ביאור:בבלי פסחים דף קטו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

מתקיף לה רב חסדא: לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה?

אלא אמר רב חסדא: מעיקרא מברך עליה "בורא פרי האדמה" ו"על אכילת מרור", ואכיל; ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה [1].

בסוריא עבדי כרב הונא, ורב ששת בריה דרב יהושע עביד כרב חסדא;

והלכתא כוותיה דרב חסדא.

רב אחא בריה דרבא מהדר אשאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא.

אמר רבינא: אמר לי רב משרשיא בריה דרב נתן: הכי אמר הלל [לא התנא הלל חברו של שמאי] משמיה דגמרא: 'לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול' משום דסבירא לן מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן [משום שאין קרבן], ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה [2] דאורייתא; ואפילו למאן דאמר 'מִצְוֹת אין מבטלות זו את זו' - הני מילי דאורייתא בדאורייתא או דרבנן בדרבנן [3], אבל דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא.

מאן תנא דשמעת ליה מִצְוֹת אֵין מבטלות זו את זו?

הלל היא, דתניא: אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת [4] ואוכלן, שנאמר (במדבר ט יא) [בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ] עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.

אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל, דתניא: יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן? - תלמוד לומר: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ - אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו [5].

מתקיף לה רב אשי: אי הכי, מאי אפילו? [6]

אלא אמר רב אשי: האי תנא - הכי קתני: יכול לא יצא בהו ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן? תלמוד לומר עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ - אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו.

השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן [7] - מברך "על אכילת מצה" ואכיל [8], והדר מברך "על אכילת מרור" ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל [9].

אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: כל שטיבולו במשקה [10] - צריך נטילת ידים [11].

אמר רב פפא: שמע מינה: האי חסא -


עמוד ב

צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא [12]; דאי סלקא דעתא לא צריך לשקועיה, נטילת ידים למה לי? הא לא נגע [13]!

ודילמא לעולם אימא לך לא צריך לשקועיה, וקפא מריחא מיית?

אלא למה לי נטילת ידים? - דילמא משקעו ליה!

ואמר רב פפא: לא נישהי איניש מרור בחרוסת, דילמא אגב חלייה דתבלין [14] - מבטיל ליה למרוריה, ובעינן טעם מרור וליכא.

אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא, ודרש: נטל ידיו בטיבול ראשון [15] - נוטל ידיו בטיבול שני [16].

אמרוה רבנן קמיה דרב פפא; הא - בעלמא איתמר [17], דאי סלקא דעתך הכא [18] איתמר - למה לי נטילת ידים תרי זימני? הא משא ליה ידיה חדא זימנא [19]!

אמר להו רב פפא: אדרבה! הכא [בענין סדר הפסח] איתמר! דאי סלקא דעתא בעלמא איתמר - למה לי תרי טיבולי?

אלא מאי, הכא איתמר? נטילת ידים תרי זימני למה לי?: הא משא ליה ידיה חדא זימנא?

אמרי: כיון דבעי למימר אגדתא והלילא - דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע [20].

אמר רבא: בלע מצה [21] – יצא [22]; בלע מרור – [לא] יצא [23]; בלע מצה ומרור [24] - ידי מצה יצא [25], [26] ידי מרור לא יצא [27] [28]; כרכן [29] בסיב [30] ובלען - אף ידי מצה נמי לא יצא [31].

אמר רב שימי בר אשי: מצה לפני כל אחד ואחד מרור לפני כל אחד ואחד וחרוסת לפני כל אחד ואחד [32]; ואין עוקרין את השלחן [33] אלא לפני מי שאומר הגדה [34]. [35]

רב הונא אומר: כולהו נמי לפני מי שאומר הגדה.

והלכתא כרב הונא.

למה עוקרין את השולחן?

אמרי דבי רבי ינאי: כדי שיכירו תינוקות וישאלו.

אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דקא מדלי תכא מקמיה, אמר להו: עדיין לא קא אכלינן, אתו קא מעקרי תכא מיקמן?

אמר ליה רבה: פטרתן מלומר 'מה נשתנה' [36].

אמר שמואל: לחם עוני (דברים טז ג לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ) - לחם שעונין עליו דברים.

תניא נמי הכי: 'לחם עוני - לחם שעונין עליו דברים הרבה;

