אנשים שטחיים היא שטחית, ואדם שיקבל מהם ביקורת בלי לבדוק אותה קודם בשכלו - בוודאי יעשה טעויות (ע"פ ר' יונה).

הקבלות

בפרק א נזכר הביטוי מוסר השכל, (משלי א ג): "לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל, צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים"*; מסתבר שהביטוי מוסר אוילים הוא ניגודו של הביטוי מוסר השכל.

מוסר = הפקת לקחים מצרות ובעיות:

  • מוסר השכל הוא מוסר שעוזר לאדם להשכיל = לדעת מה לעשות בעתיד כדי להצליח בחיים; לימוד מטעויות על-ידי התבוננות בשורשי הטעויות ובמעשים שגרמו להן;
  • מוסר אוילים הוא מוסר אוילי = שטחי, לימוד מטעויות ע"י התבוננות באירועים השטחיים, במעשים שבמקרה אירעו לפניהן, בלי לחשוב אם באמת יש קשר ביניהם.

לפי הפסוק שלנו:

  • כשאדם פועל בשכל, מפיק לקחים בצורה מעמיקה וחכמה, זהו מקור חיים עבורו - הוא יכול להפיק רעיונות חדשים מכל טעות, כך שכל טעות עוזרת לו לבנות את חייו בצורה טובה יותר;
  • אך המוסר של האוילים = האנשים השטחיים, הוא איוולת - הפקת לקחים שטחית בלבד, שאינה מועילה להם להימנע מטעויות במקרים אחרים.

הרלב"ג הסביר את הרעיון בפירוט: "הנה ההסתכלות וההתבוננות הוא בעליו של מקור חיים והמנהיג אותו, וזה כי ממנו מבוע המיעדת החיים הגופיים והחיים הנצחיים, אם החיים הגופיים מפני ההשתכלות בדברים המדיניים אשר בו יושלל הסרת הרע ממנו מהאנשים ושיגיע לו הטוב והעזר מהם, ואם החיים הנצחיים כי זאת התכונה כלי להפליג החקירה בדברים העיוניים לפי מה שראוי אשר היא סבה למצוא האמת בהם;"

"ואולם האוילים לא יקנו מוסר כי אם מהאולת, והמשל שכאשר קרה לאויל רע מה מפני שלא השגיח בסבות המביאות אותו להשגת מבוקשו, אז יקחו מוסר מפני האולת ההיא להשגיח בפועל ההוא כשיקרה לו שנית בסבה אשר לא השגיח בה קודם זה שהיתה סבה אל שנבצר ממנו אשר יזם לעשות, והנה התועלת שיקח בזה הוא מעט מאד, וזה כי אולתו תסבב שלא יקח בזה מהתועלת רק בכמות הדבר ההוא ובסבה ההיא לבדה, וכבר יהיו שם סבות אחרות יפקד המסובב בהפקדם והוא לא ישגיח בהם אם לא בשיפקחו עיניו במה שיראה בנסיון, וזה רחוק מאד שיגיע בשלימות בזה האופן גם בפועל אחד מיוחד;"

"ואולם עם המשכיל - מקור חיים ומבוע בכל הדברים; וזהו ההבדל הנפלא שיש בזה בין המשכיל והאויל" (רלב"ג).

מכיוון שלשונו של הרלב"ג לא לגמרי ברורה, חשבתי להמחיש את הרעיון בדוגמה מהספר "לא מזיק ברובו" מאת דאגלס אדאמס (תרגום לעברית של גבי פלג יצא לאור בהוצאת "כתר"; פרק 2):

אחת הגיבורות בספר הגיעה למסקנה מעניינת: "אם יש דבר אחד שהחיים לימדו אותי, זה שאסור ללכת להביא את התיק". היא הגיעה למסקנה זו כאשר פגשה יצור מהחלל, שהציע לה לבוא איתו לחללית, והיא הלכה לחדרה כדי להביא את התיק, וכשחזרה היא ראתה אותו טס לחלל בלעדיה, וכך הפסידה את הזדמנות חייה.

לאחר מספר שנים, היא הוזמנה לריאיון עבור משרה שרצתה בה מאד, כשהיתה בדרך לריאיון היא נזכרה ששכחה את התיק בחדר, אך בהתאם למסקנת חייה - לא חזרה לקחת אותו. אולם, עדשות המגע שלה היו באותו תיק, ובלי עדשות המגע היא התקשתה לתפקד בריאיון, ולכן הפסידה את המשרה. המסקנה הסופית שלה היא: "אם יש דבר אחד שהחיים לימדו אותה, הרי זה שיש פעמים שאסור לחזור לקחת את התיק, ויש פעמים שחובה לעשות זאת. החיים עדיין לא לימדו אותה להבחין בין שני סוגי הפעמים"...

ב"מאמר תיאולוגי מדיני" מביא שפינוזה את הפסוק, כראיה לעליונות שכלו של המלך שלמה, ושעולה לדבריו לכפיפותו לצווי התורה , ציטוט - "שלמה עלה על כל בני דורו באור הטבעי ... לכן חשב את עצמו כעומד מעל התורה, הפר את החוקים המתייחסים למלך ... במשלי טז' כב' הוא הורה כי אין לאדם דבר נעלה יותר מן השכל, וחמור יותר מן האיוולת..." (מאמר תיאולוגי מדיני, ח. וירשובסקי - תרגום, עמ' 30 מהדר' מאגנס).


פסוק כג

עריכה


תרגום מצודות: לב חכם ישכיל (ילמד) את פיו להמתיק אמרים, וכאשר יהיו שגורים על שפתיו - יוסיף עוד לימוד להבין תוכיות הדבר. אם כן, באה ההשכלה מן הלב אל הפה וחוזרות לבוא מן הפה אל הלב עד אין תכלית.

תרגום ויקיטקסט: מחשבות ליבו של אדם חכם נותנות שכל, כשרון והצלחה גם לנאומים שהוא נושא בפיהו; ועל כל דיבור שהוא אומר בשפתיו, הוא מוסיף עוד לקח - רעיון מעשי שהשומעים יוכלו לקחת עמם.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז כג.


דקויות

1. לפי רוב המפרשים, הפסוק מלמד על חשיבות התיכנון והמחשבה לפני שמדברים:

לב = מקום המחשבות; חכם = היודע לדבר וללמד; שכל = הצלחה שנובעת ממחשבה; לב חכם ישכיל פיהו = החכם חושב היטב לפני שהוא מדבר, וכך ליבו עוזר לפיהו להצליח במשימתו ולדבר דברים שמשיגים את מטרתם: "לבו מלמד את פיו לדבר צחות" (רש"י).

ועל שפתיו יוסיף לקח = החכם חושב גם תוך כדי הדיבור, ומצליח להוסיף לקחים ורעיונות חדשים באופן ספונטני במהלך ההרצאה (ע"פ ר' יונה).

2. ויש שפירשו להיפך, שהדיבור מסייע למחשבה וללימוד:

לב חכם ישכיל פיהו = לבו של האדם מלא חכמה, והפה - הדיבור - ההוצאה החוצה של הרעיונות שבליבו - היא שמסייעת לו להצליח לסדר את רעיונותיו ולהגיע לרעיונות חדשים.

ועל שפתיו יוסיף לקח = שפתיו של החכם עוזרות לו להוסיף לימוד: עצם הניסוח של רעיונותיו במילים מאפשר לו להבין אותם טוב יותר.

כך דרשו חז"ל: "לב חכם ישכיל פיהו - לבו של חכם מלא חכמה. מי ישכיל עליו ומי מחכים עליו? - פיהו. פומיה מחכים עלוי, פומיה מורה עלוי. ועל שפתיו יוסיף לקח - מתוך שהוא מוציא דברי תורה מלבו, מוסיף על לקחה של תורה" (שיר השירים רבה א א ז).

3. ויש ששילבו את שני הפירושים, ופירשו את החצי הראשון לפי פירוש 1 ואת החצי השני לפי פירוש 2: "אם כן, באה ההשכלה מן הלב אל הפה, וחוזרת לבוא מן הפה אל הלב, עד אין תכלית" (מצודות).

