ביאור:בבלי פסחים דף טז
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ספק משקין ליטמא [1] – טמא [2]; לטמא אחרים [3] – טהור [4], דברי רבי מאיר [5]; וכן היה רבי אלעזר אומר כדבריו; רבי יהודה אומר: לכל טמא [6]; רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: לאוכלין [7] טמאין [8], לכלים [9] – טהורין [10]'.
וסבר רבי אלעזר משקין אית להו טומאה בעולם [11]? והתניא: רבי אלעזר אומר: אין טומאה למשקין [12] כל עיקר [13], תדע [14] שהרי העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה על איל קמצא [15] דכן [16], ועל משקין בית מטבחיא [17] דכן [18] [עדויות פ"ח מ"ד]’ [19]!?
הניחא [20] לשמואל דאמר [21] דכן [22] - מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן – שפיר [23], אלא לרב דאמר דכן ממש [24] - [25] מאי איכא למימר?
אמר רב נחמן בר יצחק: אחדא [26].
והא כדבריו [27] קאמר, דנפישי [28], ועוד, והא וכן קתני!?
קשיא.
גופא: רב אמר דכן ממש, ושמואל אמר דכן מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן:
רב אמר דכן ממש: קסבר [29] טומאת משקין [30] - דרבנן, וכי גזרו רבנן - במשקין דעלמא, ובמשקין בית מטבחיא לא גזור;
ושמואל אמר: דכן מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן - קסבר [31] טומאת משקין עצמן דאורייתא [32], לטמא אחרים דרבנן, וכי גזור רבנן [33] - במשקין דעלמא, [34] במשקין בית מטבחיא לא גזור [35]; וכי לא גזור רבנן - לטמויי אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן [36].
אמר ליה רב הונא בר חיננא לבריה: כי עיילת לקמיה דרב פפא, רמי ליה: מי אמר שמואל 'דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להן'?: קרי כאן (ויקרא ז ז) וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל [בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר] [37]!?
אמר רב שישא בריה דרב אידי: מידי דהוה ארביעי בקדש [38].
מתקיף לה רב אשי: רביעי בקדש לא איקרי 'טמא' [39], האי איקרי טמא!?
קשיא.
תא שמע: '(ויקרא יא לד) [מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא] וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יטמא [40]!?
מאי 'יטמא'? – הכשיר [41].
הכשיר? מרישא דקרא שמעת ליה: (ויקרא יא לד) מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל!
חד בתלושין [42], וחד במחוברין, וצריכי: דאי אשמעינן בתלושין - משום דאחשבינהו [43], אבל מחוברין אימא לא; ואי תנא מחוברין - משום דקיימי בדוכתייהו חשיבי, אבל תלושין אימא לא – צריכי.
תא שמע: '(ויקרא יא לו) אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר [וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא]’ [44]!
מאי 'יהיה טהור'? – מטומאתו [45].
ותלושין מי מכשירין [46], והאמר רבי יוסי ברבי חנינא: משקין בית מטבחיא לא דיין שהן דכן, אלא שאין מכשירין [47]!?
תירגמא [48] על דם [49], דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר? – שנאמר: (דברים יב טז) [רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ] עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: דם שנשפך כמים [50] – מכשיר [51],
דם שאינו נשפך כמים [52] אינו מכשיר [53].
מתקיף לה רב שמואל בר אמי: הרי דם התמצית דנשפך כמים ואינו מכשיר [54]?
אמר ליה רבי זירא: הנח לדם התמצית, דאפילו בחולין נמי לא מכשיר. [55]
קבלה מיניה רב שמואל בר אמי [56], דאמר רחמנא (דברים יב כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ [וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר]: דם שהנפש יוצאה בו קרוי 'דם', דם שאין הנפש יוצאה בו אינו קרוי 'דם' [57].
תא שמע: 'דם שנטמא וזרקו בשוגג – הורצה [58], במזיד - לא הורצה [59]' [60]!?
[61] מדרבנן [62], ודלא כרבי יוסי בן יועזר איש צרידה [63].
