קטגוריה:משלי יב כה

כשיש דאגה בלב, צריך לעשות שני דברים: א. יַשְׁחֶנָּה, ב. ודבר טוב יְשַׂמְּחֶנָּה. המפרשים פירשו כל אחד מהם בכמה דרכים ותוך כדי כך גם נתנו כמה עצות להתמודדות עם דאגה:

א. הניקוד בספרים שלנו הוא יַשְׁחֶנָּה = בניין הפעיל מהשורש שחה, שממנו גם הפועל "השתחוה" = התכופף בפני הזולת כאות לכניעה וקבלת מרות. ומכאן:

1. ישחנה = ישפיל אותה אל תת-ההכרה: "עת יעלה ציור הדאגה בלב... להשפיל הציור הלז ולהורידו אל עומק הנפש, ושם, בחושך שמו יכוסה, על-ידי שיסיח דעתו מרעיונות כאלה" (מלבי"ם). דאגות שנמצאות בתת-ההכרה מעוררות את האדם לאחריות, מבלי לעוות את שיקול הדעת שלו.

2. ישחנה = יגרום לתחושת הדאגה להשתחוות לו ולהיות כפופה לו. מטרתה של הדאגה - לשרת את האדם, בכך שהיא מכוונת אותו להיזהר מפני סכנות. כך צריך האדם להתייחס לדאגה כשהיא מופיעה בליבו - כאל משרתת בלבד. אחרי שהאדם השתמש בדאגה, חשב על כל הסכנות המדאיגות והתכונן לקראתן במידת האפשר, הדאגה סיימה את תפקידה כמשרתת והאדם יכול "לפטר" אותה ולחזור להיות בשמחה, כמו שמוסבר בהמשך הפסוק.

ב. וחכמי התלמוד קראו ישׂחנה בסי"ן: "רב אמי ורב אסי: חד אמר יסיחנה מדעתו, וחד אמר ישיחנה לאחרים" (תלמוד בבלי, סנהדרין ק:). האדם יכול להתמודד עם הדאגה בעצמו או בעזרתם של אנשים אחרים:

3. יסיחנה מדעתו = יסיר את תחושת הדאגה מהמודעות, ידחיק אותה אל תת-ההכרה;

4. ישיחנה לאחרים = ישוחח עם אנשים אחרים, שיעזרו לו להכניס את הדאגה למידה המתאימה. כל אדם רואה את המציאות מכיוון אחר; בתפיסה של כל אדם יש עובדות מציאותיות ויש דמיון; המציאות משותפת לכולם, אבל הדמיון הוא אישי לכל אחד ואחד. ולכן, כשכמה אנשים משוחחים ו"מצליבים" את התפיסות שלהם, הם מבררים מהו החלק המשותף (שהוא המציאות), ומהו החלק הדמיוני. כשהדאגה משתלטת על האדם, והוא משוחח על כך עם אחרים, הם עוזרים לו לראות, מהן העובדות המציאותיות שבאמת צריכות להדאיג אותו, ולגביהן הוא צריך לפעול; ומהן העובדות הדמיוניות, שאותן הוא צריך לשכוח ולהוציא מדעתו. וייתכן שהכוונה שהאדם צריך להשיח את דאגותיו לה' - לספר לו על הדברים שמדאיגים אותו; כמו ב(משלי טז ג): "גֹּל אֶל ה' מַעֲשֶׂיךָ, וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ"*. שיחה היא מכינוייה של התפילה.

פסיכולוגים בימינו נחלקים בשאלה דומה, לגבי הטיפול הרצוי לנפגעי פוסט-טראומה. יש אומרים שעדיף לשוחח על הטראומה, יש אומרים שעדיף להדחיק אותה, ויש אומרים שהדבר תלוי באדם: בדרך-כלל עדיף לתת לאדם להתמודד עם הפוסט-טראומה לבד (""יסיחנה מדעתו""), ורק אם המנגנון הטבעי לא עובד יש לסייע לו על-ידי שיחות ("ישיחנה לאחרים"). (ראו ד"ר איתי גל, "פרויד מתהפך", ynet 24.8.08).

דָבָר הוא דיבור; דבר טוב הוא דיבור שיש בו נחמה והבטחה לעתיד טוב יותר, כמו ב(זכריה א יג): "וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים, דְּבָרִים נִחֻמִים".

יְשַׂמְּחֶנָּה = יהפוך את הדאגה לשמחה; ודבר טוב ישמחנה = השלב השני בהתמודדות עם דאגה הוא לשמוע דיבורים המביעים עמדה הפוכה מזו שמביעה הדאגה - דיבורים המסבירים, שאם האדם אכן יממש את המסקנות שהגיע אליהן בעקבות הדאגה, יתנהג בזהירות ויתכונן לסכנות האפשריות, המצב יהיה טוב. אפשר לשמוע דיבורים כאלו מידידים שמשוחחים עמם על הדאגות, ואפשר גם שהאדם עצמו ידבר עם עצמו ויגיד לעצמו דברים טובים.