או להיפך: "הפסוק במשלי כולל שתי בחינות המשלימות זו את זו: "לב חכם ישכיל פיהו" - הוצאת דברי החכמה מן הפנים אל החוץ מוסיפה ומשכילה את דברי החכמה, ולשם כך יש צורך ברוח הקודש. "ועל שפתיו יוסיף לקח" - הכנסת חכמת העולם מן החוץ אל הפנים, מן העולם אל לבו ואל תורתו של שלמה, הוסיפה לתורה שבקרבו, ואף חיבור זה נעשה על ידי רוח הקודש ששרתה על שלמה. שני החלקים במדרש, המסיימים ברוח הקודש ששרתה על שלמה, עוסקים בשני תהליכים של חיבור התורה אל החיים, ושניהם נעשים על ידי רוח הקודש, המכוונת את האדם אל הדרך הנכונה של חיבור התורה והחיים." (פירוש על מדרש זה באתר ישיבת מעלות)

הקבלות

החכם נחשב למומחה בענייני דיבור גם בפסוקים אחרים - ראו "חכמה ובינה בגוף האדם".

בתחילת הפרק ישנו פסוק שנראה לכאורה מנוגד, (משלי טז א): "לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב, ומה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן" - ה' הוא שנותן לאדם את הכוח לדבר, ולא חכמתו של האדם עצמו; ראו שם*.

פסוק כד

עריכה


תרגום מצודות: הממתיק אמרים בנעימות רב, המה ערבים לשומעיהם כצוף דבש (חלות הדבש), והמה מועילים לנפש ולעצם (לגוף), כי בזה ימשוך לבות בני אדם אחר דעתו, הן בדבר המוסר הן בדבר הנצרך.

תרגום ויקיטקסט: אמירות נעימות, ידידותיות וחכמות, הן כמו צוף דבש - הן גם מתוקות לנפש וגם מרפאות את העצם (הגוף והמשפחה).

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז כד.


דקויות

הפסוק מייעץ לרפא את הגוף ואת הנפש באמצעות דיבורים - אמרי נועם. למושג נועם ישנן משמעויות שונות, שאפשר לסדרן כנגד ארבעת העולמות:

1. נועם קשור לידידות, אהבה וברית (כנגד עולם המעשה):


  • (שמואל ב א כג): "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ, מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ... צַר לִּי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים"
  • (זכריה יא י): "וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי אֶת נֹעַם וָאֶגְדַּע אֹתוֹ, לְהָפֵיר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת כָּל הָעַמִּים"
  • (תהלים קלג א): "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד"

אם כך, אפשר לרפא אדם חולה בכך שמדברים עמו דיבורים של ידידות ואהבה.

2. נועם קשור גם לשירים (כנגד עולם הרגש):


  • (שמואל ב כג א): "וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָּוִד הָאַחֲרֹנִים... מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל"
  • (תהלים קמז א): "הַלְלוּ יָהּ, כִּי טוֹב זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ, כִּי נָעִים נָאוָה תְהִלָּה"

אם כך, אפשר לרפא אדם חולה בכך ששרים לו שירים יפים.

3. נועם קשור גם לחכמה (כנגד עולם השכל):


  • (משלי ב י): "כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ, וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם"*.
  • (משלי ג יז): "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם"*.

אם כך, אפשר לרפא אדם חולה בדיבורים של חכמה ולימוד: "יש כמה בני אדם שנפשם מרה להם מפני דוחקם, ונפש מרה גורמת חולאים רעים רבים אל הגוף, ואם יתנו ליבם לשקוד על דלתות בית המדרש יום יום, המר נהפך להם למתוק, וממילא ימצאו רפואה לנפש ולגוף" (רמ"ד ואלי).

4. נועם קשור גם לנוכחות ה' (כנגד עולם הנשמה):


  • (תהלים כז ד): "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ"

אם כך, אפשר לרפא אדם חולה בדיבורים שמראים לו את נוכחות ה' בכל מקום ובכל אירוע שקורה לו.

הקבלות

צוף דבש

שלושה פסוקים נוספים בספר משלי מדברים על דבש כמשל, וניתן ללמוד מהם גם על ריפוי בדיבור:

  • (משלי כד יג): "אֱכָל בְּנִי דְבַשׁ כִּי טוֹב, וְנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ" - לכל אחד יש טעם שונה, לכל אחד יש סוג אחר של דבש המתוק לחיכו. כך גם אמרי נועם - יש להתאים לכל אחד את הדברים המתאימים לו, לא להשתמש בנוסחה אחידה. הדבר דורש חכמה רבה, כמו שכתוב בפסוק שאחריו, הממשיל את החכמה לדבש: "כן דעה חכמה לנפשך, אם מצאת ויש אחרית..."
  • (משלי כה טז): "דְּבַשׁ מָצָאתָ - אֱכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" - הדבש מועיל בכמות קטנה אך מזיק בכמות גדולה. כך גם אמרי נועם - עם כל מתיקותם, יש להשתמש בהם במידה, כדי שלא לגרום לזולת למאוס בהם; כמו שכתוב בפסוק שאחריו "הקר רגלך מבית רעך, פן ישבעך ושנאך".
  • (משלי כה כז): "אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב, וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד" - לא טוב להרבות באכילת דבש ולא טוב להרבות במחשבות על איך להשיג עוד כבוד*; כך גם אמרי נועם - לא טוב להשתמש בהם על-מנת להשיג כבוד מן הזולת. אמרי נועם דורשים מהאומר להיות באותה רמה של השומע, בגובה העיניים. מי שמנסה להשיג כבוד, כמו למשל פוליטיקאי שמנסה לנחם אבלים ב"אמרי נועם" מזוייפים על-מנת להשיג את תמיכתם בקלפי, לא יצליח לרפא.

מרפא לעצם

אמרי נועם מרפאים את העצמות, כלומר את הגוף; אבל לא רק את הגוף:

  • (משלי יב ד): "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה": אישה מבישה (עצלה ולא מוכשרת) פוגעת בבריאותו של בעלה, כי האיש ואשתו הם כמו עצמות בגוף אחד*; אבל אמרי נועם מרפאים את העצם - האיש המדבר אמרי נועם עם אשתו יכול לרפא את היחסים עמה, ולהפוך אותה מרקב בעצמותיו לאשת חיל.
  • (משלי יד ל): "חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא, וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה": קנאה באדם מצליח פוגעת בבריאות*, אך כשהאדם המצליח מדבר אמרי נועם, מדבר בחביבות ובנעימות עם כל מכריו, הם פחות נוטים לקנא בו, וכך אמרי הנועם שלו מרפאים את עצמותיהם.

הקבלות נוספות

  • דיבורים נעימים מועילים לא רק לשומע אלא גם למדבר, (משלי יא כה): "נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּן, וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא" - אדם שנפשו מלאה בברכה כלפי אנשים אחרים, יזכה לבריאות ושפע*.
  • כמו שהדיבור יכול לרפא, הוא יכול גם להרוס, ולכן דרושה זהירות רבה כשמדברים עם אדם הזקוק לריפוי, (משלי טו ד): "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ" - סילוף ועיוות בלשון המרפאת עלול לשבור את רוחו של השומע*.
  • (משלי טו כו): "תּוֹעֲבַת ה' מַחְשְׁבוֹת רָע, וּטְהֹרִים אִמְרֵי נֹעַם" - ה' שונא שאנשים חושבים רע זה על זה, אך טהורים בעיניו הדיבורים שאנשים מדברים זה עם זה בנועם - דברי ידידות ואהבה, דיבורים מתוקים המרפאים את השנאה*.
  • (משלי כז ט): "שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב, וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ"*
פסוק כה

עריכה


תרגום מצודות: יש דרך ישר לפני איש (לפי ראות עיניו), ואחרית הדרך ההיא הולך אל דרכי מות.

תרגום ויקיטקסט: יש דרך הנראית טובה וישרה לפני שמתחילים לצעוד בה, אולם במהלכה מגיעים אל איש רע, ואחרי הפגישה איתו נקלעים לדרכי מוות -

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז כה.


