פתיחת התפריט הראשי

ביאור:בבלי פסחים דף צג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

מה טמא שספק בידו לעשות [1] ואינו עושה [2] - אף דרך רחוקה נמי שספק בידו לעשות [3] ואינו עושה [4]'!

ורב נחמן אמר לך: רבי עקיבא לטעמיה, דקסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ [5], ואנא סבירא ליה כמאן דאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ [6].

תנו רבנן: 'אלו שעושין את השני: הזבין והזבות המצורעין והמצורעות [ונדות] ובועלי נדות והיולדות [7], השוגגין והאנוסין והמזידין, וטמא [8], ושהיה בדרך רחוקה;

אם כן [9] למה נאמר טמא [10]?

למה נאמר? - דאי בעי למיעבד בראשון לא שבקינן ליה!

אלא

אם כן למה נאמר 'בדרך רחוקה'? [11]

לפוטרו מן הכרת', וכמאן דאמר הורצה.

אשה [12] בשני מי מיחייבא?: והא תניא: 'יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא נפש ושהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין? - תלמוד לומר: (במדבר ט י) [דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר] אִישׁ אִישׁ [כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה’]’ [13]!?

לא קשיא: הא רבי יוסי [14], הא רבי יהודה ורבי שמעון [15].

תנו רבנן: 'חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני - דברי רבי [16];

רבי נתן אומר: חייב כרת על הראשון ופטור על השני [17];

רבי חנניא בן עקביא אומר: אף על הראשון [18] אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני [19]';

ואזדו [20] לטעמייהו, דתניא:

'גר שנתגייר בין שני פסחים, וכן קטן שהגדיל [21] בין שני פסחים - חייב לעשות פסח שני, דברי רבי [22];

רבי נתן אומר: כל שזקוק לראשון - זקוק לשני; כל שאין זקוק לראשון - אין זקוק לשני.'

במאי קמיפלגי?

רבי סבר: שֵׁנִי - רגל בפני עצמו הוא;

רבי נתן סבר: שֵׁנִי - תשלומין דראשון הוא [23], [24] תקוני לראשון [25] לא מתקין ליה [26];

ורבי חנניא בן עקביא סבר: שֵׁנִי - תקנתא דראשון הוא [27];

ושלשתן מקרא אחד דרשו: (במדבר ט יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה [וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא]:

רבי סבר וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח – וְנִכְרְתָה: דלא עבד בראשון; אי נמי [כִּי] קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ – בשני; [28];

וממאי דהאי חֶטְאוֹ יִשָּׂא - כרת הוא?


עמוד ב

קסבר מגדף [29] - היינו מברך השם, וכתיב במברך את השם (ויקרא כד טו) [וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו] וְנָשָׂא חֶטְאוֹ, [30] וגמר האי חֶטְאוֹ [יִשָּׂא] דהכא מחטאו דהתם [31]: מה להלן כרת אף כאן נמי כרת;

ורבי נתן סבר: וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה, דהאי כִּי [קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ] - לשון 'דהא' הוא [32], והכי קאמר רחמנא: [33] דהא [34] קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ – בראשון.

האי חֶטְאוֹ יִשָּׂא מאי עביד ליה?

קסבר מגדף לאו היינו מברך את השם [35], וגמר האי [וְנָשָׂא] חֶטְאוֹ דהתם מהאי חֶטְאוֹ [יִשָּׂא] דהכא: מה הכא כרת - אף התם כרת;

ורבי חנניא בן עקביא [36] סבר: וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה [37] – אי [38] קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ = בשני;

והאי חֶטְאוֹ יִשָּׂא מאי עביד ליה?

כדאמרן [39];

הלכך:

הזיד בזה ובזה - דברי הכל חייב [40];

שגג בזה ובזה - דברי הכל פטור;

הזיד בראשון ושגג בשני - לרבי ולרבי נתן מחייבי [41], לרבי חנניא בן עקביא פטור;

שגג בראשון והזיד בשני - לרבי חייב [42], לרבי נתן ולרבי חנניא בן עקביא – פטור [43].

משנה:

איזו היא 'דרך רחוקה'?

מן המודיעים ולחוץ, וכמדתה לכל רוח - דברי רבי עקיבא;

רבי אליעזר אומר: מאיסקופת העזרה ולחוץ.

אמר לו רבי יוסי: לפיכך נקוד על ה' [44] לומר: לא מפני שרחוק ודאי אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ.

גמרא:

אמר עולא: מן המודיעים לירושלים - חמשה עשר מילין הויא [45];

סבר לה [46] כי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כמה מהלך אדם ביום [47]? עשרה פרסאות [48]: מעלות השחר ועד הנץ החמה - חמשת מילין [49]; [50] משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים - חמשת מילין; פשו לה תלתין [51], חמיסר מצפרא לפלגא דיומא וחמיסר מפלגא דיומא לאורתא [52];

עולא לטעמיה, דאמר עולא: אי זה הוא 'דרך רחוקה'? - כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה.

