קטגוריה:משלי יז ה

כשמדברים עם אדם שנמצא בצרה, אסור ללעוג לו. הלעג מפנה את תשומת ליבו לצד השלילי והמשפיל שבמצבו. כך, במקום שיהיה שמח בחלקו ויודה לה' על מה שנתן לו, הוא מתמלא בכעס כלפי ה', שהביא עליו את הצרה. דברי החֵרוף (הביזוי) שהוא ישמיע כנגד ה' ייזקפו לחובתו של אותו אדם שלעג לו.

מהות האיסור היא, לגרום לאדם להרגיש רגשי נחיתות - להדגיש בפני האדם את הצדדים הנחותים, המשפילים והמבזים שבמצבו. פירוש זה מסתמך על דברי חז"ל, שאסרו לעשות כל מעשה שמדגיש בפני הזולת את נחיתותו, גם כאשר אין כל כוונה לפגוע בכבודו, וגם כאשר מדובר באדם מת, למשל:

- "אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עשהו, ואם הלוהו מה שכרו? אמר רב אסי עליו הכתוב אומר (משלי יט) מלוה ה' חונן דל (משלי יד) ומכבדו חונן אביון" (תלמוד בבלי, ברכות יח.).

- "אמר ר' זעירא בשם ר' אבא בר ירמיה: לא יכנס אדם לבית הקברות ויעשה צרכיו שם, ואם עשה כן - עליו הכתוב אומר לועג לרש חרף עושהו. רבי חייא הגדול ורבי יונתן היו מהלכין לפני מיטתו של ר"ש בן יוסי בן לקוניא, והיה ר' יונתן מפסע על קיברו. אמר לו רבי חייא הגדול: "עכשיו הם אומרים: 'מחר הם באין אצלנו ועכשיו מציקים לנו!'"..." (תלמוד ירושלמי, ברכות ב ג בתרגום לעברית)

לא רק אדם חי, שיש לו רגשות, יכול להיחשב רש, אלא גם אדם מת, שלכאורה אינו מרגיש ואינו יודע מה קורה סביבו, גם הוא נחשב רש ביחס אלינו החיים. חז"ל מלמדים אותנו להיזהר בכבודם של המתים, ולא לעשות מעשים שמדגישים את הנחיתות שלהם ביחס אלינו, כגון: לעבור על פניו של מת בלי ללוות אותו, או לדרוך על קברו. אם אדם יפתח מודעות כזאת גדולה לגבי פגיעה ברגשותיהם של מתים, קל וחומר שהוא ייזהר שלא לפגוע באנשים חיים.

חז"ל הרחיבו את האיסור עוד יותר: לא רק שאסור ללעוג לרש באופן ישיר, ולא רק שאסור ללעוג לרש במעשה עקיף המדגיש את חולשתו; אסור אפילו ללעוג לרש תוך כדי קיום מצוה! ראו: "לעג לרש במצוות".

עד כאן פירשנו שהחרפה לה' נובעת מכך שהעני שלועגים לו כועס ומתמרמר על ה', ומכאן שהאיסור ללעוג לרש חל רק בפניו ובנוכחותו של הרש (ראו בבלי סוטה מג:); אולם יש שפירשו שהחרפה לה' נובעת מעצם העובדה שהאדם מזלזל בעני, גם אם העני אינו יודע על כך כלל! מדוע?

- א. לעג הוא דבר צחוק המבטא זלזול והפחתה בערך הזולת; הלועג מפחית בחשיבותו של העני, כאילו שאין טעם בקיומו ובבריאתו. הוא למעשה טוען שה' ברא יצור ללא תועלת (מלבי"ם), כדברי השיר "יש כמוני מליונים אנשים בני תמותה בלי כסף, לא שווים פרוטה" (אתי אנקרי).

- ב. הלועג כביכול טוען שה' נכשל בבריאת העולם - הוא ברא אדם ולא ברא עבורו את אמצעי הפרנסה המתאימים (רלב"ג, מלבי"ם על משלי יד לא).

