ביאור:בבלי פסחים דף לא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ואתי מלוה ופריק [1], דתנן [2]: '[3] מוסיף [4] עוד דינר ופודה את הנכסים האלו [5]; כי פליגי דזבין מלוה וקדיש מלוה [6]: אביי אמר: למפרע הוא גובה: כיון דמטא זמניה ולא פרעיה - איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה קאי, ושפיר אקדיש ושפיר זבין;
ורבא אמר: מכאן ולהבא הוא גובה: כיון דאילו הוו ליה [7] זוזי הוה מסליק להו [8] בזוזי - אישתכח דהשתא קא קני [9].
ומי אמר רבא הכי? והאמר רמי בר חמא:
ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות [10], וזקפן עליו במלוה [11], ומת ראובן [12], ואתא בעל חוב דראובן וטריף ליה משמעון [13], ואתא שמעון ופייסיה [14] בזוזי [15] - דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרי ליה לשמעון [16]: "אנן, מטלטלי שבק אבון גבך [17], ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי [18]"!
ואמר רבא: אי פיקח שמעון [19], מגבי להו ארעא [20] והדר גבי לה מינייהו [21], דאמר רב נחמן: 'יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם - בעל חוב [22] חוזר וגובה אותה מהן' [23];
אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה [24], אמטו להכי חוזר וגובה אותה מהן [25], דכמאן דגבו מחיים דאבוהון דמי; אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה [26] – אמאי [27] חוזר וגובה אותה מהן? הא הוי כמאן דזבין יתמי נכסי דמי [28], ואילו קני יתמי נכסי - מי קא משתעבדי לבעל חוב?
שאני התם, דאמר להו: כי היכי דמשתעבדנא ליה לאבוכון - משתעבדנא נמי לבעל חוב דאבוכון מדרבי נתן, דתניא: 'רבי נתן אומר: מנין לנושה בחבירו מנה, וחבירו בחבירו - שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר (במדבר ה ז) [וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו] וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ [29]' [30].
תנן: נכרי שהלוה את ישראל על חמצו - אחר הפסח מותר בהנאה [31].
אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה - אמטו להכי מותר בהנאה, אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה - אמאי מותר בהנאה?: ברשותא דישראל הוה קאי?
הכא במאי עסקינן? - כשהרהינו אצלו [32].
לימא כתנאי: ישראל שהלוה לנכרי על חמצו [33], לאחר הפסח - אינו עובר [34]; משום רבי מאיר אמרו: עובר! מאי לאו [35]בהא קמיפלגי: דמר סבר למפרע הוא גובה, ומר [36] סבר מכאן ולהבא הוא גובה?
ותסברא? אימא סיפא: אבל נכרי שהלוה לישראל על חמצו, לאחר הפסח דברי הכל עובר - [37] והא איפכא מיבעי ליה [38]: למאן דאמר התם [39] אינו עובר - הכא עובר, למאן דאמר התם עובר [40], הכא [41] אינו עובר [42]!?
אלא הכא [43] במאי עסקינן? - כגון שהרהינו אצלו [44], וקמיפלגי בדרבי יצחק,
דאמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון [45]? שנאמר (דברים כד יג) [הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ] וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה [לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ] - אם אינו קונה משכון, צדקה מנין [46]? - מכאן לבעל חוב שקונה משכון
תנא קמא סבר: הני מילי ישראל מישראל - הוא דקרינא ביה וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה, אבל ישראל מנכרי לא קני [47], ורבי מאיר סבר קל וחומר: ישראל מישראל קני, ישראל מנכרי לא כל שכן! אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח - דברי הכל עובר: התם ודאי נכרי מישראל לא קני.
תנן: נכרי שהלוה ישראל על חמצו - אחר הפסח מותר בהנאה; נהי נמי [48] דהרהינו אצלו, הא אמרת [49] נכרי מישראל לא קני?
לא קשיא: הא [50] דאמר ליה "[51] מעכשיו" [52], הא [53] דלא אמר ליה "מעכשיו" [54].
