ביאור:בבלי פסחים דף כז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
עד שיהא בו כדי להחמיץ', ואמר אביי: 'לא שנו [1] אלא שקדם וסילק את האיסור [2], אבל לא קדם וסילק את האיסור [3] – אסור' אלמא זה וזה גורם אסור!
וממאי דטעמא דרבי אליעזר כאביי? דילמא טעמא דרבי אליעזר משום דאחר אחרון אני בא, לא שנא קדם וסילק את האיסור לא שנא לא קדם וסילק את האיסור [4] אבל בבת אחת הכי נמי דשרי [5]?
אלא רבי אליעזר דעצי אשירה, דתנן [עבודה זרה פ"ג מ"ט]: 'נטל הימנה [6] עצים - אסורין בהנאה; הסיק בהן את התנור: חדש יותץ, ישן יוצן; אפה בו את הפת - אסורין בהנאה; נתערבה באחרות ואחרות באחרות - כולן אסורין בהנאה; רבי אליעזר אומר: יוליך הנאה [7] לים המלח.
אמרו לו: אין פדיון לעבודה זרה'! [8]
אימור דשמעת ליה לרבי אליעזר בעבודה זרה, דחמיר; איסורה בשאר איסורין שבתורה מי שמעת ליה?
אלא אם כן [9] אמאן תרמייה [10]? ועוד: הא תניא בהדיא: וכן היה רבי אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה!
אמר אביי: אם תמצא לומר זה וזה גורם אסור [11], רבי היינו רבי אליעזר [12]; ואם תמצי לומר [13] זה וזה גורם מותר [14], והכא משום דיש שבח עצים בפת הוא [15], הני קערות וכוסות וצלוחיות [16] אסירי [17]; כי פליגי [18] בתנור וקדירה [19]: למאן דאמר זה וזה גורם אסור – אסור, למאן דאמר זה וזה גורם מותר – שרי!
איכא דאמרי: אפילו למאן דאמר זה וזה גורם מותר, קדירה [20] אסורה: דהא קבלה בישולא מקמי דניתן עצים דהיתירא [21].
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: 'תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם, חדש יותץ ישן יוצן; אפה בו את הפת: רבי אומר הפת מותרת, וחכמים אומרים הפת אסורה'.
והתניא איפכא?
שמואל איפכא תני [22].
ואי בעית אימא: בעלמא קסבר שמואל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, ובהא אפילו מחביריו [23], וסבר: אתנייה איפכא כי היכי דניקום רבנן לאיסורא [24].
בישלה על גבי גחלים - דברי הכל הפת מותרת:
רב יהודה אמר שמואל, ורבי חייא בר אשי אמר רבי יוחנן: חד אמר: לא שנו אלא גחלים עוממות [25], אבל גחלים לוחשות [26] – אסורין [27]; וחד אמר: אפילו גחלים לוחשות נמי מותרין.
בשלמא למאן דאמר לוחשות אסורין - משום דיש שבח עצים בפת, אלא למאן דאמר אפילו לוחשות מותרות, פת דאסר דיש שבח עצים בפת, לרבי היכי משכחת ליה?
אמר רב פפא: כשאבוקה כנגדו [28].
מכלל דרבנן דפליגי עליה שרו אפילו כשאבוקה כנגדו?
אלא עצים דאיסורא [29], לרבנן היכי משכחת להו?
אמר רבי אמי בר חמא: בשרשיפא [30].
בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו הפת, לרבנן דשרו בקמייתא – מאי?
אמר ליה: הפת אסורה.
ומה בין זו לערלה?
אמר רבא: הכי? השתא: ערלה בטילה במאתים [31], הקדש אפילו באלף לא בטיל.
אלא אמר רבא: אי קשיא ליה - הא קשיא: והלא מעל המסיק [32], וכל היכא דמעל המסיק [33] נפקו להו לחולין [34]?
אמר רב פפא: הכא - בעצי שלמים עסקינן [35], ואליבא דרבי יהודה [36], דאמר: הקדש - בשוגג מתחלל, במזיד אינו מתחלל [37]; במזיד מאי טעמא לא? - כיון דלאו בר מעילה הוא לא נפיק לחולין; שלמים נמי: כיון דלאו בר מעילה נינהו - לא נפקא לחולין. [38]
וכל היכא דמעל המסיק נפקי לחולין? והא תניא: כל הנשרפין [39] - אפרן מותר, חוץ מעצי אשירה; ואפר הקדש לעולם אסור!? [40]
אמר רמי בר חמא: כגון שנפלה דליקה מאיליה בעצי הקדש, דליכא אינש דנמעול;
רב שמעיא אמר: באותן שטעונין גניזה [41], דתניא [ספרא צו פרשתא א פרק ב ה"ד]: (ויקרא ו ג: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ) וְשָׂמוֹ '- בנחת, 'וְשָׂמוֹ '- כולו, 'וְשָׂמוֹ '- שלא יפזר.
