ביאור:בבלי פסחים דף לח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
מצות של מעשר שני לדברי רבי מאיר - אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח [1]; לדברי חכמים יוצא בה ידי חובתו בפסח; אתרוג של מעשר שני לדברי רבי מאיר - אין יוצא בו ידי חובתו ביום טוב; לדברי חכמים אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב.
מתקיף לה רב פפא: בשלמא עיסה, דכתיב (במדבר טו כא) [מֵרֵאשִׁית] עֲרִסֹתֵיכֶם [תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם] – משלכם; אתרוג נמי, דכתיב (ויקרא כג מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם [בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים] 'לכם' - משלכם יהא, אלא מצה - מי כתיב 'מצתכם'?
אמר רבא - ואיתימא רב יימר בר שלמיא: אתיא לחם לחם: כתיב הכא (דברים טז ג) [לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת] לֶחֶם עֹנִי [כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ], וכתיב התם (במדבר טו יט) וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ [תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה’]; מה להלן משלכם - אף כאן משלכם.
לימא מסייע ליה: עיסה של מעשר שני - פטורה מן החלה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: חייבת;
'לימא מסייע'? היינו הך!?
הכי קאמר [2]: לימא מדפליגי בעיסה - בהנך נמי פליגי [3].
או דילמא שאני התם, דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני (במדבר טו כ: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ פסוק כא: מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם) [4].
בעי רבי שמעון בן לקיש: מהו שיצא אדם ידי חובתו בחלה של מעשר שני בירושלים?
אליבא דרבי יוסי הגלילי [5] לא תיבעי לך: השתא בחולין [6] לא נפיק [7], בחלתו מיבעיא?
כי תיבעי לך אליבא דרבי עקיבא [8]: בחולין הוא דנפיק: דאי מיטמו יש להן היתר במושבות, אבל חלה - דאי מטמיא לית לה היתר במושבות ולשריפה אזלא [9] - לא נפיק? או דילמא אמרינן 'הואיל ואילו לא קרא עליה שם [חלה] ואיטמי, אית לה היתר במושבות [10] ונפיק בה, השתא נמי נפיק [11]'?
איכא דאמרי: הא ודאי לא תיבעי לך דודאי אמרינן 'הואיל', כי תיבעי לך חלה הלקוח בכסף מעשר שני [12];
ואליבא דרבנן [13] לא תיבעי לך: כיון דאמרי יפדה - היינו מעשר [14];
כי תיבעי לך אליבא דרבי יהודה דאמר יקבר [15], דתנן [מעשר שני פ"ג מ"י]: הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא – יפדה; רבי יהודה אומר: יקבר; מי אמרינן 'הואיל ואי לא לקוח הוי והואיל ולא קרא עליה שם ואיטמי יש לו היתר במושבות ונפיק ביה, השתא נמי נפיק ביה [16]? או דילמא חד 'הואיל' אמרינן, תרי 'הואיל' לא אמרינן [17]? [18]
אמר רבא: מסתברא שם מעשר חד הוא [19].
חלת תודה ורקיקי נזיר [עשאן לעצמו אין יוצא בהן; עשאן למכור בשוק יוצאין בהן]:
מנא הני מילי?
אמר רבה: דאמר קרא:
(שמות יב יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת [כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם] - [20] מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח [21].
רב יוסף אמר: אמר קרא (שמות יב טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ [אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי] - מצה הנאכלת לשבעת ימים, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה [22].
תניא כוותיה דרבה ותניא כוותיה דרב יוסף:
תניא כוותיה דרבה: יכול יצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר? - תלמוד לומר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת (שמות יב יז): מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח.
תניא כוותיה דרב יוסף: יכול יצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר? - תלמוד לומר 'שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ' (שמות יב טו): מצה הנאכלת לשבעה, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעה אלא ליום ולילה.
ותיפוק ליה מ לֶחֶם עֹנִי: מי שנאכל באנינות, יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה [23]?
סבר לה כרבי עקיבא, דאמר (לעיל לו,א) במצה של מעשר שני נפיק, ואף על גב דאסור לאונן</ref> 'עני' כתיב [24]
ותיפוק ליה [25] דהוה ליה מצה עשירה [26]?
אמר שמואל בר רב יצחק: רביעית היא, ומתחלקת היא לכמה חלות [27].
ותיפוק ליה דאינן נאכלות בכל מושבות [28]?
אמר ריש לקיש: זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון [29]. [30]
תניא [תוספתא חלה פ"א ה"ו, בשנויים חשובים]: 'אמר רבי אילעאי: שאלתי את רבי אליעזר: מהו שיצא אדם בחלות תודה ורקיקי נזיר?
אמר לי: לא שמעתי.
באתי ושאלתי לפני רבי יהושע, אמר לי: הרי אמרו חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו אין אדם יוצא בהן, למכור בשוק יוצא בהן;
כשבאתי והרציתי דברים לפני רבי אליעזר, אמר לי: ברית [31]! הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני.'
