ביאור:בבלי פסחים דף לו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
האוכל [1] נבלה ביום הכפורים – פטור [2]'.
רבינא אמר: אפילו תימא רבנן: מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ בלבד, יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד אלא אף משום בל תאכל טבל.
מידי 'בלבד' כתיב? [3]?
אלא מחוורתא כדרב ששת.
תנו רבנן: 'יכול יוצא אדם ידי חובתו במעשר שני בירושלים? תלמוד לומר: (דברים טז ג) [לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ] לֶחֶם עֹנִי: מה שנאכל באנינות [4], יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה - דברי רבי יוסי הגלילי;
רבי עקיבא אומר: מצות מצות – ריבה; אם כן מה תלמוד לומר לֶחֶם עֹנִי? - פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש.'
מאי טעמא דרבי עקיבא?
מי כתיב 'לחם עוני' [5]? 'עני' כתיב!
ורבי יוסי הגלילי?
מי קרינן 'עָנִי'? עוֹני קרינן!
ורבי עקיבא?
האי דקרינן ביה עוני – כדשמואל, דאמר שמואל: 'לֶחֶם עֹנִי' = לחם שעונין עליו דברים הרבה [6].
וסבר רבי עקיבא עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש לא? והתניא: 'אין לשין עיסה [7] בפסח ביין ושמן ודבש [8], ואם לש [9], רבן גמליאל אומר: תשרף מיד [10], וחכמים אומרים: יאכל [11], ואמר רבי עקיבא: שַׁבַּתִּי היתה [12] אצל רבי אליעזר ורבי יהושע, ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש, ולא אמרו לי דבר!
ואף על פי שאין לשין - מקטפין בו [13];
אתאן לתנא קמא!
וחכמים אומרים: את שלשין בו מקטפין בו, ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו,
ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין'.
לא קשיא: הא ביום טוב ראשון [14] הא ביום טוב שני, כדאמר להו רבי יהושע לבניה: יומא קמא לא תלושו לי בחלבא, מכאן ואילך לושו לי בחלבא.
והתניא: אין לשין את העיסה בחָלָב [15], ואם לש - כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה?
אלא הכי קאמר: יומא קמא לא תלושו לי בדובשא, מכאן ואילך לושו לי בדובשא;
ואיבעית אימא: לעולם בחלבא, כדאמר רבינא: כעין תורא שרי [16] - הכא נמי כעין תורא.
ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין:
מאי שנא ממנחות דתנן [17] כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמצו [מנחות פ"ה מ"ב]?
אם אמרו בזריזין [18] יאמרו בשאין זריזין?
אי הכי - מילתת נמי לתית [19], אלמה אמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל: חיטין של מנחות אין לותתין אותה?
לישה [20] - בזריזין איתא, לתיתה ליתא בזריזין [21].
ולישה מי איתא בזריזין? והכתיב (ויקרא ב א) [וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ] וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן [וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה] [פסוק ב] וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים [וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’]* מקמיצה ואילך מצות כהונה; לימד על יציקה ובלילה שכשירה בכל אדם [22]?
- בגמרות כתוב: וגו' והביאה אל הכהן, והפסוק הוא (ויקרא ה יב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה' חַטָּאת הִוא
לישה, נהי דבזריזין ליתא - במקום זריזין איתא [23], דאמר מר: בלילה כשירה בזר, חוץ לחומת עזרה פסולה, לאפוקי לתיתה דאינה בזריזין ולא במקום זריזין.
ומאי שנא [24] ממנחת העומר, דתניא: 'מנחת העומר - לותתין אותה וצוברין אותה [25]'?
ציבור שאני [26].
תנו רבנן [דומה למכילתא דרשב"י שמות פ"יב פסוק כ]: 'יכול יוצא אדם ידי חובתו בבכורים [27]? תלמוד לומר: (שמות יב כ) [כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ] בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת: מצה הנאכלת בכל מושבותיכם, יצאו בכורים שאין נאכלין בכל מושבותיכם אלא בירושלים [28], דברי רבי יוסי הגלילי; רבי עקיבא אומר: מצה ומרור [29]: מה מרור שאינו בכורים [30] - אף מצה שאינה בכורים.
אי מה מרור שאין במינו בכורים אף מצה שאין במינה בכורים,
אוציא חיטין ושעורין שיש במינן ביכורים? תלמוד לומר: מצות מצות – ריבה.'
אי מצות מצות ריבה, אפילו ביכורים נמי?
תוספות מסכת פסחים דף לו עמוד ב
אי מצות מצות ריבה אפי' ביכורים נמי - תימה לר"י דנימא אהני ריבוי לרבות יש במינו ביכורים ואהני מיעוט למעט ביכורי'!?
ויש לומר דסברא הוא: אי מרבינן הא מרבינן נמי הא.