דבר אחר לחם עוני: עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה -

הערות עריכה

  1. ^ משום דבעינן תרי טבולין
  2. ^ לטעם מצה
  3. ^ רשב"ם: דכיון דכי הדדי נינהו - כולהו קיום מִצְות נינהו' ולא מבטלי אהדדי
  4. ^ פסח מצה ומרור; רשב"ם: כורכן בכרך אחד כמו 'כורכו בגמי' (עירובין דף קג,ב)
  5. ^ רשב"ם: מדלא כתיב 'יאכלו אותו'
  6. ^ רשב"ם: ומיהו חולקין עליו חביריו כרבי יוחנן, אבל מהכא לא שמעינן.
  7. ^ רשב"ם: דהא רבנן דברייתא מודו להלל דכריכה נמי שפיר דמי, אבל רבי יוחנן קאמר דפליגי עליה: דרבנן לגמרי לית להו כריכה כלל
  8. ^ רשב"ם: מצה לחודא
  9. ^ זכר למה שהיה עושה הלל בזמן שבית המקדש קיים שהיו אוכלים פסחיהם
  10. ^ רשב"ם: כגון ירק בכותח או בחומץ
  11. ^ משום המשקין: שהידים שניות, ו'כל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה'
  12. ^ ארס שבחזרת: שהשרף שבחזרת יש בו ארס, כדרך הבצלים; רשב"ם: והלכך צריך נטילת ידים לטיבול ראשון, כדלקמן, שהרי נוגע במשקין כשמשקע את החזרת בחרוסת; ורבנו חננאל פירש: קפא = תולעת, דתניא בתרומות [תוספתא מסכת תרומות (ליברמן) פרק ז הלכה יא] 'התולעים שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק יבחושין שבחומץ ושביין מותרין; סיננם במסננת – אסורין: דכיון דפריש ממקום רביתיה - הוי ליה כשרץ השורץ על הארץ, כדאמר בשילהי 'אלו טריפות' (חולין דף סז,ב) ועיקר
  13. ^ ידו במשקה
  14. ^ רשב"ם: שנותנין בו תפוחין, כדמוכח לקמן זכר לתפוח
  15. ^ רשב"ם: של שאר ירקי
  16. ^ רשב"ם: חזרת
  17. ^ בשאר טיבולין שאינן קבע צריך שיטול ידיו לטיבול, דכשנטל ידיו לראשון לא היה יודע שסוף שני לבוא רשב"ם: והסיח דעתו
  18. ^ גבי מרור
  19. ^ בטיבול ראשון
  20. ^ בבשרו; רשב"ם: ונגע בשום דבר טינוף
  21. ^ ולא לעסה
  22. ^ רשב"ם: שהרי קיים בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת (שמות יב יח) שהרי אכילה היא לו, ומיהו לכתחלה טעם מצה בעינן
  23. ^ [אי] אפשר שלא טעם בו טעם מרור; רשב"ם: דבעינן טעם מרור וליכא, דמשום הכי קפיד רחמנא למרר את פיו של אוכל - זֵכר לוַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם (שמות א יד); כך מצאתי כתוב בכל הספרים ובפירוש רבנו חננאל; ורבינו פירש 'בלע מרור יצא: אי אפשר שלא יהא בו טעם מרור
  24. ^ יחד ולא אכל עדיין לא מזה ולא מזה
  25. ^ שאינה צריכה טעם
  26. ^ אבל
  27. ^ הואיל ולא לעסו ואוכל מצה עמו אין לו שום טעם
  28. ^ רשב"ם: ולפי הכתוב בספרים צריך לפרש 'בלע מצה ומרור - ידי מצה מיהו יצא': דלא תימא אף ידי מצה לא יצא דאיכא תרתי לריעותא: שלא טעם טעם מצה וגם לא נגע בגרונו, שהמרור חוצץ בינתיים
  29. ^ שניהם יחד
  30. ^ הדקל
  31. ^ שהרי לא היה ממש בפיו לא זה ולא זה; רשב"ם: וכזורק אבן לחמת דמי
  32. ^ רשב"ם: מנהג שלהן היה להסב על המטות והיה שלחן לפני כל אחד ואחד, הלכך צריך מצה ומרור לפני כל אחד ואחד על שולחנו; אבל לדידן אין צריך כי אם לפני מי שעושה הסדר, והוא יחלק לכל אחד מצה ומרור
  33. ^ אין צריך להגביה קערה כשמתחיל הגדה
  34. ^ מלפני הגדול שבהן שעושה הסדר ואומר ההגדה
  35. ^ רשב"ם: שמצוה היא לעקור את השלחן, כדלקמן, כי היכי דליהוי הכירא לתינוקות; והני מילי לדידהו דהוי להו שלחן קטן לפני מי שאומר הגדה לבדו, וכן לכל אחד, אבל אנו מסלקין את הקערה שבה מצה ומרור ושני תבשילין לסוף השלחן ודי לנו בכך; |align = "right"|  |align = "right"|ויש שנוהגין להגביה את הקערה על הכף ומוציאין הבשר מן הקערה - ולאו מלתא היא, דהא דאמר לקמן 'בשר אין צריך להגביה' - הני מילי בשעה שאומר הגדה "פסח שהיו אבותינו כו'", וכיון דלא מצי למימר "פסח זה", אם היה מגביהו לתבשיל שהיה בידו - נראה כמקדיש בהמתו מחיים! אבל כשמגביה הקערה כדי שיכיר תינוק וישאל, היאך נראה כמקדיש קדשים? לפיכך אין צריך להוציא ממנה התבשיל, וגם הגבהתה חנם, ואין כאן היכר לתינוק; אבל עוקרין הקערה לגמרי ויניחנה בקרן זוית כאילו כבר אכלו כדי שיכיר התינוק וישאל, דדמי לעקירת שלחן.
  36. ^ רשב"ם: דתניא לקמן: חכם בנו – שואלו, ואם לאו – שואל הוא לעצמו מה נשתנה; וכיון ששאלו לנו מה נשתנה - אין אנו צריכין לומר 'מה נשתנה' אלא להשיב על דבריו (של בנו): לפי שנשתעבדנו במצרים אנו עושין כל הדברים הללו