ביאור:בבלי בבא מציעא דף כז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה



עמוד א (דלג לעמוד ב)

בלוקח מן התגר [1], אבל בלוקח מבעל הבית - חייב להחזיר.

וכן תני תנא קמיה דרב נחמן: לא שנא אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית - חייב להחזיר.

אמר ליה רב נחמן: וכי בעל הבית בעצמו דָשָן [2]?

אמר ליה: איסמיה [3]?

אמר ליה: לא! תתרגם מתניתא: כגון שדשן על ידי עבדו ושפחתו הכנענים.

משנה:

אף השמלה היתה בכלל כל אלו [4], ולמה יצאת [5]? להקיש אליה, לומר לך: מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין [6] - אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים [7] - חייב להכריז.

גמרא:

מאי 'בכלל כל אלו'?

אמר רבא: בכלל (דברים כב ג) [וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה ל]כל אבדת אחיך [אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם].

אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא 'שור', 'חמור', 'שה' ו'שמלה' [8]?

צריכי: דאי כתב רחמנא 'שמלה' - הוה אמינא: הני מילי בעדים דגופה וסימנין דגופה, אבל חמור: בעדים דאוכף וסימנין דאוכף [9] - אימא 'לא מהדרינן ליה'; כתב רחמנא 'חמור' [10]: דאפילו חמור בסימני האוכף;

'שור' ו'שה' דכתב רחמנא למה לי?

שור - דאפילו לגיזת זנבו [11], ו'שה' - לגיזותיו.

ולכתוב רחמנא 'שור' דאפילו לגיזת זנבו, וכל שכן 'שה' לגיזותיו?

אלא אמר רבא: 'חמור' דבור (שמות כא לג: וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור) לרבי יהודה, ו'שה' דאבידה לדברי הכל - קשיא [12] [ו'שה' באבידה, כאן].

ואימא: לגללים הוא דאתא [13]?

גללים אפקורי מפקר להו [14].

ודילמא לסימנין הוא דאתא [15]? דאיבעיא לן [16]: סימנין דאורייתא או דרבנן [17]? - כתב רחמנא 'שה': דאפילו בסימנין מהדרינן, וסימנין דאורייתא [18]!

אמרי: מדקתני להו תנא [19] לסימנין גבי שמלה [20], דקתני 'מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין - חייב להכריז, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעין - חייב להכריז' שמע מינה דשה לאו לסימנין הוא דאתא [21].

תנו רבנן (דברים כב ג: וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם) 'אשר תאבד' - [22] פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה. רבי יהודה אומר: 'ומצאתה' - [23] פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה.

מאי בינייהו?

אמר אביי: משמעות דורשין איכא בינייהו: מר נפקא ליה מ'אשר תאבד' ומר נפקא ליה מ'ומצאתה'.

ולמאן דנפקא ליה מ'אשר תאבד', האי 'ומצאתה' מאי עביד ליה?

ההוא מיבעי ליה לכדרבנאי, דאמר רבנאי (בבא מציעא ב א): 'ומצאתה': דאתאי לידיה משמע [לא תאמר מי שראה ראשון הוא המוצא] [24].

ולמאן דנפקא ליה מ'ומצאתה' - האי 'אשר תאבד' מאי עביד ליה?

מבעי ליה לכדרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מניין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת? שנאמר 'כן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה': מי שאבודה הימנו [25] ומצויה אצל כל אדם, יצתה זו שאבודה הימנו ואינה מצויה אצל כל אדם.

ואידך - הא דרבנאי מנא ליה?

נפקא ליה מ'ומצאתה' [26].

ואידך - הא דרבי יוחנן מנא ליה?

נפקא ליה 'ממנו'.

ואידך?

'ממנו' לא משמע ליה.

רבא אמר: פרוטה שהוזלה [27] איכא בינייהו: מאן דאמר 'מאשר תאבד' - איכא, ומאן דאמר מ'ומצאתה' - ליכא.

ולמאן דאמר 'אשר תאבד' - הא בעינן 'ומצאתה' וליכא?

אלא פרוטה שהוקרה איכא בינייהו: מאן דאמר 'ומצאתה' – איכא, ומאן דאמר 'אשר תאבד' – ליכא.

