פתיחת התפריט הראשי

ביאור:בבלי פסחים דף קכ

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

בראשונה לא [1]!

לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא בראשונה - דקאכיל לתיאבון, אבל באחרונה דילמא אתי למיכל אכילה גסה אימא לא - קא משמע לן.

מר זוטרא מתני הכי:

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפטירין אחר המצה אפיקומן.

נימא מסייע ליה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אחר הפסח – דלא, אבל אחר מצה מפטירין?

לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא אחר מצה דלא נפיש טעמיה, אבל לאחר פסח אימא לא? - קא משמע לן.

מיתיבי הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה; באחרונה – אִין, בראשונה לא?!

לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא בראשונה - דקאכיל לתיאבון, אבל באחרונה - דאתי למיכלה אכילה גסה, אימא לא? - קא משמע לן.

אמר רבא: מצה בזמן הזה [2] דאורייתא ומרור דרבנן.

ומאי שנא מרור, דכתיב (במדבר ט יא) [בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ] עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים [יֹאכְלֻהוּ] [פסוק זה שבפסח שני; אולי הלימוד הוא מפסוק דומה בפסח ראשון: שמות יב,ח: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ; וכן בהמשך[3]]: בזמן דאיכא פסח יש מרור, ובזמן דליכא פסח ליכא מרור - מצה נמי הא כתיב עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים?

מצה מיהדר הדר ביה קרא: (שמות יב יח) [בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ] בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת [עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב].

ורב אחא בר יעקב אמר: אחד זה ואחד זה דרבנן!

אלא הכתיב בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת?

ההיא מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה [4]; דסלקא דעתא אמינא 'כיון דפסח לא אכלי - מצה ומרור נמי לא ניכול' - קא משמע לן.

ורבא אמר לך: טמא ושהיה בדרך רחוקה לא צריך קרא, דלא גרעי מערל ובן נכר, דתניא: ’[שמות יב,מח: וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ] וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ - בו אינו אוכל, אבל אוכל במצה ומרור'.

ואידך?

כתיב בהאי וכתיב בהאי, וצריכי [5].

תניא כוותיה דרבא: '(דברים טז ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ [לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה] - מה שביעי רשות [6] אף ששת ימים רשות [7].'

מאי טעמא?

הוי 'דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא'. [8]

יכול אף לילה הראשון רשות?

תלמוד לומר: (במדבר ט יא) [בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ] עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ;

אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין?

תלמוד לומר: (שמות יב יח) [בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ] בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת [עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב] - הכתוב קבעו חובה.'

[9]

משנה:

ישנו מקצתן – יאכלו;

כולן - לא יאכלו [10] [11]


עמוד ב
המשך המשנה  

רבי יוסי אומר: נתנמנמו – יאכלו; נרדמו - לא יאכלו; [12]

הפסח אחר חצות מטמא את הידים;

הפגול והנותר מטמאין את הידים [13].

גמרא:

רבי יוסי אומר: נתנמנמו – יאכלו, נרדמו - לא יאכלו; היכי דמי 'נתנמנם'?

אמר רב אשי: נים ולא נים, תיר ולא תיר, כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא [14] וכי מדכרו ליה מדכר [15].

אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דקא נמנם [16]; אמר ליה: מינם קא נאים מר?

אמר ליה: מינומי קא מנמנם, ותנן נתנמנמו – יאכלו, נרדמו - לא יאכלו [17].

הפסח אחר חצות מטמא את הידים [הפגול והנותר מטמאין את הידים]:

אלמא מחצות הוה ליה נותר [18]! מאן תנא?

אמר רב יוסף: רבי אלעזר בן עזריה הוא[19], דתניא: '(שמות יב ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה [צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ]: רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן בַּלַּיְלָה הַזֶּה, ונאמר להלן (שמות יב יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה [וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה’]; מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות!

אמר לו רבי עקיבא: והלא נאמר חפזון[20] - עד שעת חפזון [21];

אם כן מה תלמוד לומר בַּלַּיְלָה?

יכול יהא נאכל כקדשים ביום [22]? תלמוד לומר: בַּלַּיְלָה: בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום.'

ורבי עקיבא, האי הַזֶּה (שמות יב יב: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה) מאי עביד ליה?

מיבעי ליה: למעוטי לילה אחר הוא דאתא; סלקא דעתא אמינא 'הואיל ופסח קדשים קלים ושלמים קדשים קלים, מה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד [23] - אף פסח [24] אוקים לילות במקום ימים [25], ויהא נאכל לשני לילות ויום אחד [26]' - כתב רחמנא הַזֶּה. [27]

ורבי אליעזר בן עזריה?

אמר לך מ-וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר [וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ] (שמות יב י) נפקא הא;

ורבי עקיבא?

אמר לך אי לא כתב רחמנא הַזֶּה - הוה אמינא 'מאי [וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד] בֹּקֶר [וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ] (שמות יב י)? - בקר שני'!

ורבי אלעזר אמר לך: כל היכא דכתב בֹּקֶר - בקר ראשון הוא.