דיבורים טובים יהפכו את הדאגה לשמחה, והשמחה תתן לאדם כוח ליישם את המסקנות שהגיע אליהם לפני כן, בזכות הדאגה.

על-פי העצה יסיחנה מדעתו, יש לפרש שגם ודבר טוב ישמחנה היא עצה להתמודדות עצמאית של האדם עם דאגותיו, בכך שידבר עם עצמו על דברים שמחים: "שיעלה על ליבו ציורים טובים, מתנגדים לציורי הדאגה, למשל יצייר שאחריתו טוב, שביתו יעמוד נכון, שהוא מלא ברכת ה', ושיש" "תקוה לאחריתו... ישמחנה בדבר טוב, ועל-ידי ציור טוב לעומת ציור הרע והמעציב ישמח אותה... שיסיח אותה לאחרים, רוצה לומר, לרעיונות אחרות טובות ומשמחות" (מלבי"ם); "דבר טוב הוא אם יכול לעצור כוח לשמח את הדאגה ולחשוב כי לטובה בא מה שבא" (מצודת דוד);

בפרט, לימוד דברי תורה וחכמה יכול לשמח את האדם ולהשכיח ממנו את הדאגות: "יעסוק בתורה, והיא תשמח את הדאגה שבלבו ותצילנו ממנה" (רש"י), "כאשר ישכיל אדם בדבר חכמה או במועצות ודעת, וייגלה אליו מחשוף האמת וסוד הנכוחה, ישמח לבו" (רבי יונה גירונדי), "כי כל הנותן עליו עול תורה, פורקים ממנו הדאגות" (הגאון מווילנה ע"פ אבות דרבי נתן).

ועל-פי העצה ישיחנה לאחרים, יש לפרש שגם ודבר טוב ישמחנה היא עצה לפנות לעזרת הזולת - לדבר עם אנשים אחרים על דברים טובים ושמחים, "ודבר טוב שינחמנו חברו ישמח את הדאגה" (רש"י).

ומדוע ישמחנה בלשון נקבה? שתי תשובות: 1. הכינוי מתייחס לדאגה - "יהפוך את הדאגה לשמחה" (דעת מקרא, ודומה לזה מצודת דוד); 2. הכינוי מתייחס לאיש או ללב (ר' יונה), והיה ראוי לכתוב "ישמחנו". אולי נכתב ישמחנה כדי שיהיה חרוז: ישחנה - ישמחנה. אמנם חרוזים אינם נפוצים בתנ"ך, אבל ישנם פסוקים שבהם רואים בבירור שהכותב השתדל ליצור חרוז, למשל: (שמות כט לה): "וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה...".

דאגה היא רגש של פחד וחשש מפני אבדן של דברים חשובים ויקרים הקשורים אל עצם החיים ומשמעותם, למשל:

• חשש התנתקות, (יהושע כב כד): "מִדְּאָגָה מִדָּבָר... מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ... 'מַה לָּכֶם ולה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל'".
• שלום המשפחה, (שמואל א י ב): "...וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר 'מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי?!'".
• בצורת, (ירמיהו יז ח): "וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".
• אויבים, (ירמיהו לח יט): "אֲנִי דֹאֵג אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל הַכַּשְׂדִּים פֶּן יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם וְהִתְעַלְּלוּ בִי".
• רעב, (ירמיהו מב טז): "וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרָיִם וְשָׁם תָּמֻתוּ".
• שמועות רעות, (ירמיהו מט כג): "בּוֹשָׁה חֲמָת וְאַרְפָּד כִּי שְׁמֻעָה רָעָה שָׁמְעוּ, נָמֹגוּ בַּיָּם דְּאָגָה הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל".
• שממה, (יחזקאל יב יח): "לַחְמָם בִּדְאָגָה יֹאכֵלוּ וּמֵימֵיהֶם בְּשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ, לְמַעַן תֵּשַׁם אַרְצָהּ".
• חטאים, (תהלים לח יט): "כִּי עֲוֹנִי אַגִּיד, אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי".

הדאגה היא תכונה טבעית של אכפתיות ורצון התגוננות, השוכנת בליבו של כל אדם שפוי הנוטל על עצמו אחריות. אולם אם אותו כוח דאגה כבר הגיע לרמה כזו, שהוא מטריד ללא הרף, שוכן בתוככי הלב ומול העיניים, ושולט על כל המחשבות - זה מצב לא בריא, שבו שינה האדם את תפקידה של הדאגה, והפך אותה מכוח נשלט, המיועד במקורו להגנה עליו, לכוח שולט, התוקף ומשבית את כל כוחותיו. לדאגה מסוג זה, דאגה בלב, מתייחס הפסוק שלנו (ע"פ הרב חנוך גבהרד והרב אברהם וינברג, שיעורים באגדות חז"ל סנהדרין ק:).