ביאור:בבלי פסחים דף עח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אלא לא קשיא: כאן – ביחיד [1], כאן [2] בציבור [3].
נימא מתניתין דלא כרבי יוסי, דתניא: רבי אליעזר אומר: הציץ מרצה על אכילות; רבי יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכילות; קא סלקא דעתא מדקאמר רבי יוסי אין הציץ מרצה על אכילות - כרבי יהושע סבירא ליה, דאמר בעינן תרתי, נימא השתא מתניתין דלא כרבי יוסי! [4]
לא, רבי יוסי - כרבי אליעזר סבירא ליה, דאמר 'דם אף על פי שאין בשר' [5]. [6]
אי הכי, למאי הלכתא אין הציץ מרצה על אכילות [7]? [8]
וליטעמיך, רבי אליעזר דאמר 'הציץ מרצה', כיון דאמר 'דם אף על פי שאין בשר', הציץ מרצה על אכילות למאי הלכתא? - אלא למיקבעיה בפיגול [9], ולאפוקי [10] מידי מעילה קמיפלגי [11]: רבי אליעזר סבר מרצה ציץ עילויה, ומשוי ליה כטהור [12] [13] וקבע ליה בפיגול, ומפיק ליה מידי מעילה; ורבי יוסי סבר: [14] לא מרצה ציץ עילויה, ולא משוי ליה כטהור, ולא קבע ליה בפיגול, ולא מפיק ליה מידי מעילה [15]!
מתקיף לה רב מרי: נהי נמי דרבי יוסי סבר כרבי אליעזר, בשלמא זבחים [16] - איכא דם [17], עומר - נמי איכא קומץ [18], לחם הפנים - נמי איכא בזיכין [19], אלא שתי הלחם [20] מאי איכא למימר?: וכי תימא 'לקרב עמהן' [21] - היינו שלמי ציבור, אם כן הוו להו ארבעה, ואנן – חמשה תנן!
אלא קסבר רבי יוסי טומאה הותרה בציבור [22].
והא תניא: אחד זה ואחד זה [23] - מזין עליו כל שבעה [24] מכל חטאות שהיו שם [25], דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר: אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי בלבד, ואי סלקא דעתך קסבר רבי יוסי טומאה הותרה בציבור, למה לי הזאה כלל [26]? אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי יוסי [27]!
אמר ליה רב פפא לאביי: ורבי יוסי, שטרא מזכי לבי תרי הוא [28]? דתניא: 'אמר רבי יוסי: רואה אני את דברי רבי אליעזר בזבחים, ודברי רבי יהושע בזבחים, ודברי רבי אליעזר במנחות, ודברי רבי יהושע במנחות: דברי רבי אליעזר בזבחים, שהיה אומר 'דם אף על פי שאין בשר', דברי רבי יהושע בזבחים, שהיה אומר 'אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם', דברי רבי אליעזר במנחות שהיה אומר 'קומץ אף על פי שאין שם שירים', ודברי רבי יהושע במנחות שהיה אומר 'אם אין שם שירים אין קומץ, אם אין קומץ אין שירים’’!?
אמר ליה: מסתברא קאמר [29]: כי קאי בזבחים, אמר: מסתברא כי היכי דפליגי בזבחים - פליגי נמי במנחות; קאי במנחות, אמר: מסתברא כי היכי דפליגי במנחות - פליגי נמי בזבחים.
אמר ליה: התינח כי קאי בזבחים, אמר 'מסתברא כי היכי דפליגי בזבחים פליגי נמי במנחות', דעיקר קראי כי כתיבי - בזבחים כתיבי [(דברים יב כו) וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל] [30]; אלא כי קאי במנחות, ואמר 'מסתברא כי היכי דפליגי במנחות פליגי נמי בזבחים', והא עיקר קראי בזבחים הוא דכתיבי!?
אלא לא קשיא: 'רואה אני את דברי רבי אליעזר בנטמא, ודברי רבי יהושע באבוד ושרוף';
בנטמא מאי טעמא? - משום דמרצי ציץ, הא שמעת ליה לרבי יוסי דאמר אין הציץ מרצה על אכילות!?
אלא לא קשיא: 'רואה אני את דברי רבי אליעזר בציבור, רואה אני את דברי רבי יהושע ביחיד'; בציבור מאי טעמא? - משום דטומאה הותרה בציבור!