אמר מר: מעלות השחר עד הנץ החמה חמשת מילין; מנא לן?

דכתיב (בראשית יט טו) וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים [בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר], וכתיב (בראשית יט כג) הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה, ואמר רבי חנינא: לדידי חזי לי ההוא אתרא, והויא חמשה מילין.

גופא: אמר עולא: איזה הוא 'דרך רחוקה'? - כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה;

ורב יהודה אמר: כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה [53].

אמר ליה רבה לעולא: לדידך קשיא ולרב יהודה קשיא:

לדידך קשיא, דאמרת כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה: והא טמא שרץ דאין יכול ליכנס בשעת שחיטה וקאמרת שוחטין וזורקין על טמא שרץ!

ולרב יהודה קשיא, דאמר כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה [54]: והא טמא שרץ דיכול ליכנס בשעת אכילה וקאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ!? [55]

אמר ליה: לא לדידי קשיא ולא לרב יהודה קשיא;

לדידי לא קשיא [56]: דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא [57];

הערותעריכה

  1. ^ אי לאו דדחייה רחמנא דהא קמן קאי
  2. ^ דקא אסר ליה רחמנא לעשות
  3. ^ שהיה לו שלוחים לשלח
  4. ^ וקאמר רחמנא דאינו עושה דמדחה דחייה
  5. ^ ואף על גב דחזי לאורתא, והאי 'סִפֵּק' דקאמר - הכי קאמר: מה טמא שספק בידו לעשות דחזי למיכל לאורתא ואפילו הכי אין שוחטין וזורקין עליו
  6. ^ הלכך האי נמי דיכול ליכנס בשעת אכילה - שוחטין וזורקין עליו
  7. ^ שכל אלו טומאה ארוכה
  8. ^ לנפש
  9. ^ דאף אלו עושים את השני
  10. ^ בתמיה
  11. ^ אי משום דאי בעי למיעבד לא תעביד - הא בדרך רחוקה הוא! ואי תימא שלא ישלח פסחו וכדרב ששת האי תנא לית ליה, אלא כרב נחמן סבירא ליה, דאמר הורצה, דאי כרב ששת - איצטריך דרך רחוקה למימר דאי בעי לא ליעביד!?
  12. ^ דקתני 'נדות ויולדות'
  13. ^ ולא קתני זבות ויולדות
  14. ^ דאמר בפירקין ד(לעיל דף צא,ב) נשים בשני שוחטין עליהן בפני עצמן
  15. ^ דאמרי רשות
  16. '^ חיוב כרת יש על זה ועל זה, ובחד גברא לא משכחת לה: דתרי קטלי בחד גברא ליכא! ואם לענין דאם שגג בשניהן יתחייב שתי חטאות - ליכא למימר הכי: דכרת דפסח אין חייבין על שגגתו חטאת, דתנן בכריתות (פ"א מ"א, דף ב,א) הפסח והמילה מצות עשה היא, ואין חטאת באה אלא על שגגת כרת של לאו, דכתיב (ויקרא ד ב) [נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה’] אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה [וְעָשָׂה]; אלא נפקא מינה [בברייתא להלן] דאם שגג באחת מהן והזיד בחבירו – חייב; אי נמי לגר שנתגייר בין שני פסחים
  17. ^ ואם שגג בראשון והזיד בשני - פטור
  18. ^ אם הזיד
  19. ^ עד שיזיד אף בשני, אבל אם עשה את השני או שגג בו - פטור לגמרי, דשני - תשלומים דראשון ותקנתא דראשון הוא [כדלהלן], ומזיד שלו הוא גמרו של כרת דראשון, הלכך באיזה מהן ששגג - פטור
  20. ^ רבי ורבי נתן
  21. ^ צמחו בו שערות
  22. ^ דקסבר רגל בפני עצמו הוא, ואית ליה חיובא באנפי נפשיה, ואפילו למאן דלא איחזי בראשון
  23. ^ ומאן דלא איחזי בראשון - לא מיחייב אשני
  24. ^ ומיהו
  25. ^ מכרת אם הזיד בראשון
  26. ^ הלכך חייב כרת על הראשון ואפילו עשה את השני! ופטור על השני אם שגג בראשון והזיד בשני, דהא לית ליה חיובא באנפי נפשיה, ובראשון הרי שגג
  27. ^ מכרת דיליה: דאפילו הזיד בראשון - השני פוטרו מן הכרת
