ביאור:בבלי פסחים דף לד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
בשליקתא ומאיסתא - הכי נמי בשליקתא ומאיסתא [1].
והיכא איתמר דרב אשי?
אהא: דאמר רבי אבין בר רב אחא אמר רבי יצחק: אבא שאול - גבל של בית רבי היה, והיו מחמין לו חמין בחיטין של תרומה טמאה [2] ללוש בהן עיסה בטהרה; אמאי ניחוש? - דילמא אתי בהו לידי תקלה? אמר רב אשי: בשליקתא ומאיסתא [3].
תוספות ד"ה מחמין לו חמין בחיטין של תרומה - אור"ת דלכהנים של בית רבי היו עושין, דלישראל לא שריא אלא הנאה שאינה של כילוי, כמו עירוב: דמערבין לישראל בתרומה, אבל הנאה של כילוי, כגון להאכיל לבהמתו או להדליק - אסור לישראל, כדאמרינן בפרק קמא דמסכת עבודה זרה [4]: כהן ששכר פרה מישראל - לא יאכילנה כרשיני תרומה! ובמסכת תרומות [5] נמי אמרינן מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בשמן של תרומה שנטמא ברשות כהן: פירוש אם יש שם כהן, דנר לאחד נר למאה
ור"י אומר טעמא: משום דדרשינן מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי (במדבר יח ח): מה תרומה טהורה וכו', ומה טהורה דוקא לכהן - אף טמאה דוקא לכהן, ובטמאה ליכא אלא הדלקה.
אביי בר אבין ורב חנניא בר אבין תנו [6] תרומות בי רבה; פגע בהו רבא בר מתנה, אמר להו: מאי אמריתו בתרומות דבי מר [7]?
אמרו ליה: ומאי קשיא לך?
אמר להו: תנן [תרומות פ"ט מ"ז]: 'שתילי תרומות [8] שנטמאו ושתלן - טהורים מלטמא [9] ואסורין מלאכול [10]'; וכי מאחר דטהורין מלטמא אמאי אסורין מלאכול?
אמרו ליה: הכי אמר רבה: מאי אסורין? - אסורין לזרים [11].
ומאי קא משמע לן? גידולי תרומה תרומה [12]? תנינא! [במשנה קודמת למשנה בענין שתילי תרומות: תרומות פ"ט מ"ד]: גידולי תרומה תרומה!? וכי תימא גידולי גידולין - ומאי קא משמע לן? בדבר שאין זרעו כלה [13]? הא נמי תנינא [במשנה הקודמת למשנה בענין שתילי תרומות: תרומות פ"ט מ"ו]: 'הטבל [14] - גידוליו מותרין [15] בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין באכילה'?
אישתיקו.
אמרו ליה: מידי שמיע לך בהא?
אמר להו: הכי אמר רב ששת: מאי אסורין? - אסורין לכהנים [לפני שנטמאו היו אסורים לישראל, ומשנטמאו – נוסף איסור לכהנים, ואלה נשארו באיסורם אפילו אחרי ששתלם], הואיל ואיפסילו להו בהיסח הדעת [16].
הניחא למאן דאמר 'היסח הדעת - פסול הגוף הוי [17]', שפיר [18]; אלא למאן דאמר 'היסח הדעת - פסול טומאה הוי [19]' מאי איכא למימר [20], דאתמר: היסח הדעת, רבי יוחנן אמר פסול טומאה הוי, ורבי שמעון בן לקיש אמר פסול הגוף הוי:
רבי יוחנן אמר פסול טומאה הוי: שאם יבא אליהו ויטהרנה [21] - שומעין לו; רבי שמעון בן לקיש אומר: פסול הגוף הוי: שאם יבא אליהו ויטהרנה [22] - אין שומעין לו.
איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש [תוספתא זבחים פ"ז ה"ו]: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: לול קטן היה [23] בין כבש למזבח [24], במערבו של כבש [25], ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף [26] ותעובר צורתן [27], ויוצאין לבית השריפה' [28]; אי אמרת בשלמא פסול טומאה הוי [29] משום הכי בעי עיבור צורה [30] שמא יבא אליהו [31] ויטהרנה [32]; אלא אי אמרת פסול הגוף [33] למה לי עיבור צורה? והתניא [תוספתא פסחים פ"ו ה"ו [ליברמן]]: זה הכלל:
כל שפסולו בגופו [34] - ישרף מיד; בדם [35] ובבעלים [36] - תעובר צורתן [37] ויוצאין לבית השריפה'!
אמר ליה: האי תנא - תנא דבי רבה בר אבוה הוא, דאמר: אפילו פיגול [38] טעון עיבור צורה. [39] [40]
איתיביה: נטמא או שנפסל הבשר, או שיצא חוץ לקלעים: רבי אליעזר אומר יזרוק [41], רבי יהושע אומר לא יזרוק [42]; ומודה רבי יהושע שאם זרק - הורצה: מאי 'נפסל', לאו בהיסח הדעת [43]? אי אמרת בשלמא פסולי טומאה הוי [44] - היינו דמשכחת לה דמרצי ציץ [45], אלא אי אמרת [46] פסול הגוף הוי [47] - אמאי הורצה? [48]
מאי נפסל - נפסל בטבול יום [49].
אי הכי - היינו 'טמא'?
תרי גווני 'טמא'.
כי סליק רבין, אמרה לשמעתיה [50] קמיה דרבי ירמיה, ואמר: בבלאי טפשאי! משום דיתבי בארעא דחשוכא [51] אמריתון שמעתתא דמחשכו [52]! לא שמיע לכו הא דרבי שמעון בן לקיש משמיה דרבי אושעיא: מי החג שנטמאו, השיקן ואחר כך הקדישן [53] – טהורין [54]; הקדישן ואחר כך השיקן – טמאים; מכדי זריעה נינהו; מה לי השיקן ואחר כך הקדישן, מה לי הקדישן ואחר כך השיקן? אלמא אין זריעה להקדש [55]! - הכא נמי אין זריעה לתרומה [56].
יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא [57]; אמר ליה אביי: הקדישן בכלי [58] קאמר [59], אבל בפה [60] לא עבוד רבנן מעלה [61]? או דילמא בפה נמי עבוד רבנן מעלה?
אמר ליה: זו לא שמעתי [62], כיוצא בה שמעתי [63]: דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: 'ענבים שנטמאו: דרכן ואחר כך הקדישן – טהורים [64]; הקדישן ואחר כך דרכן – טמאין [65] [66]'; והא ענבים דקדושת פה נינהו ואפילו הכי עבוד רבנן מעלה [67]! [וממשיך אביי: על דברי רבי יוחנן] אמר רב יוסף: ענבים קאמרת? הכא - בענבים של תרומה עסקינן [68], דקדושת פה דידהו כקדושת כלי דמיא, אבל הני [69] דבעי כלי - בפה לא עבוד רבנן מעלה.
[70] 'דרכן [71]' - ואפילו טובא [72]? ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן: ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה [73]?
איבעית אימא: הכא נמי פחות פחות מכביצה;
ואי בעית אימא: התם [74] דנגעו להו [75] בראשון [76], דהוו להו אינהו שני [77]! [78], הכא דנגעו [79] בשני, דהוו להו שלישי [80].
אמר רבא: אף אנן נמי תנינא [81]: (במדבר יט יז) [וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת] וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי - שתהא חיותן בכלי [82]; [83] וְנָתַן [84] - אלמא תלושין נינהו [85]? והא מחוברין נינהו!