ולמאן דאמר 'ומצאתה' - הא בעינן 'אשר תאבד' וליכא?

אלא פרוטה ש[הוקרה ו]הוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו: מאן דאמר 'אשר תאבד' – איכא, ומאן דאמר 'ומצאתה' - בעינן דאית בה שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה.

איבעיא להו: סימנין [הדין שמחזירים לאדם אבידה על פי סימנים שהוא עצמו נותן, וללא עדים] - דאורייתא או דרבנן ?

מאי נפקא מינה?

[עיין קצוה"ח]


עמוד ב

לאהדורי גט אשה [28] בסימנים: אי אמרת דאורייתא – מהדרינן, ואי אמרת דרבנן, כי עבוד רבנן תקנתא [29] בממונא [30] - אבל באיסורא לא עבוד רבנן תקנתא.

תא שמע [ממשנתנו]: אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר לך: מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז - אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז' [סימנים דאורייתא!]

תנא – 'תובעין' אצטריכא ליה [31] 'סימנין' כדי נסבא [32].

תא שמע [33]: 'חמור בסימני אוכף'

אימא 'בעדי אוכף' [34].

תא שמע[35]: '(דברים כב ב) [ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך] והיה עמך עד דרוש אחיך אותו [והשבתו לו] - וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו? אלא דרשהו [36]: אם רמאי הוא או אינו רמאי.' מאי? לאו בסימנין?

לא, בעדים [37].

תא שמע [יבמות פ"טז מ"ג, בבלי דף קכ,א במשנה]: 'אין מעידין [38] אלא על פרצוף: הפנים עם החוטם [39], אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו.' שמע מינה סימנין לאו דאורייתא!

אמרי: גופו - ד'ארוך' ו'גוץ' [40]; 'כליו' [41] - דחיישינן לשאלה [42].

אי חיישינן לשאלה - חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן?

אמרי: 'אוכף'? לא שאולי אינשי אוכפא משום דמסקב [43] [פוצע] ליה לחמרא.

איבעית אימא: 'כליו' - בחיורי ובסומקי [44].

אלא הא, דתניא (יבמות קכ א): [45] מצָאוֹ קשור בכיס או בארנקי ובטבעת, או שמצאו בין כליו [46] - אפילו לזמן מרובה – [47] כשר [48]', ואי סלקא דעתא חיישינן לשאלה - כי מצאו קשור בכיס אמאי כשר? ניחוש לשאלה [49]?

אמרי: כיס וארנקי וטבעת - לא משאלי אינשי: כיס וארנקי משום דמסמני [50], וטבעת משום דמזייף [51].

[עיין תוספות ד"ה כיס וארנקי]

לימא כתנאי: (יבמות קכ א) [52] אין מעידין על השומא; ואלעזר בן מהבאי אומר: מעידין על השומא [53]; מאי? לאו בהא קמיפלגי: דתנא קמא סבר סימנין דרבנן [54], ואלעזר בן מהבאי סבר סימנין דאורייתא?

אמר רבא: דכולי עלמא סימנין דאורייתא, והכא בשומא מצויה בבן גילו [55] קמיפלגי: מר סבר שומא מצויה בבן גילו, ומר סבר: שומא אינה מצויה בבן גילו.

איבעית אימא דכולי עלמא שומא אינה מצויה בבן גילו, והכא בסימנין העשוין להשתנות לאחר מיתה [56] קמיפלגי: מר סבר סימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה, ומר סבר סימנין אין עשוים להשתנות לאחר מיתה.

איבעית אימא: דכולי עלמא שומא אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה, וסימנין דרבנן, והכא בשומא סימן מובהק הוא קמיפלגי: מר סבר: שומא סימן מובהק [57] הוא, ומר סבר: שומא לאו סימן מובהק הוא.

אמר רבא: אם תימצי לומר סימנין לאו דאורייתא - היכי מהדרינן אבידתא בסימנין [58]?

[59] דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר בסימנין, כי היכי דכי אבדה ליה לדידיה - נמי נהדרו ליה בסימנין.

אמר ליה רב ספרא לרבא: וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו [60]?

אלא [61]: ניחא ליה לבעל אבידה [62] למיהב סימנין ולמשקליה [63]: [64] מידע ידע דעדים לית ליה [65], ומימר אמר "[66]כולי עלמא לא ידעי סימנין מובהקים דידה, ואנא יהיבנא סימנין מובהקים דידה, ושקלנא לה".

