פתיחת התפריט הראשי

ביאור:בבלי פסחים דף ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

[כריתות פ"א מ"ו] 'המפלת אור לשמונים ואחד: בית שמאי פוטרין מקרבן [1], ובית הלל מחייבים [2]; אמרו להם בית הלל לבית שמאי: מאי שנא אור שמנים ואחד מיום שמנים ואחד [3]? אם שיוה לו לטומאה - לא ישוה לו לקרבן [4]'? מדקאמר בית הלל לבית שמאי מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד, שמע מינה אור - אורתא הוא!

שמע מינה.

מיתיבי:

'יכול יהא נאכל אור לשלישי [5]? ודין הוא: זבחים [6] נאכלים ליום אחד [7] ושלמים נאכלים לשני ימים; מה להלן לילה אחר היום [8] אף כאן לילה אחר היום [9]!? - תלמוד לומר: (ויקרא יט ו) בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם [הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף] - בעוד יום הוא נאכל, ואינו נאכל לאור שלישי [10];

יכול ישרף מיד? ודין הוא: זבחים נאכלין ליום ולילה אחד ושלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד; מה להלן תיכף לאכילה שריפה [11] אף כאן תיכף לאכילה שריפה [12]? - תלמוד לומר [13] והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף [14] ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה';

מדקאמר יהא נאכל אור לשלישי, אלמא אור - אורתא הוא שמע מינה!

תא שמע: אור של יום הכפורים מתפלל שבע ומתודה, שחרית מתפלל שבע ומתודה, במוסף מתפלל שבע ומתודה, במנחה מתפלל שבע ומתודה, בערבית מתפלל מעין שמונה עשר; רבי חנינא בן גמליאל אומר משום אבותיו: מתפלל שמונה עשר שלימות, מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת אלמא אור - אורתא הוא שמע מינה!

תא שמע, דתני דבי שמואל: לילי ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר אלמא אור - אורתא הוא!

אלא בין רב הונא ובין רב יהודה דכולי עלמא אור - אורתא הוא, ולא פליגי: מר כי אתריה ומר כי אתריה: באתריה דרב הונא קרו [15] 'נגהי', ובאתריה דרב יהודה קרו 'לילי'.

ותנא דידן מאי טעמא לא קתני 'לילי' [16]?

[17] לישנא מעליא הוא דנקט [18], וכדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו*, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז ח) מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה [וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה] [19]!

רב פפא אמר: תשע, שנאמר (דברים כג יא) כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה [וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה] [21];

רבינא אמר: עשר: וי"ו ד'טָהוֹר' [22]!

רב אחא בר יעקב אמר: שש עשרה, שנאמר (שמואל א כ כו) [וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא] כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר [23].

תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו 'מרכב' ובאשה קראו 'מושב' [24], ואומר (איוב טו ה) [כִּי יְאַלֵּף עֲוֹנְךָ פִיךָ] וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים [25], ואומר (איוב לג ג) [יֹשֶׁר לִבִּי אֲמָרָי] וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ [26]'; מאי ואומר [27]? - וכי תימא 'הני מילי בדאורייתא, אבל בדרבנן לא [28]' - תא שמע ואומר ותבחר לשון ערומים [29]'; וכי תימא 'הני מילי בדרבנן, אבל במילי דעלמא – לא'? - ואומר 'ודעת שפתי ברור מללו'.

ובאשה לא כתיב בה 'מרכב'? והכתיב (בראשית כד סא) וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים [וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַךְ]?

התם משום ביעתותא דגמלים [30] אורחא היא [31];

והכתיב (שמות ד כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר [וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ]?

התם


עמוד ב

משום בניו - אורחא הוא [32].

והכתיב (שמואל א כה כ) [וְהָיָה] הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר [וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם]!

התם משום ביעתותא דליליא אורחא הוא;

ואיבעית אימא משום ביעתותא דליליא ליכא, משום ביעתותא דדוד איכא;

ואיבעית אימא ביעתותא דדוד נמי ליכא, משום ביעתותא דהר איכא.

ובאורייתא מי לא כתיב 'טמא'?