אמר רבא: אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לרבי אלעזר בן עזריה - לא יצא ידי חובתו.

פשיטא!: דכיון דאיתקש לפסח[28] - כפסח דמי!?

מהו דתימא 'הא אפקיה קרא מהיקישא[29] [30]' - קמשמע לן [רבא]: דכי אהדריה קרא [31] - למילתא קמייתא אהדריה [32].

הפיגול והנותר מטמא את הידים:

רב הונא ורב חסדא:

חד אמר משום חשדי כהונה [33], וחד אמר משום עצלי כהונה [34]; [## אם הכהן מוכן להתחייב בנזיקין רק כדי לפגול קרבן, כיצד טומאת ידים ירתיע אותו? כי הכהן יתבייש שיראו שהוא נטמא כשהוא במקדש!]

חד אמר כזית, וחד אמר כביצה;

הערותעריכה

  1. ^ דאין אדם רשאי לאכול כלום אחר מצת חובה
  2. ^ רשב"ם: לילה הראשון חובה
  3. ^ נראה לי דהכי גרסינן: ומאי שנא מרור, דכתיב [שמות יב,ח: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת] עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: בזמן דאיכא פסח יש מרור, ובזמן דליכא פסח ליכא מרור - מצה נמי הא כתיב וּמַצּוֹת ?
  4. ^ רשב"ם: ובזמן שבית המקדש קיים
  5. ^ רשב"ם: דטמא ושהיה בדרך רחוקה לא יליף מערל ובן נכר, דהא אית ליה תשלומין לפסח שני - הלכך לא יאכל מצה בראשון עד שיעשה פסח שני ויקיים עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ, אבל ערל ובן נכר - דין הוא שיאכלו מצה בראשון, דהא לא אכלי בשני! ואי כתב רחמנא בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת הוה מוקמי לה בערל ובן נכר משום דלית ליה תשלומין, אבל טמא ודרך רחוקה דאית להו תשלומין - לא ליחייבו בראשון! הלכך כתב רחמנא טמא ושהיה בדרך רחוקה
  6. ^ דכתיב וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת דלא כתיב 'תאכלו מצות' - שהרי הוציאו מן הכלל
  7. ^ שאם רוצה יכול לאכול בשר בלא לחם או להתענות
  8. ^ רשב"ם: הוי דבר שהיה בכלל דכתיב שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת (שמות כג טו; שמות לד,יח) ויצא מן הכלל בהאי קרא, ד שֵׁשֶׁת יָמִים כתיב! ללמד שהיא רשות ולא ללמד על עצמו לבדו אלא ללמד על הכלל כולו, דהיינו שבעת ימים, דזו אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן;
  9. ^ רשב"ם: מהכא שמעינן דמצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן, דהא תניא כוותיה דרבא, וקיימא לן נמי כרבי יוחנן דאמר דאין אוכלין אחר מצת חובה שבאחרונה כלום,: דלא ליבטיל טעם מצה מיניה; אבל שתיית יין לא מיבטליה, דשתיה לא מבטלא אכילה מיניה.
  10. ^ אם התחילו לאכול פסחם וישנו ועדיין לא אכלו כל פסחם - לא יאכלו, דנראין כאוכלי פסחם בשתי חבורות; או בזמן הזה שאין פסח אם ישנו כולם
  11. ^ רשב"ם: אם התחילו לאכול פסחן וישנו - לא יאכלו, דנראה כאוכל פסחו בשני מקומות: דמאחר שישנו - הסיחו דעתן לאכול עוד, וחשיב ליה תנא כאכילת שני מקומות, וחומרא בעלמא הוא; וליכא לפרושי משום דדמי לאכילת שתי חבורות משום דאם כן קשיא סתמא אסתמא: דהא ב'כיצד צולין' (לעיל דף פו,א) סתם לן כרבי יהודה דפסח נאכל בשתי חבורות אבל אין האוכל אוכל בשני מקומות, הלכך טעמא דמתניתין - משום אכילת שני מקומות, והוא הדין נמי במצה בזמן הזה: לאחר שהתחיל לאכול מצת חובה באחרונה וישן - הפסק אכילה היא, ושוב לא יאכל, משום דעבידא זֵכר לפסח בזמן שבית המקדש קיים; וכן מוכיח בגמרא: דאפילו בזמן הזה מיירי תנא, וליכא לפרושי טעמו משום דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן: דאם כן תקשי לאידך לישנא דאמרינן מפטירין - אמאי לא אותביניה מיניה לעיל?
  12. ^ רשב"ם: ארישא קאי, דקאמר תנא קמא ישנו מקצתן יאכלו ואתא למימר: הני מילי אם נתנמנמו, אבל אם נרדמו אפילו מקצתן - לא יאכלו לכשיעורו; הכי מוכח בגמרא והכי הילכתא, דהא רבה קאי כוותיה, כדאמר בגמרא;
  13. ^ רשב"ם: הפסח אחר חצות מטמא את הידים דהוה ליה נותר מחצות ואילך, ורבנן גזרו על הנותר לטמא את הידים, כדמפרש טעמא בגמרא
  14. ^ רשב"ם: במילתא דצריכא סברא, כגון ששואלין אותו "היכן הנחת כלי זה"
  15. ^ רשב"ם: וכי מדכרו ליה הנחתו במקום פלוני מידכר ואומר הן או לאו