אלא הא דתנן: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד הלוה משלשה - יחזיר ללוה; שלשה שלוו מן האחד - יחזיר למלוה' [67] - ניחא ליה ללוה לאהדורי ליה למלוה [68]?

אמר ליה: התם [69] - סברא הוא [70]; אחד הלוה משלשה - יחזיר ללוה, דגבי לוה שכיחי, גבי מַלְוֶה לא שכיחי, שמע מינה מִלֹוֶה נפול; שלשה שלוו מאחד - יחזור למלוה, דגבי מלוה שכיחי, גבי לוה לא שכיחי.

הערות עריכה

  1. ^ שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה, ולא ידיע דמאן נינהו, וכיון דלית בהו סימן - נתייאשו הבעלים
  2. ^ וכי הוא עצמו דש את התבואה הזאת? הלא פועלים הרבה דשו אותה
  3. ^ אסיר ברייתא זו מגרסתי
  4. ^ בגמרא מפרש לה
  5. ^ 'וכן תעשה לשמלתו'
  6. ^ סתם שמלה יש בה סימן, וכל שמלה יש לה בעלים תובעין אותה, שלא נעשית אלא בידי אדם ולא באת מן ההפקר
  7. ^ למעוטי מידי דידעינן ביה דמיאש
  8. ^ (דברים כב א)לא תראה את שור אחיך או שיו [נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך], 'וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו' [פסוק ג]
  9. ^ אם אין לו סימן בחמור ויש לו סימן באוכף שעליו
  10. ^ קרא יתירא, לדרשה
  11. ^ שאפילו שער שבסוף הזנב יחזיר
  12. ^ חמור דבור לרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור קשיא לן למאי אתא [המלה 'חמור’], דאילו לרבנן מבעי להו: 'שור' - ולא אדם, 'חמור' - ולא כלים
  13. ^ להחזיר את גלליו: דאי כתב 'שור' הוה אמינא כי אתא לגיזת זנבו אתא, אבל גללים לא חשיבי ולא ליהדר - כתב רחמנא קרא יתירא לאתויי גללים
  14. ^ למי שטרח בו, ולא אתא קרא לרבויינהו, דאין לו תובעין הוא
  15. ^ לאשמועינן דליהדריה בסימנין בלא עדים
  16. ^ לקמן
  17. ^ למפשט ממתניתין דיליף להו משמלה, ודחינן ואמר תנא 'תובעין' אצטריכא ליה – 'סימנין' כדי נסבה
  18. ^ נפשוט מקרא יתירא ד'שה' לסימנין אתא וסימנין דאורייתא
  19. ^ במתניתין
  20. ^ למילף סימנין משמלה בהדי תובעין
  21. ^ פשיטא ליה ד'שה' - למלתא אחריתי אתא, ואנן הוא דלא ידעינן; משום הכי לא פשיטא ליה לקמן סימנין מ'שה', הלכך קשיא לן למאי אתא
  22. ^ שתהא קרויה 'אבידה',
  23. ^ שתהא קרויה 'מציאה',
  24. ^ [ורש"י ממשיך להסביר את המשך הפסוק: וכן תעשה לכל אבדת אחיך] ואפילו הכי – 'אחיך' ולא נכרי; ולמדך שאבידת נכרים מותרת, ולא תימא 'כי אמעוט אבידת נכרי - מלטרוח אחריה אמעוט, אבל אי נקטה - חייב לאהדורה'
  25. ^ ואיידי דכתב 'ממנו' כתב 'אשר תאבד'
  26. ^ הוי"ו יתירה, משמע 'ומצאתה כבר'
  27. ^ דבשעת אבידה שוה פרוטה, ובשעת מציאה הוזלה
  28. ^ שאבד מן השליח המביאו קודם שנתן לה
  29. ^ לקמן בשמעתין מפרש מאי היא
  30. ^ דהפקר בית דין הפקר
  31. ^ קרא - לתובעין אתא, ולמעוטי מידי דאיאוש ואפקריה
  32. ^ בלא מקרא, אלא אסמכינהו אקרא בעלמא
  33. ^ דאוקמינן לעיל 'חמור' לסימני אוכף אתא