איכא דאמרי: ברית הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני? ולא טעמא בעיא [32]?
טעמא מאי? [33]
אמר רבה: כל לשוק - אימלוכי מימלך, אמר: אי מזדבן מזדבן אי לא מזדבן - איפוק בהו אנא [34].
הערות
עריכה- ^ ואפילו לא דריש 'עוני' לשון אנינות, בעינן מצה שלו ולא של גבוה; ולקמן פריך: מי כתיב 'מצתכם'?
- ^ לימא מסייעא הא לכל מילתיה דרב אסי
- ^ דמדבהא פליגי - באתרוג נמי פליגי
- ^ אבל התם לכם למעוטי שָׁאוּל וגָזוּל, אבל אתרוג של מעשר שני - האי דאיתיהיב ליה לאכילה נפיק ביה, ואפילו לרבי מאיר
- ^ דאמר לעיל 'יצא זה שאינו נאכל באנינות'
- ^ לאחר שנטלה חלתו
- ^ בחולין דידיה
- ^ דלא דריש 'אוני', ומיהו היתר במושבות בעי, כדמיעט לעיל בכורים מהאי טעמא, ומעשר שני ריבה משום דאית ביה היתר מושבות אפילו לאחר שנכנס לירושלים, אם נטמא, כרבי אלעזר
- ^ דתרומה טמאה אסורה באכילה, ובעודה טהורה אין לה היתר במושבות משום דמעשר שני הוא, ובתר דקלטוה מחיצות לית ליה פדייה
- ^ אם נטמא
- ^ השתא נמי לא פקע תורת מצה מינה משום קריאת שם חלה, דהא חלה בעלמא לא נפקא מכלל מצה, כדתנן מתניתין והכהנים בחלה, אלא הא לחודה: משום דאסורה ליה במושבות, ואמרינן 'הואיל', ונפיק
- ^ בירושלים, כדכתיב וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ [בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ ...] (דברים יד כו)
- ^ דפליגי עליה דרבי יהודה, ואמרי: לקוח בכסף מעשר שנטמא – יפדה, דאלימא למיתפס פדיונו [המשנה מצוטטת להלן בפסקה הבאה]
- ^ דאף על גב דהך חלה לית לה היתר במושבות: דכל זמן שלא נטמא אין לה פדייה בירושלים, ומשנטמא שוב אין לה היתר אכילה, דהא חלה היא - אפילו הכי אמרינן 'הואיל ואילו לא קרא עליה שם הוה לה היתר במושבות על ידי טומאה' - דנפיק בה אף בירושלים, השתא נמי נפיק, כדאמרן במעשר גופיה
- ^ כל לקוח בכסף מעשר שני שנטמא - משום דקלישא קדושתיה ולא אלים למיתפס פדיוניה, ואי נמי לא קרא עליה שם חלה - לא הוה ליה היתר במושבות
- ^ כלומר: הואיל ומעשר שני גופיה דאתי האי מחמתיה, וקיל האי מיניה - נפקינן במצה דידיה, דאית ליה היתר במושבות על ידי טומאה, והא דלית ליה היתר להאי - לאו חומרא הוא לגביה אלא קולא הוא: משום דלא אלים למיתפס פדיונו - הלכך לא חמיר כדמעיקרא, ואי משום דחלה הוא ובלאו לקוח נמי לית ליה היתר - הכא נמי נימא 'הואיל' אחרינא: הואיל ואילו לא קרא עליה שם ולא לקוח הוא
- ^ חד 'הואיל' אמרינן - כגון חלת מעשר גופיה דלא נפקי בה אלא על ידי 'הואיל ואי לא קרא עליה שם', אי נמי חולין של לקוח לא נפקי בה אלא על ידי 'הואיל ואי לאו לקוח הוא' - התם אמרינן 'הואיל', ושרי; אבל חלת לקוח - דבעי תרי 'הואיל' - לא אמרינן
- ^ ואי תימא בחלת מעשר גופיה נמי תרי 'הואיל' איכא: הואיל ואי לא קרא עליה שם, והואיל ואי מיטמא פריק לה ואית ליה היתר במושבות - הכא לא קרינא 'הואיל' דבר שיש בידו לעשות: לגרום לה טומאה מיד ופריק.