חדא - דשמעת ליה לרבי יוסי דאמר טומאה דחויה היא בציבור, ועוד: אי בציבור - רבי אליעזר [31]מכשיר, ולא רבי יהושע [32]?
הא אמרת 'בציבור אפילו רבי יהושע מודה'!?
אלא [33]: 'רואה אני דברי רבי אליעזר בדיעבד ודברי רבי יהושע לכתחלה';
דיעבד? אפילו רבי יהושע נמי מודה הוא, דקתני מודה רבי יהושע שאם זרק הורצה!?
הא בטומאה, הא באבוד ושרוף: כי קתני 'מודה רבי יהושע שאם זרק - הורצה' [34] – [35] בנטמא [36], אבל באבוד ושרוף - לא; כי קאמר רבי יוסי 'רואה אני את דברי רבי אליעזר' בדיעבד באבוד ושרוף [37]!
משנה:
נטמא בשר וחלב קיים - אינו זורק את הדם [38];
נטמא החלב והבשר קיים - זורק את הדם;
ובמוקדשים אינו כן [39], אלא אף על פי שנטמא הבשר והחלב קיים - זורק את הדם [40].
גמרא:
אמר רב גידל אמר רב: אם זרק – הורצה [41].
והא בעינן אכילה?
אכילה לא מעכבא [42].
והא כתיב (שמות יב ד) [וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת] אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ [תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה]?
למצוה.
ולעכב לא? והתניא: (שמות יב ד) 'בְּמִכְסַת - מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו; יכול שחטו שלא למנויו יהא כעובר על המצוה, וכשר?
תלמוד לומר: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ: הכתוב שנה עליו לעכב', ואיתקש אוכלין [43] למנויין.
אלא רב [44] - דאמר כרבי נתן, דאמר אכילת פסחים לא מעכבא.
הי רבי נתן?: אילימא הא רבי נתן, דתניא: רבי נתן אומר: מניין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד? - תלמוד לומר: (שמות יב ו) [וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה] וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם; וכי כל הקהל שוחטין? והלא אין שוחט אלא אחד? - אלא מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד! [45]
דילמא שאני התם, דאי ממשכי הני - חזי להני [46], ואי ממשכי הני - חזי להני [47]!
אלא הא רבי נתן, דתניא: נמנו עליו חבורה אחת [48], וחזרו ונמנו עליו חבורה אחרת: ראשונים שיש להן כזית אוכלין ופטורין מלעשות פסח שני; אחרונים שאין להם כזית - אין אוכלין, וחייבין לעשות פסח שני; רבי נתן אומר: אלו ואלו פטורין מלעשות פסח שני, שכבר נזרק הדם!
אכתי דילמא שאני התם, דאי ממשכי הני - חזי להו!
אם כן ליתני 'הואיל וראויים לימשך', מאי שכבר נזרק הדם - שמע מינה בדם תליא מילתא, אבל אכילה לא מעכבא.
מאי דוחקיה דרב דמוקים לה מתניתין לכתחלה ורבי נתן [49]? נוקמה כרבנן ואפילו דיעבד נמי לא [50]!
רב - מתניתין קשיתיה: אמאי תנן אין זורק את הדם? ליתני 'פסול'! אלא שמע מינה אין זורק לכתחלה אבל דיעבד שפיר דמי.
ולרבי נתן, איש לפי אכלו למה לי?
דבעינן גברא דחזי לאכילה.
מאן תנא להא, דתנו רבנן: שחטוּ לאוכליו וזרקוּ דמו שלא לאוכליו - הפסח עצמו כשר [51], [52] ואדם יוצא בו ידי חובתו
כמאן? נימא רבי נתן היא, ולא רבנן!
אפילו תימא רבנן: אין מחשבת אוכלין [53] בזריקה [54].
מאן תנא להא, דתנו רבנן: הרי שהיה חולה בשעת שחיטה וחלים [55] בשעת זריקה, חלים בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה - אין שוחטין וזורקין עליו עד שיהא חלים משעת שחיטה עד שעת זריקה; כמאן? נימא רבנן היא, ולא רבי נתן!
אפילו תימא רבי נתן, גברא דחזי לאכילה בעינן [56].
