ביאור:בבלי פסחים דף נו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

המשך המשנה  

ואוכלין מתחת הנשרים בשבת [1], ונותנין פאה לירק [2] - ומיחו בידם חכמים [3].

גמרא:

תנו רבנן: 'ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו;
גירר עצמות אביו על מטה של חבלים [4] - והודו לו;
כיתת נחש הנחשת [5] - והודו לו;
גנז ספר רפואות [6] - והודו לו;

ועל שלשה לא הודו לו:
קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור - ולא הודו לו;
סתם מי גיחון העליון [7] - ולא הודו לו [8]
עיבר ניסן בניסן [9] - ולא הודו לו [10].

מרכיבין דקלים כל היום:

היכי עבדי?

אמר רב יהודה: מייתי אסא דרא [11] ושיכרא דדפנא [12] וקימחא דשערי דרמי במנא, דלא חלפי עליה ארבעין יומין [13], ומרתחי להו, ושדו להו לדיקלא בליביה [14], וכל [15] דקאי בארבע אמות דידיה, אי לא עבדי ליה הכי - צאוי [16] לאלתר.

רב אחא בריה דרבא אמר: [17] מנחי כופרא דיכרא לנוקבתא [18].

וכורכין את שמע [19]:

היכי עבדי?

אמר רב יהודה: אומרים (דברים ו ה) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד ולא היו מפסיקין [20].

רבא אמר: מפסיקין היו, אלא שהיו אומרים (דברים ו ו) [וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ], הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ

[במקום לומר: אשר אנוכי מצוך היום, על לבבך] – דמשמע: היום על לבבך ולא מחר על לבבך.

תנו רבנן: 'כיצד היו כורכין את שמע?

אומרים (דברים ו ה) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד ולא היו מפסיקין - דברי רבי מאיר;

רבי יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.'

ואנן, מאי טעמא אמרינן ליה?

כדדריש רבי שמעון בן לקיש,

דאמר רבי שמעון בן לקיש: (בראשית מט א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם [אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים] - ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין [21] ונסתלקה ממנו שכינה; אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו?

אמרו לו בניו: שמע ישראל [22]! ה' אלהינו ה' אחד! אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד! באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד";

אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו [23] - לא אמרו משה רבינו; לא נאמרוהו? - אמרו יעקב!?

התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי.

אמר רבי יצחק: אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה [24]; אם תאמר - יש לה גנאי; לא תאמר - יש לה צער [25]; התחילו עבדיה להביא בחשאי.

אמר רבי אבהו: התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם מפני תרעומת המינין [26];

ובנהרדעא דליכא מינין עד השתא אמרי לה בחשאי.

תנו רבנן [תוספתא פסחים פ"ג ה"יט [ליברמן] - בשנויים]: ששה דברים עשו אנשי יריחו, שלשה ברצון חכמים ושלשה שלא ברצון חכמים; ואלו ברצון חכמים: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין לפני העומר; ואלו שלא ברצון חכמים: גודשין לפני העומר, ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר [27] לעניים בשני בצורת בשבתות וימים טובים, ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה [28] - דברי רבי מאיר; אמר לו רבי יהודה: אם ברצון חכמים היו עושין - יהו כל אדם עושין כן!? אלא אלו ואלו שלא ברצון חכמים היו עושין, על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם; ואלו שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין וגודשין לפני העומר; ואלו שמיחו בידם: מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה, ופורצין פרצות בגנותיהן ופרדסיהן להאכיל נשר לעניים בשבתות וימים טובים, בשני בצורת נותנין פיאה לירק - ומיחו בידם חכמים.

וסבר רבי יהודה קצירה שלא ברצון חכמים היא? והתנן אנשי יריחו קוצרין לפני העומר ברצון חכמים [29], וגודשין לפני העומר שלא ברצון חכמים [30], ולא מיחו בידם חכמים.


עמוד ב

מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו, רבי יהודה [31], וקתני קוצרין ברצון חכמים!?

וליטעמיך [32], [33] הני - ארבעה הוה [34]!

אלא סמי מיכן קצירה.

ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה; אמרו: "אבותינו לא הקדישו אלא קורות, ואנו נתיר גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה" ובגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן, וסברי לה כמאן דאמר 'אין מעילה בגידולין' [35], ורבנן סברי: נהי דמעילה ליכא - איסורא מיהא איכא.