תא שמע: על מה הציץ מרצה? - על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא [64], בין בשוגג בין במזיד [65], בין באונס בין ברצון [66], בין ביחיד [67] בין בצבור [68]!?
מדרבנן, [69] ודלא כרבי יוסי בן יועזר איש צרידה.
תא שמע [ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשתא ג פ"ד ה"ט]: '[70] (שמות כח לח) [וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן] וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים [אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה’] [71]; וכי איזה עון הוא נושא [72]?: אם עון פיגול - הרי כבר נאמר (ויקרא יט ז) [וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא] לֹא יֵרָצֶה; אם עון נותר - הרי כבר נאמר (ויקרא ז יח) [וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ] לֹא יֵחָשֵׁב [לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא]!? הא [73] אינו נושא אלא עון טומאה [74] שהותרה מכללה בציבור [75]'*; מאי [76], לאו טומאת דם [77]?
אמר רב פפא: לא טומאת קמצים [79]. [80]
תא שמע: '(חגי ב יב) הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא! [81],
הערות
עריכה- ^ כשנולד ספק במשקה בתחילת טומאתו, כגון טמא שפשט רגלו במשקין טהורין, ספק נגע ספק לא נגע - זהו ספק משקה ליטמא: שנולד לו ספק טומאה
- ^ מן הספק, דקסבר טומאת משקין להיות עצמן טמאין דאורייתא היא, דכתיב (ויקרא יא לד) [מִכָּל הָאכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא] וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה [בְּכָל כְּלִי יִטְמָא] הלכך הויא ליה ספיקא דאורייתא, ולחומרא
- ^ כגון היתה מקל בידו ובראשה משקין טמאין, וּזְרָקָהּ לבין הככרות טהורין, ספק נגעה ספק לא נגעה - זה הוא ספק משקה לטמא אחרים; כך היא שנויה במסכת טהרות
- ^ אותן הככרות טהורות הן
- ^ דקסבר משקין לטמא אחרים מדרבנן הוא, ולא מדאורייתא, ולא דורש יטמא דכתיב גבי משקין בלשון 'יְטַמֵּא', הלכך הויא ליה ספיקא דרבנן ולקולא, וגירסא הכי איתא: ספק משקה ליטמא טמא לטמא אחרים טהור
- ^ אספק משקה לטמא אחרים קאי: כשנולד ספק נגיעת שום דבר טהור במשקין טמאין - בין שנולד ספק זה בכלים בין שנולד באוכלין - הרי הוא טמא מספק; דקסבר משקין מטמאין כלים מן התורה, ויליף טעמא מ'אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא' ודריש יטמא - יְטַמֵּא; ומדסמכיה לכלי - משמע יטמא את הכלי, והכי דרשינן ליה בתורת כהנים [ספרא שמיני פרשתא ח הלכה ה]; הלכך, כי הוי ספק - הוי ליה ספיקא דאורייתא, וברשות היחיד ספיקו טמא
- ^ אם נולד ספק זה באוכלים, כגון משקין טמאין שנשפכו לבין הככרות, ספק נגעו ספק לא נגעו
- ^ דקא סברי משקין מטמאין אוכלין מדאורייתא, הלכך ספק נמי ברשות היחיד טמא
- ^ אבל אם נולד ספק זה בכלים, כגון משקין טמאין שנשפכו לבין הכלים ספק נגעו ספק לא נגעו
- ^ דקסברי: משקין אין מטמאין כלי אלא מדרבנן, ועל ספיקו לא גזרו; ורבי יוסי ורבי שמעון דרשי יטמא - יְטַמֵּא כרבי יהודה, ומיהו כלים לא, כדיליף בפירקין: יטמא לטמא את האוכלים או אינו אלא לטמא את הכלי? אמרת לא כך היה...