הדר ביה רבי עקיבא [31],
דתניא: 'יכול יצא אדם ידי חובתו בביכורים? - תלמוד לומר: (שמות יב כ) [כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ] בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת: מצה הנאכלת בכל מושבות, יצאו ביכורים שאינן נאכלין בכל מושבות אלא בירושלים;
יכול שאני מוציא אף מעשר שני [32]? תלמוד לומר: מצות מצות ריבה;
ומה ראית לרבות מעשר שני ולהוציא ביכורים?
מרבה אני מעשר שני שיש לו היתר בכל מושבות, כדרבי <אליעזר> [אלעזר] [33], ומוציא אני ביכורים שאין להן היתר בכל מושבות, דאמר רבי <אליעזר> [אלעזר]: מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים? - תלמוד לומר: (דברים יד כד) [וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ] כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ [כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ] ואין 'שאת' אלא אכילה [34], שנאמר (בראשית מג לד) וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו [אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ]’;
מאן שמעת ליה דאמר במעשר שני נפיק ביה רבי עקיבא [35], וקממעיט להו לביכורים מ'בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם' [36]? שמע מינה הדר ביה.
ורבי יוסי הגלילי [37] - תיפוק ליה [38] מלֶחֶם עֹנִי: מי שנאכל באוני, יצא זה שאין נאכל אלא בשמחה; [39]
סבר ליה כרבי שמעון, דתניא: ביכורים אסורין לאונן, ורבי שמעון מתיר.
מאי טעמא דרבנן?
דכתיב (דברים יב יז) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ [מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ], ואמר מר [40]: תְרוּמַת יָדֶךָ - אלו ביכורים [41]: דאיתקש ביכורים למעשר: מה מעשר אסור לאונן - אף ביכורים אסור לאונן!
ורבי שמעון?
תרומה קרינהו רחמנא [וּתְרוּמַת יָדֶךָ], כתרומה: מה תרומה מותרת לאונן [42] - אף ביכורים מותר לאונן.
ורבי שמעון, נהי דהיקיש לית ליה, שמחה מיהא מיכתב כתיבא בהו, דכתיב (דברים כו יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב [אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ]!
ההוא - לזמן שמחה הוא דאתא [43], דתנן [בכורים פ"א מ"ו]: 'מעצרת [44] ועד החג [45] - מביא וקורא; מהחג ועד חנוכה - מביא ואינו קורא [46].'
תנו רבנן [ספרי דברים פסקא קל]: '(דברים טז ג) [לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ] לֶחֶם עוֹנִי - פרט לחלוט [47] ולאשישה [48]; יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה [49] [עיין עבודה זרה פ"ב מ"ג חרס הדרייני]? תלמוד לומר: מצות מצות – ריבה, - ואפילו כמצות של שלמה [50]; אם כן מה תלמוד לומר: לֶחֶם עֹנִי? - פרט לחלוט ולאשישה'.
ומאי משמע דהאי אשישה לישנא דחשיבותא?
דכתיב (שמואל ב ו יט) וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת [וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ],ואמר רב חנן בר אבא: אֶשְׁפָּר אֶחָד - מששה בפר; אֲשִׁישָׁה אֶחָת - מששה באיפה;
ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: ַאֲשִׁישָׁה = גרבא דחמרא [51], דכתיב (הושע ג א) [וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי עוֹד לֵךְ אֱהַב אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת כְּאַהֲבַת ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵם פֹּנִים אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים] וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים.
תנו רבנן: 'אין אופין פת עבה בפסח - דברי בית שמאי;
הערות
עריכה- ^ שוגג
- ^ מחטאת: דאין איסור יום הכפורים חל על איסור נבילה, ואם בו ביום נתנבלה - אפילו הכי היתה אסורה קודם יום הכפורים משום אבר מן החי
- ^ קרא משמע דכל מי שאיסור חמץ נוהג בו - אתה יוצא בו משום מצה!