אלא כל היכא דכי הדדי נינהו [33] - משתעי בלשון נקיה [34]; כל היכא דנפישין מילי משתעי בלשון קצרה,

כדאמר רב הונא אמר רב, ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. [35]

וכל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד? והא 'רוכבת' ו'יושבת', דכי הדדי נינהו, וקאמר 'רוכבת'?

'רכבת' כתיב. [36].

הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרב, חד אמר 'שויתינן האי שמעתא כדבר אחר מסנקן' וחד אמר 'שויתינן האי שמעתא כגדי מסנקן [37]' ולא אישתעי רב בהדי דהאיך.

הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל, וחד מינייהו רבן יוחנן בן זכאי, ואמרי לה קמיה דרבי וחד מינייהו רבי יוחנן; חד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה [38] ואין מוסקין בטהרה [39]? וחד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה?

אמר "מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל"; ולא היה ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל.

הנהו תלתא כהני, חד אמר להו: "הגיעני כפול [40]" וחד אמר "הגיעני כזית" וחד אמר "הגיעני כזנב הלטאה"; בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול [41].

והא תנן [42] [קידושין פ"ד מ"ה]: אין בודקין מן המזבח ולמעלה [43]'?

לא תימא 'שמץ פסול' אלא אימא 'שחץ פסול' [44];

ואי בעית אימא: שאני התם, דאיהו דארע נפשיה [45].

מי קא ספו לך. כלום נותנין לך מן האליה לאכול אין נותנין לך אלא מן הכחוש שבו ונתכוון להטעותו לכשילך עוד ישאל מן האליה וביד ר' יהודה בן בתירא לא היה להורגו:

ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, אמר: כתיב (שמות יב מג) [וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח] כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות יב מח) [וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְ]כָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ, ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי!

אמר ליה רבי יהודה בן בתירא: מי קא ספו לך מאליה?

אמר ליה: לא! כי סלקת להתם אימא להו "ספו לי מאליה"!

כי סליק - אמר להו "מאליה ספו לי [46]" [47]; אמרו ליה: אליה לגבוה סלקא! אמרו ליה: מאן אמר לך הכי? אמר להו: רבי יהודה בן בתירא [48]!

אמרו: מאי האי דקמן [49]? בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא, וקטלוהו, שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא: שלם לך רבי יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים!

[50]

רב כהנא חלש; שדרוה רבנן לרבי יהושע בריה דרב אידי, אמרו ליה: זיל בדוק מאי דיניה [51].

אתא, אשכחיה דנח נפשיה; קרעיה ללבושיה ואהדריה לקרעיה לאחוריה [52], ובכי ואתי.

אמרו ליה: נח נפשיה?

אמר להו: אנא לא קאמינא, (משלי י יח) [מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר] וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל.

יוחנן חקוקאה [53] נפק לקרייתא [54]; כי אתא - אמרו ליה: חיטין נעשו יפות? אמר להם: שעורים נעשו יפות [55];

אמרו ליה: צא ובשר לסוסים ולחמורים, דכתיב (מלכים א ה ח) וְהַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ [יָבִאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אִישׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ].

מאי הוי ליה למימר?

"אשתקד נעשו חיטין יפות"; אי נמי "עדשים [56] נעשו יפות".