ומנא תימרא דשני ליה בין היכא דאמר "מעכשיו" ובין היכא דלא אמר "מעכשיו" [55]? - דתניא: 'נכרי שהרהין פת פורני [56] אצל ישראל - אינו עובר [57], ואם אמר לו "הגעתיך" [58] – עובר [59]' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אלא לאו שמע מינה שאני היכא דאמר ליה "מעכשיו" להיכא דלא אמר ליה "מעכשיו" [60]?
שמע מינה.
תנו רבנן: חנות של ישראל ומלאי [61] של ישראל, ופועלי נכרים נכנסין לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה [62] - ואין צריך לומר באכילה; חנות של נכרי ומלאי של נכרי ופועלי ישראל נכנסין ויוצאין לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח - מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה.
משנה:
חמץ שנפלה עליו מפולת - הרי הוא כמבוער;
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו.
גמרא:
אמר רב חסדא: וצריך שיבטל בלבו [63].
תנא: כמה חפישת הכלב? - שלשה טפחים.
אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי: הא דאמר שמואל 'כספים [64] - אין להם שמירה אלא בקרקע [65]', מי בעינן שלשה טפחים או לא?
אמר ליה: הכא, משום ריחא [66] - בעינן שלשה טפחים, התם - משום איכסויי מעינא הוא, ולא בעי שלשה.
וכמה?
אמר רפרם בר פפא: מסיכרא [67] טפח.
משנה:
האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג [68] - משלם קרן וחומש [69]; במזיד [70] - פטור מתשלומין ומדמי עצים [71].
גמרא:
תנן התם [תרומות פ"ו מ"א]: 'האוכל תרומה בשוגג - משלם קרן וחומש, אחד האוכל ואחד השותה
הערות
עריכה- ^ מן ההקדש בדבר מועט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וגובה חובו
- ^ בערכין בפרק 'שום היתומים' [פ"ו מ"ב]
- ^ הקדיש בתשעים מנה והיה חובו מאה מנה –
- ^ מלוה זה על הלואתו
- ^ מיד הקדש בדינר זה, ונוטלן בחובו, ודינר דיהיב - מפרש טעמא התם שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון; ואף על גב דאמר רבא (כתובות נט ב) 'הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד' - דוקא קדושת הגוף קאמר רבא, כגון קונמות או בהמה לקרבן או בגד שפירסו על המת, כי ההיא דיבמות (סו,ב) גבי איצטלא דמילתא דפירסוה יתמי אמיתנא דהוה משתעבד לכתובת האשה, דאמר רבא: קנייא מיתנא, אבל קדושת דמים לא אמרינן
- ^ בתוך הזמן את הקרקע המשועבד לו, ולא הקדיש את החוב אלא הקרקע, והשתא כשהגיע הזמן ולא פרעו זה והוא בא לגבותה מן הלוה - חוזר בו מן ההקדש
- ^ ללוה ביום הזמן
- ^ למלוה מן הקרקע
- ^ שלא היה הקרקע קנוי לו עדיין, אלא עכשיו, כשהוא גובה אותה בחובו היא נקנית לו
- ^ שמא יטלנה בעל חוב דראובן משמעון בשביל חוב ששיעבדה לו ראובן - שישלם לו ראובן זה מעותיו לשמעון, ולא היו לו נכסים עוד על דבר אחריות זה
- ^ שלא היו מעות לשמעון שפסק על שדה זו, וכתב לראובן שטר עליהן ושיעבד נכסיו לו עליהן
- ^ המוכר
- ^ ובא בעל חובו וטורפה משמעון - ועדיין לא נתן שמעון המעות לראובן, ולא ליתומיו!
