ביאור:בבלי פסחים דף כט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

דישראל נמי מישרא קא שרי ^[1], ואי רבי יוסי הגלילי - אפילו תוך זמנו נמי מישרא קא שרי בהנאה!?

אמר רב אחא בר יעקב: לעולם רבי יהודה היא ^[2], ויליף שאור דאכילה ^[3] משאור דראייה: מה שאור דראייה: שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף שאור דאכילה: שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה; ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא דאפילו באכילה נמי שרי ^[4], ואיידי דתנא דישראל אסור בהנאה - תנא נמי דנכרי מותר בהנאה; ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא דאפילו בתוך זמנו מותר בהנאה, ואיידי דתנא דישראל לאחר זמנו - תנא נמי דנכרי לאחר זמנו.

רבא אמר: לעולם רבי שמעון היא ^[5], ורבי שמעון - קנסא קניס, הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא ^[6].

בשלמא לרבא ^[7], היינו דקתני ^[8] 'של ישראל אסור משום שנאמר (שמות יג ז) [מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְ]לֹא יֵרָאֶה לְךָ [שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ]’, אלא לרב אחא בר יעקב, משום (שמות יג ג) [וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְ]לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ מיבעי ליה?

מי סברת אסיפא קאי? - ארישא קאי, והכי קאמר: חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח - מותר בהנאה, משום שנאמר לֹא יֵרָאֶה לְךָ: שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ויליף שאור דאכילה משאור דראייה.

ואזדו לטעמייהו ^[9], דאיתמר: האוכל שאור של נכרי שעבר עליו הפסח לדברי רבי יהודה, רבא אמר לוקה, ורב אחא בר יעקב אמר אינו לוקה:

רבא אמר: לוקה - לא יליף רבי יהודה שאור דאכילה משאור דראייה;

ורב אחא בר יעקב אמר: אינו לוקה: יליף שאור דאכילה משאור דראייה;

והדר ביה רב אחא בר יעקב מההיא, דתניא: האוכל חמץ של הקדש במועד – מעל ^[10], ויש אומרים לא מעל ^[11]'. מאן יש אומרים'?

אמר רבי יוחנן: רבי נחוניא בן הקנה היא, דתניא: 'רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין: מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין - אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מתשלומין ^[12]'.

רב יוסף אמר: ^[13]בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים קמיפלגי: מאן דאמר מעל - קסבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ^[14], ומאן דאמר לא מעל - קסבר אין פודין ^[15].

רב אחא בר רבא תנא לה

עמוד ב

להא שמעתא משמיה דרב יוסף בהא לישנא: דכולי עלמא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, והכא בהא קמיפלגי ^[16]: בדבר הגורם לממון כממון דמי: מאן דאמר מעל - קסבר דבר הגורם לממון כממון דמי ^[17]; ומאן דאמר לא מעל - קסבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי.

רב אחא בר יעקב אמר: דכולי עלמא דבר הגורם לממון כממון דמי, והכא בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון קמיפלגי: מאן דאמר לא מעל - כרבי יהודה ^[18], ומאן דאמר מעל - כרבי שמעון ^[19]!

והא רב אחא בר יעקב הוא דאמר דרבי יהודה יליף שאור דאכילה משאור דראייה ^[20]?

אלא הדר ביה רב אחא בר יעקב מההיא.

רב אשי אמר: דכולי עלמא אין פודין, ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי ^[21], והכא בפלוגתא דרבי יוסי הגלילי ורבנן קמיפלגי: מאן דאמר מעל - כרבי יוסי ^[22], ומאן דאמר לא מעל – כרבנן ^[23].

אמר רב: חמץ בזמנו - בין במינו בין שלא במינו – אסור; שלא בזמנו, במינו אסור שלא במינו מותר. ^[24]

במאי עסקינן?: אילימא בנותן טעם, שלא בזמנו שלא במינו מותר ^[25]? הא יהיב טעמא ^[26]!? אלא במשהו: חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו – אסור ^[27].

