ביאור:בבלי פסחים דף יט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל [בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר]; מי לא עסקינן דנגע בשני [1] רביעי מקל וחומר, כדאמרינן, ואי סלקא דעתא סבר כרבי עקיבא - ניתני נמי רביעי בתרומה וחמישי בקודש [2]!
אלא רבי עקיבא לא סבר כרבי יוסי מנלן [3]?
אמר ליה: דלא לישתמיט תנא וליתני רביעי בתרומה וחמישי בקודש
ונימא רבי עקיבא היא [4], ואנן אהכי ניקום ונסמוך [5]!?
נפק רב אשי - ואי תימא רב כהנא - דק ואשכח הא דתנן [7] [חגיגה פ"ג מ"ב]: הכלי מצרף את מה שבתוכו [8] לקודש אבל לא לתרומה, והרביעי בקודש פסול, והשלישי בתרומה ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מעדותו [9] של רבי עקיבא נשנית משנה זו, דתנן [עדוּיות פ"ח מ"א]: הוסיף רבי עקיבא [10]: הסולת והקטורת והלבונה והגחלים [11], שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן [12] [13] רביעי אִין, חמישי – לא [14]; שלישי [15] אִין, רביעי – לא [16]!
אלמא קסבר צירוף דרבנן [17].
ופליגא [18] דרבי חנין, דאמר צירוף דאורייתא, שנאמר (במדבר ז יד ועוד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת [19] - הכתוב עשה כל מה שבכף אחת.
תנן התם [20]: 'על מחט שנמצאת בבשר שהסכין והידים טהורות והבשר טמא [21]; נמצאת בפרש הכל טהור; אמר רבי עקיבא: זכינו [22] שאין טומאת ידים במקדש [23]'
ונימא [24]: '[25] שאין טומאת ידים וכלים במקדש [26]'?
אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יוסי ברבי חנינא: ידים קודם גזירת כלים נשנו [27].
אמר רבא: והא תרוייהו בו ביום גזרו [28], דתנן [זבים פ"ה מ,יב]: הספר והידים והטבול יום והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין! [29]
תוספות ד"ה תרוייהו בו ביום גזרו - תימה דידים לקודש שלמה גזר!
וי"ל דר"ע - אי"ח דבר קאי, שהיתה מחדש, והכי קאמר: בי"ח דבר כשעסקו בדיני ידים לא רצו לגזור טומאת ידים במקדש.
אלא אמר רבא: [30]הנח לטומאת סכין, דאפילו בחולין נמי לא מטמא [31]האי סכין דנגע במאי [32]? אילימא דנגע בבשר - הא אין אוכל מטמא כלי! ואלא דנגע במחט? והא אין כלי מטמא כלי [33]!
האי מחט מאי עבידתיה [34]? אי נימא ספק מחט [35] - והא איתמר: רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא, חד אמר: לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים [36], וחד אמר: לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים!?
אמר רב יהודה אמר רב: כגון שאבדה לו מחט טמא מת [37], והכירה בבשר; [38]
רבי יוסי ברבי אבין אמר: [39]כגון שהיתה פרה חסומה ובאה מחוץ לירושלים [40].
גופא: רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא, חד אמר: לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים, וחד אמר: לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים
רוקין – תנינא, כלים – תנינא:
רוקין תנינא, דתנן [שקלים פ"ח מ"א]: 'כל הרוקין הנמצאין בירושלים טהורין חוץ משל שוק העליון [41]'!
לא, צריכא, אף על גב דאיתחזק זב [42].
כלים תנינא, דתנן [שקלים פ"ח מ"ב]: 'כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאין [43]' הא דעלמא טהורין!
ולטעמיך אימא סיפא: 'דרך עליה טהורין [44]' - הא דעלמא טמאין! אלא [45]רישא דוקא [46] וסיפא [47] לאו דוקא [48], ולאפוקי גזייתא [49].
ולרב, דאמר כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר, כיון דאמר מר בחלל חרב (במדבר יט טז: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים) - חרב הרי הוא כחלל [50] - אדם וכלים נמי ליטמא [51]!?
אמר רב אשי: זאת אומרת עֲזָרָה - רשות הרבים היא [52], והוה ליה ספק טומאה ברשות הרבים, וכל ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור!
[53] הא ברשות היחיד ספיקו טמא הוא!
