ביאור:בבלי פסחים דף נה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

תנא קולי קולי קתני ^[1].

ובכל מקום תלמידי חכמים [בטלים; רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם]:

למימרא דרבן שמעון בן גמליאל סבר לא חיישינן ליוהרא ורבנן סברי חיישינן ליוהרא? והא איפכא שמעינן להו, דתנן [ברכות פ"ב מ"ח]: 'חתן אם ירצה לקרות קרית שמע לילה הראשון – קורא; רבן שמעון בן גמליאל אמר: לא כל הרוצה ליטול את השם ^[2] – יטול ^[3]'!

אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה ^[4].

רב שישא בריה דרב אידי אמר: לא תיפוך! דרבנן אדרבנן לא קשיא: הכא, כיון דכולי עלמא עבדי מלאכה ואיהו לא עביד - מיחזי כיוהרא, אבל התם, כיון דכולי עלמא קרי ואיהו נמי קרי - לא מיחזי כיוהרא; דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל לא קשיא: התם - הוא דבעינן כוונה, ואנן סהדי דלא מצי כווני דעתיה, מיחזי כיוהרא! אבל הכא לא מיחזי כיוהרא, אמרי ^[5]: מלאכה היא דלית ליה, פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא ^[6]!

משנה:

וחכמים אומרים: ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, ובגליל לא היו עושין כל עיקר;

הלילה ^[7]: בית שמאי אוסרים, ובית הלל מתירין עד הנץ החמה.

גמרא:

מעיקרא תנא מנהגא ^[8], ולבסוף תנא איסורא ^[9]!?

אמר רבי יוחנן: לא קשיא, הא רבי מאיר הא רבי יהודה, דתניא: 'אמר רבי יהודה: ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, ובגליל אינן עושין כל עיקר.

אמר לו רבי מאיר: מה ראייה יהודה וגליל לכאן ^[10]? אלא: מקום שנהגו לעשות מלאכה - עושין, מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין.' מדקאמר רבי מאיר מנהגא - מכלל דרבי יהודה איסורא קאמר ^[11]!

וסבר רבי יהודה ארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה ^[12]? והתניא: 'רבי יהודה אומר: המנכש ^[13] בשלשה עשר ^[14] ונעקרה ^[15] בידו ^[16] - שותלה במקום הטיט ^[17] ואין שותלה במקום הגריד ^[18]', ^[19] בשלשה עשר – אִין, בארבעה עשר – לא ^[20]; מכדי שמעינן ליה לרבי יהודה דאמר ^[21] כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת, ואי סלקא דעתא ארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה - למה לי שלשה עשר? והאיכא ארביסר וחמיסר ומקצת שיתסר ^[22]!?

אמר רבא [אולי צ"ל רבה]: בגליל שנו ^[23].

והאיכא ליליא ^[24]?

אמר רב ששת: כבית שמאי ^[25]!

רב אשי אמר: לעולם כבית הלל, לפי שאין דרכן של בני אדם לנכש בלילה.

רבינא אמר: לעולם ביהודה ובהשרשה; ^[26] חד 'מקצת היום ככולו' אמרינן, תרי 'מקצת היום ככולו' לא אמרינן ^[27].

משנה:

רבי מאיר אומר: כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר - גומרה בארבעה עשר, אבל לא יתחיל בה בתחלה בארבעה עשר אף על פי שיכול לגומרה;

וחכמים אומרים: שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ^[28], ואלו הן: החייטין, והספרים, והכובסין;

רבי יוסי בר יהודה אומר: אף רצענין ^[29].

גמרא:

איבעיא להו: לצורך המועד תנן ^[30], אבל שלא לצורך המועד אפילו מיגמר נמי לא? או דילמא שלא לצורך המועד תנן ^[31], אבל לצורך ^[32] אתחולי מתחלינן? או דילמא בין לצורך המועד בין שלא לצורך, מיגמר – אין, אתחולי – לא?

תא שמע: אבל לא יתחיל בתחילה בארבעה עשר אפילו צלצול קטן ^[33] אפילו שבכה קטנה ^[34]'; מאי אפילו'? לאו אפילו הני דלצורך המועד מיגמר – אִין, אתחולי – לא, מכלל דשלא לצורך מיגמר נמי לא גמרינן!?