- ^ לבעל חוב דראובן
- ^ באותן מעות
- ^ אף על גב דאבוהון קביל עליה אחריות מכירה זו - אפילו הכי יכולין בני ראובן לבא על שמעון ולומר
- ^ לא היית חייב עליו אלא מעות, ולא היה לך ליתנן לבעל חוב, ולא לעכבן בשביל אחריות מכירתך
- ^ לא שיעבדום חכמים לבעל חוב, דקרקע של יתומים הוא, דאמרינן: בעל חוב גובה אותה בחובת אביהן משום דמחיים חל שיעבודא עליהן, אבל על מעות שלא היו בעֵין - לא חייל שיעבודו מחיים עליהן, וכשהן בעֵין - אין כאן לוה, ולבעלי המעות דהיינו יתומים - לא הלוה זה כלום
- ^ יטעון ויאמר להם: "אין לי מעות לפרוע לכם, אלא קרקע יש לי"
- ^ ונותנה להם בחובותם
- ^ וחוזר וגובה אותם מהם בשביל אחריות מכירה שקבל אביהן עליו, דהשתא כי אגבי להו הא ארעא - איגלאי מילתא דלאו מטלטלי הוא דשביק גביה אלא קרקע
- ^ אחר של אביהן
- ^ אלמא אמרינן הנוטל קרקע בחובו - מאותה שעה שנתן לו המעות נקנית לו
- ^ אמרינן איגלאי מילתא למפרע שהיתה קנויה לאביהן קרקע זה שגבו בחוב אביהן
- ^ משום הכי בעל חוב אחר של אביהן חוזר וגובה אותה מהן
- ^ כל הגובה קרקע בחובו אינה קנויה לו אלא מגבייה ואילך
- ^ בעל חוב אחר
- ^ לא יהא דבר זה אלא כמי שקנו יתומים קרקע במעות שלהן
- ^ 'לאשר הלוהו' לו לא נאמר, אלא לַאֲשֶׁר אָשַׁם לו: לאשר הקרן שלו; בבבא קמא אמרינן 'אשם' זה קרן
- ^ לעולם מכאן ולהבא הוא גובה, ומאי דאמר רב נחמן בעלמא 'בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן' - משום דאמר להן בעל חוב ליתומים "מכח מי באתם וגביתם קרקע זו? מכח שיעבוד של אביכן, וכי היכי דמשתעבדא לאבוכון קרקע זו של לוה שלוה מאביכם - משתעבדא נמי לדידי: שהייתי מלוה של אביכן, והמחויב לו כלום - משועבד לי מדרבי נתן - הלכך קדם שיעבודי עליה אפילו אצל לוה שהיתה ברשותו"! ושמעון נמי אמר להו לבני ראובן "כי היכי דהוי נכסיי משועבדין לאביכם, בשביל חובו היו משועבדין גם לעצמי מכח אביכן, שהיה לוה אצלי מחמת אחריות המכירה מדרבי נתן: דמה לי אני מה לי אחר, הלכך אף על פי שלא היתה קנויה לאביכם מחיים - חל שיעבודי עליה אצל עצמי"
- ^ קא סלקא דעתא השתא בשלא מסרו לו, אלא שיעבדו לו כשאר לווים "שאם לא אתן לך עד יום פלוני בא לביתי וגבה מחמץ זה"
- ^ בביתו של נכרי נתנו; קא סלקא דעתא השתא דטעמא משום דהוה ליה תורת משכון, ובעל חוב קונה משכון
- ^ קודם הפסח
- ^ אם נהנה ממנו
- ^ בשלא הרהינו, ו
- ^ תנא קמא
- ^ ואי טעמא משום להבא ולמפרע הוא
- ^ הוה לן לאפוכי פלוגתייהו בהא ולא לאשויי דעתייהו
- ^ לעיל ברישא
- ^ אלמא למפרע הוא גובה
- ^ הוה ליה למימר
- ^ משום דבשעת הלואה קם ליה ברשות נכרי
- ^ רישא וסיפא
- ^ אבל בלא הרהינו - דכולי עלמא מכאן ולהבא הוא גובה
- ^ כל ימי הלואה המשכון קנוי לו, ואם נאנס - חייב באונסין: שאינו עליו לא כשומר חנם ולא כשומר שכר שפטורין באונסין, אלא כולו ברשותיה ובשמירתו עומד