מכדי האי מחט - דבר שאין בו דעת לישאל הוא [54], וכל דבר שאין בו דעת לישאל - בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד - ספיקו טהור [55]
משום דהוי ספק טומאה הבאה בידי אדם ואמר רבי יוחנן: ספק טומאה הבאה בידי אדם [56]
הערות
עריכה- ^ דהא שני נקרא טמא: כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא (ויקרא יא לג), והשתא דשמעינן ליה לרבי יוסי בשלישי לתרומה ולא רביעי, ורביעי לקודש ולא חמישי - על כרחיך לית ליה שני עושה שלישי בחולין, ולא דריש 'יטמא' 'יטַמא', דאי אית ליה -
- ^ לייתיה לרביעי בתרומה בקל וחומר מטבול יום: ומה טבול יום שמותר בחולין פסול בתרומה, שלישי שפסול בחולין אין דין שיעשה רביעי בתרומה! ודיו ליכא למימר, דאם כן מפריך קל וחומר: דהא שלישי לתרומה נפקא לן מקרא; כי היכי דנפקא לן שלישי בחולין ורביעי בקל וחומר וחמישי בקודש בקל וחומר ממחוסר כפורים! אלא ודאי לית ליה לרבי יוסי שני עושה שלישי בחולין
- ^ דילמא רבי עקיבא אית ליה נמי קל וחומר דרבי יוסי, ומייתי ליה בהאי קל וחומר רביעי בתרומה וחמישי בקודש
- ^ אמר ליה: אם איתא דיש חולקים בדבר הזה וכי לא לישתמיט שום תנא וליתני רביעי בתרומה בחד דוכתא
- ^ משום דלא אשכחן תנא, נימא דרבי עקיבא לית ליה קל וחומר
- ^ וכי תיקשי לך: 'מני? נימא רבי עקיבא היא'? אלא ודאי לית ליה לרבי עקיבא קל וחומר דרבי יוסי משום פירכא דדור אחרון, כדאמר במסכת סוטה (כז,ב) 'עתיד דור אחרון לטהר את השלישי בתרומה שאנו מטמאין אותו בקל וחומר מטבול יום', כדאמרן, ודור אחרון פריך: מה לטבול יום שכן אב הטומאה! הלכך לרבי עקיבא נמי - דאית ליה שלישי בחולין - לא מייתי שום מעלה טפי לתרומה בקל וחומר מטבול יום משום הא פירכא, ושלישי - בין בתרומה בין בחולין - נפקא לן מקרא בהדיא דדריש 'יטמא' 'יטמא', ורביעי בקודש נמי מ'וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא'(ויקרא ז יט); מי לא עסקינן דנגע בשלישי, דהא לרבי עקיבא - הואיל ודריש 'יטמא' 'יטמא' אשכחן שלישי דאיקרי טמא, ומשכחת לה דאתי קודש לידי רביעי הכי: שרץ טימא כלי, והוה ליה ראשון, וכלי אוכל, ואוכל משקה, ומשקה אוכל: דהא לרבי עקיבא טומאת משקין דאורייתא; וחמישי בקודש לא מייתי בקל וחומר ממחוסר כפורים, דאיכא למיפרך: מה למחוסר כפורים שכן אב הטומאה, ומבעיא לן לרבי מאיר ורבי אלעזר, דאמרו בהדיא דמשקין אין מטמאין דבר אחר מן התורה; ולרבי יוסי נמי - דאוקימנא דליה לא סבירא ליה - היכי משכחת קודש בא לידי רביעי? – שרץ כלי הוי ראשון, וכלי אוכל הוי שני, ואוכל משקה הוי שלישי, והיאך יבא לידי רביעי? ונראה לי דעל כרחיך לא משכחת לה אלא מדרבנן! ותדע דקתני לה גבי מעלות ד'חומר בקודש' (חגיגה כ ב) דקיימא לן התם דכולהו מדרבנן נינהו, וזהו מחמש מעלות האחרונות היא, ואמר התם: חמש אחרונות לית להו דררא דטומאה דאורייתא; ובמסכת סוטה נמי סוגיא דשמעתא דרבי יוסי מדרבנן אזלא, ואוכל שלישי לרבי יוסי בקודש, דקאמר לעיל ולמדנו שלישי בקודש מן התורה מהיכן קיבלה, הואיל ואין משקה מטמא אוכל? על כרחיך מאוכל קיבלה, וסבירא ליה טומאה עושה כיוצא בה בקדשים, ואוכל דמטמא משקה - כיון דלא דרשי 'יטמא' 'יטמא' - לא ידענא מהיכא נפקא להו אי לאו מהאי קרא: (ויקרא יא לח) ' וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע [וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם], ודרשינן: הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו; ומדאיצטריך קרא למעוטי כיוצא בו - מכלל דמטמא אחרים; וכי תימא 'טמא הוא' הרי הוא טמא ואינו מטמא אחרים - אם כן לשתוק קרא מיניה, ולכתוב 'טמא' ומהיכא תיתי לן טומאה לאחרים!? ואי קשיא הואיל ומשקין לא מטמאי אחריני לרבי יוסי, תו לא מיתוקמא מתניתין כתרצתא דתריץ רבי ירמיה לעיל ואזדא רבי יוסי לטעמיה, והדר קושיין לדוכתה: אמאי אינה היא המדה, מדה ומדה היא! - לא תיקשי, דכי אוקימנא ואזדא רבי יוסי לטעמיה בתר טעמא דהא מתניתא, דרבי יוסי אליבא דרבי עקיבא אוקימנא דדריש 'יטמא' 'יטמא', דהא מהא מייתינן סייעתא עליה! ואני שמעתי דרבי יוסי אית ליה 'יטמא' 'יטמא' גבי משקי,ן והא דאמר 'לא סבירא ליה' - בההיא דאוכלין דרבי עקיבא אמרן לענין טומאה עושה כיוצא בה, ועכשיו אתה בא לידי רביעי: שרץ – כלי, כלי – אוכל, ואוכל – משקה, ומשקה – אוכל; ואי אפשר להעמידו מפני כמה תשובות, ומיהו לרבי מאיר, דאמר בהדיא טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא - לא משכחת לה רביעי אלא מדרבנן.