לא! לעולם דשלא לצורך מיגמר נמי גמרינן, ומאי 'אפילו'? - אפילו הני נמי דזוטרי נינהו, דסלקא דעתך אמינא 'התחלתן זו היא גמר מלאכתן, נתחיל בהו נמי לכתחילה' - קמשמע לן.

תא שמע: 'רבי מאיר אומר: כל מלאכה שהיא לצורך המועד

עמוד ב

גומרה בארבעה עשר ^[35]; אימתי? - בזמן שהתחיל בה קודם ארבעה עשר, אבל לא התחיל בה קודם ארבעה עשר - לא יתחיל בה'; בארבעה עשר - אפילו צילצול קטן, אפילו שבכה קטנה - לצורך המועד - אִין, שלא לצורך המועד – לא?

הוא הדין דאפילו שלא לצורך נמי גמרינן, והא קא משמע לן: דאפילו לצורך המועד מיגמר – אִין, אתחולי - לא.

תא שמע: רבי מאיר אומר: כל מלאכה שהיא לצורך המועד - גומרה בארבעה עשר, ושאינה לצורך המועד – אסור; ועושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות במקום שנהגו; מקום שנהגו – אִין, לא נהגו – לא ^[36], ושמע מינה לצורך המועד – אִין, שלא לצורך המועד לא - שמע מינה.

וחכמים אומרים שלש אומניות:

תנא: 'החייטין ^[37] - שכן הדיוט תופר כדרכו בחולו של מועד ^[38]; הספרין והכובסין - שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מספרין ומכבסין בחולו של מועד ^[39];

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אף הרצענין, שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן בחולו של מועד';

במאי קמיפלגי?

מר סבר למידין תחילת מלאכה ^[40] מסוף מלאכה ^[41], ומר סבר אין למידין תחילת מלאכה מסוף מלאכה.

משנה:

מושיבין שובכין לתרנגולים ^[42] בי"ד, ותרנגולת ^[43] שברחה ^[44] - מחזירין אותה למקומה ^[45], ואם מתה - מושיבין אחרת תחתיה;

גורפין מתחת רגלי בהמה בי"ד ^[46], ובמועד ^[47] מסלקין לצדדין;

מוליכין כלים ומביאין מבית האומן אף על פי שאינם לצורך המועד.

גמרא:

השתא אותובי מותבינן, אהדורי מיבעיא?

אמר אביי: סיפא ^[48] - אתאן לחולו של מועד ^[49].

אמר רב הונא: לא שנו ^[50] אלא תוך שלשה למרדה ^[51], דאכתי לא פרח צימרא ^[52] מינה ^[53], ואחר שלשה לישיבתה ^[54], דפסדא לה ביעי לגמרי ^[55]; אבל לאחר שלשה למרדה ^[56] - דפרח לה צימרא מינה, ^[57] ותוך שלשה לישיבתה ^[58] - דאכתי לא פסידי ביעי לגמרי ^[59] - לא מהדרינן.

רבי אמי אמר: אפילו תוך שלשה לישיבתה ^[60] מהדרינן.

במאי קמיפלגי?

מר סבר: להפסד מרובה חששו, להפסד מועט ^[61] לא חששו; ומר סבר: להפסד מועט נמי חששו.

גורפין מתחת [רגלי בהמה בי"ד, ובמועד מסלקין לצדדין]:

תנו רבנן: 'הזבל שבחצר - מסלקין אותו לצדדין;

שברפת ושבחצר - מוציאין אותו לאשפה';

הא גופא קשיא: אמרת זבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין ^[62], והדר תני שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה!?

אמר אביי: לא קשיא, כאן בי"ד כאן בחולו של מועד.

רבא אמר: הא והא בחולו של מועד, והכי קאמר: אם נעשה חצר כרפת ^[63] - מוציאין אותו לאשפה.

מוליכין כלים ומביאין מבית האומן [אף על פי שאינם לצורך המועד]:

אמר רב פפא: בדיק לן ^[64] רבא: תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן אף על פי שאינן לצורך המועד' ורמינהו [מועד קטן פ"ב מ"ד]: אין מביאין כלים מבית האומן, ואם חושש להן שמא יגנבו - מפנן לחצר אחרת ^[65]', ומשנינן: לא קשיא: כאן בארבעה עשר, כאן בחולו של מועד;

ואיבעית אימא: הא והא בחולו של מועד, ולא קשיא: כאן במאמינו ^[66], כאן בשאינו מאמינו, והתניא ^[67]: מביאין כלים מבית האומן, כגון: הכד מבית הכדר, והכוס מבית הזגג ^[68], אבל לא צמר מבית הצבע ^[69] ולא כלים מבית האומן, ואם אין לו מה יאכל - נותן לו שכרו ומניחו אצלו, ואם אינו מאמינו - מניחן בבית הסמוך לו, ואם חושש שמא יגנבו - מביאן בצינעה בתוך ביתו ^[70]!