הערות
עריכה- ^ לאחר שנטמאו שולקן ואחר כך זורקן לבין העצים והן נמאסות; ורב הונא חייש דלמא אכיל לה מקמי דלישלקינהו או בשעה ששולקן
- ^ שהיו לוקחין אותם מכהנים בזול
- ^ כלומר: אף על פי שרבי אוכל חולין בטהרה היה - לא חייש דילמא נגעו הני חטים טמאים בעיסה: דבטלו להו מתורת אוכל ולא מטמאו
- ^ טו,א
- ^ פי"א משנה י'
- ^ מסכת
- ^ מאי אמריתו חידוש וטעמא בתרומות שאתם שונים בבית אדם גדול כרבה
- ^ כגון שתילי כרוב וכרישין
- ^ אחרים, שחיבורן לקרקע בטלן מתורת אוכל
- ^ וקא סלקא דעתא משום טומאה ולכהנים
- ^ דלא אמרינן פקע שֵׁם תרומה מינייהו
- ^ אפילו בדבר שזרעו כלה כגון חיטין או צלעות שומין
- ^ כי תימא האי 'אסורין מלאכול' - בדבר שאין זרעו כלה קאמר, כגון בצלים דקים שקורין ציבו"ש, וכששותלים אחת אחת לבדה הן נוספות ומתחברות ששה וארבעה יחד, והיינו 'גידולי גידולין': אותן הנוספות עליהן שלא היו תרומה מעולם, וגידולין עצמן - כגון שתילי כרוב שהולכים ומרחיבין העלין הראשונים, ובדים החדשים העולין בקלח הוו 'גידולי גידולים'
- ^ אף על פי שנתמרח בכרי והוקבע למעשר וחל עליו שם טבל, וּזְרָעוֹ ולא הפריש מעשרותיו תחלה, וצמח ונגמר וקצרוֹ
- ^ מותר לאכילת עראי עד שימרח בכרי; ואף על גב דגידולי תרומה תרומה - מדרבנן הוא, ולחומרא: שלא להפסיד את הכהנים, אבל גידולי טבל - חולין הן, והרי הן כשקוצרן כשאר תבואה, ואוכל מהן עראי עד שימרחם
- ^ כשנטמאו מתחלה - הסיח דעתו מהם שוב מלשומרן, ונפסלין בהיסח הדעת, דכתיב גבי תרומה (במדבר יח ח) [וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ] אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי - עביד לה שימור ולא תסיח דעתך
- ^ מעלה היא בקדשים שנפסלין בכך, ושם פסול הוא לעצמו
- ^ משום הכי אסורין: שאין שתילתן מועלת להן להסיר שם פסול מעליהן
- ^ כל מה שקדשים נפסלין בהיסח הדעת אינו אלא משום חשש טומאה: שמא על ידי שהסיח דעתו משמירתן נגעה בהן טומאה ואינו יודע
- ^ הני אמאי מיפסלי? משום חשש טומאה? הא אפילו טומאה ודאית שבהן טיהרתם שתילתן
- ^ ויאמר שלא נגעה בו טומאה כל ימי היסח
- ^ ואפילו יבוא אליהו ויאמר שלא נטמאו כל אותן הימים שהסיח דעתו מהן
- ^ כמין גומא חלולה עשויה בבנין הרצפה
- ^ כלומר: בקרן זוית סמוך לכבש וסמוך למזבח, במקום שהם מתחברים
- ^ אצל שפת מערבית של כבש
- ^ לפי שהיא נעשית בקרן מערבית דרומית למטה, וכשאירע פסול בה שאינו פסול הגוף ממש ואין יכול לשורפה מיד משום בזיון קדשים - נותנין אותה שם
- ^ היינו פסול לינה; עיבור צורת מראית בשר בלינת לילה אחד הוא, וכיון שלנה בלילה - הרי היא נותר, וטעון שריפה – ונשרף
- ^ ועל כרחך - מדבעינן העברת צורה - לאו כשפיגל בה או נטמאת או יצתה או מלָקָהּ שלא כמצותה קמיירי, דהא פסול מעליא הוא, ולמה לן לאהדורי אפסול לינה! ואין לנו דניבעי לינה אי לאו פסול היסח הדעת
- ^ פסול חשש טומאה הוא, איכא למימר דהאי פסול בהיסח הדעת קאמר, וכיון דלא חזינן ליה דאיטמי אלא חששא בעלמא הוא
- ^ דלא מצינן למשרפה להדיא
- ^ אחרי כן
- ^ ויאמר "טהורה היתה" ונמצאת ששרפנו קדשים טהורין
- ^ אלא אם שם פסול הוא לעצמו - אפילו לא נטמא
- ^ פסול ודאי ובבשר עצמו
- ^ כגון נשפך הדם
- ^ כגון נטמאו בעלים והפסח קיים ואין כאן מי שיאכלנו
- ^ ודם - אף על פי שפסול גמור הוא - אפילו הכי הואיל ואינו כבשר עצמו בעי עיבור צורה
- ^ שפסול הגוף הוא
- ^ עיקר מילתא לא ידענא היכא, וטעמא דמילתיה ב'כיצד צולין'.