- ^ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה בהשבת העבוט כתיב; אי אמרת קונה משכון - איכא צדקה בהא שכיבה ששכב בשמלתו שהשאיל לו זה דבר הקנוי לו, ואם אינו קונה צדקה בהשכבה זו - מניין על שלו שכב
- ^ הלכך לא עבר עליה, דאמר מר (לעיל כט,א) אבל אתה רואה של אחרים
- ^ ואותיבנא לרבא לעיל ושנינן
- ^ השתא דברי הכל
- ^ מתניתין - כשהרהינו אצלו,
- ^ אם לא אתן לך עד יום פלוני יהא שלך
- ^ הלכך נכרי שהלוה את ישראל - קם ליה חמץ ברשות נכרי, וישראל שהלוה את הנכרי - קם ליה ברשות ישראל
- ^ ברייתא
- ^ אלא כשאר משכון נתנו לו, וקבע לו זמן שאם לא יפרע לו - יגבה חובו ממשכונו וישום אותו בדמים; הלכך: בנכרי שהלוה לישראל - דברי הכל אפילו לא פרע ליה אסור לישראל ליהנות ממנו, דכל ימות הפסח של ישראל היה, דמכאן ולהבא הוא גובה; ואי משום דהרהינו - נכרי מישראל לא קני; וישראל שהלוה פליגי: מאן דאסר – סבר: כיון שהרהינו בעל חוב - קונה משכון וליכא למימר הכא 'מכאן ולהבא גובה'; ומאן דשרי – קסבר: ישראל מנכרי ליכא צדקה, ולא קני משכון
- ^ אפילו כשהרהינו
- ^ פת גדולה האפויה בתנור גדול כעין תנורים שלנו שהתנורים שלהם היו קטנים ומיטלטלין ופיהם למעלה ומדביקין הפת בדפנות שאין אופין בה אלא פתים קטנים ואורחא דמילתא נקט דאיידי דחשיבי שקיל ליה במשכון
- ^ בפסח דקסבר ישראל מנכרי לא קני משכון
- ^ "מעכשיו" קאמר: "אם לא אפרע לך עד יום פלוני"
- ^ ואף על פי שלא הגיע הזמן, שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בבל יראה
- ^ אי "הגעתיך" - לאו "מעכשיו" הוא, מאי קא מהני? בלאו 'הגעתיך' נמי: כי מטא זמניה ולא פרע - שקיל ליה בחובו
- ^ פת ויין הנמכר בתוכה
- ^ דלא תלינן ליה בפועלין, אלא מִן של מלאי היה, ושל ישראל הוא
- ^ שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו
- ^ של פיקדון
- ^ ואם לא נתנן בקרקע ואבדו - פשיעה היא אצלו, וחייב, דשומר חנם חייב בפשיעה
- ^ שהכלב מריחו ומחטטו ומוציאו
- ^ מקום
- ^ ששגג בתרומה, ואפילו הזיד בחמץ
- ^ ואף על גב דלא הוה שויא מידי: דחמץ בפסח אסור בהנאה! מיהו שוגג דתרומה, דכתיב ביה 'וחמישיתו יוסף עליו ונתן לכהן את הקודש'(ברש"י כנראה צירוף של שני פסוקים: ויקרא ה,טז: וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן . ויקרא כב,יד: וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ. דבר הראוי להיות קודש לשון רש"י – כלשון ספרא אמור פרשתה ו פרק ו הלכה ה. שאינו יכול לשלם לו המעות אלא הפירות, והתשלומין נעשין תרומה, כדלקמן: לאו לפי דמים משלם אלא לפי מדה משלם, הלכך לאו בתר דמים אזלינן
- ^ שהזיד בתרומה, אפילו שגג בחמץ
- ^ אם תרומה טמאה היא - אין משלם לו דמי עצים שהיתה ראויה להיסק תחת תבשילו, משום דתרומה מזיד אין בה חומש ואין תשלומיה לכפרה, ואין נעשין תרומה; דגבי חומש - בשגגה כתיב, אבל מזיד אינו אלא כשאר גזלן בעלמא ומשלם מעות ולפי דמים ולא לפי המדה, וחמץ בפסח לאו בר דמים: דאסור בהנאה, ואף להיסק לא הוי חזי ליה, ולאו מידי אפסדיה