ביאור:בבלי פסחים דף לז
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ובית הלל מתירין.'
וכמה פת עבה?
אמר רב הונא: טפח [1], שכן מצינו בלחם הפנים – טפח [2].
מתקיף לה רב יוסף: אם אמרו [3] בזריזין [4], יאמרו [5] בשאינן זריזין? אם אמרו בפת עמילה [6], יאמרו בפת שאינו עמילה? אם אמרו בעצים יבשין [7], יאמרו בעצים לחים? אם אמרו בתנור חם [8], יאמרו בתנור צונן? אם אמרו בתנור של מתכת, יאמרו בתנור של חרס?
אמר רבי ירמיה בר אבא: שאילית את רבי ביחוד, ומנו? - רב;
איכא דאמרי: רב ירמיה בר אבא אמר רב: שאילית את רבי ביחוד, ומנו? - רבינו הקדוש: [9]
מאי 'פת עבה'?
פת מרובה [10]. [## האות ע במלה 'עבה' נהגית בערבית בצליל דומה לאות ר גרונית, ולכן 'עבה' מתחלף עם 'רבה'.]
ואמאי קרו ליה 'פת עבה'?
משום דנפישא בלישה [11];
ואי בעית אימא: באתריה דהאי תנא, לפת מרובה – 'פת עבה' קרו ליה; מאי טעמא? אי משום דקא טרח טירחא דלא צריך - מאי איריא בפסח? אפילו ביום טוב נמי!?
אין הכי נמי, והאי תנא - ביום טוב של פסח קאי.
תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: אין אופין פת עבה ביום טוב, ובית הלל מתירין [12].
תנו רבנן: 'יוצאין בפת נקיה ובהדראה ובסריקין המצויירין [13] בפסח, אף על פי שאמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח [14]'.
אמר רב יהודה: 'דבר זה שאל בייתוס בן זונין לחכמים: מפני מה אמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח?
אמרו לו: מפני שהאשה שוהה עליה [15] ומחמצתה.
אמר להם: אפשר יעשנה [16] בדפוס ויקבענה [17] כיון [18]!
אמרו לו: יאמרו "כל הסריקין אסורין, וסריקי בייתוס מותרין?" [19]
אמר רבי אלעזר בר צדוק: פעם אחת נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל, והביאו לפניו סריקין המצויירין בפסח; אמרתי: אבא! לא כך אמרו חכמים 'אין עושין סריקין המצויירין בפסח'?
אמר לי: בני! לא של כל אדם אמרו [20] אלא של נחתומין אמרו [21].'
איכא דאמרי הכי קאמר ליה: לא של נחתומין אמרו [22], אלא של כל אדם.
אמר רבי יוסי: עושין סריקין [23] כמין רקיקין [24] ואין עושין סריקין כמין גלוסקאות. [25].
תנו רבנן: הסופגנין [26] והדובשנין [27] ואיסקריטין [28] וחלת המסרת [29] [30] והמדומע [31] פטורים מן החלה.
מאי חלת המסרת?
אמר רבי יהושע בן לוי: זה חלוט של בעלי בתים [32].
אמר ריש לקיש [33]: הללו - מעשה אילפס הן [34];
ורבי יוחנן אמר: מעשה אילפס חייבין, והללו [35] שעשאן בחמה [36].
מיתיבי: הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין: עשאן באילפס – חייבין; בחמה – פטורין - תיובתיה דרבי שמעון בן לקיש!?
אמר עולא: אמר לך רבי שמעון בן לקיש: הכא במאי עסקינן? - שהרתיח ולבסוף הדביק [37], אבל הדביק ולבסוף הרתיח מאי? - הכי נמי דפטורין.
אדתני סיפא: עשאן בחמה פטורין - ליפלוג וליתני בדידה: 'במה דברים אמורים? - כגון שהרתיח ולבסוף הדביק, אבל הדביק ולבסוף הרתיח פטורין'!?
חסורי מחסרא והכי קתני: במה דברים אמורים? - שהרתיח ולבסוף הדביק, אבל הדביק ולבסוף הרתיח - נעשה כמי שעשאן בחמה ופטורין.
תא שמע: 'יוצאין במצה הינא [38] ובמצה העשויה באילפס [39]'!
הכא נמי שהרתיח ולבסוף הדביק.
מאי מצה הינא [40]?
אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שפורסה [41] ואין חוטין נמשכין הימנה.
אמר רבא: וכן לחמי תודה [42].
פשיטא: הכא [בלחמי תודה] לחם כתיב והכא לחם [עוני] כתיב!
מהו דתימא הואיל וכתיב (ויקרא ז יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ
אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן [תְּרוּמָה לַה' לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה] [43]: [44] 'אֶחָד' - שלא יטול פרוס [45]' [מנחות פ"ז מ"ב], והכא כמאן דפריסא דמיא - קא משמע לן.
מיתיבי:
[חלה פ"א מ"ו] 'המעיסה: בית שמאי פוטרין [46] ובית הלל מחייבין; החליטה: בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין;
איזהו 'המעיסה' ואיזהו 'החליטה'?