- ^ והכא לא מצי לשנויי כדמשני לקמיה: מאי פסולי חטאת העוף? - שנפסלו בטבול יום, דהיינו טומאה, וצורה למה לי?
- ^ את הדם; רבי אליעזר לטעמיה, דאמר ב'כיצד צולין': דם - אף על פי שאין בשר
- ^ רבי יהושע לטעמיה, דאמר: אם אין בשר אין דם ויצא חוץ לקלעים בבשר קדשי הקדשים קאמר, שמחיצה שלהן - חומת עזרה, כדכתיב בכולהו בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ (ויקרא ו ט), ואם יצאת – נפסלת, כדילפינן ב'כיצד צולין', מאֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה (ויקרא י יח)
- ^ בתמיה: דכיון דתנא 'נטמא ויצא' - מאי פסול איכא תו? אי נפסל בעבודת דם - כגון במחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו - לא קרי 'נפסל בשר', שהרי אף הדם נפסל, ובהא לא נימא רבי אליעזר 'יזרוק'
- ^ פסול חשש טומאה הוא
- ^ משום הכי מודה רבי יהושע שאם זרק הורצה: דאפילו נטמא ודאי, ואף על גב דטומאה פסול הגוף הוי - מרצה ציץ, ולכתחלה לא יזרוק: דקא סבר ריצוי ציץ בדיעבד הוא; ויוצא - אף על גב דלא מהני ליה ציץ - הורצה בדיעבד: דאף על גב דרבי יהושע בעי תרתי: דם ובשר - מיהו הואיל והבשר בעין, ופסול יוצא – 'פסול מחמת דבר אחר' הוא, חשבינן ליה פסול חסרון מחיצות [בפרק קמא דמנחות בסופו], איכא למימר בדיעבד הורצה
- ^ היסח הדעת
- ^ וציץ נמי לא מרצי עליה
- ^ ולא גרסינן 'פסול הגוף מי קא מרצי ציץ' דהא פסול יוצא נמי לא מרצי ציץ, כדאמרינן בפרק קמא (טז,ב) הא אינו נושא אלא עון טומאה.