- ^ מדאורייתא, ואפילו לטומאת עצמן
- ^ מן התורה
- ^ ואפילו לטומאת עצמן, והאי (ויקרא יא לד) [מִכָּל הָאכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא] וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה [בְּכָל כְּלִי יִטְמָא] מוקי לה לקמן לענין הכשר, בשמעתין
- ^ דאין להם טומאה מן התורה כל עיקר ואפילו לטומאת עצמן
- ^ מין חגב שמו איל קמצא
- ^ שהוא טהור וכשר לאכילה
- ^ על משקין של בית המטבחים שבעזרה, כגון הדם והמים שהן
- ^ שאינן מקבלין טומאה
- ^ אלמא טומאת משקין דרבנן, ובהני לא גזרו משום הפסד קדשים, דאי דאורייתא - היכי מצו רבנן לטהרינהו
- ^ הא דאמרת 'לרבי אלעזר יש להן טומאה' - ניחא
- ^ האי
- ^ דיוסף בן יועזר
- ^ מצית לתרוצי דהאי אין טומאה למשקין דקאמר רבי אלעזר - לטמא אחרים קאמר, דהא מעדותו דיוסף בן יועזר מביא ראיה לדבריו, ויוסף בן יועזר - לטמא אחרים קאמר
- ^ קאמר יוסף בן יועזר, ואפילו מטומאת עצמן
- ^ על כרחך רבי אלעזר נמי מטומאת עצמן קאמר
- ^ הא דקאמר רבי אלעזר כדבריו דרבי מאיר - אלטמא אחרים טהור - דרבי מאיר קאי, אבל ליטמא - טמא לא סבירא ליה כוותיה
- ^ דנפישי
- ^ כלומר: כדבריו - לשון דברים רבים משמע
- ^ יוסף בן יועזר
- ^ אפילו לטומאת עצמן
- ^ יוסף בן יועזר
- ^ מן וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה (ויקרא יא לד)
- ^ לטמא אחרים
- ^ אבל
- ^ לטמא אחרים
- ^ דהא מדאורייתא רמיא עלייהו ולא מצו רבנן למשקליה
- ^ ונהי דמשקין לא מטמאו אוכלין דחולין, מיהו גבי קדשים אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא כתיב, וכיון דאמר משקין מטמאין מדאורייתא לעצמן - בשר קודש הנוגע בהן הרי נגע בטמא
- ^ דהוא עצמו פסול ואינו מטמא קודש
- ^ ומקל וחומר הוא דנפיק לן ביה פסולהּ, לקמן, הלכך כי נגע ביה קודש - לא קרינן ביה וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא
- ^ דקא משתעי בכלי חרס שקיבל טומאה מן השרץ, וכתב (ויקרא יא לג) כָּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא [פסוק לד] מִכָּל הָאֹכֶל וגו' וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא וגו' וקא סלקא דעתא דהכי קאמר: אחד אוכלין שבתוכו ואחד משקין שבתוכו – יטמאו, ונהי דלא דרשת 'יטמא' ='יְטַמֵא', מיהו טומאת עצמן מיהא מיטמו
- ^ והכי קאמר: כָּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם או שיבא עליו וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי הוו הכשר, ויטַמֵּא האוכל מחמת אויר כלי חרס טמא
- ^ בכל כלי היינו משקין תלושין
- ^ הואיל ומלאן - גילה דעתו שהוא צריך להם וְזֶהוּ חשיבתן
- ^ דאשמעינן: הואיל ומחוברין נינהו - לא מיטמו, הא תלושין - מקבלין טומאה, וקשיא לרב
- ^ והכי קאמר: אם יבא הטמא במעין ובור מקוה מים - יהיה טהור הואיל וטבל, הא שאובין לא מטהרי ליה
- ^ אמים הוא דמתמה, משום דמים תלושין לא חשיבי, אבל אשאר משקין [וכל משקה אשר ישתה] לא מתמה, דכולהו תלושין נינהו
- ^ אלמא הכשר תלושין - דרבנן הוא, דאי מדאורייתא - מאן שקליה ממשקי בית מטבחיא דלא ליכשרו
- ^ להא דקתני אין מכשירין