  16. ^ רשב"ם: רבה לאחר שהתחיל לאכול מצת חובה באחרונה
  17. ^ רשב"ם: אבל אם הוא ישן אפילו הוא לבדו - שוב לא היה אוכל, דסבירא ליה כרבי יוסי, דאמר: נרדמו אפילו מקצתן - לא יאכלו
  18. ^ רשב"ם: והא כתיב (שמות יב י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר [וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ], אלמא עד בקר לא הוי נותר
  19. ^ רשב"ם: דנפקא ליה מקרא דאכילת פסח עד חצות, ומחצות הוי נותר; והאי דכתיב (שמות יב י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר - לשריפה אתא: דעד בקר לאו בר שריפה הוא, כדתניא בפרק קמא דברכות (דף ט,א) 'רבי אלעזר בן עזריה אומר: בערב אתה זובח וכבא השמש אתה אוכל, מועד צאתך ממצרים אתה שורף'; אבל כרבי עקיבא דפליג עליה לא מיתוקמא: דלדידיה לא הוה ליה נותר עד הבקר, ולא מטמא ידים אלא מבוקר ואילך! ואף על גב דלדידיה נמי אכילת פסחים עד חצות כדין לכל הנאכלין ליום ולילה - רבנן הוא דעבדי הרחקה יתירא, להרחיק את האדם מן העבירה, כדתנן בפרק קמא דברכות (דף ב,א) שמא יאכל ממנו לאחר שעלה עמוד השחר ויתחייב כרת, ומוטב שיבואו קדשים לבית הפסול למעט זמן אכילתו שלא לאכול אחר חצות משיאכל עד בקר ויבא לידי כרת
  20. ^ שמות יב,יא: וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'
  21. ^ שנבהלו לצאת, והיינו עד הבקר; רשב"ם: והיינו עמוד השחר, כדכתיב (שמות יב כב) לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר; ורבי אלעזר בן עזריה סבר חפזון דמצרים - בשעת מכת בכורות: שעל ידיה נחפזו למהר לשלחם מן הארץ; הכי מפורש בברכות (דף ט,א)
  22. ^ רשב"ם: ביום שחיטתו, כדרך תודה: שאף היא זמן אכילתה יום אחד, ואוכל כל יום שחיטתה והלילה עד הבוקר מן התורה, דכתיב (ויקרא ז טו) בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר
  23. ^ רשב"ם: שבינתים, דכתיב (ויקרא יט ו) בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת
  24. ^ רשב"ם: נמי, הואיל ואינו נאכל אלא בלילה -
  25. ^ רשב"ם: נוקים שני לילות במקום שני ימים של שלמים
  26. ^ ט"ו המפסיק בין הלילות, דלא ליהוי נותר עד ט"ז ; רשב"ם: לא שיאכלנו ביום אלא שיהא שהות זמן שלא יפסל באכילה בשביל המתנת היום ויאכלנו בליל השני
  27. ^ רשב"ם: כן פירש רבינו במסכת ברכות (שם); |align = "right"|ולי נראה שאף ביום שבינתים יאכל, דהא בַּלַּיְלָה הַזֶּה לא בא למעט אלא יום שחיטתו שלפני לילה הראשון של פסח, אבל מכאן ואילך יאכלנו עד עמוד השחר של ליל שני - קא משמע לן.
  28. ^ פסח ומצות הוקשו בשני פסוקים: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ [שמות יב,ח], ובפסוק בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ [במדבר ט,יא]
  29. ^ בפסוקים רבים מצוות של מצה שאין בהם הקש לפסח. לא הבנתי למרות גירסאות שונות מה בדיוק הכוונה כאן: כי אם סופרים כמה פעמים בתורה הוקשו פסח למצות וכמה פעמים מוזכרת מצוות מצות או מצוות פסח לחוד – נגיע לפסוקים רבים יותר שאין בהם הקש!
  30. ^ רשב"ם: מהו דתימא אפקיה רחמנא לחובת מצה בלילה הראשון מהיקישא דאקשיה רחמנא כפסח בהאי קרא דעַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (במדבר ט יא) ואפקיה רחמנא בהאי קרא (דברים טז ח): שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי - מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות, ולילה הראשון נמי במשמע - אלמא אפקיה רחמנא מהיקישא דעַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים לחובת מצה לילה הראשון, ואוקמיה ארשות
  31. ^ רשב"ם: לחובת מצה בלילה הראשון - בזמן הזה, דכתיב בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת (שמות יב יח) , דהכי נפקא לן לעיל למילתא קמייתא
  32. ^ רשב"ם: לאכילה עד חצות כבזמן דאיכא פסח
  33. ^ רשב"ם: לקמן מפרש דאפיגול קאי
  34. ^ רשב"ם: לקמן מפרש דאנותר קאי; ולא פליגי אלא חד מפרש טעמא דפיגול וחד מפרש טעמא דנותר