מאן תנא להא דתנו רבנן: שחטו בטהרה ואחר כך נטמאו הבעלים - יזרק הדם בטהרה [57], ואל יאכל בשר בטומאה? כמאן?
אמר רבי אלעזר: במחלוקת שנויה, ורבי נתן היא [58];
ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן היא; הכא במאי עסקינן? – בציבור [59], דאפילו בטומאה נמי עבדי.
אי בציבור, אמאי אין הבשר נאכל בטומאה?
גזירה שמא [60] יטמאו הבעלים [61] לאחר זריקה, ויאמרו "אשתקד לא נטמאנו ואכלנו [62]? השתא נמי [63] ניכול [64]", ולא ידעי דאשתקד, כי איזדריק דם [65] - בעלים טמאים הוו [66], השתא בעלים טהורין הוו;
הערות
עריכה- ^ לכתחלה פסולה ואם זרק הורצה
- ^ ומתניתין
- ^ בציבור באין לכתחלה: דטומאת ציבור הוא בהיתר
- ^ דכיון דאמר רבי יוסי בעינן תרתי, כדמפרש ואזיל; מדקאמר רבי יוסי 'אין הציץ מרצה על אכילות', שמע מינה כרבי יהושע סבירא ליה דבעי תרתי, ואשמעינן הכא דניטמא בשר - לא מהני ליה ציץ למהוי כי בשר קיים לזרוק את הדם, דאי לא בעי תרתי - ריצוי ציץ אאכילות למה לי? הא בלאו אכילות נמי מיתכשרא זריקת דם!
- ^ דבחדא סגיא
- ^ ולקמן פריך: שתי הלחם אפילו חדא ליכא!
- ^ למאי מיבעי לן ריצוי ציץ דידהו
- ^ אלא על כרחיך לרבי אליעזר - ריצוי דציץ דאכילות לאו לאכשורי זריקה מיבעי לן, לאפוקי בעלים, דבלאו אכילות נמי מיתכשר, אלא לאכילות גופייהו מיבעי לן!
- ^ דקיימא לן: אם יש פסול אחר בקרבן שחישב בו מחשבת פיגול - אינו נקבע בפיגול להתחייב כרת על אכילתו, דאמר מר 'ירצה' (ויקרא ז יח: וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא) יֵרָצֶה [הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא] כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול – [במסכת מנחות דף טז,ב
- ^ להאי בשר
- ^ דבקדשי קדשים זריקתן משוי בבשרן שעת היתר לכהנים, ותו לא [מִ]קָּדְשֵׁי ה' (ויקרא ה טו) מיקרו, ונפקו מידי מעילה
- ^ ואף על גב דאסור לאוכלו בטומאה, מיהו לכל שאר מילי הוי כי טהור:
- ^ ומהניא ליה זריקה
- ^ נהי דזריקה כשירה היא להוציא את הבעלים ידי נדרן, דלא בעינן תרתי - מיהו להאי בשר
- ^ לא מהני ציץ למהוי הך זריקה מהניא ליה למיקבעה בפיגול ולאפוקה מידי מעילה
- ^ דמתניתין
- ^ איכא עולין דמרצי ציץ עלייהו, ואיכא תרתי
- ^ דמרצי ציץ עליה, וחדא מיהא איכא
- ^ לבונה של לחם הפנים שמתירין את הלחם כקומץ למנחה, דכתיב ביה (ויקרא כד ז) וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה; וכתיב בקומץ (ויקרא ב ב,טז) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ, וציץ מרצי עלייהו, דהא 'עולים' נינהו
- ^ דכולה אכילות, ורבי יוסי - אין הציץ מרצה על אכילות קאמר
- ^ וכי תימא הא דקתני מתניתין 'שתי הלחם באין בטומאה' - לאו בשתי הלחם הבאות בפני עצמן, כגון שלא היו להן כבשים, דאמרינן במנחות (דף מה,ב) דבאין בפני עצמן, ובהנהו לא קאמר מתניתין דליתו בטומאה, אלא בבאו עם הכבשים, ומשום הכבשים הקריבין עמהן ששחיטתן מקדשת את הלחם וזריקת דמם מתרת אותן קאמר מתניתין דבאות בטומאה, משום דציץ מרצי עלייהו