הערותעריכה

  1. ^ בכריתות [בפרק קמא משנה ו], דקיימא לן (ויקרא יב ס) זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת [לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה] - מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה; יכול שתביא על הלידה שלפני מלאות ועל הלידה שלאחר מלאות קרבן אחד ולא יותר? תלמוד לומר 'זאת': שאם ילדה לאחר מלאות - כגון שטבלה לסוף שבועיים של נקבה ונתעברה והפילה, אם תוך מלאות הפילה - נפטרת בקרבן אחד, ואם לאחר מלאות הפילה - כבר נתחייבה בקרבן הראשון קודם לידה שניה, ולבסוף מלאות של לידה שניה - תביא שתי קרבנות; ואם הפילה ליל של כניסת שמונים ואחד - שכבר עברה מלאות שלה, אבל עדיין אינה ראויה להבאת קרבן, שאין קרבן נשחט בלילה
  2. ^ מחייבי שתי קרבנות, ד'לאחר מלאות' קרינא ביה, ובית שמאי פוטרין אותה בקרבן אחד, כדמפרש טעמייהו
  3. ^ הלא אתם מודים לנו שאם לא הפילה הלילה והפילה למחר שחייבת אף כשהפילה אור לשמונים ואחד תתחייב שהרי לכל דבר זמן היום והלילה שוים
  4. ^ בתמיה! ועוד ראיה אחרת: דהואיל ושוה לו לטומאה: שעד שקיעת החמה של שמונים דמיה טהורים, ואם תראה לאחר שקיעת החמה דמיה טמאין - כאילו היא רואה למחר, ולמה לא ישוה לו אף לקרבן: שכשם שאם תפיל למחר תתחייב, כך תתחייב על הוולד של לילו!? ותשובת בית שמאי במסכת כריתות היא שנויה: 'לא אם אמרתם ביום שמונים ואחד שכן יצתה לשעה הראויה להביא בה קרבן', לפיכך נתחייבה בקרבן הראשון ושוב אין לידה השניה נפטרת בו, תאמרו במפלת אור לשמונים ואחד שלא יצתה מידי וולד הראשון לשעה הראויה לקרבן!? והדמים שאתם אומרים אינן מוכיחים, שהרי הפילה תוך מלאות - דמיה של לידה טמאין ופטורה מן הקרבן
  5. ^ לאור כניסתו של שלישי? ה"נ גרסינן אור לשלישי, ואשלמים קאי, דכתיב בהו 'ביום זבחכם יאכל וממחרת' וצוה לשורפו לבוקרו של שלישי; יכול יהא נאכל ליל שלפניו
  6. ^ תודה
  7. ^ דכתיב (ויקרא ז טו) ביום קרבנו יאכל
  8. ^ דכתיב בגופיה דקרא (ויקרא ז טו) לא יניח ממנו עד בוקר - הא כל הלילה אוכל, וכן פסח (שמות יב י) לא תותירו ממנו עד בוקר
  9. ^ אחר הימים הכתובים בה
  10. ^ בעוד שהוא יום ממחרת אכול, ולא משתחשך
  11. ^ כשכלה זמן אכילתן - מתחיל זמן שריפתו, כדכתיב (שמות יב י) והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו
  12. ^ אף כאן זמן אכילתו כלה ערבית, כדאמר וישרף בלילה
  13. ^ ב'צו את אהרן' (ויקרא ז יז)
  14. ^ כאן לא נאמר 'עד יום' אלא 'ביום', משום דהאי קרא לא איירי בזמן אכילה אלא בשריפה: להורות שביום הוא נשרף ולא בלילה, וקרא דלעיל – ב'קדושים תהיו'
  15. ^ לאורתא
  16. ^ כדתנא דבי שמואל
  17. ^ ומשני:
  18. ^ אלישנא מעליא קא מיהדר: שמצוה ודרך נקיי הדעת לספר בלשון נקיה
  19. ^ אשר איננה טהורה - ולא כתיב 'הבהמה הטמאה' כי אורחיה - הרי שמונה אותיות עקם: 'הטמאה' - חמש אותיות הן, 'אשר איננה טהורה' - שלש עשרה אותיות; ואף על גב דבאורייתא כתיב 'טמא' - שני אורחיה בחד דוכתא ללמדך לחזר על לשון נקיה
  20. ^ לאו משום ד'לילי' דבר מגונה הוא, והא דרבי יהושע בן לוי בעלמא איתמר, ומיהו שמעינן מינה לשון חכמים לחזר אחר לשון צח ונקי