- ^ בהדיא דאמר רבי עקיבא רביעי ולא חמישי
- ^ עריבה ארוכה, ובה אוכלי קודש מכאן ואוכלי קודש מכאן ואין נוגעין זה בזה, ונגע טמא באוכלין שבראש אחד ובכלי לא נגע, ואוכל אין מטמא כלי אפילו מדרבנן - ואפילו הכי האוכלין שבשני ראשיה טמאים שהכלי מצרפן
- ^ על ידי עדותו
- ^ בעדות
- ^ לבונה וגחלים, אף על גב דלאו אוכלין נינהו - חיבת הקודש מכשרתן ומשויא להו אוכל; בפרק 'כל שעה' (לה,א)
- ^ אלמא מצרף כלי מה שבתוכו: דאי משום דנגעי אהדדי, נהי דגחלת שנגע בה מטמא את חברתה, אבל חברתה תו לא מטמיא, דאם כן הוה ליה ששי ושביעי עד מאה! ומאותו עדות נשנית משנה זו דהכלי מצרף
- ^ וקתני בהדיא רביעי בקודש פסול
- ^ אלמא דרבי עקיבא - חמישי לית ליה
- ^ בתרומה
- ^ אלמא לית ליה לרבי עקיבא קל וחומר דרבי יוסי! [בלשון אחר שמעתי יורד לעמקי תהום ואי אפשר להעמידו]
- ^ מילתא באנפי נפשה היא: מדאמר רבי יוחנן 'מעדותו של רבי עקיבא נשנית', אלמא קסבר רבי יוחנן צירוף דכלי לקודש דקתני גבי מעלות - לאו דאורייתא הוא, אלא מדרבנן, מעדותו של רבי עקיבא - דמדרבנן הוא, דגחלים ולבונה לאו בני קבולי טומאה נינהו אלא מדרבנן, ואף על גב דאמר מר 'והבשר לרבות עצים ולבונה' - אמרינן ב'כל שעה' (שם) דמעלה מדרבנן היא
- ^ דרבי יוחנן
- ^ בקטורת כתיב, דקודש הוא
- ^ בעדיות [פ"ב מ"ג]
- ^ ועל המחט העיד עם שאר עדיות שאם נמצאת בבשר קודש שהסכין שנגע בה והידים של כהן שנגעו בה טהורין והבשר טמא; ולקמיה מפרש האי מחט: מאי טומאה הוה ביה
- ^ זכות וטובה וריוח ותקנה היא לנו מהפסד קדשים
- ^ שלא נגזרה גזרת ידים במקדש ליטמא בדבר שאין מטמא אדם, דהאי מחט מוקמי ליה דלאו בר טמויי אדם הוא, דאילו חוץ למקדש מטמאים ידים בטומאה כל דהו אפילו סתמן משום ידים עסקניות
- ^ נמי
- ^ זכינו
- ^ מדרבנן בדבר שאין מטמא מן התורה, דאילו בחולין - גזור רבנן ביה טומאה ואף על גב דמדאורייתא טהור, כדתנן גבי י"ח דבר, והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין, והכא קתני סכין טהור
- ^ ליטמא מדרבנן, וכשהעידו עדות זו - עדיין לא נגזרה גזירת חכמים על טומאת כלים דרבנן, לפיכך לא יוכל לומר 'זכינו שאין טומאת כלים במקדש' - דההיא שעתא אפילו בעלמא נמי לא הואי
- ^ בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון ב'יציאות השבת' דתנן אלו פוסלין את התרומה
- ^ הספר. והתם מפרש טעמא: משום תקנת ספרים, שהיו מניחין את הספרים עם התרומה ועכברים אוכלים אותם; הידים. אפילו סתמן, אם נגע בתרומה בלא נטילת ידים; והטבול יום - והתם פריך: הא דאורייתא היא! ומשני: סמי מכאן טבול יום.