- ^ וטעמא משום ציץ
- ^ הא דרב ששת לעיל דאסורין מלאכול - משום היסח הדעת הוא
- ^ בבל עמוקה
- ^ כשאין יודעין טעמו של דבר - בודין מלבם טעם שאינו
- ^ שעדיין לא קרא עליהן שם, או לא קידשו בכלי שרת
- ^ מי החג, כגון של ניסוך המים דשבת שבתוך החג היו ממלאין אותן מערב שבת, וכשנטמאו אין יכולין לילך ולמלאות מן השילוח בשבת, וטורח הוא למלאות מבור הגדול בגלגל, והלך והשיקם באמת המים שבעזרה, ומים סלקא להו השקה, דזו היא זריעתן: משעברו עליהן מי המקוה ונעשה חיבור ובטלו
- ^ לטהרו בכך: דמעלה עשו בקדשים
- ^ דמעלה עשו; ומכאן יכולין ללמוד טעמה של משנה דאסורין מלאכול משום מעלה: דאף על גב דמהניא זריעה לחולין - עבוד רבנן מעלה דלא תהני לתרומה להעלות לה טהרה גמורה להיתר אכילה, ומיהו מלטמא – טָהֲרוּ, דלהא לא עבוד מעלה
- ^ דרבי אושעיא
- ^ שרת
- ^ דכיון דקדושין הן קדושת הגוף - עבדינהו להו רבנן מעלה
- ^ אבל משום קדושת פה: דמלאן בכלי חול לשם חג
- ^ ומהניא להו השקה
- ^ במעלה זו דזריעה לא שמעתי אם בפה אם בכלי
- ^ אבל במעלה אחרת שמעתי דאף בקדושת פה עבדוה רבנן, ואיכא למילף מינה דהוא הדין לכל מעלות שבקודש
- ^ לנסכים; ורבי יוחנן לטעמיה, דאמר לעיל: משקין מיפקד פקידי ולא קבילי טומאה עם האוכל; ולקמיה מפרש היכי דריך להו
- ^ דעבוד רבנן מעלה בקדשים דמיטמא משקה עם האוכל, ולא אמרינן בהו משקין מיפקד פקידי
- ^ קא סלקא דעתא הקדיש יינו לנסכים
- ^ והא ענבים קדושת פה הן: דאי נמי נתנן לכלי - אין כלי מקדשן: דאין כלי שרת מקדשין אלא דבר הראוי לו, כדילפינן בשחיטת קדשים גבי מזבח, שנאמר (שמות כט לז) כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ - שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, תלמוד לומר 'עולָה', וכלי שרת דומיא דמזבח נפקא לן התם
- ^ והאי הקדישן - קדושת תרומה קאמר: דבתרומה לא שייכא קדושת כלי, לא ביין ולא בענבים
- ^ מי החג
- ^ לעיל קמהדר: אמרת
- ^ ואחר כך הקדישן - טהורות
- ^ בבת אחת, בתמיה
- ^ דאי יותר - הא איטמו משקין בכביצה מיציאת טיפה ראשונה טומאת האוכל, שהרי יש בה כשיעור
- ^ דבעינן פחות מכביצה
- ^ ענבים
- ^ כגון טמא שרץ או טמא נבילה וכל שכן טמא מת
- ^ דכיון דהוו ענבים שני - טימאו את המשקין בכביצה משיצאת טיפה ראשונה, ואף על פי שהן חולין: דכל הפוסל את התרומה -מטמא משקין להיות תחלה
- ^ 'ושני עושה שלישי בתרומה' לא גרסינן, דהא בחולין עסקינן; דאי בתרומה -הא אמרן דעבוד מעלה: שמטמאה משקה עם האוכל!
- ^ ענבים
- ^ ענבים שנעשו על טהרת תרומה משכחת בהו שלישי, הלכך דרכן ואחר כך הקדישן = שקרא להן שם תרומה – טהורין, ואפילו דרך הרבה יחד: שהאוכל שלישי לא עשה למשקה כלום; ומתחלה לא נטמאו עם האוכל: דקודם קריאת שם לא עבוד מעלה; הקדישן לתרומה ואחר כך דרכן – טמאין: דמקריאת שם חלה המעלה עליהן, ונעשה המשקין כאוכל, הכל אחד
- ^ דעבוד רבנן מעלה בקדשים ואפילו בקדושת פה
- ^ באותו כלי עצמו שהוא מקדש בו מי חטאת באפרן צריך למלאותו מן המעין, ולא ימלאם בכלי אחר ויערם לתוך זה
- ^ וכתב
- ^ דמשמע תלושין
- ^ דמותר למלאותו בכלי אחר ויערם לתוך זה