ביאור:בבלי פסחים דף ז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
וניבטליה בשית [1]?
כיון דאיסורא דרבנן עילויה [2] - כדאורייתא דמיא, ולאו ברשותיה קיימא [3] ולא מצי מבטיל [4], דאמר רב גידל אמר רבי חייא בר יוסף אמר רב: 'המקדש [5] משש שעות ולמעלה [6] - אפילו בחיטי קורדניתא [7] - [8] אין חוששין לקידושין [9].
ולבתר איסורא לא מצי מבטיל ליה? והא תניא: היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו - מבטלו בלבו, אחד שבת ואחד יום טוב בשלמא שבת - משכחת לה כגון שחל ארבעה עשר להיות בשבת, אלא יום טוב - בתר איסורא הוא!
אמר רב אחא בר יעקב: הכא בתלמיד יושב לפני רבו עסקינן, ונזכר שיש עיסה מגולגלת בתוך ביתו [10], ומתיירא שמא תחמיץ - קדים ומבטיל ליה [11] מיקמי דתחמיץ [12]; דיקא נמי [13] דקתני היה יושב בתוך בית המדרש [14] - שמע מינה [15].
אמר רבה בר רב הונא אמר רב: 'הפת שעיפשה, כיון שרבתה מצה [16] – [17]מותרת';
היכי דמי?: אילימא דידע בה דחמץ היא, כי רבתה מצה מאי הוי?
אלא דלא ידעינן בה אי חמץ הוא אי מצה הוא - מאי איריא 'כי רבתה מצה'? אפילו כי לא רבתה מצה נמי, ניזיל בתר בתרא, מי לא תנן [שקלים פ"ז מ"ב] 'מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה - לעולם מעשר [שני]; בהר הבית – חולין; בירושלים בשעת הרגל – מעשר; בשאר ימות השנה - חולין', ואמר רב שמעיה בר זירא: מאי טעמא? - הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום, אלמא אמרינן 'קמאי קמאי אזלי ליה והני אחריני נינהו' - הכא נמי נימא 'קמא קמא אזיל, והאי דהאידנא הוא'?
שאני הכא דעיפושה מוכיח עילויה [19].
אי עיפושה מוכיח עילויה - כי רבתה מצה מאי הוי?
אמר רבה: לא תימא שרבתה מצה, אלא אימא 'שרבו ימי מצה עילויה' [20];
אי הכי - פשיטא [21]!?
לא, צריכא דעיפושה מרובה, מהו דתימא 'כיון דעיפושה מרובה, איגליא מילתא דודאי חמץ מעליא הוא' - קא משמע לן כיון שרבו ימי מצה עילויה - אמרינן כל יומא ויומא נהמא חמימא אפה, ושדא עילויה ועפשא טפי.
ומי אזלינן בתר בתרא? והא תניא: 'רבי יוסי בר יהודה אומר: תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר, אם רוב חולין [22] – חולין, אם רוב מעשר – מעשר' [23], ואמאי? ליזיל בתר בתרא!?
אמר רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן? - כגון שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר ואין יודע איזה מהן בסוף;
רב זביד אמר: כגון שנשתמשו בה ציבורין ציבורין [24];
רב פפא אמר: כגון דאשתכח בגומא [25].
אמר רב יהודה: הבודק צריך שיברך.
מאי מברך?
רב פפי אמר משמיה דרבא: "לבער חמץ";
רב פפא אמר משמיה דרבא: "על ביעור חמץ";
בלבער כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע [26],
כי פליגי ב'על ביעור': מר סבר מעיקרא משמע [27], ומר סבר להבא משמע.
מיתיבי: "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה"!?
התם היכי נימא?: נימא 'למול' [28]? [29] לא סגיא דלאו איהו מהיל [30]? [31]
[32] אבי הבן [33] - מאי איכא למימר [34]?
אין הכי נמי [35].
מיתיבי: "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה"!
התם נמי, היכי נימא?: נימא 'לשחוט'? לא סגיא דלאו איהו שחט, פסח וקדשים מאי איכא למימר [36]?
אין הכי נמי.
מיתיבי [תוספתא ברכות פ"ו ה"י [ליברמן]]: העושה לולב לעצמו, מברך "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה"; נטלו לצאת בו אומר "אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב"!
שאני התם, דבעידנא דאגבהה - נפק ביה [37].
אי הכי, לצאת בו? 'יצא בו' מיבעי ליה!
אין הכי נמי, ומשום דקא בעי למיתנא סיפא 'לישב בסוכה' תנא רישא נמי 'לצאת בו', דקתני סיפא העושה סוכה לעצמו אומר "ברוך אתה ה' שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה"; נכנס לישב בה - אומר "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה";
והלכתא "על ביעור חמץ" [38].
דכולי עלמא מיהא מעיקרא בעינן לברוכי, מנלן?
דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן.
מאי משמע דהאי 'עובר' - לישנא דאקדומי הוא?