תרצת מביאין ^[71], ^[72] מוליכין קשיא ^[73], ^[74] דקתני אין מביאין - וכל שכן דאין מוליכין!?

אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ^[75].

משנה:

ששה דברים עשו אנשי יריחו ^[76], על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם, ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין ^[77] דקלים כל היום ^[78], וכורכין את שמע ^[79], וקוצרין* וגודשין לפני העומר;

^[80]

ואלו שמיחו בידם: מתירין גמזיות של הקדש ^[81],

הערות

^ גירסת רש"י: תנא קולי קולי נקט: כל הני 'אין בין' - חד תנא אמרינהו, וקולי קולי נקט: ברישא תנא אין בין תשעה באב - קל מיום הכפורים לכתחלה, אלא שזה ספיקו כו' וסיפא תנא אין תשעה באב קל מתענית ציבור אלא לענין מלאכה, ובחומרי דחמיר תשעה באב מתענית ציבור לא איירי הכא דתידוק מינה 'זה וזה שוין', ולעולם לענין רחיצה – תשעה באב חמיר
^ כתר פרישות ויראת חטא שאינו יכול לבטל הימנו מלכות שמים אפילו לילה אחת
^ לא כל הרוצה ליטלו יטלנו דמיחזי כיוהרא ומחינן בידיה
^ התנא שסידרן טעה באחת מהן והחליף שיטתו
^ הרואה אותו בטל אומרים: אין לו מה לעשות
^ ולא מיחזי כנוהג בו איסור
^ אור לארבעה עשר
^ תלה במנהג
^ דקתני בית שמאי אוסרין, דמשמע בכל מקום
^ אף כל מקום שנהגו היתר – היתר, נהגו איסור - איסור
^ דבני יהודה מתירין ובני גליל אוסרין; דאי מנהגא קאמר - מאי פלוגתיה דרבי מאיר? הא רבי יהודה נמי הכי הוה אמר: בגליל היו נוהגין בו איסור שהחמירו על עצמן, וביהודה נוהגין בו היתר
^ דקאמר 'בני יהודה מתירין'
^ מבין תבואת דגן
^ בניסן; מפרש ואזיל שלשה עשר אמאי נקט
^ השיבולת עצמה
^ שורשה מן הארץ, ובא לחזור ולשותלה
^ שתמהר ליקלט קודם העומר: שהעומר מתיר את הנשרשין, אבל הנשרשין אחר העומר - אסורין משום 'חדש' עד שיבא עומר הבא
^ יבש שאינו ממהר לקלוט
^ מנכש
^ ומאי טעמא נקט שלשה עשר ולא קתני ארבעה עשר? אי משום דלא מיקלטה לפני העומר הקרב בששה עשר
^ בפרק קמא דראש השנה (דף י,ב)
^ דהא איכא מקצת ארביסר וחמיסר כוליה ומקצת שיתסר עד שעת הקרבתו
^ שלא היו עושין מלאכה כל עיקר בארבעה עשר, ובהן נשנית משנה זו
^ ומצי למיתני 'המנכש לילי ארבעה עשר'
^ דמתניתין, דתנן הלילה - בית שמאי אוסרין
^ ודקשיא לך 'ליתני בארבעה עשר ובהשרשה' -
^ לענין השרשה חד מקצת היום ככולו אמרינן: אם היה מנכש בין השמשות של כניסת ארבעה עשר - הוה אמרינן דקלטה בי"ד שלם, ובחמשה עשר שלם, ומקצת ששה עשר; אבל תרי 'מקצת' כגון מנכש בי"ד דמיבעי לן למימר תרי מקצת - לא אמרינן
^ בכל מקום; וטעמא מפרש בגמרא
^ אושכפין
^ הא דרבי מאיר
^ ומשום הכי אין מתחילין
^ אפילו
^ בנדי"ל לחגור
^ על הראש
^ אפילו במקום שלא נהגו לעשות מלאכה
^ אפילו גמר דהא בגמר קיימינן
^ משום הכי שרו בארבעה עשר בכל מקום: שכן מצינו בהן קולא משאר אומניות גבי חולו של מועד:
^ משנה היא במועד קטן; 'הדיוט' - שאינו אומן בכך; הלכך בארבעה עשר - דקיל מחולו של מועד - אפילו אומן נמי שרי