רבי יהודה אומר: אין ביעור [אלא שריפה]:
תניא [מכילתא דרשב"י פ"יב פסוק טו]: 'אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה, והדין נותן: ומה נותר שאינו ב'בל יראה ובל ימצא', טעון שריפה - חמץ שישנו ב'בל יראה ובל ימצא' - לא כל שכן שטעון שריפה!
אמרו לו: כל דין שאתה דן, תחלתו להחמיר [42] וסופו להקל [43] - אינו דין [44]! לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל [45] והתורה אמרה (שמות יב טו) [שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן] תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם [כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי] - בכל דבר שאתה יכול להשביתו!
חזר רבי יהודה ודנו דין אחר: נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה, מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה!
אמרו לו: נבילה תוכיח, שאסורה באכילה ואינה טעונה שריפה!
אמר להן: הפרש: נותר אסור באכילה ובהנאה וחמץ אסור באכילה ובהנאה: מה נותר טעון שריפה - אף חמץ טעון שריפה!
אמרו לו: שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה ואינו טעון שריפה!
אמר להן: הפרש: נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת, וחמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת: מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה!
אמרו לו: חלבו של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואין טעון שריפה!
הערות
עריכה- ^ דאחר אחרון אני בא ואם נפל היתר בסוף מותר
- ^ מכיון שנפל בו היתר מיד - דהואיל וסילקו ועדיין לא החמיץ, בטל והלך לו; ואף על גב דהועיל בה קצת: שיכול זה האחרון לגמור חימוץ על ידו, אף על פי כן כבר בטל לו ושוב אין חוזר וניעור בו
- ^ ונגמר על ידי שניהם ואינו יכול ליבטל
- ^ וטעמא משום דאזל בתר גמר מעשה: גמרו בהיתר - מותר ואפילו לא קדם וסילק, דאיכא זה וזה גורם; גמרו באיסור - אסור ואפילו קדם וסילק את האיסור
- ^ אם נפלו כאחת דליכא גמרו באיסור - הכי נמי דשרי דזה וזה גורם מותר
- ^ מן האשירה
- ^ דמי עצים
- ^ מכל מקום שמעינן ליה [לרבי אליעזר] כל כמה דלא ממטי הנאה לים המלח מודה הוא לתנא קמא בין אחדש יותץ בין אישן יוצן בין אאיסור פת, אלמא כיון דקתני 'חדש יותץ' אית ליה זה וזה גורם אסור! והא דתניא לעיל חדש יוצן - רבנן היא, דפליגי עליה דרבי ואמרי הפת מותרת משום דלא חשיבא להו הנאת היסק ואפילו בגורם אחד לבדו, משום דליתיה לאיסורא בעיניה, וכל שכן בתנור שאינו נאכל הוא בעצמו ואין הנאתו בגורם אחד לבדו אלא בשני גורמים שלו ושל היתר; ואם תאמר לרבנן יוצן למה לי, הא שרו לפת האפויה בהיסק איסור? - הני מילי דיעבד, אבל לכתחלה - לא קא שרו לאפות בהיסק איסור; ולקמן פריך: עצים דאיסור לרבנן היכי משכחת לה דאסירי מדאורייתא? והוא הדין דמצי לאוקמא להא דחדש יותץ דלעיל כתנא קמא דרבי אליעזר, אלא משום דלא ידעינן מנו וניחא ליה למינקט 'רבי אליעזר', ו'הוא ומחלוקתו' קאמר.
- ^ דפרכת 'דילמא שאני ליה'
- ^ להא דתניא לעיל גבי ערלה 'יותץ'? על כרחיך כיון דלא משכחת תנא דאמר 'זה וזה גורם אסור' אלא רבי אליעזר ומחלוקתו במסכת עבודה זרה, וחזינא סתמא דתני בשאר איסורי נמי הכי - רבי אליעזר קאמר לה ולא שני ליה
- ^ אם תמצי לומר ברייתא מפורשת הכי: דכי היכי דאסר רבי בפת - הכי נמי אסר בתנור ואף על פי שאין עצמו נאכל, דאית ליה זה וזה גורם אסור, ורישא דברייתא דלעיל דערלה - רבי קאמר לה כולה
- ^ בניחותא, וליכא למיבעי מידי
- ^ דסבירא ליה
- ^ ורישא דההוא - לאו רבי הוא אלא רבי אליעזר הוא
- ^ בפת הוא דאסר רבי משום דיש שבח עצים בגופה, ונמצא כשאוכלה גופו הוא הנהנה מן האיסור, בגורם אחד אבל בתנור חדש וציננו - שרי
- ^ של חרס שצרפן בעצי אשירה