- ^ דמשקה בית מטבחיא ולא אמים, ודם קדשים רחמנא אפקיה דלא ליכשר, כדרבי חייא
- ^ דם חולין שאין חשין לקבלו בכלי
- ^ דאיתקש למים
- ^ אבל דם קדשים מתקבל בכלי וצריך ממנו למזבח, ואינו נשפך לאיבוד כמים
- ^ דלא איתקש למים
- ^ דם התמצית אינו ראוי לזריקה, דכתיב (ויקרא יז יא) [כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם] כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: דם שהנפש יוצאה בו מכפר, ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר; אלמא נשפך כמים אינו מכשיר, כדרבי יוסי בר חנינא
- ^ כדמפרש טעמא:
- ^ לפירושא דהאי טעמא מרבי זירא אמאי לא מכשיר דם התמצית
- ^ והקרוי 'דם' קרוי 'משקה', כדכתיב (במדבר כג כד) וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה, ומכשיר כדכתיב (ויקרא יא לג) ...וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה וגו' ואוקימנא אהכשר, ושאינו קרוי 'דם' אינו קרוי 'משקה'
- ^ קרבן לבעלים, דמרצה ציץ כדלקמן
- ^ להיות בשר קרבן נאכל לכהנים, דקנסא הוא, אבל בעלים נתכפרו, כדאמרינן ביבמות ב'האשה רבה' (צ,א): דכיון דמדאורייתא מרצי נמי אמזיד - לא מצו רבנן למימר ליה "זיל אייתי חולין לעזרה"
- ^ קתני מיהת 'דם שנטמא' - אלמא דם קדשים שהוא משקין בית מטבחיא מקבל טומאה, אלמא משקין טומאת עצמן דאורייתא, ודכן דיוסף בן יועזר - מלטמא אחרים הוא, וקשיא לרב
- ^ ומשני:
- ^ והך טומאת דם דרבנן היא
- ^ ודקשיא לך הא העיד יוסף בן יועזר דגזירת רבנן לא אגזור אמשקי בית מטבחיא האי תנא לית ליה דיוסף בן יועזר
- ^ בין שנטמא הדם בין שנטמא הבשר בין שנטמא החלב - הציץ מרצה, ולא שיהא בשר טמא נאכל: דאין ציץ מטהר ודוחה לא תעשה דוְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל (ויקרא ז ז), אלא לרבי יהושע איצטריך, דאמר ב'כיצד צולין' (לקמן עז,א) אם אין בשר - אין דם [ספרי דברים פסקא עח] וקאמר הכא: הני מילי כשיצא בשר חוץ למחיצתו, שאין ציץ מרצה על היוצא, או שאבד הבשר, אבל נטמא בשר קודם זריקת דם - הציץ מרצה עליו להתיר דם לזריקה
- ^ והאי דתני לעיל 'בשוגג הורצה במזיד לא הורצה' – ב'כיצד צולין' פליגי בה אמוראי: חד אמר טומאתו בין בשוגג בין במזיד, אבל זריקתו בשוגג – אִין, במזיד – לא, וחד אמר איפכא
- ^ מזיד ורצון - אחד הוא, אבל גבי שוגג שייך 'מזיד' וגבי אונס שייך 'רצון', ושוגג ואונס תרי מילי נינהו
- ^ בקרבן יחיד
- ^ וקתני מיהת על הדם, אלמא דם קדשים מקבל טומאה, ושמע מינה טומאת משקין דאורייתא, ולא רצו רבנן לטהר משקי בית מטבחיא, וקשיא לרב
- ^ וקסבר האי תנא דאמשקי בית מטבחיא נמי גזור
- ^ בציץ כתיב
- ^ את עון הקדשים = פסול הקרבן יכשיר וירצה, ואינו מכפר על האוכלין אותו טמא, דעון הקדשים כתיב ולא 'עון הכהנים'
- ^ איזה פסול הוא מכשיר
- ^ כמו 'הרי'
- ^ כלומר: הרי יש לך להבין על כרחך שאין לך עון הקדשים שיוכל ציץ לרצות עליו אלא עון טומאה, ומאי שנא טומאה מפסול יוצא ושאר הפסולין? -
- ^ דנדחית מפני קרבן צבור, דכתיב [במדבר כח פעמים רבות] במועדו - ואפילו בשבת ואפילו בטומאה, וכיון דהיקלתה אצלה לכך - היקלתה אף ביחיד שלא הותרה אצלו לכתחלה בלא ציץ - ירצה הציץ עליה