דקויות

פסוקנו זהה למשלי יד12. אם מניחים שכל פסוק עומד בפני עצמו, הדבר מעורר תמיהה: מדוע יש צורך בשני פסוקים זהים?

אולם אם קוראים כל פסוק בהקשרו, התמיהה כלל אינה מתעוררת:

1. על-פי הפשט, לשני הפסוקים ישנה משמעות זהה. כל אחד מהם מהווה פתיחה לקטע הכולל מספר דוגמאות לדרך הנראית ישרה בתחילתה ורעה באחריתה. בפרק יד הדגש הוא על דרך רגשית, "גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב, וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה"; בפרק טז הדגש הוא על דרך כלכלית, "נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ, אִישׁ בְּלִיַּעַל כֹּרֶה רָעָה וְעַל שפתיו[שְׂפָתוֹ] כְּאֵשׁ צָרָבֶת".

2. על-דרך הדרש, פירשנו כל פסוק באופן שונה בהתאם להקשרו: שם, פירשנו שאיש הוא האדם התמים הצועד בדרך: הדרך נראית ישרה רק כאשר היא נמצאת לפני האיש (כשעדיין לא החל לצעוד בה), אך כשהוא מגיע לאחרית הדרך הוא מגלה בה דרכי מוות; כאן, פירשנו שאיש הוא האדם הרע האורב בהמשך הדרך, וזאת על-פי הפסוקים 27-29, שכולם פותחים במילה איש ומתארים אנשים מסוכנים: הדרך היא ישרה רק לפני שמגיעים אל אותו איש; אבל כשמגיעים לאחרית הדרך, מגלים שם שלוש דרכים וכולן דרכי מוות, כי בכל אחת מהן עומד איש רע ומסוכן.

דברי החכמה נמשלו לענק (מחרוזת שתולים על הצואר), (משלי א ט): "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ, וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ"*. כמו במחרוזת, גם בספר משלי סידור הפסוקים מושפע גם משיקולים אומנותיים ולא רק ענייניים.

הקבלות

ישנם פסוקים נוספים המתחילים במילה יש, והם מעין חידה שנועדה לעורר את הקוראים לחשוב - מה יש? ראו (משלי יא כד): "יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד, וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר"*. בפסוק הזהה במשלי יד12 ניתן למצוא תשובות אחרות לחידה*.

פסוק כו

עריכה


תרגום מצודות: נפש עמל עמלה לו - טורח המלאכה יעמוד לו לצורכו: כאשר פיו יכוף אותו לתבוע המאכל, אז יהיה לו למלא שאלתו.

תרגום ויקיטקסט: נפשו של האדם העמל (העובד קשה) עמלה לו ("עובדת" עליו, מרמה אותו) וגורמת לו לעבוד קשה יותר ממה שצריך, כי הפה שלו, הרעב לאוכל, אוכף (לוחץ) עליו.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז כו.


דקויות

מחקרים מוכיחים, שאנשים היוצאים לקניות כשהם רעבים, קונים כמות גדולה יותר ממה שהם צריכים באמת. יש סופרמרקטים המנצלים עובדה זו, ומנסים לעורר את הרעב של הקונים בדרכים מלאכותיות, על-ידי פיזור ריחות מגרים של אוכל באויר. ספר משלי מזהיר מפני תופעה זו:

נפש = הצד החומרי של החיים; עמל = עבודה קשה, עוני ומחסור, או רשע ומרמה; אכף = דחק ולחץ; פיהו = הרעב לאוכל; נפש עמל עמלה לו = הצרכים החומריים של העמל, העובד קשה למחייתו, מרמים אותו וגורמים לו לעבוד מעבר למה שהוא צריך, כי אכף עליו פיהו = כי פיו, הרעב לאוכל, דוחק ולוחץ עליו, ומשבש את שיקול הדעת שלו.

הדבר יכול להתבטא בכך שהעמל קונה יותר ממה שהוא צריך, וכתוצאה מכך צריך לעבוד יותר; הדבר יכול להתבטא גם בכך שהעמל הולך לעבוד במקום עבודה שאינו מתאים לו, שבו הוא מקבל שכר נמוך מהמגיע לו, רק משום שהוא חושש שלא ימצא עבודה טובה יותר ויגווע ברעב.

אם כך, לפני שהולכים לקניות או יוצאים לראיון עבודה, כדאי לאכול סעודה דשנה, כך שהרעב לא ישבש את שיקול הדעת שלנו.

עמלה לו - שתי משמעויות

1. משמעות שלילית - "עבדה עליו", רימתה אותו וגרמה לו לעבוד קשה מדי (ראו למעלה), או "שהנפש עמלה לגוף ולא לה - בהיפך ממעשה החכם, שהוא עמל לנפש בעניין אמרי נועם... לפי שהוא מבקש היתרונות בהנאות המאכלים ובמעדנים" (ר' יונה).

2. משמעות חיובית - עבדה לטובתו, "לצרכו הוא עמל... כשפיהו כופהו ותובע לו מאכל, אז עמלו עומד לו" (רש"י, וכן מצודות).

פיהו

1. לפי רוב המפרשים על הפסוק, פה מסמל את הרצון לאכול (ראו למעלה);

2. אך ברוב המקרא, פה מסמל את כוח הדיבור. לפי זה אפשר לפרש: כי אכף עליו פיהו = לפעמים יש לאדם רצון לוחץ לדבר ולהתבטא, והרצון הזה עלול הוא שגורם לו לעמול יותר מדי או לבחור במקום עבודה שאינו מתאים לו.

3. גם בתלמוד פירשו שפיהו מציין את כוח הדיבור, במשמעות חיובית: כשהאדם אומר דברי תורה בפיו, גם אם הוא אינו מבין אותם, הנפש שלו מבינה, הבנה ברמה גבוהה יותר: "רבי עקיבא אומר: זמר בכל יום זמר בכל יום (היה מסדר למודך, אף על פי שסדור בפיך כזמר, והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים). אמר רב יצחק בר אבודימי: מאי קרא? - שנאמר נפש עָמֵל עָמְלָה לו (מפני שעמל בתורה - תורה עומלת לו), כי אָכַף עליו פיהו (מפני שהוא משים דברים בפיו תמיד, כאוכף שעל החמור); הוא עמל במקום זה, ותורתו עומלת לו במקום אחר (שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה; וכל כך למה? - מפני ש'אכף': שכפף פיהו על דברי תורה). (לישנא אחרינא 'זמר': כלומר: שעוסק בשירים ובזמירות תדיר תדיר נעשה זַמָּר - כך החוזר על התורה נעשה לו סדורה בפיו)" (בבלי סנהדרין צט ב (רש"י)). "וכן, בכל עניין ועניין, צריך האדם לידע, שעל-ידי קיום התורה לא יסובב לו ח"ו שום ריעותא, ואם לפי עינו נראה לו שבמקום הזה נסבב לו הפסד על-ידי קיום התורה, יסובב לו בוודאי טובה במקום אחר" (אהבת חסד ב יג).כמו כן למדו מכאן, שהעבודה העיקרית שהאדם צריך לעשות בעולם הזה היא לעסוק בתורה בפיו: "אמר רבי אלעזר: כל אדם - לעמל נברא, שנאמר (איוב ה ז) כי אדם לעמל יולד; איני יודע אם לעמל פֶּה נברא, אם לעמל מלאכה נברא; כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו - הוי אומר לעמל פֶּה נברא; ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה? כשהוא אומר (יהושע א) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך - הוי אומר לעמל תורה נברא" (בבלי שם).

"כי הגוף, שהוא עמל, כמה פעמים הוא רק לרעהו או לקרוביו, והוא אינו נהנה דבר; אבל הנפש, כשהיא עמלה, אינו מועיל זה רק לו לעצמו" (שם עולם ב ד).

הקבלות

1. גם עשו, אחי יעקב, עשה עסקה גרועה מתוך רעב, כשמכר את בכורתו תמורת נזיד עדשים.