ופורצין פרצות [בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות וימים טובים]:

אמר עולא אמר רבי שמעון בן לקיש: מחלוקת [36] בשל מכבדות [37]: דרבנן סברי גזרינן שמא יעלה ויתלוש, ואנשי יריחו סברי לא גזרינן שמא יעלה ויתלוש; אבל בשל בין הכיפין [38] - דברי הכל מותר.

אמר ליה רבא: והא מוקצות נינהו [39]! וכי תימא 'הואיל דחזי [40] לעורבין [41]', השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, דתנן [שבת פ"כד מ"ד]: '[42] רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבילה מערב שבת – אסורה, לפי שאינה מן המוכן' [43], מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם?

צצצ עיין תוספות דתנן

אמר ליה: אִין! מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, דכל מידי דחזי לאיניש - לא מקצה ליה מדעתיה; מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם: כל מידי דחזי לאיניש - דעתיה עלויה.

כי אתא רבין, אמר רבי שמעון בן לקיש: מחלוקת בשל בין כיפין, דרבנן סברי: מוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם, ואנשי יריחו סברי: מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם, אבל בשל מכבדות - דברי הכל אסור: גזרינן שמא יעלה ויתלוש.

ונותנין פיאה לירק - ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן [פאה פ"א מ"ד]: 'כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל ונשמר [44], וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום [45] - חייב בפיאה': כל שהוא אוכל - פרט לספיחי סטיס וקוצה [46]; ונשמר - פרט להפקר; וגידולו מן הארץ - פרט לכמהין ופטריות; ולקיטתן כאחת - פרט לתאנים [47]; ומכניסו לקיום - פרט לירק!?

אמר רב יהודה אמר רב: הכא - בראשי לפתות [48] עסקינן, ומכניסו לקיום על ידי דבר אחר קמיפלגי: מר סבר מכניסו לקיום על ידי דבר אחר שמיה קיום, ומר סבר לא שמיה קיום.

תנו רבנן: בראשונה היו נותנין פיאה ללפת ולכרוב [49]; רבי יוסי אומר: אף לקפלוט; ותניא אידך: היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט; רבי שמעון אומר: אף לכרוב.;