אמר רב נחמן בר יצחק: דאמר קרא: (שמואל ב יח כג) [וִיהִי מָה אָרוּץ וַיֹּאמֶר לוֹ רוּץ] וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי [39];
אביי אמר: מהכא (בראשית לג ג) וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם [וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו];
ואיבעית אימא מהכא: (מיכה ב יג) [עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ שַׁעַר וַיֵּצְאוּ בו] וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם [40].
בי רב אמרי: חוץ מן הטבילה ושופר;
בשלמא טבילה - דאכתי גברא לא חזי [41], אלא שופר מאי טעמא? וכי תימא משום דילמא מיקלקלא תקיעה - אי הכי אפילו שחיטה ומילה נמי!?
אלא אמר רב חסדא: 'חוץ מן הטבילה בלבד' איתמר.
תניא נמי הכי: טבל ועלה - בעלייתו אומר "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה".
לאור הנר וכו':
מנא הני מילי?
אמר רב חסדא: למדנו מציאה ממציאה, ומציאה מחיפוש, וחיפוש מחיפוש, וחיפוש מנרות, ונרות מנר:
מציאה [42] ממציאה [43]: כתיב הכא (שמות יב יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם [כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ], וכתיב התם (בראשית מד יב) וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא [הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן];
ומציאה - מחיפוש דידיה [44];
וחיפוש מנרות [45], דכתיב (צפניה א יב) [וְהָיָה] בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת [וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵע];
ונרות מנר, דכתיב [46] (משלי כ כז) נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן. [47]
תנא דבי רבי ישמעאל: 'לילי י"ד בודקים את החמץ לאור הנר; אף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר [48], שנאמר (שמות יב יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא [בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ] ואומר (בראשית מד יב) וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה [וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן], ואומר (צפניה א יב) [וְהָיָה] בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת [וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵע], ואומר (משלי כ כז) נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ [כָּל חַדְרֵי בָטֶן]’.
מאי ואומר?
וכי תימא האי 'בָּעֵת הַהִיא' - קולא הוא, דקאמר רחמנא לא בדיקנא לה בירושלים בנהורא דאבוקה דנפיש נהורא טובא אלא בנהורא דשרגא דזוטר נהורא טפי, דעון רבה משתכח ועון זוטר לא משתכח [49] - תא שמע [50]: (משלי כ כז) נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ [כָּל חַדְרֵי בָטֶן] [51]:
תנו רבנן: 'אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה - אלא לאור הנר,
הערות
עריכה- ^ ליתקנו רבנן לכל אדם ליבטל בלבו בתחלת שש, דהשתא לא פשע, דאיכא זכרון טובא: שהרי עסוק בשריפתו
- ^ דמשעברו חמש אסור בחמץ לדברי הכל
- ^ ואינו שלו
- ^ ולא מצי מבטל ליה בלבו, וכיון דחס עליה ומשהי ליה פורתא - עבר עליה
- ^ אשה
- ^ מתחלת שש דאיסורא דרבנן הוא
- ^ הצומחים בהרי אררט - קשין הם מאד
- ^ ואפילו הכי
- ^ אם באו עליהם מים ואף על גב דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קידושי תורה ושרי אשת איש לעלמא - הא מתרצינן בכמה דוכתין 'כל דמקדש - אדעתא דרבנן מקדש', והפקר בית דין הפקר, והם הפקירו ממונו
- ^ שלא החמיצה, ומפני אימת כבוד רבו אין יכול לקום ולילך ולאפותה
- ^ בלבו
- ^ דעדיין היא ברשותו שלא נאסרה עליו
- ^ דעדיין לא החמיצה
- ^ דמשמע מפני שאין יכול לקום ולילך משם הוא מבטלה בלבו, ואי בחמץ גמור - למה לי יושב בבית המדרש? ואפילו אם היה פנוי, מה בידו לעשות יותר?