רב לטעמיה, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה, במינו – במשהו, שלא במינו - בנותן טעם; רב גזר חמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו, ושלא בזמנו במינו אסור, כרבי יהודה ^[28], ושלא במינו מותר, דשלא בזמנו ^[29] ושלא במינו אטו מינו כולי האי לא גזרינן ^[30];

שמואל אמר ^[31]: חמץ בזמנו במינו אסור, שלא במינו מותר; שלא בזמנו - בין במינו בין שלא במינו – מותר ^[32];

'חמץ בזמנו במינו אסור' - שמואל לטעמיה, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה - במינו אסורין במשהו, שלא במינו בנותן טעם, שלא במינן אטו מינן לא גזר, שלא בזמנו בין במינן בין שלא במינן מותרין כרבי שמעון ^[33]; ^[34]

ורבי יוחנן אמר: חמץ בזמנו - בין במינו ובין שלא במינו - אסור בנותן טעם; שלא בזמנו - בין במינן בין שלא במינן – מותר.

'חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם' - רבי יוחנן לטעמיה, דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה - בין במינן בין שלא במינן - בנותן טעם; שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו – מותרין, כרבי שמעון.

הערות

^ בהנאה לאחר זמנו
^ דאף על גב דנפקא ליה מקראי דלאחר זמנו אסר קרא - בשאור דישראל קאמר, אבל דנכרי - שרי
^ כלומר חמץ דגבי 'לֹא יֵאָכֵל'
^ ומותר חמצו של נכרי אף באכילה ואפילו בפסח מן התורה
^ דאמר מדאורייתא לא מיתסר חמץ אחר זמנו, הלכך דנכרי שרי
^ ומיהו דישראל אסור מקנסא דקנסוהו רבנן משום דעבר בבל יראה
^ דאמר: טעמא דאסור בהנאה משום קנסא דעבר בבל יראה הוא
^ דתנא מתניתין
^ רבא ורב אחא בר יעקב
^ חייב קרבן מעילה, דקסבר חמץ דהקדש בפסח בר דמים הוא, ואפסדיה להקדש, כרבי שמעון, דאמר חמץ לאחר הפסח מותר; ואף על גב דקנסא קניס - הני מילי בחמצו של הדיוט, הואיל ועבר עליו בבל יראה, אבל האי - דבהתירא שהייה גביה, דאמר מר (לעיל ה,ב) אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אחר הפסח הוה מזבין ליה גיזבר לישראל ואכלי ליה
^ כדמפרש: דהואיל ונתחייב כרת משום אכילה - פטור מן התשלומין, כרבי נחוניא, ובמקום שאין קרן - אין חומש ואין מעילה
^ המדליק גדיש ביוה"כ ומתחייב כרת - פטור מן התשלומין כאילו הדליקו בשבת שהוא מתחייב בנפשו מיתת בית דין, דפשיטא לן דפטור מלשלם, כדכתיב (שמות כא כב) וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ הא אם אסון יהיה - לא יענש; שאף יוה"כ שמיתתו בידי שמים - שנכרתים חייו ובניו - אסון הוא קרוי, שנאמר: (בראשית מד כט) וְקָרָהוּ אָסוֹן, הלכך פטור מלשלם; והכי פרשינן לה ב'אלו נערות'; יש טועים דקשיא להו: כי פטר רבי נחוניא - במזיד פטר, דבר כרת הוא, והכא בשוגג עסקינן מדקתני 'מעל', ושוגג לאו בר כרת הוא!? וטעות הוא זה: דגבי חמץ - מזיד הוא, וגבי הקדש שוגג הוא: דלא ידע שהוא של הקדש
^ אי הוה סבירא להנך תנאי כרבי שמעון, דאמר תוך זמנו אסור בהנאה דכולי עלמא מודו דפטור, הואיל והשתא מיהא לא חזי ולאו ממונא הוא, ואף על גב דסופו גורם הוא לממון לאחר הפסח; אלא אליבא דרבי יוסי הגלילי פליגי, דאמר תוך זמנו נמי שרי בהנאה ו
^ סבר דראוי היה באותה שעה לפדות לאכילת כלבים ובר דמים הוא, ודרבי נחוניא לית ליה
^ הלכך לא חזי; ופלוגתא דתנאי היא בתמורה (לא,א) (דברים יב טו: רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר): תִּזְבַּח ולא גיזה בָשָׂר ולא חָלָב וְאָכַלְתָּ ולא לכלבים - מכאן שאין פודין; ואיכא דדריש תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ: אין לך בהן היתר אכילה אלא לאחר זביחה, למעוטי גיזה וחָלָב, אבל לא לכלביך לא דריש
^ ואליבא דרבי שמעון הוא דפליגי, דשרי ליה לאחר פסח אף לאכילת ישראל
^ אף על גב דהשתא לא חזי, הואיל ולקמיה גורם לממון הוא - כממון דמי
^ דאמר אף לאחר הפסח אסור בהנאה, וכל שכן בפסח עצמו; הלכך לאו ממון איכא, דלישראל לא חזי, ולאו גורם לממון איכא: שאם יפדה - לא יהנה ממנו, ולנכרי לא מזדבן: דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים
^ דאמר ראוי הוא לאחר הפסח אף לישראל, והוה ליה גורם לממון
^ ושל הקדש אף בפסח מותר, והכא אמר 'לרבי יהודה לא מעל'
^ כלומר: דכולי עלמא לנכרי לא מזבנינן ליה בפסח, ומשום דלאחר הפסח דחזי לישראל לא מחייבי ליה, דדבר הגורם לממון - לאו כממון דמי
^ טעמא דמעילה - משום דסבר לה כרבי יוסי הגלילי דאמר אף תוך זמנו מותר בהנאה, הלכך חזי למפרקיה ולהסיקו תחת תבשילו
^ דאמרי: חמץ בפסח אסור בהנאה; ואי משום דמצי לשהויי לאחר זמן - כרבי שמעון: השתא מיהא לאו ממון הוא
^ מפרש כוליה לקמיה:
^ בתמיה
^ ורב, מדקאמר שלא בזמנו במינו אסור - גלי דעתיה דכרבי יהודה סבירא ליה, דאמר: אף לאחר הפסח אסור
^ שלא במינו נמי בזמנו אסור, ואף על גב דאית ליה לרב בכל איסורין שלא במינו בנותן טעם - רב גזר בחמץ בזמנו, הואיל ובכרת הוא, שלא במינו אטו מינו; ואף על גב דבחלב ודם לא גזר שלא במינו אטו מינו, התם הוא: דבדילי מיניה, אבל חמץ לא בדילי מיניה הואיל ואוכלו כל ימות השנה
^ דאמר לאחר הפסח דאורייתא, הלכך אף תערובת אסור
^ דאינו בכרת
^ כי היכי דלא גזר בבשר בחלב ובשאר איסורין
^ במשהו עסקינן
^ כשאר איסורין, דלא גזר שמואל בחמץ שלא במינו אטו מינו
^ דלאחר זמנו שרי, ואפילו בנותן טעם נמי שרי
^ ולקמן פריך: והא אסר ליה רבי שמעון משום קנסא?