  34. ^ אם יש עדים המכירין בטביעות עין לאוכף שהוא שלו - מחזירין לו את החמור
  35. ^ Note: מכילתא פרשת משפטים מסכת נזיקין פרשה כ : עד דרוש אחיך אותו אתה צריך לבדוק או אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי: ספרי פרשת תצא פיסקא יג : והיה עמך עד דרוש אחיך אותו. [בבא מציעא כח] וכי עלתה על דעתך שאתה נותן לו עד שלא יתן סימניו? א"כ למה נאמר 'עד דרוש אחיך אותו'? עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי.
  36. ^ והכי משמע 'עד דרוש אחיך אותו': עד דרשך את אחיך
  37. ^ שיבא עדים שהוא שלו
  38. ^ על אדם שמת להשיא את אשתו
  39. ^ אלא אם כן ראו פרצוף פניו שהוא עם החוטם
  40. ^ דארוך או גוץ: שאין זה סימן, שהרבה ארוכין וגוצים יש
  41. ^ בגדיו
  42. ^ חיישינן שמא השאילם לאחר, ואותו אחר ראו שמת
  43. ^ דורוייש"ר בלעז
  44. ^ אין זה סימן, שהרבה כאלה יש
  45. ^ שליח המביא גט, ואבד הימנו; לאחר זמן
  46. ^ כלי תשמישו שבביתו
  47. ^ הכא
  48. ^ אף על גב דתנן (גיטין דף כז.) 'המביא גט ואבד הימנו, מצאו לזמן מרובה - פסול'
  49. ^ שמא השאיל כיסו לאחר והוא קשרו בו
  50. ^ מנחשי ואומר: סימן לאדם שמשאיל כיסו - שמוכר לו מזלו
  51. ^ שהיה לכל איש חותם ניכר בטבעתו, וכששולח שום דבר סתום - מכסהו וחותמו בטבעתו; לפיכך אינו משאיל טבעתו: שמא יעשה זה חותם כנגד חותמו, ויזייף בו את שליחותיו
  52. ^ המעידין על האשה להשיאה, ואמרו "סימן היה בו שומא באבר פלוני" -
  53. ^ שומא: וורוא"ה בלעז
  54. ^ וגבי אשת איש, דאיסור דאורייתא הוא - לא סמכינן עלייהו
  55. ^ הנולד בשעתו שנולדו במזל אחד
  56. ^ אם עשויין להשתנות או אינן עשויין להשתנות: אם בחייו היתה שומא שחורה - במותו נעשית לבנה? או איפוך?
  57. ^ ואפילו סימנין דרבנן - יש לסמוך על זה
  58. ^ כלומר: מה תקנה ראו חכמים בדבר: ליכנס בספק להחזיר ממון למי שאינו שלו
  59. ^ 'אלא' לא גרסינן
  60. ^ ובניחותא דמוצא מאי איכפת לן, אם מי שאבדה ממנו לא ניחא ליה
  61. ^ אמר רבא
  62. ^ כל אובדי אבידה ניחא להו שתהא דת זו בישראל:
  63. ^ למיתב סימנין וכל הבא ונותנו יטלנה
  64. ^ מאי טעמא?
  65. ^ פעמים שאין לו עדים עליה, ואם יזקיקוהו לעדים - לא תבא לעולם לידו
  66. ^ טוב לי שיחזירוה לכל האומר סימניה, דלא שכיחא דנימא סימנין דידה אלא אנא, ד
  67. ^ ואמרו להחזיר לו למלוה בלא עדים: בסימן; זה שאומר "שלשה היו, ומשלשה לוים"
  68. ^ ואם מן הלוה נפלו, שכבר פּרָעָם - מי ניחא ליה בתקנה זו, שיתנם המוצאם לכל הבא ונותן סימניהם? והלא טוב לו שיהו מונחים ביד המוצאם עולמית, דכל זמן שהם בידו ולא יחזירם למלוה - הרי הם כשרופים! ולא ניחא דליהדר להו בסימנין, דלמא מיתרמי דידע מלוה בסימניהן
  69. ^ בסימנין כי האי
  70. ^ לא איכפת לן בניחותא דלוה, דודאי לאו מיניה נפיל, דהנך שטרי אחריני - מאי בעו גביה?