2. בספר קהלת ישנו פסוק דומה מאד לפסוקנו; נציג את הפסוקים זה לצד זה, ונשאיר לקוראים להסיק מסקנות:

  • (משלי טז כו): "נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ, כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ"
  • (קהלת ו ז): "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ, וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא"
פסוק כז

עריכה


תרגום מצודות: איש בליעל כורה (חופר ומחפש) תחבולות לעשות רעה לבני אדם, וגם ירבה לדבר דברי חדודים ומכעיסים כאילו על שפתיו אש צורבת (שורפת).

תרגום ויקיטקסט: - הלחץ לאכול עלול לגרום לאדם להתפתות וללכת אחרי איש בליעל אשר כורה (חופר) לו מלכודת רעה: על שפתיו ישנם דיבורים חמים ואוהבים כמו אש, אבל בסופו של דבר האש צורבת ושורפת.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז כז.


הקבלות

צרבת היא כויה הנובעת משחין, (ויקרא יג כג): "וְאִם תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת, לֹא פָשָׂתָה - צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הִוא, וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן": "כי הפיתוי שלו דומה לאש של צרבת המכווה, שמצער תמיד את הנכווה, עד שיירפא לגמרי ממכתו, כך פיתויו של הכוח החיצון אינו מניח לנפש העמל, עד שיתגבר עליו בכוח עמלו, וישלים את תיקונו" (רמ"ד ואלי).

פסוק כח

עריכה


תרגום מצודות: איש המהפך אמרים ממה שנאמרו, הוא מגרה מריבה בין הבריות; ונרגן, המתלונן אחר מעשה בני אדם, מפריד מן האנשים את האלוף (השר) אשר עליהם, כי מורדים בו וגם הוא נהפך להם לאויב.

תרגום ויקיטקסט: איש רמאי, האומר דבר והיפוכו, מנסה לשלח (להצית אש של-) מדון ומריבה; ואם השומע נרגן (מייחס לזולת כוונה רעה), המריבה תימשך ותגדל עד שתפריד ממנו אלוף (חבר טוב).

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז כח.


הקבלות

איש תהפוכות = איש הפכפך, מזגזג, האומר דבר והיפוכו; ישלח = יצית אש, כמו למשל ב(עמוס א ד): "וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן הֲדָד". במקרה זה הכוונה למריבה, שנמשלה לאש, (משלי כו כ): "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ, וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן"*;

נרגן = החושב שהזולת שונא אותו, המייחס לזולת כוונה רעה. אלוף = בן זוג, כמו ב(משלי ב יז): "הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ"; ובפרט, ה', "אלופו של עולם" (רש"יעל פסוקנו), בן זוגה של האומה הישראלית, (ירמיהו ג ד): "הֲלוֹא מֵעַתָּה קראתי[קָרָאת] לִי אָבִי, אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה".

-

כשבני ישראל היוצאים ממצרים עמדו על גבול ארץ ישראל, הם שלחו 12 אנשים שיתורו את הארץ וימפו אותה, כדי שיוכלו להתחיל לחלק אותה ל-12 שבטי ישראל. כשהם חזרו, הם פתחו את דבריהם בדברי שבח על הארץ, (במדבר יג כז): "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ 'בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, וְזֶה פִּרְיָהּ'".

אך לאחר מכן, 10 מהשליחים הפכו את גירסתם, וניסו לשכנע את בני ישראל שהמצב הבטחוני בארץ קשה ואי אפשר לכבוש אותה, (במדבר יג כח): "אֶפֶס, כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם".

לאחר מכן הפכו את דבריהם לגמרי, וטענו שגם הארץ היא רעה, ושבכלל אין טעם להיכנס אליה, (במדבר יג לב): "ויציאו דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת'" לא ארץ זבת חלב ודבש שאפשר לאכול מפריה, אלא ארץ אוכלת יושביה - בדיוק הפוך ממה שאמרו בהתחלה!

התגובה של בני ישראל היתה, (דברים א כז): "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ 'בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ'", (תהלים קו כה): "וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם, לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'": בני ישראל נרגנו, כלומר, האשימו את ה' שהוא הוציא אותם ממצרים מתוך שנאה.

כתוצאה מכך, ה' עזב את בני ישראל ונפרד מהם למשך כמעט 40 שנה (ראו במדבר יד42, דברים א42, רש"י על דברים ב16), שבהן בני ישראל נדדו במדבר, עד שכל דור ה"נרגנים" מת במדבר, ורק הדור הבא נכנס לארץ.

הפסוק שלנו מתאר את האירוע בתמציתיות:

  • איש תהפוכות - אלו עשרת המרגלים, ש"זיגזגו" והפכו בדבריהם.
  • ישלח מדון - המרגלים הציתו אש של מריבה בין ה' לבין בני ישראל.
  • ונרגן - אלו בני ישראל, שקיבלו את דברי המרגלים וחשבו שה' שונא אותם.
  • מפריד אלוף - התגובה של בני ישראל היא שגרמה לפרידה הממושכת בין ה' לבין אומתו האהובה.

הפסוק מתאר את שני האחראים למריבה - איש תהפוכות ממציא שקרים, ובכך משלח ומצית את אש המדון והמריבה; אולם, רק נרגן - המייחס לבן/בת זוגו שנאה וכוונה רעה - רק הוא יכול להפריד אלוף - רק הוא יכול לגרום למריבה לבעור עד שתגרום לבני הזוג להיפרד.

גם אם אנחנו מאד רוצים למנוע מריבות - לא הכל בשליטתנו: תמיד יהיו רמאים ואנשי תהפוכות שיציתו את אש המריבה. מה שכן בשליטתנו הוא, לדאוג שהמריבה לא תבער לאורך זמן, וכדי לעשות זאת צריך לא להיות נרגן - לא נייחס לזולת כוונה רעה; נסביר לעצמנו, שגם אם מישהו פגע בנו - הוא בוודאי פעל מתוך כוונה טובה ולא מתוך שנאה. כך, גם אם יהיו מריבות, הן יסתיימו מהר ולא יעכירו את האוירה בינינו, (משלי כו כ): "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ, וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן"*.

אילולא היינו נרגנים וחושבים שה' שונא אותנו, המריבה בינינו לבין ה' הייתה מסתיימת מהר כמו שהתחילה, ולא היתה מפרידה בינינו לבין ה'...

פסוק כט

עריכה


תרגום מצודות: איש חמס יפתה רעהו לאחוז גם הוא בדרכי חמס, ומוליכו בדרך לא טוב למצוא חבר לעצמו.

תרגום ויקיטקסט: איש חמס (מושחת) מפתה את רעהו בהדרגה: בשלב ראשון הוא משכנע אותו ללכת בדרך שהיא רק מעט לא טובה -

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז כט.


דקויות

"כן דרכו של יועץ בליעל, לתת עצה בתחילה, שאינה לא טובה ולא רעה לגמרי, שלא יחשדהו שומע ויברח מעצתו ומחברתו. ואחר כך, כשרואה שהוא מקבל את עצתו הבינונית, מעיז את פניו לתת לו העצה רעה הגמורה, והשומע לא ימאס בה מאחר שכבר קיבל את הבינונית, כמו שאמר המלך החסיד", (תהלים לו ה): "אָוֶן יַחְשֹׁב עַל מִשְׁכָּבוֹ, יִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב, רָע לֹא יִמְאָס", "כי הדברים הולכים בהדרגה. וזהו שאמר בכאן בתחילה: והוליכו בדרך לא טוב, ואחר-כך אמר בסמוך", (משלי טז ל): "עֹצֶה עֵינָיו לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת, קֹרֵץ שְׂפָתָיו כִּלָּה רָעָה"*- "שרומז אל העצה רעה הגמורה שנותן לו לבסוף" (רמ"ד ואלי).

פסוק ל

עריכה


תרגום מצודות: העוצה (סותם) עיניו לחשוב להפך אמרים (כי דרך המעמיק לחשוב מה, יסתום אז עיניו, לבל יבלבלו אותו דברים הנראים); הקורץ (מנדנד) בשפתיו לרמז לשון הרע, הנה זה כילה (גמר) הרעה אשר חשב עליה, כי רמזה ועשה מעשה.