[1] בהנאה לאחר זמנו

[2] דאף על גב דנפקא ליה מקראי דלאחר זמנו אסר קרא - בשאור דישראל קאמר, אבל דנכרי - שרי

[3] כלומר חמץ דגבי 'לֹא יֵאָכֵל'

[4] ומותר חמצו של נכרי אף באכילה ואפילו בפסח מן התורה

[5] דאמר מדאורייתא לא מיתסר חמץ אחר זמנו, הלכך דנכרי שרי

[6] ומיהו דישראל אסור מקנסא דקנסוהו רבנן משום דעבר בבל יראה

[7] דאמר: טעמא דאסור בהנאה משום קנסא דעבר בבל יראה הוא

[8] דתנא מתניתין

[9] רבא ורב אחא בר יעקב

[10] חייב קרבן מעילה, דקסבר חמץ דהקדש בפסח בר דמים הוא, ואפסדיה להקדש, כרבי שמעון, דאמר חמץ לאחר הפסח מותר; ואף על גב דקנסא קניס - הני מילי בחמצו של הדיוט, הואיל ועבר עליו בבל יראה, אבל האי - דבהתירא שהייה גביה, דאמר מר (לעיל ה,ב) אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אחר הפסח הוה מזבין ליה גיזבר לישראל ואכלי ליה

[11] כדמפרש: דהואיל ונתחייב כרת משום אכילה - פטור מן התשלומין, כרבי נחוניא, ובמקום שאין קרן - אין חומש ואין מעילה