- ^ שמותר לאוכלו כשהוא אונן - דרוש ביה 'לחם אוני', ומעשר שני אינו נאכל באנינות, דכתיב (דברים כו יד) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ
- ^ בוי"ו דתשמע מיניה אוני
- ^ שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה
- ^ של מצות
- ^ מפני שקרובה וממהרת להחמיץ, ואין אדם יכול לשומרה
- ^ לפיכך
- ^ ובמועד קאמר, ולא ביום טוב: דהבערה שלא לצורך היא; (ולר' יוחנן) דאמר לעיל 'מי פירות אין מחמיצין' - לא קשיא הך, דאיהו - אין חייבין על חימוצו כרת קאמר, ולא הוי חמץ גמור, אלא 'חמץ נוקשה' הוי, כלומר: רע; ואותו חימוץ הן ממהרין להחמיץ, ואי אפשר לשומרן
- ^ דקסברי אפשר לשומרה; והכא לא גרסינן 'מיד', דמשנאפה לא תחמיץ
- ^ שביתתי היתה רגל פסח אחד
- ^ טחין פניה לאחר עריכתה
- ^ לילה הראשון שהמצה חובה - בָעִינָן לֶחֶם עֹנִי
- ^ כל ימות השנה, שלא יאכל בשר עמה
- ^ מעט, כָּעַיִּן של שור - מותר ללוש בחלב, דאכיל ליה מיד בבת אחת, ולא משהי ליה דלינשי [שישכח] שנילוש בחלב
- ^ בהו דבאות מצות מנחות [פ"ה מ"א] , ואפילו הכי
- ^ הכי גרסינן: כהנים זריזין הם
- ^ לתיתה = לשורן במים מעט, ולכותשן במכתשת להסיר מורסנן כדי שתהא סולתן נקיה
- ^ כגון מנחת מחבת ומרחשת ומנחת מאפה תנור שאופין אותה תחילה עשר חלות ואחר כך פותתין אותן עד שמחזירן לסלתן כדכתיב (ויקרא ב ו) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים ואחר כך נותן שמן ובוללה ויוצק וקומץ ,וכשאפאה תחילה נילושה בפושרין
- ^ כשמביאה הזר כבר היא סולת
- ^ והני - במנחת מאפה תנור לאחר לישה ואפייה ופתיתה נינהו
- ^ בעזרה, שהמחבת והמרחשת כלי שרת הן, וכן תנור של מקדש; וכיון דבעזרה איתא - חזו לה כהנים ומלמדין אותו להיזהר בה
- ^ שאר מנחות דקאמר שמואל אין לותתין אותם
- ^ שיזובו מימיה
- ^ מנחת העומר - קרבן ציבור היא, וכל עסקין שלה נעשין על פי בית דין: קצירתה, והיבהוב שלה, ולתיתה - הכל בבית דין ובזריזין הוא; ואיכא דאמרי: צָבור שאני: דהואיל וצוברין אותה - מימיה זבין ואין מחמיצין; ולאו מילתא היא: חדא דבתוספתא קתני לה, ולא קתני 'וצוברין' אלא 'ובוררין'; ועוד: אי איכא תקנתא בצבור חיטים של מנחות, נמי לילתתינהו וניצברינהו!
- ^ כגון כהן שהביאו לו חיטין בכורים בירושלים
- ^ שנאמר (דברים יב יז) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ [מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ] וּתְרוּמַת יָדֶךָ, ואמר מר (מכות יז א): וּתְרוּמַת יָדֶךָ - אלו בכורים
- ^ הקישן הכתוב: (במדבר ט יא) עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים
- ^ דתנן (בכורים פ"א מ"ג) אין מביאין בכורים אלא משבעת מינין, דכתיב (דברים כו ב) [וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא] מֵאַרְצְךָ - משבח ארצך [במנחות בפרק 'כל קרבנות' (פד,א) ולקמן ב'מקום שנהגו' (נג,א)]
- ^ מהך הקישא דמצה ומרור, ויליף ביכורים מבְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם
- ^ בירושלים, הואיל ואינו נאכל בכל מושבות? מעתה = משהביאו לירושלים - שוב אינו יכול לחלל לאכול בחוץ, כדאמרינן במסכת מכות (כ,א) 'מחיצה לקלוט מדרבנן', דמשקלטוהו מחיצות שוב אינו נפדה
- ^ דאם נטמא - פודין אותו ואוכלין אותו בכל מקום, הלכך כי לא ניטמא נמי, ולא נפדה - נפיק ביה
- ^ [ולכן פירוש הפסוק הוא] כשלא תוכל לאוכלו כגון זה שניטמא - ונתת בכסף
- ^ לעיל בברייתא קמייתא
- ^ ולא מהקיש מצה ומרור
- ^ למה ליה למילף ביכורים מבְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם?
- ^ מהיכא דנפקא ליה מעשר שני:
- ^ בשלמא רבי עקיבא לא פירש 'אוני'
- ^ במסכת מכות (יז,א)
- ^ דכתיב בהו יד: וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ (דברים כו ד)
- ^ ביבמות, ב'הערל' נפקא לן מוכל זר יתירתא (ויקרא כב י: וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ ופסוק יג וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ): זרות אמרתי לך, ולא אנינות
- ^ בזמן קצירה ולקיטה שאדם לוקט תבואתו ולבו שמח הצריכו הכתוב קרייה דאֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי (דברים כו ה)
- ^ דתנן במנחות (פ"א מ"ג, דף סח,ב) אין מביאין ביכורים קודם לעצרת: ששתי הלחם של עצרת מתירין הבאת ביכורין, ד'ביכורים' איקרו, דכתיב (במדבר כח כו) וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה וגו'
- ^ שבתוך הזמן הזה זמן לקיטה, ושמח במעשיו
- ^ מהחג ועד חנוכה אינו זמן שמחה, ואינו קורא; ומחנוכה ואילך אינו זמן הבאה, דתניא בספרי [דברים פסקא רצז]: (דברים כו ב [וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה) אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ: כל זמן שמצויין על פני ארצך: שלא כלו לחיה מן השדה
- ^ אישקלדי"ר [סופגניה] וחשיבות הוא
- ^ גלוסקה גדולה
- ^ שניטל כל הדרה דהיינו פת קיבר
- ^ שהיה מעונג, כלומר: סלת נקייה
- ^ איפה של יין