- ^ אפילו לרבי: דהא יש שבח עצים בהן, והנאתן בלא גורם שני הוא, ועל ידי גורם ראשון הוא משתמש בהן הנאת גופו, ולא דמו לתנור דלא מטיא הנאה לגוף מיניה עד דאיכא גורם שני
- ^ רבי דלא אסר אלא בפת ורבי אליעזר אית ליה זה וזה גורם אסור
- ^ שאין הגוף נהנה מהן עד שיבא גורם שני, והוא של היתר
- ^ שצרפה כשהיא חדשה בעצי איסור
- ^ ואיכא הנאת תשמיש שמשתמש בה בלא גורם אחר, אבל תנור אין נותנין בו פת אלא לאחר הסיקה של גורם היתר
- ^ איפכא תני לה להא ברייתא דלעיל, ואיפכא אתנייה
- ^ ואי בעית אימא שמואל נמי הכי אתנייה, ואית ליה דרבי אסר ורבנן שרו, ואיהו הפך לה כדי שלא ילכו בני אדם אחרי רבים להתיר, דבעלמא - במחלוקות אחרות שנחלקו רבים על רבי - סבירא ליה לשמואל דאף על גב דהלכה כרבי מחבירו במקום יחיד - אין הלכה כמותו מחביריו, כלומר: במקום רבים; ובהא סבירא ליה דהלכה כמותו ואף על גב דרבים פליגי עליה
- ^ אפכנה ואשנינה כי היכי דתיקו הא מילתא דאיסורא בשם רבנן, ויעשו בני אדם כמותן: שהכל הולכין אחרי רבים; שאם אני אומר הלכה כרבי שהוא יחיד - לא יאמינו לי
- ^ כבויות, כדכתיב (יחזקאל לא ח) אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ, ומתרגמינן 'כהה עמיא'
- ^ גחלים בוערות, נראות כמתנענעות ולוחשות זו לזו
- ^ לרבי
- ^ כנגד הפת מבעיר העצים בפי התנור
- ^ דמתסרי בהנאה
- ^ כסא לישב עליו או להדום רגליו, דהנאתן כשהן בעין, ועל ידי ממש; אבל הנאת היסק - אין הנאתו אלא לאחר ביעורו או בשעת ביעורו
- ^ הלכך לא חמירא משכלה ונבער איסורו
- ^ וחייב קרבן מעילה
- ^ וכל דבר שאין בו קדושת הגוף כגון בהמה שאינה של קרבן, וכלי שאינו כלי שרת, כיון שמעל בו
- ^ יצא לחולין, דתנן (מעילה פ"ה מ"ג, דף יט,ב) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד אבל כל מידי אחרינא ממעילה ראשונה נפקא לחולין, דקיימא לן אין מעילה בכל מקום אלא שינוי: שנשתנה מקדושתו, ואמאי פת אסורה? הא קודם שנתנו הפת היה ההיסק חולין
- ^ שהתפיסן לדמי שלמים למוכרן וליקח בדמיהן שלמים, וקדשים קלים אין להם מעילה: דלאו [נפש כי תמעל מעל וחטאה בשׁגגה מ]קָּדְשֵׁי ה' (ויקרא ה טו) קרינן ביה, שכולן לבעלים ואין לגבוה בהן אלא לאחר זריקת דמים את האימורין, ואיסורא מיהא רכיבה עלייהו, וממעילה הוא דאימעיטי, במסכת מעילה
- ^ פשט ליה רב חסדא בקדושין בפרק שני (דף נה,א)
- ^ אם נהנה ממנו במזיד - לא יצא לחולין, הלכך, בשלמים - שוגג דידהו כמזיד דהקדש, דהא לאו בני מעילה נינהו
- ^ והכי נמי הוה מצי למימר: הכא - כשהסיקו מזיד עסקינן; מיהו 'שהסיקו' משמע שוגג ומזיד, וכיון דמצי לאוקמה בין בשוגג בין במזיד – אוקמה.
- ^ בשילהי פרק בתרא דתמורה [פ"ז מ"ד- מ"ה] מפרש אלו נשרפין ואלו נקברין
- ^ להכי נקט גבי הקדש לעולם וגבי אשירה לא נקט 'לעולם': משום דאשירה יש לה היתר אם שורפה עובד גילולים ובטלה, אבל הקדש - אין בו ביטול; והכי מפורש בשילהי תמורה.
- ^ קאמר לעולם אסור וזהו אפר של תרומת הדשן - שלא היתה מעילה בהסיקו
- ^ כל דין שאתה דן שמתחלתו אתה דנו כדי להחמיר עליו, שהרי חמור הוא, ואתה מביא לו חומר אחר, כדקאמרת: חמץ שהוא בבל יראה אין דין שטעון שריפה
- ^ וסופו נמצא שחומר שאתה מוסיף עליו גורם לו להקל
- ^ שהרי הדין מלמד שיהא חמור והרי הוא מקילו
- ^ בתמיה! ואף על גב דאמרינן בפרק קמא (יב,א) לרבי יהודה 'אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר' - גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שהוא רוצה לצאת בשיירא או בתוך שלשים, דאמרינן זקוק לבער - וכשאין עצים לשורפו יהא יושב ובטל ולא יבערנו
- ^ ודנו דין אחר שאינו קל וחומר אלא גזירה שוה, ובין לקולא ובין לחומרא - בתרהּ אזלינן, דגזירת הכתוב הוא ואין להשיב עליו 'תחלתו להחמיר וסופו להקל' [## לא נהירא על איזה לימוד כתב רש"י דברים אלו, שהרי אין כאן ליומד ג"ש אלא מה מצינו! – וכן להלן]