- ^ וכי היכי דנפיק במעשר [שני] גופיה - נפיק בחלתו, הואיל ושם חלה לא נפיק בעלמא מכלל מצה, ונפיק נמי בחלת הלקוח - דהא מכח מעשר באה, ולא מחמרינן ליה מיניה
- ^ גירסת רש"י: עביד לה שמירה לשם מצה: כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ - התכוון לשם מצה של מצוה
- ^ דלאו לשם מצה של מצות פסח עביד לה, אלא לשם מצה של זבח
- ^ דלאחר יום ולילה הויא נותר, כדכתיב (ויקרא ז טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל [לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר] והיכא דלא נשחט עליהן הזבח - אף על גב דעכשיו יש לה היתר לשבעה, מיהו כי עבדה - לאו לשם מצה הראויה למצוה איתכוון, דכי עבדה - אדעתא לאיפסולי ביום ובלילה עבדה, ואית ליה לרב יוסף הא דרשה דבעינן שימור לשם מצוה, ואההוא קרא סמיך, ובהא פליג: דאי נמי איכוין לה נמי לשימור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה - לא נפיק, דבעינן שימור לשום מצה כל שבעה
- ^ ולמה לי קרא אחרינא? דכל קדשים אסורין לאונן; ביבמות (עג,ב) אתיא לן בקל וחומר: מה מעשר הקל אמרה תורה לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי (דברים כו יד), בשר קודש חמור לא כל שכן
- ^ דלא דריש 'עוני' לשון 'אוני' אלא עני, כמסורת
- ^ כיון דדריש 'עני'
- ^ הא לאו מצה ענייה היא, דהא נילושה בשמן
- ^ רביעית היא חצי לוג שמן מביא לתודה וחוצהו: חציו לעשר חלות ועשר רקיקין, וחציו לרבוכה [במסכת מנחות בפרק 'שתי מדות' (פט,א)] ובנזירות לא היתה רבוכה אלא חלות ורקיקין, ולא היה מביא אלא רביעית, כדאמרינן נמי התם; הלכך רביעית שמן לעשרים חלות גדולות שנעשות משבע עשרונות פחות שליש עשרון - שזה הוא שיעורן כדאמרינן התם ב'התודה' [עז,א] - אין כאן עושר
- ^ אלא בירושלים: דמחיצת קדשים קלים לפנים מן החומה, כדכתיב (דברים יב ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וגו' (דברים יב יז: [לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ) וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר [וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ], ואם יצאו - נפסלין דכתיב (שמות כב ל) וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה [לֹא תֹאכֵלוּ ...]: כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו - נאסר
- ^ מדלא נפקא ליה מבְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם (שמות יב כ) - קסבר חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלות בנוב וגבעון
- ^ ודלא כרבי שמעון, דאמר בפרק קמא דמגילה (ט,ב) דלא קרב בנוב וגבעון - דהיינו במה גדולה - אלא פסחים וחובות הקבוע להן זמן, אבל חובות שאין להן זמן קבוע – לא, ודלא כמאן דאמר בפרק בתרא דזבחים (קיז,א) כאן וכאן: במה גדולה דנוב וגבעון, ובמה קטנה שהיה עושה בראש גגו - לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים, ועל אותן שקרבו בנוב וגבעון הוצרך להביא ראיה מוּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת (שמות יב יז) וממַצּוֹת תֹּאכֵלוּ (שמות יב טו) דלא נפקי מבְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם (שמות יב כ), דאית להו היתר בכל מושבות: שהיו יכולין להוליכן בכל מקום שירצו בתוך זמן אכילתן, דתנן בפרק בתרא דזבחים (קיב,ב; דומה לתוספתא זבחים פ"יג ה"ה [צוקרמנדל]): באו לנוב וגבעון - הותרו הבמות; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל; עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות; משהוקם המשכן - עבודה בכהנים, ונאסרו הבמות; עברו את הירדן והוקבעו בגלגל, שבע שכיבשו ושבע שחילקו היו הבמות מותרות; באו לשילה לאחר שחילקו והוקבע משכן שם - נאסרו הבמות; וכולהו מפרש מקראי בפרק בתרא דזבחים; חרבה שילה בימי עלי כשנשבה הארון בארץ פלשתים, באו להן לנוב ולא היה שם משכן אלא בית של אבנים היה, והוקבע שם מזבח הנחשת, אבל ארון לא היה שם, שכשהחזירוהו פלשתים - עמד בקרית יערים עשרים שנה עד שמָלַך דוד והביאו לציון, ובציון עמד עד שבנה שלמה בית המקדש, כדכתיב (מ"א ח,ו) וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וגו', ומזבח הנחשת היה בנוב כל ימי שאול ושמואל, כדכתיב (ש"א כא,ה) וַיֹּאמֶר אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ [וגו’] [פסוק ז] הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה'; חרבה נוב על דבר זה שהרגם שאול מפני שנתנו לחם לדוד ובאו להם לגבעון, וניתן שם מזבח הנחשת עד שבנה שלמה הבית, כדכתיב בדברי הימים (א כא).
- ^ שבועה
- ^ ואיכא דאמרי בתמיה אמר ליה: וכי הן הדברים כו' דלא בעי טעמא כהלכה למשה מסיני
- ^ גמרא בעי לה: וטעמא מאי שעשאן למכור בשוק לצורכי תודה יוצא בהן אם לא מכרן? הרי לא נשתמרה לשם מצה אלא לשם זבח!?
- ^ ידי חובת מצה