^ וכיון דאשכחן בהן היתר קצת בחולו של מועד - הלכך בארבעה עשר, דקיל, שרי לכולי עלמא
^ רצענין שעושין מנעלים חדשים
^ תיקון מנעלים
^ כשנותנין ביצים תחת תרנגולת להתחמם לגדל אפרוחים - קרי 'מושיבין שובכין'
^ המחממת ביצים
^ מעליהם
^ ובגמרא פריך: השתא אותובי מותבינן, אהדורי מבעיא? |align = "right"|לשון אחר הכי כתיב בסדר המשנה: 'מושיבים שובכין ותרנגולת', כלומר: שובכין ליונים, ותרנגולת היו מושיבין להתחמם לגדל אפרוחים, והכי מסתברא, ד'שובך' לא שייך אלא ביונים
^ ומשליכין לחוץ
^ שחמור יותר, אין משליכין לחוץ, אלא
^ דקתני מחזירין
^ והכי קאמר: מושיבין שובכין בי"ד, ותרנגולת שברחה בחולו של מועד - מחזירין אותה משום הפסד ביצים, דדבר האבד מותר
^ דאף במועד מחזירין
^ שעדיין לא עברו שלשה ימים שברחה מעליהן
^ כמו 'אשתא צמירתא' (עבודה זרה כח א)
^ לא עבר חמימותה ממנה, והיא נוחה להחזיר
^ שכבר ישבה עליהן שלשה ימים קודם שעמדה מעליהן וכבר נשתנו הביצים
^ ואם לא תחזור - הרי הן אובדין דאין ראויין לאכילה
^ שהיא קשה וטורח גדול להחזיר
^ או אפילו תוך שלשה למרדה
^ עמדה מעליהן
^ שהרי ראויין לאכילה
^ הואיל ונשתנו קצת ואין ראויין לכל אדם אלא למי שדעתו יפה ואינו איסטניס
^ שמוכרים בזול למי שדעתו יפה
^ ולא לאשפה חוץ לחצר
^ שנתקלקלה כולה ואין מקום לסלק לצדדין
^ מנסה אותנו
^ אצל האומן אבל לא יביאם לביתו שרחוק מבית האומן מפני הטורח
^ לאומן שלא ימכרם - אין מביאין ; לשון אחר: מאמינו שלא יתבע שכרו פעם אחרת, והוא צריך לשכרו עכשיו
^ בניחותא
^ שצריכין למועד; זגג = עושה כלי זכוכית
^ שאין צורך המועד
^ אלמא שַׁאני לָן בין מאמינו לשאין מאמינו
^ דמתניתין, ואין מביאין דמועד קטן - תרוייהו בחולו של מועד, ומתניתין דהכא - בשלא מאמינו
^ אבל
^ דקתני מתניתין מוליכין, והתם מאי 'אין מאמינו' איכא?
^ ובההיא,
^ מתניתין בי"ד, וההיא - בחולו של מועד
^ היו נוהגין ישראל הדרים ביריחו
^ בלע"ז אינטי"ר
^ של י"ד
^ מפרש בגמרא
'^ 'וקוצרין' לא גרסינן, דהא היתר גמור הוא, דקיימא לן במנחות בפרק 'רבי ישמעאל' (עא,א) ממקום שאי אתה מביא - אתה קוצר, ותבואת יריחו - של עמקים היא, ואינה כשירה למנחות, דתנן (שם פה,א) אין מביאין סולת למנחה לא מבית השלחין ולא מבית העמק [במשניות שבידינו לא גרסינן מבית העמק] וכו', ולהכי אינה כשירה לעומר: דאין מנחות באה ממנו, דבעינן משבח ארץ ישראל, דילפינן התם [פד,ב] גזירה שוה ארץ [אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ (דברים כו ב)] ארץ [אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה (דברים ח ח)]
^ גידולין ענפים שגדלו בחרובין ושיקמין שהקדישו אבותיהן הן היו מתירין ליהנות מן הגידולים; דרך חרוב ושקמה לקוצצו לשבע שנים והן חוזרין וגדילין ומיתוספין, וקודם קציצתן קרי ליה 'בתולת שיקמה', ומשנקצץ קרי ליה 'סדן שיקמה', והקדישו מתחילה כשהן מקוצצין וניתוסף לאחר מיכן גמזיות