המעיסה = קמח שעל גבי מוגלשין [47]; החליטה = מוגלשין שעל גבי קמח;
רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: זה וזה לפטור;
ואמרי לה: 'זה וזה לחיוב';
וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה, עשאן באילפס – פטור, בתנור - חייב.'
ותנא קמא, מאי שנא המעיסה ומאי שנא חליטה?
אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רב יהודה, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו [49].
ותברא [50]: מי ששנה זו לא שנה זו! [51]
קתני מיהת וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה שעשאן באילפס פטור בתנור חייב תיובתא דרבי יוחנן!
אמר לך רבי יוחנן: תנאי היא, דתניא: יכול יהא מעיסה וחלוטה חייבין בחלה? תלמוד לומר: (במדבר טו יט) [וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִ]לֶּחֶם [הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה’]; רבי יהודה אומר: אין לחם אלא האפוי בתנור.
רבי יהודה היינו תנא קמא! אלא - לאו מעשה אילפס איכא בינייהו: תנא קמא סבר מעשה אילפס חייבין [52], ורבי יהודה סבר מעשה אילפס פטורין [53]?
לא! דכולי עלמא מעשה אילפס פטורין, והכא - כגון שחזר ואפאו בתנור קא מיפלגי [54], דתנא קמא סבר: כיון שחזר ואפאו בתנור – 'לחם' קרינן ביה [55], ורבי יהודה סבר: אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא, וכיון דמעיקרא לאו בתנור אפייה - לאו לחם הוא.
אמר רבא: מאי טעמא דרבי יהודה? - דכתיב (ויקרא כו כו) [בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם] וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד [וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ]: לחם האפוי בתנור אחד קרוי לחם, ושאין אפוי בתנור אחד אין קרוי לחם. [56]
יתיב רבה ורב יוסף אחוריה דרבי זירא, ויתיב רבי זירא קמיה דעולא; אמר ליה רבה לרבי זירא: בעי מיניה מעולא: הדביק [57] מבפנים, והרתיח מבחוץ [58] – מהו [59]?
אמר ליה: מאי אימא ליה?: דאי אמינא ליה - אמר לי הי ניהו מעשה אילפס [60]!
אמר ליה רב יוסף לרבי זירא: בעו מיניה מעולא: הדביק מבפנים ואבוקה כנגדו [61] מהו [62]?
אמר ליה: מאי אימא ליה?: דאי אמינא ליה - אמר לי: רוב עניים עושין [63] כן [64]!
אמר רב אסי: עיסה של מעשר שני, לדברי רבי מאיר - פטורה מן החלה [65]; לדברי חכמים חייבת בחלה;
הערות
עריכה- ^ ואפי' הכי שרו בית הלל, אבל טפי מטפח לא
- ^ שהוא אסור לבא חמץ, כדאמרינן במנחות (פ"ה מ"ב; דף נה,א) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ [לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ] (ויקרא ב יא) לרבות לחם הפנים לחימוץ לאזהרה שלא יחמיצו, ואפילו הכי עובי דפנותיו טפח, דהיינו לחם שהיו לו פנים ואין פנים פחותין מטפח
- ^ והתירו עובי טפח
- ^ כהנים שבקיאין בשימורו שלא יחמיץ
- ^ יתירו לכל אדם
- ^ שאינה ממהרת להחמיץ שעמילתה מעכבתה; 'עמילה' = ברייר"א [נילוש היטב], כדתנן (מנחות פ"ו מ"ה, דף עו,א) כל המנחות טעונין שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה
- ^ שהיו מביאים אותן מימות החמה, כדאמרינן בתענית (לא,א) מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה
- ^ בכל יום תמיד היו מסיקין תנור של מקדש לאפיית מנחות ולחמי תודה, ושל מתכת היה, כדאמר בזבחים בפרק 'דם חטאת' (צה,ב)
- ^ 'ביחוד= בינו לביני רביה דרבי ירמיה – רב; רביה דרב - רבינו הקדוש; לישנא אחרינא 'בייחוד' = בברור, כמו 'וידעו ביחוד ששם ארון נגנז' (יומא נד א)
- ^ הרבה חררין ביחד, ולאו משום חימוץ נקט לה, ובחררין דקים קאמר, ומשום דקא טרח טירחא דלא צריך הוא
- ^ כשלשין אותה - עבה היא העיסה כשהיא כולה ביחד
- ^ דלאו משום חמץ נקט, אלא משום טירחא, דהא הכא לא תנא פסח
- ^ מצות המצויירות
- ^ ואף על פי שאמרו לכתחלה אסור - דיעבד שפיר דמי
- ^ לציירן ואין נותנין מהר לתנור
- ^ הצורה
- ^ בסריק
- ^ כלומר: מהר, בדחיפה אחת
- ^ שהרי רוב נחתומין אין להם אותו דפוס.