- ^ השבתה בלב זהו ביעורו, אלא ודאי כשיש בידו לתקן קאי, ובידו לאפותה אם היה פנוי, הואיל ולא החמיצה עדיין, ומשום יום טוב נקט 'יושב בבית המדרש', ודשבת מתוקמא בחמץ גמור ובארבעה עשר שחל להיות בשבת
- ^ קא סלקא דעתא אם נשתמשו בתיבה זו מצה יותר מחמץ
- ^ אזלינן בתר רובא, ו
- ^ רוב אוכלי בשר בירושלים כל ימות השנה - ממעות מעשר שני הן, לפי שלא היו מספיקין לאכול כל מעות מעשר שני שלהן ברגל, ונותנין אותם לבני העיר בטובת הנאה, והן אוכלים אותם בקדושתן; ועיקר אכילת מעות מעשר - שלמים היו מביאין מהן, כדקיימא לן במנחות (דף פב,א), הלכך לוקחין מהן בהמות: דכל זמן שיש לו מעות מעשר - אינו מוציא מעות חולין; ואף על גב דאיכא למימר שמא מיד המוכר נפלו, ומעות חולין הן - ספק איסורא לחומרא; בהר הבית לעולם חולין. ואפילו בשעת הרגל, שיש מעות מעשר מרובין בירושלים ממעות חולין - לא מספקינן להו במעשר, דאזלינן בתר רובא דשתא, ואמרינן: לאו האידנא נפול אלא קודם הרגל, ובירושלים בשאר ימות השנה חולין דרוב מעות העיר חולין, ובשעת הרגל - מעשר כדמפרש טעמא: מה טעם בשעת הרגל מעשר ולא אמרינן קודם הרגל נפול? – כדאמרן: בנמצאין בהר הבית, הואיל ושווקי ירושלים עשויים להתכבד בכל יום מפני הטיט, ואי נפול קודם הרגל הוו משתכחי בשעת כיבוד; אבל הר הבית - מתוך שהוא משופע והרוח מכבדתו מעפרו, ועוד: שאין אדם נכנס באבק שעל גבי רגליו ואינו עשוי להתכבד - אלמא בכל דבר העשוי להתכבד אמרינן קמאי קמאי אזדו, וסתם תיבות שמשתמשין בהן אוכלין - נוטלין ראשון ראשון כדי שלא יתעפשו, וכל שכן דמסתמא בדקה זה אור לארבעה עשר, והאי דבתרא היא - ומצה היא.
- ^ שהרי הוא זה ימים רבים וחמץ הוא
- ^ וראוי להיות מעופש משנכנס הפסח
- ^ אפילו ספק ליכא, דמסתמא ודאי בדקה, והא מצה היא
- ^ נשתמשו בה חולין
- ^ אלמא בתר רובא אזלינן ולא בתר בתרא
- ^ של מעשר בזוית זו ושל חולין בזוית זו, וביום אחד
- ^ דליכא למימר 'זיל בתר בתרא', דקמאי הא שקלינהו משום דיש לחוש שמא בגומא נטמן ולא ראוהו
- ^ ושפיר דמי: דברכה - קודם עשיית המצוה בעינן, כדלקמן
- ^ = 'על ביעור שביערתי', והרי עדיין לא בדיק, דהא ברכה - קודם בדיקה היא; ביעור היינו נמי בדיקה
- ^ בתמיה: משמע דאותו רופא המל את כל בני העיר מצווה למול את התינוק הזה
- ^ גירסת רש"י: וכי
- ^ עליו המצוה מוטלת? והלא על אביו מוטל, כדאמרן בקדושין פרק קמא (קרוב לסופו)
- ^ אבל ביעור - מצוה על בעל החמץ מוטלת, וכל איש ואיש בודק ביתו, והיכא דיכול לומר 'לבער' לא נימא 'על ביעור'
- ^ ופרכינן:
- ^ אי 'על המילה' - לשעבר משמע, וזה אפשר לו לומר 'למול'
- ^ היכי שרינן ליה למימר 'על המילה'
- ^ [אבי הבן] צריך לומר 'למול'
- ^ פסח וקדשים הבעלים נצטוו, דכתיב (ויקרא א ד) וְסָמַךְ יָדוֹ (פסוק ה) וְשָׁחַט [אֶת בֶּן הַבָּקָר, ובפסוק יא, בענין קרבנן מן הצאן: וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה]
- ^ ומברך על שעבר
- ^ 'על ביעור' נמי להבא משמע, וגבי מילה נמי לא שנא אבי הבן מאינש דעלמא, דהא להבא משמע, ו"על מילה" נמי כ"למול" דמי
- ^ עובר = קודם; קדמו במיתת אבשלום
- ^ יקדים לילך בראש
- ^ כגון טבילת בעלי קרי, דקיימא לן בברכות (כ,ב) שאסור בדברי תורה ובברכה, דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה; ומשום ההוא טבילה תקון בכל הטבילות ברכתן לבסוף
- ^ האמורה בחמץ
- ^ האמורה בגביע דבנימין
- ^ כלומר: ואותה מציאה של בנימין - מחיפוש האמור אצלה: דמה מציאה של גביע על ידי חיפוש - אף מציאת חמץ על ידי חיפוש
- ^ לאחר שלמדת שהיא על ידי חיפוש - חזור ולמוד זה החיפוש מחיפוש שכתוב בירושלים שהוא בנרות
- ^ בנר יחידי
- ^ ולקמיה מפרש הא למה לי.
- ^ כדפרשינן; והשתא מפרש קראי היכא, וראיה ממש ליתא, אלא אסמכתא בעלמא, דדברי תורה מדברי קבלה נינהו
- ^ דאקיל רחמנא גבי ירושלים דלא נבדקיה באבוקה אלא באור קטן - הילכך לא ילפינן חמץ מיניה להקל
- ^ מהאי קרא דבדיקה מעלייתא היא, דכתיב
- ^ גם בנר אפשר לחפש אפילו בחדרי בטן