תרגום ויקיטקסט: - כך המפתה עוצם (סוגר) את עיני רעהו, שיחשוב תהפוכות ולא יידע לאן הוא מוביל אותו; אולם בשלב שני הוא קורץ את שפתיו ומדבר ומשכנע את רעהו ללכת בדרך שהיא כולה רעה.

/ כאשר אדם עוצם את עיניו כדי לחשוב ולתכנן דיבורים רעים שהם הפוכים מהיושר והצדק, הוא מרגיל את נפשו לדיבורים אלה, וכך כאשר יקרוץ (יחבר) את שפתיו כדי לדבר, ייצאו מפיו בבת-אחת כל הדברים הרעים שחשב עליהם.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז ל.


דקויות

עֹצֶה עיניו = עוצם עיניו; תהפוכות = דבר והיפוכו, הפוך מהאופן שבו הוא רוצה להתנהג; קרץ = חיבר; קורץ שפתיו = מחבר את שפתיו כדי לדבר; כילה רעה = החליט לעשות מעשה רע, כמו ב(אסתר ז ז): "...וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ".

1. לפי רוב המפרשים, הפסוק מתאר את שפת הגוף של האדם הדובר רע ומרמה, שנזכר בפסוק הקודם, (משלי טז כט): "אִישׁ חָמָס יְפַתֶּה רֵעֵהוּ, וְהוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹב". אותו איש חמס עוצם את עיניו כדי להתרכז בתכנון מעשי תהפוכות (מצודות), או מרמז בעיניו כדי לייעץ למקורביו לעשות רע (רש"י, מלבי"ם; וראו רמ"ד ואלי); ואז קורץ את שפתיו - רומז בשפתיו למקורביו, ובכך הוא מכלה את הרעה. שפת גוף דומה נזכרה גם ב(משלי ו יג): "קֹרֵץ בְּעֵינָיו, מֹלֵל בְּרַגְלָו, מֹרֶה בְּאֶצְבְּעֹתָיו"*.

2. ולענ"ד, הפסוק מזהיר את האדם מפני מחשבות רע ומרמה של עצמו: כשהאדם עוצם את עיניו וחולם, הוא לכאורה נכנס לעולם דמיוני שבו מותר לו לעשות הכל - גם דברים שבדרך-כלל אסור לעשות. הפסוק מזהיר: כשאדם עוצם את עיניו ומדמיין שהוא מדבר דברי תהפוכות, אז כשהוא רק קורץ ומחבר את שפתיו ומתחיל לדבר, כבר כילה רעה - ליבו כבר החליט לומר את הדברים הרעים שחשב עליהם לפני כן, והדברים הרעים יישפכו מפיו בלי מעצור. כשאדם עושה מעשים מסויימים במחשבה, תהיה לו נטיה גדולה יותר לבצע את המעשים הללו גם במציאות, ולכן יש להיזהר ולא לעשות מעשי תהפוכות גם במחשבה.

פסוק לא

עריכה


תרגום מצודות: ההולך בדרך צדקה, תמצא בו עטרת תפארת שיבה, כי ירבה ימים בגדולה ותפארת.

תרגום ויקיטקסט: עטרת (כתר) המסמלת שלטון, תפארת (מגבעת) המסמלת כבוד, ושיבה (זקנה) - כל אלה יימצאו רק במשפחה ההולכת בדרך צודקת.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז לא.


הקבלות

בדרך צדקה (= דרך צודקת) מוצאים גם עטרת, גם תפארת וגם שיבה.

1. כדי להבין מושגים אלה יש לעיין בפסוקים אחרים שבהם הם נזכרו:


(משלי יז ו): "עֲטֶרֶת זְקֵנִים - בְּנֵי בָנִים, וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם": לזקנים יש עטרת - יש להם הרבה נכדים שמקיפים אותם כמו כתר, ונותנים להם כבוד ומעמד. ולבנים יש תפארת - יש להם הורים, שיש להם מעמד מכובד, ובזכותם מכבדים גם את הבנים*.


(משלי כ כט): "תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם, וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה": הבחורים מתפארים בכוחם הפיסי, והזקנים שכבר אין להם כוח מתהדרים בשיבתם, שמעידה על הסיבולת והשרידות הגבוהה שלהם*.

אם כך, עטרת תפארת שיבה היא מצב שבו יש נכדים (עטרת), וגם ההורים עדיין בחיים (תפארת); ישנו דור המתפאר בכוחו, יחד עם דור המתהדר בשיבתו.

הפסוק מלמד, ששילוב זה הוא סימן לדרך צודקת; רעיון דומה נמצא ב(תהלים קג יז): "וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו, וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים" - הצודק זוכה לנכדים, וב (משלי יג כב): "טוֹב יַנְחִיל בְּנֵי בָנִים, וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא" - הטוב מצליח להנחיל לנכדיו גם את רכושו החומרי*.


אין הכוונה לאדם יחיד, שהרי אדם יחיד יכול גם להיות חשוך-ילדים, ובכל זאת דרכו צודקת, (ישעיהו נו ד): "כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת";

אלא הכוונה לעם שלם, כמו המצב המתואר ב(זכריה ח ד): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים , וּרְחֹבוֹתהָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ", מצב שיקרה כאשר בני ישראל יקיימו את דברי הנביא, (זכריה ח טז): "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם; וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ; כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי, נְאֻם ה'".

וייתכן גם שהכוונה לזרם אידיאולוגי: כאשר זרם אידיאולוגי שלם לא מצליח להגיע למצב של "עטרת תפארת שיבה", כי כל הנכדים עוזבים אותו ועוברים לזרמים אחרים, הרי זה מראה שאותו זרם פגום ובעייתי, ואין בו דרך צדקה.

2. לפי רוב המפרשים, הפסוק מתאר את שכרו של אדם העושה מעשי צדקה וחסד: "אם ראית אדם שהוא מתעסק בתורה ובמעשים טובים ובגמילות חסדים, עתיד לזכות לעטרת שיבה, לכך נאמר בדרך צדקה תימצא" (מדרש משלי (בובר)), "ההולך בדרך צדקה... ירבה ימים בגדולה" "ותפארת" (מצודות,רש"י). וחכמי המדרש הביאו כדוגמה את אבותינו:

  • אברהם, (בראשית טו ו): "וְהֶאֱמִן בה', וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה", ושכרו, (בראשית כד א): "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל".
  • יוסף, (בראשית מז יב): "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף", ושכרו, (בראשית נ כג): "וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים, גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף".
  • דוד, (שמואל ב ח טו): "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ", ושכרו, (מלכים א א א): "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים".

ומצד שני:

  • בית עלי, (שמואל א ב כט): "לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן, וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי" ועונשם, (שמואל א ב לג): "וְאִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ וְלַאֲדִיב אֶת נַפְשֶׁךָ וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים".

ולמדו מכאן עצה מעשית: "רבי מאיר אזל לממלא, ראה אותן כולן שחורי ראש. אמר להם 'תאמר ממשפחת בית עלי אתם, דכתיב וכל מרבית ביתך ימותו אנשים? אמרו ליה 'רבי, התפלל עלינו!' אמר להם 'לכו וטפלו בצדקה ואתם זוכים לזקנה'. מה טעמיה? עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה. והיכן היא מצויה? בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא. ממי אתה למד? מאברהם, שכתוב בו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, זכה לזקנה, ואברהם זקן בא בימים" (בראשית רבה נט א).

3. ויש שקישרו את הפסוק למצוות כיבוד הזקנים, (ויקרא יט לב): "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה'": "השיבה היא עטרת תפארת, שמחויבים לתת כבוד לזקנים על שבחנו הימים ועשו רב טוב והשלימו תכליתם, אבל העטרת הזה לא תמצא רק בדרך צדקה, שאז כל שהוסיף ימים הוסיף מצות ומעשים טובים, אבל הרשע הוסיף לעשות רע ולא ילבש עטרת הימים" (מלבי"ם).

