ביאור:בבלי פסחים דף סו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
| המשך המשנה |
אמר לו רבי עקיבא: או חלוף [1]: מה אם הזאה, שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת - שחיטה שהיא משום מלאכה, אינו דין שלא תדחה את השבת!
אמר לו רבי אליעזר: עקיבא! עקרת מה שכתוב בתורה: (במדבר ט ב) [וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח] בְּמוֹעֲדוֹ: במועדו בין בחול בין בשבת!
אמר לו: רבי! הבא לי מועד לאלו [2] כמועד לשחיטה [3]! [4]
כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת - אינה דוחה את השבת; שחיטה שאי אפשר לעשותה מערב שבת - דוחה את השבת.
גמרא:
תנו רבנן: 'הלכה זו [5] נתעלמה מבני בתירא [6]: פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו; אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?
אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, ו"הלל הבבלי" שמו, ששימש שני גדולי הדור: שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו.
שלחו וקראו לו, אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו?
אמר להם [7]: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת [8]!
אמרו לו: מנין לך?
אמר להם: נאמר 'מוֹעֲדוֹ' בפסח (במדבר ט ב: וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ) ונאמר 'מוֹעֲדוֹ' בתמיד (במדבר כח ב: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ); מה 'מוֹעֲדוֹ' האמור בתמיד דוחה את השבת [9] - אף 'מוֹעֲדוֹ' האמור בפסח דוחה את השבת;
ועוד: קל וחומר הוא: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת!
מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש [10] כל היום כולו בהלכות הפסח.
התחיל מקנטרן בדברים [11], אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהיתה בכם: שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון!
אמרו לו: רבי! שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו [12]?
אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי [13], אלא הנח להן לישראל: אם אין נביאים הן - בני נביאים הן [14];
למחר מי שפסחו טלה - תוחבו [15] בצמרו, מי שפסחו גדי [16] - תוחבו בין קרניו [17];
ראה מעשה [18] ונזכר הלכה [19], ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון [20]!'
אמר מר: נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד; מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת - אף מועדו האמור בפסח דוחה שבת - ותמיד גופיה מנלן דדחי שבת?: אילימא משום דכתיב ביה במועדו - פסח נמי הא כתיב ביה מועדו [21]!? אלא [22] מועדו לא משמע ליה [23] - הכא [24] נמי מועדו לא משמע ליה [25]!?
אלא אמר קרא [26]: (במדבר כח י) עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד [וְנִסְכָּהּ]: [27] עולה דתמיד קרבה בשבת.
אמר מר: ועוד קל וחומר: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת – פסח, שענוש כרת - אינו דין שדוחה את השבת! איכא למיפרך: מה לתמיד שכן תדיר וכליל!
קל וחומר אמר להו ברישא, ופרכוה [28], והדר אמר להו גזירה שוה.
וכי מאחר דגמר גזירה שוה [29] - קל וחומר למה לי [30]?
אלא לדידהו קאמר להו: בשלמא גזירה שוה לא גמריתו [31] דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו [32], אלא קל וחומר - דאדם דן מעצמו - איבעי לכו למידן!
אמרו ליה: קל וחומר [33] פריכא הוא [34].
אמר מר: למחר מי שפסחו טלה - תוחב לו בצמרו; גדי - תוחב לו בין קרניו
והא קא עביד עבודה בקדשים [35]?
כהלל [36], דתניא: אמרו עליו על הלל: מימיו לא מעל אדם בעולתו [37], אלא מביאה חולין לעזרה, ומקדישה, וסומך ידו עליה ושוחטה.
פסח בשבת היכי מצי מקדיש ליה, והתנן [במסכת ביצה פ"ה מ"ב]: אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין ואין מגביהין תרומה ומעשרות, כל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת [38]?
הני מילי [39] - בחובות שאין קבוע להן זמן, אבל בחובות שקבוע להן זמן – מקדישין [40], דאמר רבי יוחנן: מקדיש אדם את פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב. [41]
והלא מחמר?
מחמר כלאחר יד נמי: נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא מדרבנן מיהא איכא!
היינו דקא בעי מיניה 'דבר שיש לו היתר מן התורה [44] ודבר שבות עומד לפניו לעקרו [45] כלאחר יד [46] במקום מצוה [47] – מאי?' – אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הניחו להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן.
אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו; אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו:
אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו – מהלל, דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים, וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי;
אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו – מדבורה, דכתיב (שופטים ה ז) חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל [48] וגומר: (שופטים ה יב) עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר [קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם] [49].
ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו; אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו:
אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו – ממשה, דכתיב (במדבר לא יד) וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל [שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה], וכתיב (במדבר לא כא) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה - מכלל דמשה איעלם מיניה;
אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו – מאלישע, דכתיב (מלכים ב ג יד) [וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי] לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ, וכתיב (מלכים ב ג טו) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה' [50]
אמר רבי מני בר פטיש: כל שכועס, אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים - מורידין אותו; מנלן? – מאליאב, שנאמר (שמואל א יז כח) [וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים] וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתּ, וכי אזל שמואל לממשחינהו בכלהו כתיב (שמואל א טז ח) [וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר] גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה', ובאליאב כתיב (שמואל א טז ז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ [כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב] - מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא [51].
אשכחן תמיד ופסח דדחו שבת, דדחו טומאה מנא לן [52]?
אמרי: כי היכי דיליף פסח מתמיד לענין שבת - הכי נמי יליף תמיד מפסח לענין טומאה;
ופסח גופיה מנא לן?
אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: (במדבר ט י) [דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר] אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ [אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה’]: איש נדחה לפסח שני, ואין ציבור נידחין לפסח שני [53], אלא עבדי בטומאה.
אמר ליה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן: אימא איש נדחה לפסח שני, ציבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בפסח שני?
אלא אמר רבי שמעון בן לקיש: מהכא: (במדבר ה ב) [צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶש; יאמר טמאי מתים ואל יאמר זבין ומצורעין, ואני אומר: אם טמאי מתים משתלחין - זבין ומצורעין לא כל שכן [54]!?
הערות
עריכה- ^ או אני אחליף הדין: דפשיטא לי דהזאה מעכבא, וילפינן בקל וחומר מינה לשחיטה שתעכב
- ^ שיהא זמן קבוע להן
- ^ כמה שקבוע לשחיטה
- ^ הילכך: כיון דלא קביע להו זימנא ומצי למיעבד להו מאתמול - לא דחו; והזאה נמי: לאו מגופיה דפסח היא, ולא כתיב בה מועד!
- ^ שפסח דוחה שבת
- ^ נשיאים היו
- ^ הלל
- ^ כלומר: יותר ממאתים קרבנות יש שדוחין שבת בשנה: חמשים שבתות השנה, בכל שבת ושבת ארבעה כבשים: שנים לתמידים ושנים למוספין - הרי מאתים, לבד שבת שבתוך פסח ובתוך החג שקריבין בהן מוספי היום: שבעת טלאים בפסח וארבעה עשר לחג
- ^ ולקמיה פריך: תמיד גופיה מנא להו?
- ^ והיה יושב ודורש כדרך שהנשיא עושה
- ^ לשון קניטה ועצבון; קונט"נדיר בלע"ז
- ^ הבאת סכין אינה דוחה, דהא אפשר למיעבד מאתמול - ומה יעשה
- ^ לקמן מפרש טעמא
- ^ ותראו מה יעשו
- ^ את הסכין
- ^ שאין לו צמר אלא שיער שאין יכול לתוחבו בצמרו
- ^ ואין זה משאוי לעבור עליו משום שביתת בהמתו, דלאו אורחיה בכי האי מלאכה, ובענין זה הביאו סכיניהן
- ^ ראה הלל זה המעשה שעשו
- ^ כך שמעתי
- ^ שכך הלכה כמו שעשו אלו
- ^ ולא שמעת ליה מיניה, ומתמיד ילפת ליה
- ^ על כרחיך מדבעית למילף מתמיד
- ^ לא משתמע להו דחיית שבת, דאמרי: במועדו דקאמר - בזמן התירא קאמר
- ^ בתמיד
- ^ ומנא ליה
- ^ במוספין
- ^ על עולת התמיד = לבד מעולת התמיד; אלמא
- ^ מהא פירכא שכן כליל שכן תדיר
- ^ וכי מאחר דגמיר מרבותיו שגזירה שוה זו לכך באה, דקיימא לן 'אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן נתקבלה ובאה מסיני', דדילמא קרא למילתא אחריתי אתא, וכיון דהוא כך קיבל, הרי הוא כמו שנכתב בגופו בפירוש
- ^ ולמה ליה קל וחומר שהוא דבר סברא מדעתו ומלבו
- ^ מרבותיכם: גזירה שוה צריכא רב
- ^ אלא אם כן למדה מרבו
- ^ דאית ביה - לא דיינינן:
- ^ כדאמרן שכן תדיר
- ^ ועובר משום לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ (דברים טו יט)
- ^ דלא מקדשי לקרבנן עד דמייתי להו לעזרה
- ^ שלא היה שהות בין הקדישה לשחיטה שיבאו בה לידי מעילה
- ^ והיאך הקדישו פסחיהן אלו בשבת
- ^ דאין מקדישין
- ^ לבו ביום שפיר דמי: דהואיל ונשחטין היום - יכול להקדישן היום
- ^ 'פסחו' ליכא למימר ביום טוב: דאין פסח קרב ביום טוב, וחגיגה ליכא למימר בשבת!
- ^ שאין דרך טלה לשאת משוי
- ^ 'מחמר' לא קרי אלא בבהמה הנושאת משוי והוא מנהיגה - קרי ליה 'מחמר', ומוּזְהָר עליו; בפרק 'מי שהחשיך'
- ^ כגון זה: שאינו מחמר גמור אלא כלאחר יד
- ^ ואין כאן אלא שבות
- ^ ואפילו שבות דידיה לא חמיר כשאר שבות דכל כלאחר יד לא שכיחא
- ^ כי האי גוונא: דמעכב מפסח
- ^ 'עד שקמתי דבורה' – יוהרא: שהיתה משפלת המנהיגים שלפניה ומתפארת לעצמה
- ^ עורי עורי דבורה - שנשתתקה מחמת סילוק נבואתה
- ^ קחו לי מנגן להעביר כעסו שכעס על יהורם - ותהי עליו יד - מכלל דאסתלק
- ^ לא בחר משמע מעולם, אבל מאסתיהו משמע: השתא מאסתיהו, מפני שהוא רגזן מאסוֹ, מכלל שמתחלה נבחר; ואף על גב דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות - מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד, ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסוֹ
- ^ הואיל ומועדו לא משמע, מנא לן דדחו - ואנן קיימא לן דדחו טומאה [ב'כיצד צולין' עו,ב]
- ^ פסח אקרי קרבן ציבור, דאתי בכנופיא [באידך פירקין (עו,ב)]
- ^ זבין ומצורעין חמורין מטמאי מתים, שהרי טומאה יוצאה עליהן מגופן! אלא על כרחיך כי איצטריך זב ומצורע, להיכא דאין טמא מת משתלח איצטריך