[1] גירסת רש"י: תנא קולי קולי נקט: כל הני 'אין בין' - חד תנא אמרינהו, וקולי קולי נקט: ברישא תנא אין בין תשעה באב - קל מיום הכפורים לכתחלה, אלא שזה ספיקו כו' וסיפא תנא אין תשעה באב קל מתענית ציבור אלא לענין מלאכה, ובחומרי דחמיר תשעה באב מתענית ציבור לא איירי הכא דתידוק מינה 'זה וזה שוין', ולעולם לענין רחיצה – תשעה באב חמיר

[2] כתר פרישות ויראת חטא שאינו יכול לבטל הימנו מלכות שמים אפילו לילה אחת

[3] לא כל הרוצה ליטלו יטלנו דמיחזי כיוהרא ומחינן בידיה

[4] התנא שסידרן טעה באחת מהן והחליף שיטתו

[5] הרואה אותו בטל אומרים: אין לו מה לעשות

[6] ולא מיחזי כנוהג בו איסור

[7] אור לארבעה עשר

[8] תלה במנהג

[9] דקתני בית שמאי אוסרין, דמשמע בכל מקום

[10] אף כל מקום שנהגו היתר – היתר, נהגו איסור - איסור

[11] דבני יהודה מתירין ובני גליל אוסרין; דאי מנהגא קאמר - מאי פלוגתיה דרבי מאיר? הא רבי יהודה נמי הכי הוה אמר: בגליל היו נוהגין בו איסור שהחמירו על עצמן, וביהודה נוהגין בו היתר

[12] דקאמר 'בני יהודה מתירין'

[13] מבין תבואת דגן

[14] בניסן; מפרש ואזיל שלשה עשר אמאי נקט

[15] השיבולת עצמה

[16] שורשה מן הארץ, ובא לחזור ולשותלה

[17] שתמהר ליקלט קודם העומר: שהעומר מתיר את הנשרשין, אבל הנשרשין אחר העומר - אסורין משום 'חדש' עד שיבא עומר הבא

[18] יבש שאינו ממהר לקלוט

[19] מנכש

[20] ומאי טעמא נקט שלשה עשר ולא קתני ארבעה עשר? אי משום דלא מיקלטה לפני העומר הקרב בששה עשר

[21] בפרק קמא דראש השנה (דף י,ב)

[22] דהא איכא מקצת ארביסר וחמיסר כוליה ומקצת שיתסר עד שעת הקרבתו

[23] שלא היו עושין מלאכה כל עיקר בארבעה עשר, ובהן נשנית משנה זו

[24] ומצי למיתני 'המנכש לילי ארבעה עשר'

[25] דמתניתין, דתנן הלילה - בית שמאי אוסרין

[26] ודקשיא לך 'ליתני בארבעה עשר ובהשרשה' -

[27] לענין השרשה חד מקצת היום ככולו אמרינן: אם היה מנכש בין השמשות של כניסת ארבעה עשר - הוה אמרינן דקלטה בי"ד שלם, ובחמשה עשר שלם, ומקצת ששה עשר; אבל תרי 'מקצת' כגון מנכש בי"ד דמיבעי לן למימר תרי מקצת - לא אמרינן

[28] בכל מקום; וטעמא מפרש בגמרא

[29] אושכפין

[30] הא דרבי מאיר

[31] ומשום הכי אין מתחילין

[32] אפילו

[33] בנדי"ל לחגור

[34] על הראש

[35] אפילו במקום שלא נהגו לעשות מלאכה

[36] אפילו גמר דהא בגמר קיימינן

[37] משום הכי שרו בארבעה עשר בכל מקום: שכן מצינו בהן קולא משאר אומניות גבי חולו של מועד:

[38] משנה היא במועד קטן; 'הדיוט' - שאינו אומן בכך; הלכך בארבעה עשר - דקיל מחולו של מועד - אפילו אומן נמי שרי

[39] וכיון דאשכחן בהן היתר קצת בחולו של מועד - הלכך בארבעה עשר, דקיל, שרי לכולי עלמא