4. וחכמי המשנה הסיקו מכאן, ש"הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים - נאה לצדיקים ונאה לעולם, שנאמר עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא" (רבי שמעון בן יהודה/מנסיא, משום רבי שמעון בן יוחאי, משנה אבות ו ח).

פסוק לב

עריכה


תרגום מצודות: טוב ארך אפיים מגבור - כי הגבור לא יתגבר כי אם במעשה הגבורה, והמאריך אף יתגבר על כל ב'שב ואל תעשה'; ומושל ברוחו (מי שבידו לכבוש כעסו) הוא טוב מגבור הלוכד עיר מבצר. וכפל הדבר במילים שונות.

תרגום ויקיטקסט: אדם היודע להאריך את אפו ולהתגבר על כעסו הפנימי, טוב יותר מגיבור-מלחמה היודע להתגבר רק על אויביו החיצוניים; וכן, אדם היודע למשול ברוחו ולנהל את מחשבותיו ורגשותיו הפנימיים, טוב יותר מהלוכד עיר ושולט באנשים רק מצדם החיצוני.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז לב.


דקויות

בהסתמך על הפסוק הזה בן זומא אמר: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (משנה אבות ד א).

טוב ארך אפיים מגיבור

1. רבים ממנהיגי מדינת ישראל היו מנהיגים צבאיים, רמטכ"לים ואלופים לשעבר. האם מנהיגים צבאיים הם אכן האנשים הראויים ביותר להנהיג את המדינה? לא בהכרח:

טוב יותר לבחור מנהיג מתון, היודע להאריך את אפו ולהתגבר על כעסו, מלבחור מנהיג גיבור-מלחמה, שהרי אם הגיבור יתעצבן על בני עמו, הוא עלול להפעיל את גבורתו נגדם (ראו "הקבלות").

וכן עדיף לבחור מנהיג המושל ברוחו, יודע לנהל היטב את מחשבותיו ורגשותיו, ממצביא הלוכד עיר, כי היודע לנהל את רגשותיו יידע גם לנהל בני אדם, אולם הלוכד עיר - לא בטוח שיידע לנהל אותה לאחר שלכדה.

2. בקבוצות קטנות יותר, הבחירה הזאת אכן נעשית באופן טבעי:

אדם ארך אפיים, היודע להישאר שלֵו ושקול בדעתו גם במהלך עימות עם חבריו, בסופו של דבר יזכה להערכתם ויוכל להנהיג אותם, יותר מאדם גיבור המנסה תמיד לנצח בכל ויכוח;

וכן אדם המושל ברוחו, היודע לשלוט ברגשותיו ויצריו, זוכה לכבוד והערכה ומצליח להשפיע לטובה: כשכולם מתייאשים - הוא מתגבר על רוח הייאוש ומושך את כולם קדימה; כשכולם רודפים אחרי תאוות ותענוגים - הוא מתגבר על רוח התאווה ומשפיע על כולם להמשיך במשימה; ההתגברות על היצר נותנת לו עוצמה פנימית הקורנת גם כלפי חוץ, אנשים חולקים לו כבוד ומושפעים ממנו, והוא יכול להנהיג אותם ללא כל הפעלת כוח; בכך הוא טוב יותר מאדם הלוכד ערים בכוח הזרוע.

3. המשמעות המילולית של הביטויים ארך אפיים, מושל ברוחו, מלשון נשימה ואויר, מאפשרת לנו לבחון את עצמנו, עד כמה אנחנו ראויים למנהיגות: האם אנחנו מסוגלים להאריך אפיים - לקחת נשימה ארוכה כאשר אנחנו כועסים - על מנת להתגבר על הכעס? האם אנחנו מסוגלים למשול ברוחנו - לשלוט בקצב הכנסת האויר אל הריאות - לנשום לאט כשצריך להיות רגועים, ולנשום מהר כשצריך להיות זריזים - ולא לתת לרגשות שלנו להכתיב לנו את קצב הנשימה?

אף לעומת רוח

1. אף ורוח מציינים שניהם את הנשימה: ארך אפיים הוא היודע לקחת נשימה ארוכה, וכך להרגיע את עצמו ולהתגבר על הכעס, ולכן הפסוק משווה אותו לגיבור. מושל ברוחו הוא היודע לשלוט בקצב הנשימה שלו - לנשום לאט כשצריך להיות רגוע, ולנשום מהר כשצריך להיות נמרץ; הוא יודע לנהל את רגשותיו, כמו מנהיג היודע לנהל את אנשיו ולתת לכל אחד את מקומו; ולכן הפסוק משווה אותו ללוכד עיר.

2. אף הוא כעס; החצי הראשון של הפסוק מתייחס להתגברות על כעס - תכונה חיונית על-מנת שהמנהיג לא יגרום נזק. רוח היא אוסף המחשבות והרגשות של האדם; החצי השני מתייחס להתגברות על כל המחשבות והרגשות - תכונה חיונית על-מנת שהמנהיג יזכה לכבוד והערכה.

3. אף הוא הכעס החיצוני, המתבטא במעשי נקמה. לפי זה, ארך אפיים הוא אדם שמצליח לשלוט בהתפרצות הכעס, ולהאריך את הזמן עד שהיא מתחילה. הכעס הוא אויב קשה במיוחד, ולכן, מי שמצליח להתגבר עליו לזמן מה, הוא טוב יותר מגיבור שמצליח להתגבר על אויב חיצוני; רוח היא הכעס הפנימי, המתבטא במחשבות של נטירת טינה אדם שמושל ברוחו, מצליח לשלוט בכל המחשבות השונות הרבות שעוברות בליבו, וזה הרבה יותר קשה מאשר להתגבר על ההתפרצות החיצונית של הכעס, ולכן הוא טוב יותר מאדם שלוכד עיר שלמה, על כל האנשים השונים הרבים שנמצאים בה (ע"פ מלבי"ם).4. אף הוא הכעס, שהוא אויב גלוי וברור, שהרי הכעס פוגע בכל הגוף; וכדי להתגבר עליו דרושה רק גבורה נפשית, כמו כשרוצים להתגבר על אויב אחד שיש לחסל אותו לגמרי - טוב ארך אפיים מגיבור; רוח היא התאוות, הדיבורים והמחשבות, שהן אויב פחות ברור, שהרי יש בהן הנאה ותועלת לגוף; וכדי להתגבר עליהן דרושות גם תחבולות, כמו כדי ללכוד עיר; וכן דרוש שכל כדי לדעת איזה תאוות להשאיר ואיזה להרוג, כמו כשלוכדים עיר ורוצים להשאיר את תושביה בחיים - ומושל ברוחו מלוכד עיר (ע"פ הגר"א).

הקבלות

גדעון ויפתח

גדעון ויפתח היו שני מנהיגים שהנהיגו את ישראל בתקופת השופטים: סיפורו של גדעון מופיע בספר שופטים ו-ח, וסיפורו של יפתח מופיע בספר שופטים יא-יב. שניהם היו משבט מנשה (שופטים ו15, שופטים יא1). גדעון היה מהחלק המערבי של מנשה - הוא גר בעפרה; יפתח היה מהחלק המזרחי של מנשה - הוא גר בגלעד. גדעון נלחם נגד המדיינים, ויפתח נלחם נגד בני עמון.

גדעון לא היה גיבור גדול, אלא פחדן והססן - הוא היה, (שופטים ו יא): "חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן". גם לאחר שמלאך ה' התגלה אליו וציווה עליו לנתץ את מזבח הבעל בעירו, הוא פחד ודחה את העניין ללילה, (שופטים ו כז): "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם, וַיַּעַשׂ לָיְלָה". למרות שמלאך ה' שלח אותו להילחם במדיינים, הוא חשש והיסס, וביקש כמה אותות ומופתים עד שהשתכנע (ע"פ בת-ציון בירנבוים, "הפחד בימי גדעון").