- ^ לאסור, דבעל הבית העושה אותן לעצמו - אינו חושש לייפותן כל כך, ואינו שוהה עליהן
- ^ העושין למכור ומקפידין על נויין ושוהין על ציורן
- ^ לאסור שרגילין ובקיאין בדבר ויש להן דפוסין
- ^ מצויירין
- ^ ובלבד שיהו דקין וקלושין דאין ממהרין להחמיץ
- ^ אבל לא מציירין את העבים כגלוסקאות, דמתוך עוביין - מחמיצין בשהייה מועטת
- ^ עשויין כספוג
- ^ מטוגנין בדבש
- ^ עשויין כצפיחית (שמות טז לא) דמתרגמינן 'איסקריטון': שלשין עיסתן רכה מאד
- ^ תרגום של מחבת
- ^ וכולן מין לחם, ופטורין מן החלה, דכתיב (במדבר טו יט) [וְהָיָה] בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ [תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה’] והני לאו 'לחם' נינהו; ולקמיה מפרש טעמא
- ^ חולין שנפלה תרומה לתוכן – פטור, דתָּרִימוּ תְרוּמָה כתיב, ולא שכבר היה תרומה
- ^ אינו נעשה כתקון לחם
- ^ ריש לקיש - אכולהו קאי, ולאו לאפלוגי אדרבי יהושע בן לוי אתא
- ^ לפיכך לאו 'לחם' הוא, דקא סבר אין לחם אלא האפוי בתנור, כדכתיב לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד (ויקרא כו כו)
- ^ להכי פטורין: לפי
- ^ ולא באוּר
- ^ שהרתיח האילפס ואחר כך הדביק בה הלחם, דהוה ליה כעין מעשה תנור, הלכך חייבין
- ^ הינא אינה אפויה כל צורכה לשון אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא (שמות יב ט)
- ^ ואף על גב ד'לחם' בעינן, כדכתיב לֶחֶם עֹנִי (דברים טז ג)
- ^ כלומר: כמה תאפה ויהא יוצא בה
- ^ שמשברה, לשון 'פרוסה'
- ^ אם שחט הזבח עליהן, מאחר שנאפת כענין הזה - קידש הלחם, והתודה כשירה: דהואיל וקרמו פניה, דתנן במנחות כי האי גוונא בָעִינָן
- ^ ארבעת מינין היו בה, של עשר עשר חלות, ומכל מין ומין נותן אחד לכהן והשאר לבעלים
- ^ וכתיב
- ^ שלא יתן לו פרוסה
- ^ מן החלה
- ^ רותחין
- ^ ברישא מהדר גמרא לפירושא דברייתא דלא תהוי משבשתא, והדר מסיים מילתיה ומותיב תיובתא [להלן] מינה לרבי יוחנן;
- ^ כלומר: המחייב בזו מחייב בזו, והפוטר בזו פוטר בזו
- ^ ורישא דמפיך פלוגתייהו - לאו חדא תנא אמרינהו, וקשיין אהדדי
- ^ האי תנא אית ליה דמחומרי בית שמאי ומקולי בית הלל היא, ותנא חליטה והוא הדין למעיסה, והאי [התנא השני] אית ליה דמקולי בית שמאי וחומרי בית הלל היא, ותנא המעיסה - והוא הדין לחליטה.
- ^ והכי קאמר: יכול תהא המעיסה והחליטה חייבין בחלה? תלמוד לומר: לחם, והני לאו לחם נינהו: דקודם לישתן מבושלין ברותחין הן, אבל מעשה אילפס שלא נאפו אלא על האור - קרובין הן למעשה תנור, ו'לחם' נינהו, וחייב, ואפילו הדביק ולבסוף הרתיח
- ^ ואמר ליה רבי יהודה: מעשה אילפס נמי פטורין, דאין לחם אלא האפוי בתנור
- ^ למעשה אילפס
- ^ והכי קאמר תנא קמא: תלמוד לומר: לחם - והני לאו לחם נינהו: דמבושלים במים הן, והוא הדין למעשה אילפס נמי שהדביק ולבסוף הרתיח - נמי לאו 'לחם' נינהו, אבל חזר ואפאו בתנור – 'לחם' קרינא ביה
- ^ ורבי יהודה סבר: אפוי בתנור אחד בָעִינָן, ולא בשני תנורים, כגון אילפס ותנור.
- ^ הלחם באילפס
- ^ שנתנה על האור כמו שאנו עושים
- ^ מי הוי לחם
- ^ אלו הן מעשה אילפס שנחלקו בו חכמים: רבי יוחנן וריש לקיש
- ^ מלמעלה, וחום האש לוהט באילפס וממהר אפייתו
- ^ מי הוי כעין תנור או לא
- ^ כל מעשה אילפס
- ^ שאין להם עצים, ובכך הוא ממהר לאפות
- ^ דאמר בפרק שני דקדושין (נד,ב) מעשר ממון גבוה הוא, פטורה מן החלה, כדמפרש דעֲרִסֹתֵיכֶם כתיב (במדבר טו כא), ולא של גבוה