הערות עריכה

  1. ^ תחת הדקל המשיר פירותיו היו אוכלין מן הנושרות; וטעמא דכולהו מפרש בגמרא
  2. ^ והוא פטור מן הפיאה, כדמפרש בגמרא
  3. ^ משום דקא מפקעי ליה ממעשר: שהיו עניים אוכלין אותה פיאה בטיבלה דסבורין שהיא פיאה גמורה ולקט שכחה ופיאה פטורין מן המעשר משום דהפקר נינהו
  4. ^ משום כפרה, ולא קְבָרוֹ בכבוד: בדרגש ומטה נאה; ומפני קידוש השם: שיתגנה על רשעו ויוסרו הרשעים
  5. ^ לפי שהיו טועים אחריו
  6. ^ כדכתיב (מלכים ב כ ג) וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, ואמרינן בברכות שגָנַז ספר רפואות, לפי שלא היה לבם נכנע על חולים, אלא מתרפאין מיד
  7. ^ כדכתיב למען לא יבאו מלכי אשור וימצאו מים לשתות [אולי צריך להיות דברי הימים ב לב,ד: לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים]
  8. ^ שהיה לו לבטוח בהקב"ה שאמר וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ [ישעיהו לז,לה][או מלכים ב כ,ו: וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי]
  9. ^ לאחר שנכנס ניסן - נמלך ועשאו אדר השני, כדכתיב ויועץ המלך חזקיה לעשות פסח בחדש השני וגו' כי מרבית העם רבים אשר לא הוטהרו עדיין מטומאות שהחזיקו בהן בימי אביו אחז הרשע [סיפור זה נמצא רק בדברי הימים ונוסחו בפנינו שונה מעט: (דברי הימים2 30:2) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי (דברי הימים2 30:3) כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם]
  10. ^ כדאמר בסנהדרין [יב,ב] ובברכות [י,ב] הַחֹדֶשׁ הַזֶּה [לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים...] (שמות יב ב) זה ניסן ואין אחר ניסן
  11. ^ הדס לח
  12. ^ שֵׁכָר של עץ שקורין לו"ר, וגדילין בו פרי שקורין ביי"ש
  13. ^ משנטחנה
  14. ^ דקל יש לו לב מתוכו, ויש לו מוח לאורכו, כמו שיש לעץ שקורין שנבו"ג ולאגוֹז, והמשקה הזה מועיל לדקל להתקיים
  15. ^ אילן
  16. ^ מתייבש
  17. ^ לאו היינו 'מרכיבין' דמתניתין, אלא
  18. ^ מניחין ותוחבין גמזיות רכה בת שנתה שניתוספה באילן בשנה שעברה, וקרי ליה 'כופרא דיכרא' על שם שמכניסין אותו בענף האילן: שקוצץ ענף גדול וסודקו ומשים את זה בתוכו; לשון אחר כופרא דיכרא: ענף רך של דקל זכר, ומרכיבו בסדק של דקל נקיבה, מפני שדקל נקיבה אינה עושה פירות והזכרים עושין פירות
  19. ^ כלומר: שהיו מדבקין כל הקרייה כמות שהיא ולא היו מוסיפין; ואית דגרסי שהיו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו", פירוש: שהיו אומרים אותו בקול רם
  20. ^ בין אֶחָד לוְאָהַבְתָּ אף על פי דצריך להאריך באחד ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים, שכל אחד מקבל עליו ואומר 'אחד הוא אלהינו', בפסוק ראשון ופסוק שני - לשון צוואה הוא
  21. ^ שיחזיר ימינו לפניו שהשיב אחור ימינו מפני אויב
  22. ^ לאביהם היו אומרים
  23. ^ להאי 'ברוך שם כבוד מלכותו' בקרית שמע
  24. ^ ארשדור"א [כנראה מאכל העשוי משאריות בישול, מאכל עניים]
  25. ^ צער גופה מחמת התאווה
  26. ^ שלא יהו אומרים עלינו שאנו מוסיפין דבר שאינו הגון בחשאי; ומאן דגרסי 'שהיו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' מפרש שהיו אומרים אותו בקול רם כשאר הקרייה, וביניהן לא היו מינין
  27. ^ פירות הנושרין
  28. ^ כשהוקדשו הסדָנִין תחילה, וניתוספו הגידולין
  29. ^ כלומר: לא הקפידו חכמים, דאיסורא דאורייתא ליכא: דמקום שאי אתה מביא הוא; ואיסורא דרבנן נמי ליתא: דילמא אתי למיכל מיניה לא גזרו, דהא חדש מיבדל בדילי מיניה כולי שתא: שאינו נוהג אותו כל השנה
  30. ^ כיון דלאו פסידא הוא - גזרו רבנן שימתינו, משום שמתוך שהוא מתעסק בו אתי למיכל מיניה
  31. ^ דשמעת ליה לעיל
  32. '^ דסבירא לך הא דלעיל דקתני אלו ואלו שלא ברצון חכמים כו' מתרצתא היא, דקא רמית אחריתי עליה
  33. ^ ליפרכיה מינה ובה, דקתני על שלשה לא מיחו
  34. ^ וקא חשיב ארבעה: מרכיבין, וכורכין, וקוצרין, וגודשין
  35. ^ במסכת מעילה (יג,א)
  36. ^ דאנשי יריחו ורבנן
  37. ^ כפות תמרים הן בראש הדקל, וכפופות זו אצל זו כעין כלי, וכשהתמרים נושרין - מקבלות אותן, וכיון דגבוה וצריך לעלות על הדקל לנוטלן - חיישינן שמא יתלוש מן המחוברות, דהוי אב מלאכה
  38. ^ למטה מנופיהן, נופות התחתונים, וליכא למיחש לתלישה דאין כאן מחוברות
  39. ^ שמערב שבת בין השמשות היו מחוברות ונמצאו מוקצות מחמת איסור תלישה, ומוקצה בין השמשות מוקצה לכל היום
  40. ^ במחובר
  41. ^ לעורבים שיש לו הגדילות בתוך ביתו לִגְדוּלָה, ומותר להעמידם עליהן לאוכלם
  42. ^ נבילה שנתנבלה בשבת היתה עומדת בין השמשות לאדם,
  43. ^ ולא חשיב לה מוכן לגבי כלבים
  44. ^ שאינו מופקר ומקפידין עליו לשומרו
  45. ^ שמתקיים ימים רבים
  46. ^ ספיחי סטיס וקוצה קשין לאכילה, אבל סטיס וקוצה שאינם ספיחים - חזו לאכילה; 'סטים' = מוריק"א קרו"ג [כרכום]; קוצה = וויישר"א [צמח שממנו מפיקים צבע; איסטיס]
  47. ^ תאינה אינה מתבשלת כאחת, אלא זו גמורה היום ואחרת יוצאה בצידה כל ימות הקיץ
  48. ^ עלי הלפת מכניסין אותן לקיום על ידי האימהות
  49. ^ לעלין, דבאימהות כולי עלמא מודו דהא מתקיימין