- ג. הלעג מטיל על העני את כל האחריות למצבו. הוא למעשה טוען שהעושר והעוני אינם ביד ה' אלא תלויים אך ורק במעשי בני אדם (ר' יונה גירונדי, מצודות), וזה לא לגמרי נכון. ראו: "מי אחראי לבעיית העוני?".

- ד. "כי העשיר, כשרואה את העני, היה צריך לפשפש במעשיו ולומר בליבו: מהו רבותי שלי, הקב"ה עשאני עשיר ולזה עשאו עני, ויש לי כך וכך עוונות... וילמד מזה לעשות תשובה, ולא ללעוג עליו, ויהפוך הלעג על עצמו, שאפשר נעשה עשיר בעולם הזה כדי שיהיה עני בעולם הבא..." (רמ"ד וואלי).

1. כשחושבים על אדם שנמצא בצרה, אסור לשמוח על צרתו, כי השמחה מבטאת השלמה עם הרע וחוסר רצון לפעול לשיפור ותיקון; השמח לאיד לא יינקה = אינו נקי מרגשות שליליים של קנאה וכעס, ולכן לא יהיה נקי ופטור מעונש.

"הוזהרנו בזה, שאין לנו לשמוח וללעוג מאדם שבא עליו איזה צרה ויגון, כי לא יינקה גם הוא... ומאד מאד צריכים ליזהר אותם בני אדם השמחים לצרת חבריהם, וממלאים שחוק פיהם על איד חבריהם, כי בוודאי לא ינקו מדינו של מעלה" (מכתבי החפץ חיים, אגרות ומאמרים לה).

שמחה לאיד, גם כאשר היא לכאורה מוצדקת (כגון כשהאסון בא על אנשים שפגעו בנו), גורמת לחורבן. כך הסבירו חז"ל את חורבן ביתר - עיר יהודית שהחזיקה מעמד כמה שנים לאחר חורבן ירושלים על-ידי הרומאים. אנשי ביתר שמחו על חורבן ירושלים, כי העולים לרגל היו עוברים דרך ביתר ומלכלכים להם את הגנים הציבוריים... עד שחרבו גם הם (ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה).

1. החצי הראשון מתייחס לדברים שאדם אומר לרש - לועג לרש, והחצי השני מתייחס למחשבות שאדם חושב בליבו - שמח לאיד. כשמדברים עם אדם שנמצא בצרה (כגון רש), ראוי לנחם אותו ולעזור לו לראות את הצדדים החיוביים במצבו, ולא לגרום לו להרגיש רגשי נחיתות על-ידי דברי לעג; אך כשחושבים בלב על צרה (איד) שקרתה לאדם אחר, ראוי דווקא לשים לב לקשיים ולצדדים השליליים במצבו, לרחם עליו ולהזדהות עם כאבו, ולא לשמוח. לפי פירוש זה, שני האיסורים חמורים באותה מידה.

2. החצי הראשון מתייחס לאדם שנולד רש כי כך ה' גזר עליו לפני לידתו, זה התפקיד שה' ייעד לו בעולם, ומי שלועג לו - כאילו מקלל את ה' שעשה אותו כך; והחצי השני מתייחס לאדם שבא עליו איד ואסון כתוצאה ממעשיו הרעים, ומי ששמח לאידו - אינו פוגע בכבודו של ה' כי האדם הוא שהביא על עצמו את האסון, ובכל זאת הוא לא יינקה (הגר"א). לפי פירוש זה, איסור לעג לרש חמור יותר כי הוא משול לקללת ה', שהיא איסור חמור (ר' יונה).