- ^ ולא בעינן ציץ
- ^ אחד כהן השורף את הפרה ואחד כהן גדול ביום הכפורים שטעונין פרישה שבעת ימים
- ^ בפרק קמא דיומא מפרש טעמא: בראשון לפרישתו - שמא היום שלישי לטומאתו: שמא היום שלשה ימים שניטמא במת; וחששא בעלמא היא, וּמַעֲלָה; וכן שני: שמא שלישי, ושלישי שמא שלישי; ואינך מספקינן כל חד וחד בשביעי לטומאה
- ^ מכל אפרי הפרות שהיו במקדש, שאפר פרה של משה לא כלתה
- ^ הא קרבן דיום הכפורים - דציבור הוא, ודוחה טומאה
- ^ אלא שמע מינה בקושי נדחית טומאה בקרבנות, ובעי ריצוי ציץ; וכיון דלא מרצי אאכילות - לא מיתוקם שתי הלחם דמתניתין כרבי יוסי, ואפילו סבירא ליה דבחדא סגיא, דהא אפילו חדא ליכא
- ^ בתמיה, כלומר: מי ראה שטר שמזכה את התובע ואת הנתבע, דקאמר רבי יוסי "רואה אני את דברי שניהן":
- ^ מסתברא דפליגי בתרוייהו קאמר
- ^ ובמנחות לא כתיבי, ואצטריך לאשמעינן דאפילו הכי פליגי במנחות
- ^ הוא ד
- ^ בתמיה
- ^ תרווייהו ביחיד, והא לכתחלה והא דיעבד
- ^ ואוקימנא ביחיד
- ^ הני מילי דמודה רבי יהושע בדיעבד
- ^ דהא עלה קאי, ומשום דאיתיה בעינא
- ^ אפילו נשרפו או אבדו שיריה קאמר: אם הקטיר קומצה - כשירה
- ^ אפילו לרבי אליעזר, [משום] דעיקר פסח - לאכילת אדם קאתי
- ^ אפילו לרבי יהושע
- ^ דהא תרתי איכא: מתיר ושיריים: שהדם מתיר אימורין למזבח
- ^ ופטור מלעשות פסח שני
- ^ לא מעכבא כפרה בדיעבד
- ^ חולה וזקן
- ^ דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא
- ^ ואף על פי שאין בו כזית לכל אחד, אלמא אכילה לא מעכבא!
- ^ מה שיש בהן יותר מכזית לכל אחד חזי להני הנשארים
- ^ אישתכח דחזי לכולהו, דהי מינייהו מפקת? הלכך אף על גב דלא אימשיך חד מינייהו – פטורין, אבל ניטמא לא חזי אפילו לחד
- ^ עד שהיה כזית לכל אחד
- ^ דלא מעכבא, ולמימרא דמתניתין לכתחלה קאמר, הא אם זרק - הורצה
- ^ ונימא דמתניתין - אפילו בדיעבד פסול
- ^ קא סלקא דעתא לזרוק דמו ולהקטיר חלבו, אבל לאכילה לא
- ^ וקתני
- ^ חולה וְזָקֵן
- ^ בזריקת דם, דאִישׁ לְפִי אָכְלוֹ (שמות יב ד) - לגבי שחיטה כתיב
- ^ בריא
- ^ דכי כתיב אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ (שמות יב ד) - אגברא כתיב, דליהוי גברא בר אכילה, אבל פסח לא איכפת לן אי לא חזי
- ^ בכהנים וכלי שרת טהורין
- ^ דאמר אכילה לא מעכבא, ולא בעי רבי נתן גברא דחזי לאכילה; ומתניתא קמייתא מוקי רבי אלעזר כרבנן
- ^ שנטמאו רוב ציבור בין שחיטה לזריקה כגון שמת הנשיא ונטמאו - הילכך גברי דחזו לאכילה נינהו
- ^ לשנה אחרת
- ^ ציבור
- ^ אשתקד מי לא היינו טמאין בשעת אכילה ואכלנו ואף על פי ששחיטתו בטהרה
- ^ אף על פי ששחיטתו וזריקתו בטהרה
- ^ בשר בטומאה
- ^ בעידנא דהוי זריקת דם
- ^ והוה ליה פסח הבא בטומאה