- ^ עון טומאה
- ^ דאין מצריך רצוי אלא אם כן נטמא דם שהכפרה תלויה בו, אלמא דם מקבל טומאה
- ^ גרסינן בתורת כהנים [ספרא דבורא דנדבה פרשתא ג פ"ד ה"ט]: 'ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב', והכי פירושו: אם עון פיגול - והוא מחשבת חוץ למקומו, שנקראת פיגול, {כדכתיב ב'קדושים תהיו' (ויקרא יט ז): וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה ומוקמינן לה בזבחים בפרק שני' (כח,א) 'אם אינו ענין לחוץ לזמנו - תנהו ענין לחוץ למקומו’} הרי כבר נאמר לֹא יֵרָצֶה ב'קדושים תהיו', כדפרשינן; 'ואם עון נותר' {מחשבת נותר ששחטו על מנת להותיר ולאכלו חוץ לזמנו} 'הרי כבר נאמר לא יחשב': (ויקרא ז יח) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וגו' [לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא] בפרשת 'צו את אהרן', ואמרינן בזבחים ובתורת כהנים: במחשב לאכול שלא בזמנו ביום השלישי הכתוב מדבר, וכתיב לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ, אלמא לית ליה תקנתא; ורובא גרסי איפכא: אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב, ומוקמינן ליה לפיגול חוץ לזמנו, שכן לשונו בכל הגמרא, ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה ומוקמינן ליה בנותר ממש; ולא יתכן: חדא דלא כתב לא ירצה אלא במחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו, ועוד: אי נותר ממש - למאי לא ירצה? אי לאכשורי קרבן - הרי כשר ועומד הוא משעה שנעשו עבודות דמו בהכשר, כדאמרינן בתורת כהנים! או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר? וכי אפשר לומר כן: מאחר שהוכשר חוזר ויפסל? ואם לא ירצה = לא יתכפר, האוכל נותר קאמר, וכי יש כפרה לחייבי כריתות? ועוד: לא ירצה - הקרבן משמע, ותו: מי איצטריך למימר דציץ לא מכפר על המחייב כרת? והא עון הקדשים כתיב, ולא 'עון האוכלים'!? וכלישנא קמא גרסינן בתורת כהנים, ועיקר הוא; והאי דקרי ליה להאי 'פיגול' ולהאי 'נותר' - משום דתורת כהנים מדרש הוא, ונקט לישנא דקרא.
- ^ שהקומץ מתיר את המנחה כדם המתיר את הזבח, וכל הכפרה תלויה בו
- ^ והוא הדין דמצי לשנויי: לא בטומאת בשר וחלב, ואליבא דרבי יהושע בעי ציץ, דאמר אם אין בשר - אין דם אלא ניחא ליה לאוקמיה כדברי הכל.
- ^ בשר קדש = שרץ, לשון וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ (מלכים א יד כד) = טומאה; והיה חגי הנביא בודק את הכהנים בשנת שתים לדריוש שהיה בבנין בית שני לידע אם בקיאין בהלכות טומאה, לפי שנשתכח מהן בגולה, שלא נתעסקו בה בקדשים; ונגע בכנפו - באותו כנף שהשרץ בו, כלומר: השרץ עצמו; ועל כרחך הכי הוא, דאי משום כנף שהוא ראשון - כוליה בגד נמי ראשון הוי, ומאי איריא דנקיט 'כנף' אלא משום שרץ: שהשרץ עצמו נגע אל הלחם, והלחם אל הנזיד, והנזיד אל היין, והיין אל השמן או אל כל מאכל – היקדש?: כלום נטמא האחרון הזה שהוא רביעי בקודש: דלחם = ראשון, ונזיד = שני, ויין = שלישי, ושמן = רביעי; נָזִיד = תבשיל, [כמו וּנְזִיד עֲדָשִׁים (בראשית כה לד); יין ושמן - של נסכים