3. החצי הראשון מתייחס לאדם שאין לנו שום סכסוך איתו, ולכן אנחנו לא שמחים שבאה עליו צרה, אלא רק צוחקים ומזלזלים בו בגלל עוניו; מי שעושה כך כאילו פוגע בכבוד ה', אך לא נאמר שהוא ייענש; והחצי השני מתייחס לאדם שאנחנו מסוכסכים איתו, ואנחנו שמחים בצרתו מתוך שנאה ונקמנות, והמרגיש כך לא יינקה מעונש (מלבי"ם). לפי פירוש זה, איסור שמח לאיד חמור יותר, שהרי העובר עליו בהכרח ייענש.

1. פסוקנו מדבר על לעג לרש. רעיון דומה נזכר בתלמוד לגבי עוני מסוג אחר: "מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון מבית רבו, והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הנהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה רבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי, ולא החזיר לו שלום. אמר לו (רבי אלעזר): כמה מכוער אתה, שמא כל בני עירך מכוערים כמוך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית."

"כיוון שידע רבי אלעזר בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: סלח לי! אמר לו: איני סולח לך עד שתלך לאומן שעשאני ותאמר לו: כמה מכוער כלי זה שעשית."

"היה מטייל אחריו, עד שהגיע לעירו (של המכוער) יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, שלום עליך מורי מורי! אמר להם (המכוער): למי אתם קוראים: רבי רבי?! אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: כך וכך עשה לי. אמר לו: אף על פי כן סלח לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני סולח לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן." (בבלי תענית כ.).

גם הלועג לאדם מכוער או בעל מום, כאילו מחרף את ה' שעשה אותו כך .

2. איך מסתדר האיסור לשמוח לאיד עם דברי חז"ל "כל מה שעושה ה' - לטובה הוא עושה", "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה", ו"מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד"?

- דברי חז"ל מתייחסים לצרה שבאה על האדם עצמו; הפסוק שלנו מתייחס לצרות שקורות לאחרים: מי ששמח כשבא איד (אסון) על הזולת, אינו מרגיש כך מתוך אמונה אמיתית בכך ש"כל מה שעושה ה' לטובה הוא עושה", אלא מתוך רגשות אנוכיים של קנאה בהצלחת הזולת, רצון להרגיש חזק ומוצלח יותר מהזולת, ובמקרים מסויימים גם שנאה ונקמנות. מכיוון שאינו נקי מאנוכיות, לא יינקה מצרות שיבואו גם עליו.

גם בספר משלי וגם בתלמוד, המטרה היא לחנך אותנו לצאת מתוך עצמנו, ולפתח תחושות של הזדהות עם הזולת: כאשר קורה דבר רע למישהו אחר, אנחנו צריכים לצאת מתוך עצמנו ולהרגיש את הצער שלו; וכאשר קורה לנו דבר רע, אנחנו צריכים לצאת מתוך עצמנו ולהבין שהדבר הוא חלק מתכנית כללית של ה', שבוודאי תהיה טובה לכלל העולם.3. הפסוק אינו מבחין בין איד הקורה לאדם רשע לבין איד הקורה לאדם צדיק; מכאן שאסור לשמוח תוך כדי שהרשעים סובלים מאסון שבא עליהם, "שאפילו בצערם של הרשעים, השכינה אומרת: קלני מראשי קלני מזרועי, ולכן אדרבא צריך להצטער על איד חבירו ולא להיות שמח, דהוי כאילו שמח על צערה של השכינה" (רמ"ד וואלי); וכן נאמר גם ב(משלי כד יז): "בִּנְפֹל אויביך[אוֹיִבְךָ] אַל תִּשְׂמָח"*. מותר לשמוח רק אם וכאשר המצב האובייקטיבי של העולם משתפר כתוצאה מאובדנם של הרשעים, ועל כך נאמר ב(משלי יא י): "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה"*.

4. בתורה יש קשר בין שני הביטויים - חרף עושהו ולא יינקה: הביטוי לא יינקה נזכר ביחס לאיסור נשיאת שם ה' לשווא, (שמות כ ו): "כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא".