ביאור:בבלי בבא מציעא דף כז
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
בלוקח מן התגר [1], אבל בלוקח מבעל הבית - חייב להחזיר.
וכן תני תנא קמיה דרב נחמן: לא שנא אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית - חייב להחזיר.
אמר ליה רב נחמן: וכי בעל הבית בעצמו דָשָן [2]?
אמר ליה: איסמיה [3]?
אמר ליה: לא! תתרגם מתניתא: כגון שדשן על ידי עבדו ושפחתו הכנענים.
משנה:
אף השמלה היתה בכלל כל אלו [4], ולמה יצאת [5]? להקיש אליה, לומר לך: מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין [6] - אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים [7] - חייב להכריז.
גמרא:
מאי 'בכלל כל אלו'?
אמר רבא: בכלל (דברים כב ג) [וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה ל]כל אבדת אחיך [אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם].
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא 'שור', 'חמור', 'שה' ו'שמלה' [8]?
צריכי: דאי כתב רחמנא 'שמלה' - הוה אמינא: הני מילי בעדים דגופה וסימנין דגופה, אבל חמור: בעדים דאוכף וסימנין דאוכף [9] - אימא 'לא מהדרינן ליה'; כתב רחמנא 'חמור' [10]: דאפילו חמור בסימני האוכף;
'שור' ו'שה' דכתב רחמנא למה לי?
שור - דאפילו לגיזת זנבו [11], ו'שה' - לגיזותיו.
ולכתוב רחמנא 'שור' דאפילו לגיזת זנבו, וכל שכן 'שה' לגיזותיו?
אלא אמר רבא: 'חמור' דבור (שמות כא לג: וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור) לרבי יהודה, ו'שה' דאבידה לדברי הכל - קשיא [12] [ו'שה' באבידה, כאן].
ואימא: לגללים הוא דאתא [13]?
גללים אפקורי מפקר להו [14].
ודילמא לסימנין הוא דאתא [15]? דאיבעיא לן [16]: סימנין דאורייתא או דרבנן [17]? - כתב רחמנא 'שה': דאפילו בסימנין מהדרינן, וסימנין דאורייתא [18]!
אמרי: מדקתני להו תנא [19] לסימנין גבי שמלה [20], דקתני 'מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין - חייב להכריז, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעין - חייב להכריז' שמע מינה דשה לאו לסימנין הוא דאתא [21].
תנו רבנן (דברים כב ג: וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם) 'אשר תאבד' - [22] פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה. רבי יהודה אומר: 'ומצאתה' - [23] פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה.
מאי בינייהו?
אמר אביי: משמעות דורשין איכא בינייהו: מר נפקא ליה מ'אשר תאבד' ומר נפקא ליה מ'ומצאתה'.
ולמאן דנפקא ליה מ'אשר תאבד', האי 'ומצאתה' מאי עביד ליה?
ההוא מיבעי ליה לכדרבנאי, דאמר רבנאי (בבא מציעא ב א): 'ומצאתה': דאתאי לידיה משמע [לא תאמר מי שראה ראשון הוא המוצא] [24].
ולמאן דנפקא ליה מ'ומצאתה' - האי 'אשר תאבד' מאי עביד ליה?
מבעי ליה לכדרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מניין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת? שנאמר 'כן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה': מי שאבודה הימנו [25] ומצויה אצל כל אדם, יצתה זו שאבודה הימנו ואינה מצויה אצל כל אדם.
ואידך - הא דרבנאי מנא ליה?
נפקא ליה מ'ומצאתה' [26].
ואידך - הא דרבי יוחנן מנא ליה?
נפקא ליה 'ממנו'.
ואידך?
'ממנו' לא משמע ליה.
רבא אמר: פרוטה שהוזלה [27] איכא בינייהו: מאן דאמר 'מאשר תאבד' - איכא, ומאן דאמר מ'ומצאתה' - ליכא.
ולמאן דאמר 'אשר תאבד' - הא בעינן 'ומצאתה' וליכא?
אלא פרוטה שהוקרה איכא בינייהו: מאן דאמר 'ומצאתה' – איכא, ומאן דאמר 'אשר תאבד' – ליכא.
ולמאן דאמר 'ומצאתה' - הא בעינן 'אשר תאבד' וליכא?
אלא פרוטה ש[הוקרה ו]הוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו: מאן דאמר 'אשר תאבד' – איכא, ומאן דאמר 'ומצאתה' - בעינן דאית בה שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה.
איבעיא להו: סימנין [הדין שמחזירים לאדם אבידה על פי סימנים שהוא עצמו נותן, וללא עדים] - דאורייתא או דרבנן ?
מאי נפקא מינה?
[עיין קצוה"ח]
לאהדורי גט אשה [28] בסימנים: אי אמרת דאורייתא – מהדרינן, ואי אמרת דרבנן, כי עבוד רבנן תקנתא [29] בממונא [30] - אבל באיסורא לא עבוד רבנן תקנתא.
תא שמע [ממשנתנו]: אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר לך: מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז - אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז' [סימנים דאורייתא!]
תנא – 'תובעין' אצטריכא ליה [31] 'סימנין' כדי נסבא [32].
תא שמע [33]: 'חמור בסימני אוכף'
אימא 'בעדי אוכף' [34].
תא שמע[35]: '(דברים כב ב) [ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך] והיה עמך עד דרוש אחיך אותו [והשבתו לו] - וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו? אלא דרשהו [36]: אם רמאי הוא או אינו רמאי.' מאי? לאו בסימנין?
לא, בעדים [37].
תא שמע [יבמות פ"טז מ"ג, בבלי דף קכ,א במשנה]: 'אין מעידין [38] אלא על פרצוף: הפנים עם החוטם [39], אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו.' שמע מינה סימנין לאו דאורייתא!
אמרי: גופו - ד'ארוך' ו'גוץ' [40]; 'כליו' [41] - דחיישינן לשאלה [42].
אי חיישינן לשאלה - חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן?
אמרי: 'אוכף'? לא שאולי אינשי אוכפא משום דמסקב [43] [פוצע] ליה לחמרא.
איבעית אימא: 'כליו' - בחיורי ובסומקי [44].
אלא הא, דתניא (יבמות קכ א): [45] מצָאוֹ קשור בכיס או בארנקי ובטבעת, או שמצאו בין כליו [46] - אפילו לזמן מרובה – [47] כשר [48]', ואי סלקא דעתא חיישינן לשאלה - כי מצאו קשור בכיס אמאי כשר? ניחוש לשאלה [49]?
אמרי: כיס וארנקי וטבעת - לא משאלי אינשי: כיס וארנקי משום דמסמני [50], וטבעת משום דמזייף [51].
[עיין תוספות ד"ה כיס וארנקי]
לימא כתנאי: (יבמות קכ א) [52] אין מעידין על השומא; ואלעזר בן מהבאי אומר: מעידין על השומא [53]; מאי? לאו בהא קמיפלגי: דתנא קמא סבר סימנין דרבנן [54], ואלעזר בן מהבאי סבר סימנין דאורייתא?
אמר רבא: דכולי עלמא סימנין דאורייתא, והכא בשומא מצויה בבן גילו [55] קמיפלגי: מר סבר שומא מצויה בבן גילו, ומר סבר: שומא אינה מצויה בבן גילו.
איבעית אימא דכולי עלמא שומא אינה מצויה בבן גילו, והכא בסימנין העשוין להשתנות לאחר מיתה [56] קמיפלגי: מר סבר סימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה, ומר סבר סימנין אין עשוים להשתנות לאחר מיתה.
איבעית אימא: דכולי עלמא שומא אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה, וסימנין דרבנן, והכא בשומא סימן מובהק הוא קמיפלגי: מר סבר: שומא סימן מובהק [57] הוא, ומר סבר: שומא לאו סימן מובהק הוא.
אמר רבא: אם תימצי לומר סימנין לאו דאורייתא - היכי מהדרינן אבידתא בסימנין [58]?
[59] דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר בסימנין, כי היכי דכי אבדה ליה לדידיה - נמי נהדרו ליה בסימנין.
אמר ליה רב ספרא לרבא: וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו [60]?
אלא [61]: ניחא ליה לבעל אבידה [62] למיהב סימנין ולמשקליה [63]: [64] מידע ידע דעדים לית ליה [65], ומימר אמר "[66]כולי עלמא לא ידעי סימנין מובהקים דידה, ואנא יהיבנא סימנין מובהקים דידה, ושקלנא לה".
אלא הא דתנן: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד הלוה משלשה - יחזיר ללוה; שלשה שלוו מן האחד - יחזיר למלוה' [67] - ניחא ליה ללוה לאהדורי ליה למלוה [68]?
אמר ליה: התם [69] - סברא הוא [70]; אחד הלוה משלשה - יחזיר ללוה, דגבי לוה שכיחי, גבי מַלְוֶה לא שכיחי, שמע מינה מִלֹוֶה נפול; שלשה שלוו מאחד - יחזור למלוה, דגבי מלוה שכיחי, גבי לוה לא שכיחי.
הערות עריכה
- ^ שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה, ולא ידיע דמאן נינהו, וכיון דלית בהו סימן - נתייאשו הבעלים
- ^ וכי הוא עצמו דש את התבואה הזאת? הלא פועלים הרבה דשו אותה
- ^ אסיר ברייתא זו מגרסתי
- ^ בגמרא מפרש לה
- ^ 'וכן תעשה לשמלתו'
- ^ סתם שמלה יש בה סימן, וכל שמלה יש לה בעלים תובעין אותה, שלא נעשית אלא בידי אדם ולא באת מן ההפקר
- ^ למעוטי מידי דידעינן ביה דמיאש
- ^ (דברים כב א)לא תראה את שור אחיך או שיו [נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך], 'וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו' [פסוק ג]
- ^ אם אין לו סימן בחמור ויש לו סימן באוכף שעליו
- ^ קרא יתירא, לדרשה
- ^ שאפילו שער שבסוף הזנב יחזיר
- ^ חמור דבור לרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור קשיא לן למאי אתא [המלה 'חמור’], דאילו לרבנן מבעי להו: 'שור' - ולא אדם, 'חמור' - ולא כלים
- ^ להחזיר את גלליו: דאי כתב 'שור' הוה אמינא כי אתא לגיזת זנבו אתא, אבל גללים לא חשיבי ולא ליהדר - כתב רחמנא קרא יתירא לאתויי גללים
- ^ למי שטרח בו, ולא אתא קרא לרבויינהו, דאין לו תובעין הוא
- ^ לאשמועינן דליהדריה בסימנין בלא עדים
- ^ לקמן
- ^ למפשט ממתניתין דיליף להו משמלה, ודחינן ואמר תנא 'תובעין' אצטריכא ליה – 'סימנין' כדי נסבה
- ^ נפשוט מקרא יתירא ד'שה' לסימנין אתא וסימנין דאורייתא
- ^ במתניתין
- ^ למילף סימנין משמלה בהדי תובעין
- ^ פשיטא ליה ד'שה' - למלתא אחריתי אתא, ואנן הוא דלא ידעינן; משום הכי לא פשיטא ליה לקמן סימנין מ'שה', הלכך קשיא לן למאי אתא
- ^ שתהא קרויה 'אבידה',
- ^ שתהא קרויה 'מציאה',
- ^ [ורש"י ממשיך להסביר את המשך הפסוק: וכן תעשה לכל אבדת אחיך] ואפילו הכי – 'אחיך' ולא נכרי; ולמדך שאבידת נכרים מותרת, ולא תימא 'כי אמעוט אבידת נכרי - מלטרוח אחריה אמעוט, אבל אי נקטה - חייב לאהדורה'
- ^ ואיידי דכתב 'ממנו' כתב 'אשר תאבד'
- ^ הוי"ו יתירה, משמע 'ומצאתה כבר'
- ^ דבשעת אבידה שוה פרוטה, ובשעת מציאה הוזלה
- ^ שאבד מן השליח המביאו קודם שנתן לה
- ^ לקמן בשמעתין מפרש מאי היא
- ^ דהפקר בית דין הפקר
- ^ קרא - לתובעין אתא, ולמעוטי מידי דאיאוש ואפקריה
- ^ בלא מקרא, אלא אסמכינהו אקרא בעלמא
- ^ דאוקמינן לעיל 'חמור' לסימני אוכף אתא
- ^ אם יש עדים המכירין בטביעות עין לאוכף שהוא שלו - מחזירין לו את החמור
- ^ Note: מכילתא פרשת משפטים מסכת נזיקין פרשה כ : עד דרוש אחיך אותו אתה צריך לבדוק או אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי: ספרי פרשת תצא פיסקא יג : והיה עמך עד דרוש אחיך אותו. [בבא מציעא כח] וכי עלתה על דעתך שאתה נותן לו עד שלא יתן סימניו? א"כ למה נאמר 'עד דרוש אחיך אותו'? עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי.
- ^ והכי משמע 'עד דרוש אחיך אותו': עד דרשך את אחיך
- ^ שיבא עדים שהוא שלו
- ^ על אדם שמת להשיא את אשתו
- ^ אלא אם כן ראו פרצוף פניו שהוא עם החוטם
- ^ דארוך או גוץ: שאין זה סימן, שהרבה ארוכין וגוצים יש
- ^ בגדיו
- ^ חיישינן שמא השאילם לאחר, ואותו אחר ראו שמת
- ^ דורוייש"ר בלעז
- ^ אין זה סימן, שהרבה כאלה יש
- ^ שליח המביא גט, ואבד הימנו; לאחר זמן
- ^ כלי תשמישו שבביתו
- ^ הכא
- ^ אף על גב דתנן (גיטין דף כז.) 'המביא גט ואבד הימנו, מצאו לזמן מרובה - פסול'
- ^ שמא השאיל כיסו לאחר והוא קשרו בו
- ^ מנחשי ואומר: סימן לאדם שמשאיל כיסו - שמוכר לו מזלו
- ^ שהיה לכל איש חותם ניכר בטבעתו, וכששולח שום דבר סתום - מכסהו וחותמו בטבעתו; לפיכך אינו משאיל טבעתו: שמא יעשה זה חותם כנגד חותמו, ויזייף בו את שליחותיו
- ^ המעידין על האשה להשיאה, ואמרו "סימן היה בו שומא באבר פלוני" -
- ^ שומא: וורוא"ה בלעז
- ^ וגבי אשת איש, דאיסור דאורייתא הוא - לא סמכינן עלייהו
- ^ הנולד בשעתו שנולדו במזל אחד
- ^ אם עשויין להשתנות או אינן עשויין להשתנות: אם בחייו היתה שומא שחורה - במותו נעשית לבנה? או איפוך?
- ^ ואפילו סימנין דרבנן - יש לסמוך על זה
- ^ כלומר: מה תקנה ראו חכמים בדבר: ליכנס בספק להחזיר ממון למי שאינו שלו
- ^ 'אלא' לא גרסינן
- ^ ובניחותא דמוצא מאי איכפת לן, אם מי שאבדה ממנו לא ניחא ליה
- ^ אמר רבא
- ^ כל אובדי אבידה ניחא להו שתהא דת זו בישראל:
- ^ למיתב סימנין וכל הבא ונותנו יטלנה
- ^ מאי טעמא?
- ^ פעמים שאין לו עדים עליה, ואם יזקיקוהו לעדים - לא תבא לעולם לידו
- ^ טוב לי שיחזירוה לכל האומר סימניה, דלא שכיחא דנימא סימנין דידה אלא אנא, ד
- ^ ואמרו להחזיר לו למלוה בלא עדים: בסימן; זה שאומר "שלשה היו, ומשלשה לוים"
- ^ ואם מן הלוה נפלו, שכבר פּרָעָם - מי ניחא ליה בתקנה זו, שיתנם המוצאם לכל הבא ונותן סימניהם? והלא טוב לו שיהו מונחים ביד המוצאם עולמית, דכל זמן שהם בידו ולא יחזירם למלוה - הרי הם כשרופים! ולא ניחא דליהדר להו בסימנין, דלמא מיתרמי דידע מלוה בסימניהן
- ^ בסימנין כי האי
- ^ לא איכפת לן בניחותא דלוה, דודאי לאו מיניה נפיל, דהנך שטרי אחריני - מאי בעו גביה?