[12] המדליק גדיש ביוה"כ ומתחייב כרת - פטור מן התשלומין כאילו הדליקו בשבת שהוא מתחייב בנפשו מיתת בית דין, דפשיטא לן דפטור מלשלם, כדכתיב (שמות כא כב) וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ הא אם אסון יהיה - לא יענש; שאף יוה"כ שמיתתו בידי שמים - שנכרתים חייו ובניו - אסון הוא קרוי, שנאמר: (בראשית מד כט) וְקָרָהוּ אָסוֹן, הלכך פטור מלשלם; והכי פרשינן לה ב'אלו נערות'; יש טועים דקשיא להו: כי פטר רבי נחוניא - במזיד פטר, דבר כרת הוא, והכא בשוגג עסקינן מדקתני 'מעל', ושוגג לאו בר כרת הוא!? וטעות הוא זה: דגבי חמץ - מזיד הוא, וגבי הקדש שוגג הוא: דלא ידע שהוא של הקדש

[13] אי הוה סבירא להנך תנאי כרבי שמעון, דאמר תוך זמנו אסור בהנאה דכולי עלמא מודו דפטור, הואיל והשתא מיהא לא חזי ולאו ממונא הוא, ואף על גב דסופו גורם הוא לממון לאחר הפסח; אלא אליבא דרבי יוסי הגלילי פליגי, דאמר תוך זמנו נמי שרי בהנאה ו

[14] סבר דראוי היה באותה שעה לפדות לאכילת כלבים ובר דמים הוא, ודרבי נחוניא לית ליה

[15] הלכך לא חזי; ופלוגתא דתנאי היא בתמורה (לא,א) (דברים יב טו: רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר): תִּזְבַּח ולא גיזה בָשָׂר ולא חָלָב וְאָכַלְתָּ ולא לכלבים - מכאן שאין פודין; ואיכא דדריש תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ: אין לך בהן היתר אכילה אלא לאחר זביחה, למעוטי גיזה וחָלָב, אבל לא לכלביך לא דריש

[16] ואליבא דרבי שמעון הוא דפליגי, דשרי ליה לאחר פסח אף לאכילת ישראל

[17] אף על גב דהשתא לא חזי, הואיל ולקמיה גורם לממון הוא - כממון דמי

[18] דאמר אף לאחר הפסח אסור בהנאה, וכל שכן בפסח עצמו; הלכך לאו ממון איכא, דלישראל לא חזי, ולאו גורם לממון איכא: שאם יפדה - לא יהנה ממנו, ולנכרי לא מזדבן: דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים

[19] דאמר ראוי הוא לאחר הפסח אף לישראל, והוה ליה גורם לממון

[20] ושל הקדש אף בפסח מותר, והכא אמר 'לרבי יהודה לא מעל'

[21] כלומר: דכולי עלמא לנכרי לא מזבנינן ליה בפסח, ומשום דלאחר הפסח דחזי לישראל לא מחייבי ליה, דדבר הגורם לממון - לאו כממון דמי

[22] טעמא דמעילה - משום דסבר לה כרבי יוסי הגלילי דאמר אף תוך זמנו מותר בהנאה, הלכך חזי למפרקיה ולהסיקו תחת תבשילו

[23] דאמרי: חמץ בפסח אסור בהנאה; ואי משום דמצי לשהויי לאחר זמן - כרבי שמעון: השתא מיהא לאו ממון הוא

[24] מפרש כוליה לקמיה:

[25] בתמיה

[26] ורב, מדקאמר שלא בזמנו במינו אסור - גלי דעתיה דכרבי יהודה סבירא ליה, דאמר: אף לאחר הפסח אסור

[27] שלא במינו נמי בזמנו אסור, ואף על גב דאית ליה לרב בכל איסורין שלא במינו בנותן טעם - רב גזר בחמץ בזמנו, הואיל ובכרת הוא, שלא במינו אטו מינו; ואף על גב דבחלב ודם לא גזר שלא במינו אטו מינו, התם הוא: דבדילי מיניה, אבל חמץ לא בדילי מיניה הואיל ואוכלו כל ימות השנה

[28] דאמר לאחר הפסח דאורייתא, הלכך אף תערובת אסור

[29] דאינו בכרת

[30] כי היכי דלא גזר בבשר בחלב ובשאר איסורין

[31] במשהו עסקינן

[32] כשאר איסורין, דלא גזר שמואל בחמץ שלא במינו אטו מינו

[33] דלאחר זמנו שרי, ואפילו בנותן טעם נמי שרי

[34] ולקמן פריך: והא אסר ליה רבי שמעון משום קנסא?

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]