  21. ^ הוה ליה למיכתב 'איש טמא' וכי נמי משוית לטהור חסר ו' - איכא עיקום תשע, שהרי שתים עשרה יש, וטמא אינו אלא שלש
  22. ^ דהא לא חסר הוא
  23. ^ 'טמא' הוה לכתוב, ולשתוק, ויש כאן עיקום י"ו אותיות
  24. ^ בזב כתיב (ויקרא טו ט) וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב [עָלָיו הַזָּב יִטְמָא] ובאשה כתיב (ויקרא טו כג) [וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא] אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יוֹשֶׁבֶת [עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב], לפי שאין הגון להזכיר רכיבה ופיסוק רגלים באשה ואף על פי שהמרכב והמושב שוין בשניהם
  25. ^ מצוה עליך כך
  26. ^ לשון נקי ומבורר
  27. ^ למה לו 'ואומר'? הא נפקא ליה מקמא
  28. ^ תורה הקפידה בלשונה שיצאתה מפי הגבורה אבל חכמים במשנה וברייתא אין להקפיד על לשונם
  29. ^ שמענו שהערומים בוחרי לשון הם
  30. ^ שהוא גבוה ומתיירא שלא תפול
  31. ^ אורחה דאשה לרכוב כדי שתהא מחזקת בו בידים ורגלים
  32. ^ משום בניו שהן זכרים כתב לשון רכיבה
  33. ^ שאין אורך בלשון צח מן המגונה
  34. ^ משתעי בלשון כבוד
  35. ^ והני דלעיל עיקם, ללמדך שצריך לחזר אחר לשון נקי, ובשאר מקומות כתיב לשון מגונה וקצר, ללמדך שישנה אדם לתלמידו לשון קצרה, לפי שמתקיימת גירסא שלה יותר מן הארוכה.
  36. ^ ואף על גב דמצי למיכתב נמי 'ישבת' חסר - מיהו כל חסירות שבתורה לדרוש הן באין, וכאן למדך בחסרון זה שתתפוס לשון קצרה ואפילו הוא מגונה, שהרי כאן תפס לשון מגונה וקצר
  37. ^ כגדי עייף; 'סינוק' לשון עייפות, ודומה לו 'גד גדי וסינק לא' בגמרא דשבת בפרק 'במה אשה יוצאה' (דף סז,ב): התגבר מזלי ואל תהי עייף
  38. ^ בכלים טהורים
  39. ^ בזיתים קא קרי 'מסיקה'; ואין צריך למוסקן בטהרה, כדאמר במסכת שבת ב'יציאות שבת' (דף יז,א) דלא חשיב מוהל היוצא מהן להכשיר, שאינו שמן גמור אלא היוצא על ידי הבד; אבל יין הזב על הענבים - מכשירן דניחא ליה ביה
  40. ^ מלחם הפנים לחלקי
  41. ^ פסול כהונה, חלל
  42. ^ לענין יוחסין לישא אשה
  43. ^ אם שימש במזבח - אין צריך לבדוק למעלה הימנו, דאם לא היה ראוי לכהונה - לא היו מניחין אותו לשמש, כדתנן במסכת מדות (פ"ה מ"ד): לשכת הגזית שם היו יושבים בית דין מיחסי כהונה ולויה, כל כהן שנמצא בו פסול כשהיה רוצה להתחנך לעבודה - לובש שחורים ויוצא
  44. ^ הוא עצמו היה גס רוח ומבזה קדשי שמים ואין ראוי לשמש, כדקיימא לן [במנחות דף יח,ב]: עבודה המסורה לבני אהרן, כהן שאינו מודה בכולן אף במגונה שבהן - אין לו חלק בכהונה
  45. ^ והצריך בדיקה אחריו, וגלה שלא בדקוהו יפה מתחלה
  46. ^ הלעיטוני מן האליה
  47. ^ וכבש היה, ואלייתה קריבה לגבוה דכתיב בכבש (ויקרא ג ט) האליה תמימה
  48. ^ קאמר לי שאין אתם נותנים לי חלק יפה אלא מן הכחוש, ואני נתתי דמים כמו כן
  49. ^ מה הדבר הזה שבא לפנינו
  50. ^ 'נציבין' - שם עירו; האי עובדא נקט הכא משום ההוא דלעיל דגרמו שניהם לבדוק אחריהם, וההוא נקט משום לשון מגונה.
  51. ^ בדוק ודע מה נהייתה בו
  52. ^ שלא יבינו מהר להדיא ויצא לבם
  53. ^ כינוי השם
  54. ^ לכפרים לראות בתבואות
  55. ^ ומכלל דבריו משמע שהחטים לא נעשו יפות, ולא היה רוצה להוציא דבר קללה מפיו
  56. ^ מאכל אדם