  28. ^ דכִּי משמש בארבע לשונות, וְזֶה - בלשון 'אי' דרשינן ליה, ולא קאי אדלעיל מיניה לפרושי טעמא למילתא קמייתא כמו לשון 'דהא', אלא מילתא אחריתי היא, כמו כִּי יִקָּרֵא [קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ] (דברים כב ו), כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר (שם כו,יב), כִּי תִפְגַּע [שׁוֹר אֹיִבְךָ] (שמות כג ד)
  29. ^ דכתיב ביה כרת
  30. ^ וכיון דיש כרת במברך את השם-
  31. ^ יליף האי מיניה נשיאות חטא נשיאות חטא לגזירה שוה
  32. ^ וקאי אדלעיל מיניה, למיתב טעמא למילתיה
  33. ^ ונכרת בראשון
  34. ^ משום
  35. ^ אלא מזמר ומשורר לעבודה זרה, דאיכא דסבירא ליה הכי בכריתות (דף ז,ב), ולית לן כרת במברך אי לאו מהכא גמירי לה
  36. ^ נמי דריש האי 'כי' - לשון אי, כרבי, אלא קסבר לאו מילתא אחריתי היא אלא כרת דקמא תלא ביה
  37. ^ ונכרת במזיד דראשון
  38. ^ אם
  39. ^ לאגמורי כרת למברך
  40. ^ חד כרת
  41. ^ דלא סבירא להו דשני תקנתא דראשון
  42. ^ דאית ליה כרת בשני באנפי נפשיה
  43. ^ דהא לא כתיב כרת אלא אראשון, והרי שגג בו
  44. ^ שברְחֹקָה, וכל ניקוד - למעט הדבר בא, דמשמע סמיוה להא תיבה מהכא
  45. ^ מדקרי ליה תנא דידן 'דרך רחוקה' לגבי פסח, וסבירא ליה לעולא: דרך רחוקה = כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה: כל שעת שחיטה מהלך ואינו מגיע, ושעת שחיטה מחצות היום ואילך, דבֵּין הָעַרְבַּיִם כתיב ביה, כתמיד, ותמיד - אף על פי שנשחט בשש ומחצה - זמנו מן התורה מתחלת שבע ואילך: שמתחלת החמה להתעקם כלפי מערב קצת ומשחרי כותלי, דהכי אמרינן ביומא בפרק שלישי (דף כח,ב) צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי, והיינו מחצות היום; ולהלן ופרכינן עלה מהא דתנן תמיד נשחט בשש ומחצה [פסחים פ"ה מ"א]!? ומשני: שאני כותלי בית המקדש דלא מכווני רחבם מתחתיהן, ולא משחרי בעיקום פורתא עד חצי שבע; ומיהו זמן שחיטה מתחלת שבע ואילך, ונמשך עד שתשקע החמה, ומשתשקע החמה – לא: דדם נפסל בשקיעת החמה, ב'איזהו מקומן' (זבחים דף נו,א) ומחצות ועד שקיעת החמה מהלך חמשה עשר מילין, כי הא דרבי יוחנן
  46. ^ עולא
  47. ^ אדם בינוני וביום בינוני דתקופת ניסן ותשרי, שהימים והלילות שוין
  48. ^ ארבעים מילין
  49. ^ כך שהיית החמה לצאת בעוביו של רקיע
  50. ^ וכנגדה שוהה בשקיעתה ליכנס, דהיינו
  51. ^ מהנצהּ ועד שקיעתהּ
  52. ^ לשקיעת החמה: דשוב אין זמן שחיטה, דדם קדשים נפסל בשקיעת החמה, כדאמרינן ב'איזהו מקומן' בשחיטת קדשים [מסכת זבחים]
  53. ^ כל שעת אכילה; שרחוק מחצות [צ"ל בחצות] היום כל כך שאינו יכול ליכנס כל הלילה; אכילת הפסח כל הלילה, ורבנן עבוד הרחקה ואמור עד חצות - לרבי עקיבא, ולרבי אלעזר בן עזריה דאורייתא עד חצות [בפרק בתרא (דף קכ,ב) ובברכות בפרק קמא (דף ט,א)]
  54. ^ הוא דפטור, הא איחזי למיכל לאורתא - חייב
  55. ^ ופלוגתייהו בפרקין (לעיל דף צ,ב)
  56. ^ דאף על גב דדרך רחוקה פטרנא להאי דחזי לאורתא ומיחייבנא ליה גבי טמא שרץ - היינו טעמא
  57. ^ דדרך רחוקה תלא רחמנא פטורא דטהור, והיינו דרך רחוקה: שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה, דגבי עשייה כתיב (במדבר ט יג: וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח), ואף על גב דיכול ליכנס בשעת אכילה רחמנא פטריה; אבל לטמא לא תלה רחמנא פטורא דידיה בדרך רחוקה, אלא בטומאה! וטעמא דטומאה משום אכילה היא, ולאו משום עשיה, דהא יכול לשלח קרבנותיו! ועוד: מדכתב טמא נפש ולא כתב בעל קרי או טמא שרץ - שמעינן מיניה לא פטרי אלא בטומאה אריכתא דלא חזי לאורתא