יפתח, לעומתו, נקרא גיבור כבר בתחילת דרכו, (שופטים יא א): "וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל...". הוא לא פחד להתעמת עם זקני שבטו ולדרוש מהם, (שופטים יא ט): "אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ"; הוא לא פחד להתעמת עם מלך בני עמון בדברים וגם במעשים, ולא ביקש שום אות, אלא יצא למלחמה וניצח.

לאחר המלחמה נתקלו שני השופטים הללו בבעיה דומה - בני שבט אפרים, השבט השכן, האשימו אותם על כך שלא שיתפו אותם במלחמה:


  • גדעון, (שופטים ח א): "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם: 'מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן?' וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה"
  • יפתח, (שופטים יב א): "וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם, וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה, וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח: 'מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ? בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ!'"

זוהי האשמה מוזרה מאד, במיוחד לאור העובדה שמדובר בתקופת השופטים, שבה שבטים נהגו להשתמט ממלחמות של שבטים אחרים. שאול, המלך הראשון לאחר תקופת השופטים, היה צריך להשתמש באיומים כדי להכריח את השבטים להצטרף אליו למלחמה; וכאן, שבט אפרים, שלא נקף אצבע כדי להילחם באויבים בעצמו, מתלונן על כך ש"לא קראת לנו".

אולם, התגובה של שני המנהיגים היתה שונה:


  • גדעון, (שופטים ח ב): "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם 'מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם? הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר! בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן, אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב, וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם?' אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו, בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה".
  • יפתח, (שופטים יב ג): "'וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ, וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי, וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן, וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי?' וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִּלְעָד, וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם, וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם, כִּי אָמְרוּ 'פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם גִלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה'".

גדעון הפחדן, הירא, ההססן, הצליח להרגיע את בני אפרים ולמנוע מלחמה;

יפתח, הגיבור הגדול, לא הצליח להתגבר על כעסו, ופתח במלחמת אחים שבה נהרגו 42000 איש (שופטים יב6).

לא תמיד הגיבור הוא המתאים ביותר להנהיג; להנהגת העם דרוש מנהיג מתון, שיודע לשלוט בכעסו: טוב ארך אפיים מגיבור.

אבימלך

בנו של גדעון, אבימלך, היה גיבור הרבה יותר מאביו: לאחר שחיסל את שבעים אחיו, עלה למלוכה בשכם. כשאנשי שכם מרדו בו, (שופטים ט מה): "וַאֲבִימֶלֶךְ נִלְחָם בָּעִיר כֹּל הַיּוֹם הַהוּא, וַיִּלְכֹּד אֶת הָעִיר, וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הָרָג, וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר, וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח".

הוא המשיך במלחמה על השלטון ולכד עיר נוספת, (שופטים ט נ): "וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ אֶל תֵּבֵץ וַיִּחַן בְּתֵבֵץ וַיִּלְכְּדָהּ", וגם אותה הוא תכנן לשרוף, אבל אנשי העיר נקטו צעד של ייאוש, (שופטים ט נג): "וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ, וַתָּרִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ".

"הרי, שהיה יותר טוב לו להיות מושל ברוחו מלהיות לוכד עיר, שגרם את מיתתו" (רמ"ד ואלי על משלי טז).

אליאב

על-פי חכמי התלמוד, ה' בעצמו בוחר את מי להמליך, על-פי מידת הכעס: "כל שכועס - אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו" (ר' מני בר פטיש, פסחים סו:). כדוגמה מביאים את אליאב בן ישי, (שמואל א טז ז): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: אֶל תַּבֵּט אַל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ; כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב"*. מהמילים כי מאסתיהו אפשר להסיק, שה' דווקא בחר באליאב בעבר, ואז שינה את בחירתו. מה ראה ה' בליבו של אליאב, שגרם לו למאוס בו? ייתכן שהמידה הרעה, שהיתה בליבו של אליאב, היא זו שמתגלה בפרק הבא, ב(שמואל א יז כח): "וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר 'לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר? אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרַדְתָּ!'": ה' ראה בליבו את מידת הכעס, והחליט שלא להמליך אותו.

אנשי חיל

אחת התכונות הנדרשות למנהיג, על-פי עצת יתרו למשה, היא ((שמות יח כא): "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע..."*, ופירשו חז"ל: "אנשי חיל - אלו שהן גיבורים במצוות, ומדקדקים על עצמן, וכובשין את יצרן" (רמב"ם, הלכות סנהדרין ב ח); פירוש זה כנראה נובע מהפסוק שלנו, המסביר שהגבורה האמיתית של "אנשי חיל" היא הגבורה לכבוש את היצר: "איזהו גבור? הכובש את יצרו; שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר" (משנה אבות ד א).

רעיון דומה מצאנו ב(ירמיהו ט כב): "כֹּה אָמַר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ; כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'". הגבורה והניסיון הצבאי אינם העיקר; עדיף לבחור מנהיג ששומר על קשר עם ה', ועושה חסד משפט וצדקה בארץ, מאשר מנהיג בעל ניסיון צבאי עשיר*.

רוחות

ישנו פסוק נוסף שבו רוח נמשלת לעיר, (משלי כה כח): "עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה - אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ"*. שטף המחשבות והתחושות שעוברות בליבו של האדם מזכיר את שטף האנשים העוברים בעיר - כל אחד שונה מרעהו, ודרושה חכמה רבה כדי למשול בהם, "להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד".

פסוק נוסף על שליטה ברוח, (קהלת ח ח): "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ, וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת, וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה, וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו"*.

פסוק לג

עריכה


תרגום מצודות: דרך מטילי גורל להניח פתקין בחיק או במקום נסתר זולתו, ומשם יקחום להניחם על המנות לדעת מה למי. ואמר בזה, אל תהרהרו על הגורל לומר שבא בקרי והזדמן, כי בעוד הטילו (השליכו) פתקי הגורל אל החיק, עד לא הוציאום, כבר נגזר משפט הדבר מה', וזכה כל אחד בחלקו אשר חלק לו אלוה ממעל.

תרגום ויקיטקסט: האדם מטיל את הגורל (הקוביה) בתוך חיקו, קרוב לגופו; אך כל משפט שיחרוץ הגורל, אם טוב ואם רע, נקבע מה'.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז לג.


דקויות

1. חיק הוא האויר הסמוך לגוף. לפי רמ"ד וואלי, הפסוק מלמד איך "להטיל גורלות שיהיה בהם ממש: יעשה פיתקין של הן ולאו, ויטיל אותן בחיקו, שהוא המקום המכוסה, אשר שם הריבוי של האורות העליונים, ואחר-כך יוציא מחיקו פיתק אחד מהם, ויתנהג כפי מענהו, כי בוודאי מה' כל משפטו, מאחר שבוטח בו ואומר: הבה תמים, ומטיל הגורל בחיקו, שהוא מכוון אל המקור, כי מילת חי"ק היא נוטריקון: ח'כמה, י'ושר, ק'דושה, שכל העניינים הללו אינם מצויים אלא במקום המכוסה, ולכן: מה' כל משפטו. והאמת יורה דרכו בעניין אורים ותומים, שהיו על ליבו של כהן הגדול, שהוא מקום המכוסה, והכתוב אומר: ושאל במשפט האורים, כעניין אומרו בכאן: ומה' כל משפטו" (רמ"ד ואלי, פירוש ראשון).

2. חיק מסמל גם את הקשר בין איש לאשתו, (דברים יג ז): "אֵשֶׁת חֵיקֶךָ", (דברים כח נד): "וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ", דברים כח56: ""בְּאִישׁ חֵיקָהּ"": "גם הביאה לאדם עם אשת חיקו היא כעין גורל, כי אינו יודע אם תהיה קליטה או פליטה, אם זכר או נקבה, אם יחיה אם ימות, והכל ממנו יתברך, שגוזר על אותה טיפה מה תהא עליה. ולכן תראה שהמילות האלו: ב'חיק י'וטל א'ת ה'גורל, הם ראשי-תיבות: ביאה, לרמוז אל הנזכר. ואמר יוטל על כל פנים, להוציא מסברתו של חזקיהו המלך, שהיה נמנע לישא אישה משום שידע שיצאו ממנו בנים שאינם מעולים, והנביא הוכיח את סברתו, שהרי האדם חייב לעשות את שלו על כל פנים וה' יתברך יעשה מה שירצה... ואם יצא מחזקיהו מנשה המכעיס, סוף סוף יצא מזרע זרעו יאשיהו הצדיק..." (רמ"ד ואלי, פירוש שני).