[40] רצענין שעושין מנעלים חדשים

[41] תיקון מנעלים

[42] כשנותנין ביצים תחת תרנגולת להתחמם לגדל אפרוחים - קרי 'מושיבין שובכין'

[43] המחממת ביצים

[44] מעליהם

[45] ובגמרא פריך: השתא אותובי מותבינן, אהדורי מבעיא? |align = "right"|לשון אחר הכי כתיב בסדר המשנה: 'מושיבים שובכין ותרנגולת', כלומר: שובכין ליונים, ותרנגולת היו מושיבין להתחמם לגדל אפרוחים, והכי מסתברא, ד'שובך' לא שייך אלא ביונים

[46] ומשליכין לחוץ

[47] שחמור יותר, אין משליכין לחוץ, אלא

[48] דקתני מחזירין

[49] והכי קאמר: מושיבין שובכין בי"ד, ותרנגולת שברחה בחולו של מועד - מחזירין אותה משום הפסד ביצים, דדבר האבד מותר

[50] דאף במועד מחזירין

[51] שעדיין לא עברו שלשה ימים שברחה מעליהן

[52] כמו 'אשתא צמירתא' (עבודה זרה כח א)

[53] לא עבר חמימותה ממנה, והיא נוחה להחזיר

[54] שכבר ישבה עליהן שלשה ימים קודם שעמדה מעליהן וכבר נשתנו הביצים

[55] ואם לא תחזור - הרי הן אובדין דאין ראויין לאכילה

[56] שהיא קשה וטורח גדול להחזיר

[57] או אפילו תוך שלשה למרדה

[58] עמדה מעליהן

[59] שהרי ראויין לאכילה

[60] הואיל ונשתנו קצת ואין ראויין לכל אדם אלא למי שדעתו יפה ואינו איסטניס

[61] שמוכרים בזול למי שדעתו יפה

[62] ולא לאשפה חוץ לחצר

[63] שנתקלקלה כולה ואין מקום לסלק לצדדין

[64] מנסה אותנו

[65] אצל האומן אבל לא יביאם לביתו שרחוק מבית האומן מפני הטורח

[66] לאומן שלא ימכרם - אין מביאין ; לשון אחר: מאמינו שלא יתבע שכרו פעם אחרת, והוא צריך לשכרו עכשיו

[67] בניחותא

[68] שצריכין למועד; זגג = עושה כלי זכוכית

[69] שאין צורך המועד

[70] אלמא שַׁאני לָן בין מאמינו לשאין מאמינו

[71] דמתניתין, ואין מביאין דמועד קטן - תרוייהו בחולו של מועד, ומתניתין דהכא - בשלא מאמינו

[72] אבל

[73] דקתני מתניתין מוליכין, והתם מאי 'אין מאמינו' איכא?

[74] ובההיא,

[75] מתניתין בי"ד, וההיא - בחולו של מועד

[76] היו נוהגין ישראל הדרים ביריחו

[77] בלע"ז אינטי"ר

[78] של י"ד

[79] מפרש בגמרא

[80] '^ 'וקוצרין' לא גרסינן, דהא היתר גמור הוא, דקיימא לן במנחות בפרק 'רבי ישמעאל' (עא,א) ממקום שאי אתה מביא - אתה קוצר, ותבואת יריחו - של עמקים היא, ואינה כשירה למנחות, דתנן (שם פה,א) אין מביאין סולת למנחה לא מבית השלחין ולא מבית העמק [במשניות שבידינו לא גרסינן מבית העמק] וכו', ולהכי אינה כשירה לעומר: דאין מנחות באה ממנו, דבעינן משבח ארץ ישראל, דילפינן התם [פד,ב] גזירה שוה ארץ [אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ (דברים כו ב)] ארץ [אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה (דברים ח ח)]

[81] גידולין ענפים שגדלו בחרובין ושיקמין שהקדישו אבותיהן הן היו מתירין ליהנות מן הגידולים; דרך חרוב ושקמה לקוצצו לשבע שנים והן חוזרין וגדילין ומיתוספין, וקודם קציצתן קרי ליה 'בתולת שיקמה', ומשנקצץ קרי ליה 'סדן שיקמה', והקדישו מתחילה כשהן מקוצצין וניתוסף לאחר מיכן גמזיות

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]

[79]

[80]

[81]