- ^ ודאי כבר נגזרה על הכלים מדרבנן שיטמאו במשקין, ומיהו הכא - ליכא משקין, ו
- ^ דאפילו בחולין שלא חשו להפסידן - לא שייכא בהו הכא טומאה לסכין, ד
- ^ שיטמאוהו
- ^ לא בשר ולא מחט אין יכולין לטמאו, דאין אוכל ולא כלי שאינו אב הטומאה מטמאין כלים - אפילו מדרבנן, ולא גזרו חכמים מדבריהם טומאה על הכלים אלא שיטמאו מן המשקין, ומשום משקה זב וְזָבָה
- ^ דמטמא בשר
- ^ לא ידעינן אי טמא אי טהור, ושל מי היתה
- ^ לומר שמא של זב או של נדה הן, ורוקין - אב הטומאה הן לטמא אדם דכתיב (ויקרא טו ח) וְכִי יָרֹק הַזָּב
- ^ שהוא אב הטומאה והמחט עצמו אב הטומאה, דחרב הרי הוא כחלל
- ^ ולקמיה פריך: אמאי הסכין והידים טהורין? אף גופו של כהן טמא הוא, וצריך טבילה והערב שמש דאורייתא!?
- ^ לעולם ספק מחט, ו
- ^ דודאי מעלמא אתי: דמשנכנסה לשם לא בלעתה, דהוו להו ספק כלים של מקומות אחרים
- ^ שם היו מתקבצין טמאין שלא לטמא את חביריהם
- ^ שראינוהו עובר בשוק זה שנמצא בו רוק - אשמעינן דלא גזרו דכולי האי לא שמענו ממתניתין
- ^ בדרך אחת היו יורדין לבית הטבילה ועולין בדרך אחרת; הנמצאין בדרך הירידה טמאין, דמאי בעו התם? אלא טמאין היו, והיה רוצה להטבילן, ונפלו ממנו
- ^ שהטבילן
- ^ ומהא ליכא למשמע מינה דאיכא למידק מרישא הכי ומסיפא הכי, ואשמעינן הנך אמוראי דלעיל דאמרי לא גזרו ד
- ^ דקתני 'בדרך ירידה' - הוא דמטמאין, הא דכל העיר טהור
- ^ דקתני 'דרך עליה טהורין'
- ^ לא תידוק מינה 'הא דכל העיר טמאין'
- ^ מבואות קטנים שהיו סמוך לדרך ירידה ועליה, ופעמים שהיו יורדין דרך אותן מבואות ופעמים עולין, והנהו טמאין מספק: שהרי מתחלה טמאין היו, ספק נפלו בירידה ספק בעליה, ומספקא לא נפקי מטומאה; אבל שאר כלים ספק נטמאו ספק לא נטמאו - לא גזרו עליהן מספק
- ^ וְזוֹ נגעה בטומאת מת שהוא אב הטומאה, ונעשה גם המחט אב הטומאה, ואמאי הסכין והידים טהורות
- ^ דכל אב הטומאה מטמא אדם וכלים, בין כלי את כלי, בין אדם את אדם, בין אדם כלי וכלי אדם - בפרשה 'זאת חקת התורה' בספרי
- ^ לטומאה, ואדם וסכין ספק נגעו במחט זה ספק לא נגעו
- ^ ופרכינן:
- ^ הא דבר שאין בו דעת לישאל הוא - הסכין; ולא גרסינן 'האי מחט', אלא 'מכדי דבר שאין בו דעת לישאל הוא'; ואי גרסינן ליה - הכי מפרשינן: מכדי האי עדות דמחט דבר שאין בו דעת לישאל הוא הסכין
- ^ דכל ספק טומאה - מסוטה גמרינן: מה סוטה רשות היחיד, ועל הספק טמאה אף כל ספק טומאות ברשות היחיד ספיקו טמא, ומינה: מה סוטה יש בה דעת לישאל אם נטמאה אם לאו - אף כל שיש בו דעת לישאל, כגון אדם ספק נגע בשרץ ספק לא נגע, דיש בו דעת שיכולין לשואלו אם נגע והוא אינו יודע - ספיקו טמא
- ^ אדם היה עסוק בה ואם נגע בו הסכין במחט - על ידי אדם נגע בו, הלכך אם עזרה רשות היחיד - ספיקו טמא