הקבלות

גורל הוא חפץ המשמש לביצוע הגרלה, כמו קוביה. הפסוק מדבר על שימוש בגורל כדי לברר את רצון ה'. כך נעשה במקומות רבים בתנ"ך (הרשימה מבוססת על ספרו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' "Probability and Statistical Inference in Ancient and Medieval Jewish Literature."):

שתי הגרלות נעשו ללא ציווי ה':

  • לאחר שה' לא ענה לשאול, הפיל שאול גורל כדי למצוא את האשם, (שמואל א יד מא): "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל 'הָבָה תָמִים!' וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל 'הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי!' וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן.".
  • המלחים בספר יונה הפילו גורל כדי למצוא מי האשם בסערה הגדולה שבאה עליהם, (יונה א ז): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גּוֹרָלוֹת וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וַיַּפִּלוּ גוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה".

מכיוון שה' לא ציווה לבצע הגרלה, איך יכלו לדעת שההגרלה אכן משקפת את רצון ה'? והרי ברור שאם מפילים גורל הוא ייפול על מישהו - ואם ה' לא התערב, הרי שאותו אדם עלול להיות חף מפשע! איך היו שאול והמלחים מוכנים לקחת סיכון ולהרוג אדם חף מפשע?! - נראה בהמשך.

שתי הגרלות נעשו בהנחיה של ה' או של נביא ה':

  • שמואל הנביא הפיל גורל כדי לברר מי האיש שה' בחר למלוך על ישראל, שמואל א י20-24: " "וַיַּקְרֵב שְׁמוּאֵל אֵת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט בִּנְיָמִן. וַיַּקְרֵב אֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן לְמשפחתו [לְמִשְׁפְּחֹתָיו קרי], וַתִּלָּכֵד מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי; וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן קִישׁ, וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָא. וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד בה' 'הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ?' וַיֹּאמֶר ה' 'הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים'. וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם, וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם, וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם 'הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה', כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם'; וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרו" "ּ 'יְחִי הַמֶּלֶךְ'"*
  • לאחר התבוסה במלחמת העי, ציווה ה' על יהושע שיפיל גורל כדי למצוא את האשם, יהושע ז14-18: " "וְנִקְרַבְתֶּם בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם, וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה' יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת, וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנָּה ה' תִּקְרַב לַבָּתִּים, וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה' יִקְרַב לַגְּבָרִים. וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כִּי עָבַר אֶת בְּרִית ה' וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב אֶת יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט יְהוּדָה. וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה וַיִּלְכֹּד אֵת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי, וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד זַבְדִּי. וַיַּקְרֵב אֶת בֵּיתוֹ לַגְּבָרִים, וַיִּלָּכֵד עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶּן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה".

בשני המקרים, ה' ציווה (באמצעות נביא) לבצע הגרלה, ולכן היה הגיוני לחשוב שתוצאות ההגרלה משקפות את רצון ה'. אולם אם ה' דיבר עם הנביא כדי לצוות עליו להפיל גורל, מדוע לא אמר לו כבר את התוצאה? שתי תשובות אפשריות:

1. ה' רצה שכל ישראל יראו את ההגרלה, כך שלא יהיו טענות על כך שהנביא טעה.

2. מכיוון שמדובר בדיני נפשות, ה' לא רצה לקחת סיכון שאולי הנביא לא ישמע היטב את השם המדוייק.עדיין, לפי שתי התשובות, יש לשאול מדוע יש צורך בגורל? והרי בכל מקרה הגורל נופל על מישהו! הפלת גורל כשלעצמה אינה יכולה לשכנע את ישראל, שמי שהגורל נפל עליו הוא אכן ראוי למלוכה / אשם!

מה מועיל הגורל?

  • ע"פ הרב יצחק עראמה, ההגרלה לא נעשתה פעם אחת, אלא פעמים רבות (כפי שכתוב בספר יונה - "ויפלו גורלות" בלשון רבים). בכל פעם הגורל נפל על אותו אדם. לאחר פעמים רבות, הגיעו למסקנה שזה אינו יכול להיות מקרי, ומכאן הסיקו, שה' התערב והשפיע על התוצאות (עקדת יצחק סג).
  • בנוסף לכך, בכל ארבעת המקרים, היה אישור נוסף לתוצאות ההגרלה: עכן, יהונתן ויונה הודו באשמה, ושאול קיבל את אישור העם שהריעו וקראו "יחי המלך!". ההגרלה שימשה רק לבחירה ראשונית - אך אף פעם לא התקבלה החלטה סופית על-סמך הגרלה בלבד.

גורלות נוספים:

  • חלוקת הארץ לשבטים נעשתה על-פי הגורל, (במדבר כו נה): "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט" , וכן במדבר לג54, במדבר לד13, במדבר לו2, יהושע יד2, יהושע טו1, יהושע טז1, יהושע יז, יהושע יח6-11: " "וְאַתֶּם תִּכְתְּבוּ אֶת הָאָרֶץ שִׁבְעָה חֲלָקִים וַהֲבֵאתֶם אֵלַי הֵנָּה וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל פֹּה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ. כִּי אֵין חֵלֶק לַלְוִיִּם בְּקִרְבְּכֶם כִּי כְהֻנַּת ה' נַחֲלָתוֹ וְגָד וּרְאוּבֵן וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'. וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַהֹלְכִים לִכְתֹּב אֶת הָאָרֶץ לֵאמֹר לְכוּ וְהִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְכִתְבוּ אוֹתָהּ וְשׁוּבוּ אֵלַי וּפֹה אַשְׁלִיךְ לָכֶם גּוֹרָל לִפְנֵי ה' בְּשִׁלֹה. וַיֵּלְכוּ הָאֲנָשִׁים וַיַּעַבְרוּ בָאָרֶץ וַיִּכְתְּבוּהָ לֶעָרִים לְשִׁבְעָה חֲלָקִים עַל סֵפֶר וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה. וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי ה', וַיְחַלֶּק שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם. וַיַּעַל גּוֹרַל מַטֵּה בְנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיֵּצֵא גְּבוּל גּוֹרָלָם בֵּין בְּנֵי יְהוּדָה וּבֵין בְּנֵי יוֹסֵף..." ", יהושע יט, שופטים א3, מיכה ב5. החלוקה נעשתה על-פי ה', וייתכן שה' התערב בהגרלה כדי לקבוע את הנחלה הראויה לכל שבט.
  • להבדיל, גם המן הרשע הפיל גורל, בתקוה שהאל שלו יגלה לו את התאריך המתאים ביותר להשמדת היהודים, (אסתר ג ז): "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר"*. בניגוד למחשבתו הרעה של המן, התברר שגם במקרה זה "מה' כל משפטו" - הגורל אכן שיקף את רצון ה' - לא לגבי יום השמדת היהודים, אלא להיפך, לגבי היום שבו היהודים ישלטו בשונאיהם, (אסתר ט כד): "לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם. כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם. וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ".

האורים והתומים:

האמצעי הראשון ששימש לבירור רצון ה' ע"י גורל היה, כנראה, האורים והתומים, (שמות כח ל): "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה', וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד". אמנם המילה גורל לא נזכרת שם, אבל הם היו בחיקו של הכהן הגדול, ושימשו לבירור משפט מה'.

- עד כאן דיברנו רק על שימוש בגורל לבירור רצון ה', אולם ישנו שימוש נוסף לגורל והוא יישוב סכסוכים, כמו ב(משלי יח יח): "מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל, וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד" - ראו שם*.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/ביאור:משלי_טז"